לדלג לתוכן

היעלמות (אסלאם)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

היעלמות (בערבית: غَيْبَة. היעדרות, היעלמות) באסלאם השיעי המונח מתייחס לאמונה שהמהדי, צאצא הנביא מוחמד, נולד ונעלם ויום אחד יחזור וימלא את העולם בצדק ושלום.

הקבוצות שמאמינות בכך נבדלות זו מזו בעמדתן באשר להמשכיות של האימאמות, ולכן בעמדתן לגבי איזה אינדיבידואל הוא המהדי הנעלם, כאשר הזרם השיעי הגדול ביותר מאמין כי הוא חוג'ט-אללה מוחמד אבן אל-חסן אל-מהדי, האמאם השנים עשר. האמאם הנעלם עדיין נחשב ל"אימאם של העידן", המחזיק בסמכות על הקהילה, ואמור להדריך את המאמינים ואת קהילת השיעים, ולהגן עליהם.

התריסריים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיעה התריסרי, הזרם השיעי הגדול ביותר, מאמין כי האמאם השנים עשר, מוחמד אל-מהדי, החל ב"היעלמות הקטנה" בשנת 874, במהלכה הוא תקשר עם הקהילה השיעית דרך ארבעת הנציגים.

ההיעלמות הקטנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיעלמות הקטנה (בערבית: ٱلْغَيْبَة ٱلصُّغْرَىٰ) מתייחסת לתקופה שבמהלכה, לפי השיעה התריסרית, שמר האימאם הנעלם על קשר עם חסידיו באמצעות ארבעה נציגים (בערבית: ٱلنُّوَّاب ٱلْأَرْبَعَة). במהלך תקופה זו, שנמשכה בין 874 ל-941, הנציגים שימשו כמתווכים בינו לבין חסידיו.

השיעים מאמינים כי בשנת 873 הוסתר האמאם ה-12 מרשויות הח'ליפות העבאסית כאמצעי זהירות לאחר מות אביו, האמאם האחד עשר, חסן אל-עסכרי. מקום הימצאו נחשף רק למעטים בודדים: ארבעה מקורבים לאביו, המכונים ארבעת הנציגים.

כאשר המאמינים התמודדו עם קושי הם היו כותבים את חששותיהם ושולחים אותם לנציגי האימאם הנעלם. הנציג היה מקבל את החלטת האימאם, תומך בה בחותמתו ובחתימתו, ומחזיר אותה לגורמים הנוגעים בדבר. הנציגים אספו גם צדקות זכאה וחומס (אנ') בשמו. עבור השיעה, הרעיון להתייעץ עם אימאם נעלם לא היה משהו חדש, מכיוון ששני האימאמים הקודמים לעיתים נפגשו עם חסידיהם מאחורי וילון.

מערכת הנציגים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נציגים בשיעה לא החלו רק לאחר היעלמות האימאם ה-12. לטענת התריסריים, במצב הקשה שנגרם על ידי העבאסים במאה ה-8, ג'עפר א-צאדק היה הראשון לבסס את מערכת התקשורת באמצעות נציגים בקהילה השיעית. עד לזמנו של מוחמד א-תקי במאה ה-9, השיעים נקטו בגישה של תקייה כדי לקחת חלק בממשל. מימי עלי א-רידא, האימאמים היו תחת פיקוח ישיר של הרשויות, והקשר הישיר בין האימאם לקהילה נותק. המצב הביא לגדילה בקיום התפקיד של נציגים. הנציגים קיבלו על עצמם משימות של אימאמים כדי לשחררם מלחץ העבאסים.[1]

לאחר היעלמות האימאם ה-12, המסורת השיעית גורסת כי פעלו ארבעה נציגים בזה אחר זה:

  1. עת'מאן אבן סעיד אל-אסדי (873–874)[2]
  2. אבו ג'עפר מוחמד בן עות'מאן (874–916)[3]
  3. אבו אל-קאסים אל-חוסיין בן רוח אל-נאוובאכתי (916–937)[4]
  4. אבו אל-חסן עלי בן מוחמד אל-סאמרי (937–940)[5]

בשנת 941 הודיע הנציג הרביעי, אל-סאמרי, על מידע מהאימאם כי הוא ימות בקרוב ובכך הנציגות תסתיים, ותחל "ההיעלמות הגדולה".[6]

