לדלג לתוכן

המחרוזת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: כתוב כמו סיכום משיעורי ספרות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: כתוב כמו סיכום משיעורי ספרות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
המחרוזת
La Parure
איור לסיפור מאת תאופיל שטיינלן (אנ') בשער המגזין "זיל בלא" (Gil Blas),‏ 8 באוקטובר 1893
איור לסיפור מאת תאופיל שטיינלן (אנ') בשער המגזין "זיל בלא" (Gil Blas),‏ 8 באוקטובר 1893
מידע כללי
מאת גי דה מופאסאן עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה ריאליזם עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום התרחשות פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
מקום הוצאה היומון הצרפתי "לה גולואה"
תאריך הוצאה 1884 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
פרסומו הראשון של הסיפור "המחרוזת", בשער העיתון "לה גולואה", יום ראשון, 17 בפברואר 1884

המחרוזת, העדי או העֲנָקצרפתית: La Parure) הוא סיפור קצר מאת הסופר הצרפתי גי דה מופסאן שהתפרסם לראשונה ב-17 בפברואר 1884 לראשונה ביומון הצרפתי "לה גולואה". הסיפור הפך לאחד הסיפורים הפופולריים ביותר של מופאסאן, והוא ידוע בעיקר בשל סופו המפתיע (סיפור פואנטה). הסיפור היווה מקור השראה לאומנים רבים כמו הנרי ג'יימס, שכתב בעקבותיו את הסיפור הקצר "בזיך הזהב".

מטילְדה לוּאַזֵל (Loisel) היא עקרת בית צרפתייה. כילדה ראתה מטילדה את עצמה בעיני רוחה כאשת החברה הגבוהה, לבושת מחלצות ועטורת תכשיטים, אך רצה הגורל ונישואיה לפקיד זוטר שמשכורתו דלה כפו עליה חיים של צמצום וחיסכון, ללא המותרות שחלמה עליהם בילדותה. בעלה, הרואה עצמו אחראי למצבה, חרד לאושרה ורואה חובה לעצמו לספק את משאלות לבה בכל דרך אפשרית. כחלק ממאמציו לרצותה, משיג הבעל שתי הזמנות לנשף של משרד החינוך, אך מטילדה מהססת לקבל את ההזמנה ואומרת שאין דבר מעליב יותר מאשר להיראות ענייה בין נשים עשירות. הבעל מראה שוב את אהבתו לאשתו ומשתמש בחסכונותיו לקניית שמלת נשף, אך גם נדיבותו זו אינה מפייסת אותה, והיא טוענת שאין ערך לשמלת ערב ללא תכשיטים. כיוון שלא נותר להם עוד כסף, ולפי הצעת בעלה, פונה מטילדה אל חברתה העשירה, מרת פוֹרֶסטיֶיה (Forestier), וזו משאילה לה מחרוזת יהלומים מרשימה. הזוג לואזל יוצא לנשף, אך כאשר מסתיים הערב והם שבים לביתם, מגלה מרת לואזל כי איבדה את המחרוזת.

מר וגברת לואזל מחליטים לקנות מחרוזת יהלומים זהה כדי להחזירה למרת פורסטייה. בני הזוג רוכשים את המחרוזת החדשה בסכום של 30 אלף פרנק - סכום הנמצא הרחק מעבר להישג ידם, ונכנסים בשל כך לחובות כבדים. כאשר מטילדה מחזירה את המחרוזת, היא אינה מספרת לגברת פורסטייה כי המחרוזת אבדה וזו מחרוזת אחרת. במשך עשר שנים עמלים בני הזוג לואזל לשלם את החובות עבור המחרוזת החדשה, שניהם נאלצים למצוא עבודה נוספת וחיים חיי עוני ומחסור.

במשך כל התקופה הזו נמנעת מטילדה לואזל מלהתראות עם חברתה, וכאשר הן נפגשות במקרה, מזדעזעת מרת פורסטייה לראות עד כמה בלתה והזדקנה חברתה הנאה משכבר הימים. מטילדה לואזל מספרת לחברתה מה אירע למחרוזת שלה, גאה מאוד להודיעה שעמדו בהתחייבויותיהם, היא ובעלה, והחזירו את כל חובם. אז מספרת מרת פורסטייה המזועזעת למטילדה לואזל, כי המחרוזת שלה הייתה עשויה יהלומים מלאכותיים, והייתה שווה לכל היותר 500 פרנק.

אירוניה וטרגדיה בסיפור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירוניה בעלילת הסיפור: באה לביטוי בפער שבין חלומות הילדות של מטילדה לבין מציאות חייה בפועל.