הוא נפטר שישה ימים לאחר מכן, ומאז התריסריים ממשיכים לחכות להופעתו המחודשת של המהדי. באותה שנה מתו גם רבים מלומדי השיעים הבולטים כמו עלי אבן באבאווי קומי ומוחמד בן יעקוב אל-קלייני.[7]

ההיעלמות הגדולה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מציינת את החלק השני והארוך יותר של ההיעלמות, שנמשך עד ימינו. השיעה מאמינה, בהתבסס על הודעתו על ערש דווי של הנציג הרביעי, כי האמאם הנעלם החליט שלא למנות נציג נוסף. לפיכך, מותו של אל-סאמרי סימן את תחילת ההיעלמות הגדולה.[8] על פי המכתב האחרון של חוג'ג'ט-אללה אל-מהדי לעלי בן מוחמד אל-סאמרי:

מיום מותך [הנציג האחרון] תתחיל תקופת הנסתרות העיקרית שלי. מעתה, אף אחד לא יראה אותי, אלא עד שאללה יראה אותי. ההופעה החוזרת שלי תתרחש לאחר תקופה ארוכה מאוד שבה אנשים יימאסו לחכות ואלה שחלשים באמונתם יאמרו: מה! האם הוא עדיין חי?"[6]

בנוגע להדרכת חסידיו בזמן היעדרותו, דווח כי הוא אמר: "התייחס למוסרים של אמירותינו, מפני שהם הם 'החוג'ה' שלי (הוכחה) עבורכם! ואני החוג'ה של אללה אליהם."[7]

איסמעילים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השביעיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני עליית הח'ליפות הפאטימית, קבוצה קטנה של איסמעילים, הקרמטים, האמינו שמוחמד בן איסמאעיל נעלם ועל כן כונו "השביעיים" כסימן לאמונתם בשבעה אימאמים בלבד, כאשר אביו של מוחמד איסמאעיל הוא האחרון מביניהם עד חזרתו. הקרמטים קיבלו אסיר פרסי בשם אבו פדל אל-איספהאני, שטען כי הוא צאצאם של קיסרים, בתור מוחמד בן איסמאעיל החוזר וגם בתור המהדי.[9][10][11][12][13][12][13][12] הקרמטים השתוללו באלימות בכל רחבי המזרח התיכון במאה ה-10, כאשר שיא מסע הדמים שלהם היה גניבת האבן השחורה מן הכעבה במכה ב-930. לאחר בואו של המהדי הם שינו את הקיבלה שלהם מהכעבה אל אשף בהשפעת הזורואסטרים. לאחר החזרתה של האבן השחורה בשנת 951 ותבוסתם על ידי העבאסים בשנת 976 הם אט אט נעלמו וכבר אין להם חסידים.[14]

הניזרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיסמאעיליזם הניזרי מאמינים כי אין היעלמות כלל, מפני שהאע'א חאן הרביעי, הנסיך שאה כרים אל-חוסייני, הוא האימאם ה-49 של התקופה.[15] הם מאמינים כי סמכותו של האימאם המודרני אינה שונה מסמכותו של עלי, האימאם הראשון; כיום הוא מספק הדרכה לניזארים בנושאים גשמיים ורוחניים.[16]

עמדות אחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחנות מדעיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה חוקרים, ביניהם ברנרד לואיס, מציינים כי הרעיון של אימאם נעלם לא היה חדש בשנת 873, אלא שהוא היה מאפיין חוזר בהיסטוריה של השיעית. דוגמאות לכך כוללות מקרים של מוחמד אבן אל-חנפיה (על פי הקייסים), מוחמד אל-נאפס אל-זכייה, מוסא אל-כאט'ם (על פי השיעה הוואקיפית), מוחמד בן קאסים (אל-עלוי), יחיא בן אומאר ומוחמד בן עלי אל-חדי.[17]

הדרוזים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרוזים מאמינים כי האמאם אל-חכים באמר אללה, ח'ליף של השושלת הפאטמית במצרים, נעלם בשנת 1021 והמשיכו אותו ארבעת הדעי, המייסדים של הכת הדרוזית אשר השאירו את המנהיגות למנהיג שנקרא בהא אלדין. הדרוזים סירבו להכיר ביורשו של אל-חכים כאימאם, אך קיבלו אותו כחליף.[18] האמונה הדרוזית התפצלה עוד יותר מאיסמעיליזם כאשר פיתחה תורות ייחודיות שלעיתים קרובות מסווגות אותה כנפרדת מהאיסמאעליזם וגם מהאסלאם, וביניהן האמונה שאל-חכים באמר אללה היה האל בהתגלמותו.[19]

הבהאיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמונה הבהאית, הרואה את הבאב כממלא את הנבואה האסלאמית של אל-מהדי, בהאא' אללה ועבד אל-בהאא' ראו בסיפור ההיעלמות של האמאם השנים עשר באמונה התריסרי כבדייה שהגו כמה מהשיעים המובילים כדי לשמור על האחידות וההמשכיות של התנועות השיעיות לאחר מותו של האמאם ה-11, חסן אל-אסקרי. הבהאים מאמינים כי סייד עלי מוחמד שיראזי, המכונה הבאב, הוא האמאם השנים עשר המובטח, המהדי, שכבר ביצע את הופעתו והגשים את כל הנבואות.[20]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Hussain, Jassim M. (1982). The occultation of the Twelfth Imam. London, England: Muhammadi Trust. ISBN 978-0-907794-01-1.
  2. ^ Mohammed Raza Dungersi. A Brief Biography of Imam Muhammad bin Hasan (a.s.): al-Mahdi. Bilal Muslim Mission. pp. 19–21.
  3. ^ Association of Imam Mahdi. Special Deputies.
  4. ^ Zahra Ra'isi (2013). "The Special Deputies of Imam Mahdi (as)" (PDF). Message of Thaqalayn. 14 (1): 80.
  5. ^ Ronen A. Cohen. The Hojjatiyeh Society in Iran: Ideology and Practice from the 1950s to the Present. p. 15.
  6. ^ 1 2 Zahra Ra'isi. The Special Deputies of Imam Mahdi (as) (PDF). p. 82.
  7. ^ 1 2 Hussain, Hussain M. (1982). The Holy Qur'an. The Muhammadi Trust of Great Britain & Northern Ireland. 0-907794-01-7. אורכב מ-המקור ב-2008-10-01. נבדק ב-2008-09-03.
  8. ^ "The Occultation of the Twelfth Imam (A Historical Background)". Al-Islam.org. אורכב מ-המקור ב-2008-10-01. נבדק ב-2008-09-03.
  9. ^ Abbas Amanat, Magnus Thorkell. Imagining the End: Visions of Apocalypse. p. 123.
  10. ^ Delia Cortese, Simonetta Calderini. Women and the Fatimids in the World of Islam. p. 26.
  11. ^ Abū Yaʻqūb Al-Sijistānī. Early Philosophical Shiism: The Ismaili Neoplatonism. p. 161.
  12. ^ 1 2 3 Yuri Stoyanov. The Other God: Dualist Religions from Antiquity to the Cathar Heresy.
  13. ^ 1 2 Gustave Edmund Von Grunebaum. Classical Islam: A History, 600-1258. p. 113.
  14. ^ "Qarmatiyyah". אורכב מ-המקור ב-2007-04-28. נבדק ב-2007-04-24.
  15. ^ Essential Islam: A Comprehensive Guide to Belief and Practice. Praeger (November 12, 2009). ISBN 978-0313360251.
  16. ^ Cornell, Vincent J. Voices of Islam. Praeger (December 30, 2006). ISBN 978-0275987329.
  17. ^ The Assassins: A Radical Sect in Islam, Bernard Lewis, pp. 23, 35, 49.
  18. ^ The Druzes: An Annotated Bibliography by Samy Swayd, Kirkland WA USA: ISES Publications(1998). ISBN 0-9662932-0-7.
  19. ^ Ismail K. Poonawala. "Review - The Fatimids and Their Traditions of Learning". Journal of the American Oriental Society. 119 (3): 542. doi:10.2307/605981.
  20. ^ Ali, Muhammad. History and Doctrines of the Babi Movement. Ahmadiyya Anjuman Ishaat Islam (Lahore), USA, 1997. pp. 7–8. ISBN 0913321478.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=היעלמות_(אסלאם)&oldid=38249444"