האירוניה משרתת בעיקר את חידוד אפיון הדמויות בסיפור ויוצרת פערים בין הבעל לבין מטילדה (למשל: שם הבעל אינו מוזכר כלל, עובדה המקטינה את דמותו מול מטילדה). האירוניה מתפתחת כאשר הגשמת חלום הילדות של מטילדה, ולו לערב אחד של זוהר, עולה לה בשנים ארוכות של עבודת פרך וויתורים הרבה מעבר למה שנדרשה לו קודם לנשף.

הטרגדיה נעוצה בחוסר יכולתה להתפשר ולמצוא סיפוק באהבת בעלה וברצונו לשמח אותה. היא מגיעה לשיאה כאשר נודע למטילדה, באיחור, שכל העמל הזה היה מיותר והיה נמנע משניהם לו רק סיפרה את האמת.

אחת המסקנות המרומזות בסיפור היא, כי רדיפה אחר מה שמעבר להשגתו של אדם וניסיונו להתחזות למה שאינו עלולות לגזול ממנו גם את המעט שיש לו ולגבות ממנו מחיר יקר מאוד. האירוניה שבהכרה, כי ההישג העצום שבסילוק החוב היה מיותר וכל הקורבן היה לשווא, מציבה גם את הטרגדיה האמיתית שבסיפור באור קומי משהו. הפואנטה של שורת הסיום והחותם שהיא משאירה על הקורא מקורה בגילוי זה של אירוניה שאינה נפתרת.

רמזים מטרימים בסיפור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור יש מספר רמזים מטרימים לסופו של הסיפור (היותה של המחרוזת מזויפת). הרמזים קשורים לזיוף ואשליה של החיים של גברת לואזל. היא חיה חיים מזויפים וחולמת על עושר, מאכלים עדינים, משרתים רבים, ועוד דברים העומדים בניגוד לחייה האמיתיים של גברת לואזל. רמז נוסף הוא שהמחרוזת הייתה בתוך קופסה קטנה בצידה של קופסת התכשיטים היקרים של גברת פרוסטייה דבר המעיד על ערך פחות משל יתר התכשיטים בקופסה. עוד רמז הוא שהקופסה בה הייתה המחרוזת נקנתה בנפרד מהשרשרת. רמז נוסף הוא שיהלומים אמתיים משמיעים רעש כשהם נופלים, ומכיוון שגברת לואזל ובעלה לא שמעו את רעש היהלומים סימן שאולי הם לא היו אמתיים. רמז נוסף הוא שכאשר גברת לואזל ביקשה מפורסטייה את השרשרת, היא הסכימה לתת אותה מיד, בלי התנגדות ובלי לומר ללואזל להיזהר בה. הרמז האחרון הוא שגברת פרוסטייה אינה מסתכלת מיד אם האבזם תוקן, אלא אומרת לגברת לואזל שהיא הייתה צריכה להחזיר לה את המחרוזת, דבר המעיד שהיא פחדה שמי שתיקן את אבזם המחרוזת יזהה שאלו לא יהלומים אמתיים.

עיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים נעשו עיבודים קולנועים וטלוויזיוניים רבים לסיפור והם:

תרגומים עבריים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • "העדי", בתוך: גואי די מופסן, ספורים: העדי, תוחלת, החכיר, תרגם מצרפתית א.ל. יעקבוביץ, ורשה: לפיד (ביבליותיקה אוניברסלית), תרפ"א.
  • "המחרוזת", בתוך: ד'[ב] קמחי (עורך), מבחר הספור העולמי, תל אביב: י' שרברק, [תש"ח].
  • "ענק היהלומים", בתוך: גי דה מופאסאן, אהבות, תל אביב: עמיחי (מועדון הרומן המובחר), 1969, עמ' 228–238.
  • "הענק", בתוך: גי דה-מופסן, הירושה, תרגם ירוחם לוריא, תל אביב: עם עובד (ספריה לעם), 1977, עמ' 134–143.
  • "העדי", בתוך: גי דה מופאסן, הירושה: מבחר סיפורים, מצרפתית: חיה ומיכאל אדם, תל אביב: אור עם, תשמ"ב 1982, עמ' 65–73.
  • "המחרוזת", בתוך: גי דה מופסן, יופי שאין לו תכלית, מצרפתית: רמה איילון, עורכת התרגום: רחל פן, תל אביב: פן הוצאה לאור; מרכז הספר והספריות בסיוע משרד התרבות והספורט, ספרי חמד, ידיעות אחרונות (המפעל לתרגום ספרי מופת), 2016.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המחרוזת בוויקישיתוף

תרגומים לעברית: