לדלג לתוכן

היסטוריה של עומאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עומאן היא מדינה באזור דרום מזרח חצי האי ערב. יש לה גבולות משותפים עם שלוש מדינות: איחוד האמירויות הערביות בצפון מערב, ערב הסעודית במערב ותימן מדרום מערב. במזרח המדינה ובדרומה מזרח מצוי חוף הים הערבי בצפון המדינה משתרע קו חוף של מפרץ עומאן.

מרבית האזור המרכזי של עומאן וכ-82% מכלל המדינה, הוא מישור מדברי גדול השייך למדבר בשם רובע אל ח'אלי. האזור ההררי של המדינה משתרע על פני כ-15% משטח המדינה. רכס אחד הוא הרי חאג'ר לאורך החוף הצפוני, ורכס נוסף נמצא בחלק הדרום-מזרחי של המדינה.

תקופות פרה-היסטוריות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הפלאוליתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראיות לקיומה של תרבות אנושית קדומה נמצאה בהרי ט'ופאר שבדרום עומאן על ידי צוות של ארכאולוגים בראשות דר' ג'פרי רוז ממכון רונין בניו ג'רזי ודר' אנתוני מרק מהאוניברסיטה המתודיסטית הדרומית שבדאלאס. הם חשפו למעלה ממאה אתרים שבהם נמצאו כלי אבן מסותתים של התרבות הנובית, מהתקופה הפלאוליתית התיכונה. חלק מהממצאים נתגלו קבורים באתר ועוד כמה מאות היו מפוזרים על פני השטח. בנוסף נתגלו כלים דומים גם מאתר Aybut Al Auwal בעומאן[1].

כלי אבן של תרבות חומרית זו מאופיינים בעיבוד מדויק של שולי האבנים בטכניקת לוולואה. כלים מטיפוס זה נמצאו בעבר בעיקר בעמק הנילוס וביבשת אפריקה. גילוי זה עשוי לשפוך אור על נדידת האדם הקדמון מאפריקה לאסיה[2]. החוקרים רוז ומארק הציעו שאוכלוסיות האדם המודרני עברו דרך חצי האי ערב, שהו שם במשך כעשרת אלפי שנים ושם גם פיתחו את כלי תרבות אמירה של תחילת התקופה הפלאוליתית העליונה, ורק בתקופה מאוחרת יותר נדדו לכיוון המזרח התיכון[3].

בבדיקות לומינסנציה של כלים אלה נקבע תאריך יצירתם בערך לפני 106,000 שנים. זמן זה, בניגוד להשערות שהיו מקובלות על החוקרים, מקדים את שנות ההגירה של ההומינינים מאפריקה ב-70,000 עד 40,000 שנים. יתר על כן המסלול שהיה מוסכם על החוקרים עד לחפירות אלו, עבר לאורך החוף הדרומי של חצי האי ערב. הרי ט'ופאר הם אזור צחיח שנמצא רחוק מהחוף עובדה שאינה מתיישבת עם תאוריה זו.

צוות החוקרים טוען שבאותו זמן היה האזור ערבה נרחבת וירוקה ובה מקורות מים רבים ושפע של אבני צור מה שאפשר חיים נוחים לאוכלוסיית הציידים-לקטים של התקופה[4].

מופו ברמת נדג' 110 אתרים ובהם ממצאי כלים של התרבות הנובית. סקר דומה שגם בו נמצאו כלי אבן מאותן תקופות, נערך גם במקומות נוספים בעומאן כמו: עֵיְבּוּת אל-אוול, עֵיְבּוּת א-ת'אני ואחרים[5] כלי אבן מהתקופה הפלאוליתית נתגלו גם במערות בדרום ומרכז עומאן וכן בשארג'ה שבאיחוד האמירויות קרוב למצרי הורמוז[6].

התקופה הנאוליתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הנאוליתית היו קיימות בעומאן אוכלוסיות של רועים ושל אנשי-ים שהפעילו נתיבי מסחר ממסופוטמיה לעמק האינדוס. בשנת 1983 נמצאו שרידים עתיקים של אפר מדורות ליד מוסקט. אלו הם ההוכחות המוקדמות על קיומן של אוכלוסיית נוודים שהובילו את צאנם דרומה מהלבנט והתיישבו בחצי האי ערב כ-8,000 שנים לפנה"ס. שרידים של מחנות שנמצאו במקום בעשורים האחרונים של המאה ה-20 מרמזים שהאקלים בחצי האי ערב היה הרבה יותר לח ואפשר לעדרים לנדוד ולהתפזר מאזור סוריה ועיראק בצפון עד לט'ופאר בדרום עומאן.

המשאבים של המפרץ הערבי עודדו התיישבות של קהילות דייגים לאורך החוף. בשנת 1970 ארכאולוגים איטלקים חשפו ערימת פסולת של קונכיות ועצמות דגים, וכן נמצאו עדויות לקיומו של כפר דייגים מלפני 7,000 שנה בראס אל-חמראא צוק סלעי במרחק של כ-17 קילומטר ממוסקט. בדיקות פחמן של ממצאים אלו הראו שההתיישבות נמשכה באזור זה בין השנים 6,000 לפנ"ס עד 3,000 לפנה"ס. העדר ממצאים של שרידי בעלי חיים בחפירות אלה, תומך בהשערה שקהילות אלו היו מנותקות מאזורי פנים הארץ שבהם היה שפע של מרעה[7].

העת העתיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קברים דמויי כוורת באל-עין עומאן

המתחם הארכאולוגי בַּאת הוא אחד מהאתרים השלמים והשמורים של יישובים ובתי הקברות מתקופת האלף השלישי לפנה"ס. מרכז האתר הוא חלק מהכפר בַּאת כ-24 קילומטרים מהעיר עברי באזור א-ט'אהִרה, בצפון-מזרח עומאן. לאותה תקופה שייכים גם המגדל בחֻ'טְם ובית הקברות באל-עין. ליד בַּאת נמצאו שבעה מגדלי אבן מונומנטליים במצב שימור יוצא מהכלל. המגדלים בנויים מקיר חיצוני עגול שקוטרו כ-20–25 מטר בעל שתי שורות מקבילות של תאים בכל צד של הקיר המרכזי[8].

קבר באל-עין, אתר מורשת של יונסקו עומאן

בשטחה של עומאן ישנו מספר גדול מאוד של קברים על פני כל השטח ובעיקר באזור ההררי. הקברים שנמצאו במקום הם מסוף האלף הרביעי לפנה"ס ותחילת האלף השלישי לפנה"ס (3200–2700), כל קבר בנוי מחדר אחד. קברים דומים מאוד מהאלף השלישי נמצאו גם באתר הארכאולוגי ג'מדת נצר במחוז באבל בעיראק ויש בהם כדי להעיד על קשרים שבין המקומות. סה"כ מופו וקוטלגו 7204 קברים במהלך סריקות בשנים 2003–2011. 2192 מהקברים נמצאו בוואדי אנדם והשאר, 5012 במספר נמצאים בחלק המזרחי של ג'עלאן[9].

מפת האימפריה האחמנית

החלק הצפוני של עומאן ליד בחריין וקטר של ימינו וכן בלוציסטן ואזור סינד של פקיסטן היו תחת שלטונו של אחשדרפן מַכַּא שהייתה אחת הפרובינציות של הממלכה האחמנית, כנראה כבר לפני שלטונו של דריווש הראשון בשנת 520 לפנה"ס. זאת כיוון שהיא מוזכרת על ידו בכתובת ביסותון[10]. נראה שמַכַּא נכבשה על ידי המלך כורש בשנת 542 לפנה"ס, שכן ידוע שמלך זה נהל מסעות מצדו השני של המפרץ הפרסי, וכנראה אבד את צבאו במדבר של גדרוסיה[11].

מַכַּא נזכרת גם בכתביו של הרודוטוס. על פי המתואר בספרו, בתקופת שלטונו של דריווש הראשון הייתה מַכַּא או "Mykians" שייכת לאותם אזורי מס כמו מספר מקומות אחרים שהוא נוקב בשמם בתחום איראן של היום. הרודוטוס מתאר את חיילי מַכַּא שנלחמו יחד עם חשיארש הראשון: לבושים במעילי עור ומצוידים בקשתות וחרבות בעלות להב מעוקם. אנשי מַכַּא נזכרים גם בכתובת דאיווה[12].

אריאנוס שכתב אודות מלחמותיו של אלכסנדר הגדול בממלכה הפרסית לא מזכיר כלל את מַכַּא אלא רק את הכיף של עומאן והוא קורא למקום בשם מקטה. כפי הנראה הייתה מַכַּא באותה תקופה ממלכה עצמאית משום שהיא אינה נזכרת כחלק מכיבושיו של אלכסנדר הגדול ולא של יורשיו הסלאוקים[10].
המבנה החברתי בעומאן כמו בשאר חצי האי ערב היה שבטי. שתי קבוצות השבטים העיקריות היו אנשי קחטאן (قحطان - Qahtan) שהיגרו מתימן ושבטי עדנאן (عدنان - Adnani) שנכנסו לעומאן מצפון ומרכז חצי האי ערב. הממלכה נשלטה על ידי השושלת הג'ולנדית כמה עשורים עד להופעת האסלאם[13]. במאה השנייה או השלישית לפנה"ס, גֻ'לַנְדא בן אל-מֻסתכּבּר שליט עומאן כרת ברית עם השליט הפרסי, שלפיה מכירים הפרסים בסמכותו של שליט עומאן על האזורים הפנימיים ואזורי המדבר ושליט עומאן מאפשר לפרסים להחזיק בידם את סוחאר. מקומה של עומאן באמצע הדרך בין מסופוטמיה ומערב הודו הקנה לה מעמד מסחרי שאין שני לו ואפשר לאנשי עומאן להפוך לעם של יורדי ים מפורסמים. מעט ידוע על הפעילות הימית באזור לפני תקופת אלכסנדר הגדול.

עם תפיסת השלטון בשנת 224, השליט הסאסאני ארדשיר הראשון הראשון הפך את המפרץ הפרסי למרכז פעילות מסחרי ראשון במעלה, תוך שהם מעבירים את נתיבי השיט מהים האדום למפרץ הפרסי בשל כיוון רוחות המונסונים שעזרו לספינות לשוט לעבר הודו וסרי לנקה. בנמלי הודו הם קנו תבלינים, משי ומוצרי מותרות אחרים, בעוד המפרץ עצמו סיפק להם פנינים ולבונה[13]. עם התרחבות המסחר הפכה עיר הנמל סוחאר למוקד פעילות כלכלית ושלטונית של הסאסאנים בעומאן. אף על פי שלא ידוע התאריך המדויק שבו הם החלו לשלוט בצפון עומאן, ידוע שארדשיר הראשון שלח כוחות כנגד המלכים של עומאן, בחריין ותימן. מלך עומאן, עמר בן ואקד אל-חמירי, הובס ונפל בקרב זה במקום כלשהו בין עומאן לבחריין[14].

שליטת הסאסאנים התקיימה פחות או יותר עד הגירת השבטים הערבים לעומאן והגעת האסלאם. בפי הפרסים המקום נקרא מאזוּן. החלק דרומי של עומאן וחלק גדול מהצפון שמרו על עצמאות. בירת ממלכת עומאן הייתה Tu am (בוריימי), ונמל המסחר שלהם הייתה עיר הנמל דיבה (Diba)[13].

מכרות הנחושת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקום שנקרא מָגָן או מָקָן, היה באלף השלישי לפנה"ס, המקור העיקרי לאספקת נחושת לממלכה השומרית. אחד מלוחות האבן שנמצאו באיראן של היום, הוא קבלה על כמות גדולה של בגדים וצמר שהגיעה ממקדש נאנה עבור קניית נחושת ממקן וממכרה נחושת נוסף באור. הכתובת עוסקת במשלוח של 20 טון נחושת ממגן בערך בשנת 1800 לפנה"ס. אולם הארכאולוגים עדיין חלוקים בדעותיהם באשר למקומה של מגן, האם המקום הוא באפריקה או בעומאן[15]. בכל זאת חלק גדול של ארכאולוגים וגאולוגים ממקמים את מגן כחלק מעומאן. כיוון שעומאן הגבילה במשך שנים רבות את כניסתם של הזרים, לא נעשו בה מחקרים רבים, אולם לפחות עובדה אחת התומכת בדעה זו נמצאה. אנליזה כימית הראתה התאמה בין חפצים עשויים נחושת משומר לבין הנחושת המופיעה בעומאן, שניהם מכילים עקבות של ניקל. עובדה זו נתגלתה על ידי חוקרים של חברת הנפט האנגלו-פרסית בשנת 1928, על פי דוח זה הכילה הנחושת משני המקורות 0.19% ניקל[15].

טטרדרכמה, נמצאה במרכז עומאן

בשנים 1973, 1974 איתרו מחקרים שנעשו בידי חברה קנדית את מקומם של 44 אתרים עתיקים של מכרות נחושת, לפחות שלושה מהם תוארכו בידי המחלקה לארכאולוגיה של אוניברסיטת הרווארד, למילניום השלישי לפנה"ס. במשך תקופה זו הייתה כנראה כריית הנחושת במסגרת של מעין עסקים משפחתיים, כאשר העפרות נאספו מעל פני השטח, או בערוצי הנחלים. סימנים לעבודות כרייה נרחבות יותר נמצאו ליד ואדי אל-ג'זי שהיה במשך כמה מאות שנים על דרך המסחר לאל-בוריימי (البريمي). לאורך הדרך נמצאו גם חפצי קבורה הדומים בצורתם לאלו שנחפרו באור. ממצא נוסף הרחוק רק מספר קילומטרים מלסיל (Lasail), אם כי שנוי עדיין במחלוקת, הוא מבנה גדול דמוי זיקורת, שרק יסודותיו נשארו. המבנה דמוי הפירמידה ונשארו בו שני נדבכים אם כי היו בו, ככל הנראה, שלושה או ארבעה. הקירות עשויים מסלעים מסיביים מהגבעות שבסביבה. הנדבך הראשון משתרע על פני כ-20 מטרים ונחשב לשריד של הסוללה שהובילה לנדבך הבא[15].

על פי מסורת ערבית מקובלת התיישבו לראשונה בעומאן, כנראה בתקופה הסאסאנית המוקדמת, כמה שבטים ערביים שמקורם בתימן וביניהם שבט אזד. סיבת הגירתם הייתה קריסתו של סכר מאריב (سدّ مأرب) בתימן. סכר זה שהתקיים כנראה בין המאה השמינית לפנה"ס עד למאה החמישית או המאה השישית קרס מספר פעמים[16], וכל קריסה הביאה עמה גל חדש של מהגרים שמקור פרנסתם ייבש.

מסלולי הנדידה של שבטי אזד ואחרים כללו תנועה צפונה לכיוון עיראק וסוריה, או מזרחה לכיוון מרכז חצי האי ערב ובחריין ומסלולים נוספים היו לדרום מזרח לכיוון ערב הסעודית ועומאן. אחת מההגירות הללו היא זו של שבט אזד בהנהגתו של מאליק בן פחם, כנראה במאה השנייה לספירה, לכיוון חצרמות והלאה לאזור החוף של המפרץ הפרסי. על פי דעת חוקרים הגעתו של מאלכ בן פחם לעומאן קרתה מעט אחרי נפילת פרס בידי השושלת הסאסאנית, לפיכך תאריך הגירתם הוא לפני שנת 224[13]. בן פחם סילק את הפרסים ובסס את שלטונו בשטחי עומאן, ונחשב במסורת הערבית כראשון השליטים העצמאיים במקום. יש הטוענים ששמה של עומאן ניתן לה על ידי שבטי אזד. על פי דעה אחרת קרתה נדידת השבטים תחת פיקודו של מאלכ בן פחם במאה השלישית או הרביעית לספירה. צבאו של מאלכ בן פחם כלל כ-6,000 לוחמים ופרשים. הקרב שבו הביסו לוחמים אלו את הפרסים התרחש באזור בטינה ליד העיר ניזווא.

לאחר מותו של מאלכ בן פחם עברה השליטה בעומאן לידי שושלת מלכי ג'לנד. בזמן תקופת שלטונם של מלכים אלו חידשו הפרסים את השליטה באזור החוף וקראו לו בשם מאזון. שבטי אזד שמרו על שלטונם בחלק הפנימי של הארץ[17].

על פי המקובל לאחר הקרב עם הפרסים בעומאן באו מתימן עוד חמישה גלי הגירה של שבט. גם מכיוון צפון הגיעו כמה שבטים לעומאן, שבטים אלו התיישבו בTauwan שהוא כיום אזור בוריימי. השבטים הצפוניים ראו את עצמם כצאצאי עדנאן, שהוא על פי המסורת, האב הקדמון של כלל ערביי הצפון, המרכז ומערב חצי האי ערב. בעוד שכל השבטים המהגרים מתימן ראו עצמם כצאצאי האב הקדמון קחטאן[18] (שמו של יקטן במסורת הערבית)[19][20].

תקופה אסלאמית מוקדמת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת לידתו של האסלאם שלטו בעומאן בו זמנית, שני המלכים משושלת ג'לנדא (آل الجلندى). מוחמד שלח אליהם את עמר אבן אל-עאץ ובידו מכתב המבקש מהם לאמץ את האסלאם. התאריך של שליחת המכתב עדיין נתון לוויכוח אבל יש הסכמה על טווח הזמן שבו הוא נשלח: בין השנה השישית והשמינית להג'רה. מלכי עומאן הסכימו מיד להצעת עמר אבן אל-עאץ והמירו את דתם, ובזאת הם נבדלו משאר שליטי ערב שבתחילת הדרך התנגדו לקבלת האסלאם. הנביא מוחמד הכיר טובה לשליטי עומאן על כך ועל פי אחד מקטעי החדית, הוא ציין אותם לשבח על שקיבלו את האסלאם אפילו מבלי לראות את פני מוחמד עצמו. החליף אבו בכר הגדיל לעשות ושחרר את תושבי עומאן מתשלום מיסים, ואת סכום הכסף הזה הפנה לחלוקה בין עניי עומאן[21].

לאחר מות מוחמד, השתייכה עומאן לחליפות האומאית. חלק מתושביה בעיקר בני שבט אזד, הגרו לבצרה והיוו שם מרכיב חשוב בצבא החליפות. בהנהגת מצביאם, אל-מוהלבּ אבן אבי סופרה, הם השתתפו בקרבות רבים וגם נטלו חלק נכבד בדיכוי התקוממויות מקומיות בעיראק. המהגרים העומאנים שבעיראק שמרו על קשר הדוק עם מולדתם וחלק גדול מהם אף חזר לשם לאחר כישלון ההתקוממות של יזיד אבן אל-מוהלבּ (يزيد بن المهلب) בשנת 723. בעת שהותם בבצרה תמכו רוב תושבי עומאן בכת האיבאדיה, ואף ייבאו דת זו לעומאן בעת חזרתם למולדתם[22].

תושבי עומאן היו ספנים מאומנים, והשתמשו בכיווני רוחות המונסון בעת הפלגת אניותיהם מעומאן לאפריקה הודו ודרום מזרח אסיה. הספינות ייצאו תוצרת מקומית כמו תאנים פנינים ולבונה, וייבאו בשמים, משי, אורז ותבלינים, שאותם הפיצו באזור ובאירופה. בגלל פעילות מסחרית זו הרבה מתושבי עומאן התיישבו במזרח אפריקה ודרום מזרח אסיה והפיצו שם את האסלאם והתרבות הערבית[23].

לאחר נפילת החליפות האומיית בשנת 750, נחשף אזור החוף של עומאן למתקפות רבות. בשל מיקומה של עומאן על נתיבי המסחר הראשיים, היא הייתה יעד מבוקש לצבאות של מדינות ושליטים שגובלים עמה, ולמדינות רחוקות יותר שסחרו בים. עד שנת 887 הצליחו בני עומאן להדוף את התקפותיהם של שושלת בית עבאס ופירטים הודים שאיימו על המדינה. הצלחתם נבעה בעיקר מכוחו של הצי וכלי השיט העיקריים שנבנו בתקופת האימאם ע'סאן בן עבד-אללה.

במשך מרבית המאה העשירית שלטו הקרמטים במפרץ הפרסי ובחופי עומאן, וגבו מכסים הן משליטי בית עבאס והן מהשושלת הפאטמית במצרים. תחת שלטון הקרמטים נהנתה עומאן מעצמאות יחסית והעיר סוחאר הפכה לנמל הגדול ביותר בעולם האסלאמי[24]. בין השנים 967 עד 1053 הייתה עומאן חלק מהקונפדרציה הבויהית שהתפשטה עד הג'זירה, טבריסתאן, וג'ורג'אן. בין השנים 1053 עד 1154 המדינה הייתה חלק מהאימפריה הסלג'וקית ששלטונה הגיע עד טאמיל נאדו שבדרום הודו. בשנת 1154 סולקו הסלג'וקים מעומאן על ידי בני שבט נַבְּהאן.

שושלת נבהאן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבצר בהלא לאחר שחזור בשנת 2013

מרכזו של שבט נבהאן היה באזור הרי אל-אח'דאר ומשם הם התפשטו לאזור החוף והתיישבו בסוחאר ובעיר ליווה צפונית לסוחאר באזור בטינה. הם שלטו על נתיב המסחר היבשתי של לבונה מסוחאר עד לבחריין בגדד ודמשק. לאנשי נבהאן היו קשרים מסחריים ענפים שהגיעו עד פרס אתיופיה וקבוצת איי לאמו באוקיינוס ההודי. פעילותם המסחרית הגוברת הביאה בשנת 1150 לאיחוד אזורי סוחאר ובהלא תחת שלטון אחד. בשנת 1151 עלה כוחו של מנהיג נבהאן בשם מוחמד אל-פלאח בשנת 1154 הוא הכריז על עצמו כמלך עומאן ושלט במדינה עד לשנת 1176. לאחר מכן במשך תקופה ארוכה, שורה ארוכה של שליטים משבט זה נהלו שושלת כלכלית ופוליטית שלעיתים הייתה חזקה יותר משלטון האימאמים ואף איימה עליו[25]. עוד שכוחו של המלך התחזק, ירד מאוד כוח שלטונו של האימאם. על פי עדותו של ההיסטוריון סירחאן בן סעיד, אין אזכור לשלטון האימאם משנת 1153 ועד שנת 1406[26].

העיר בהלא (بهلا) הייתה אחת מבירותיה של הממלכה, ובמקום נבנתה מצודת בהלא שעמדה כנראה על יסודות קדם-אסלמיים, אולם עיקר הבנייה נעשתה במאה ה-14. מבצר זה הוא עדות לכוחו של שלטון נבהאן[26]. המבצר הענק בנוי מקירות ומגדלים העשויים לבני בוץ על בסיס של אבן. אליו צמוד מקדש יום השישי שבתוכו מחרב מגולף ומקושט. המבצר הוכרז כאתר מורשת עולמית והוא שופץ ומתוחזק על ידי הממשלה[27].

בהיעדר מסמכים ועדויות היסטוריות, אין הסכמה בין ההיסטוריונים השונים לגבי תחילת השלטון הנבהאני, יש הטוענים שפלאח בן מוחסין היה השליט הראשון. כמו כן העובדה שהיו שינויים תכופים במקומה של בירת הממלכה: נזווה, בחאר וכן אי בהירות באשר לגבולות הממלכה, מקשים על תיאור מדויק של המצב[28].

בעבר, נחשבה תקופה זו על ידי רוב החוקרים, כתקופה אפלה של רודנות מפירת זכויות האזרחים וחסרת כל חשיבות היסטורית[29]. המחקר המודרני מתאפיין בגישה נייטרלית יותר ולא מקבל מסורות אלו בשל חוסר עובדות אמפיריות. גישה מודרנית זו נתמכת גם על ידי הדיוואנים של משורר החצר א-סאטאלי, שפאר את צניעותו ואת עקרונות המוסר של המלך אבי אל-ערב יערוב בן עומאר שהיה ידוע גם בהערכתו למדע. בדיוואנים אחרים מפאר א-סאטאלי את הסולטאן טאהר בן עומר ומברך אותו על חזרתו מהחג'. הנוסע הידוע אבן בטוטה מזכיר את הסולטאן אבי מוחמד ומשבח את צניעותו וקבלת האורחים שלו. על פי עדותו של א-סאטאלי קיימה ממלכת נבהאן קשרי מסחר הדוקים עם מזרח אפריקה[30]. הסיבות העיקריות לחוסר מידע על התקופה הוא היחס של אנשי עומאן לתקופה זו שהם מגדירים אותה כתקופה חשוכה לעומת שאר ההיסטוריה המפוארת שלהם, וכן בידודה של עומאן משאר העולם האסלאמי בשל דת האיבאדיה[31].

מבצר סוחאר

ככל הנראה היו תקופות בהם היה שלטון נבהאן מרוכז רק בפנים הארץ ובתקופות אחרות הם שלטו גם באזור החוף. בשל סכסוכים פנימיים בין פלגים השונים של בני נבהאן ובינם לבין שלטון האימאם, סבלה עומאן כל העת מפלישות פרסיות לשטחה בעיקר לאזורי החוף ששמשו את נתיבי השיט המועדפים. היריבות שבין השולטנות של עומאן לשלטון האימאם הייתה לגורם המאפיין של ההיסטורית עומאן באותה תקופה. ספרי ההיסטוריה מזכירים שבשנת 1216 פלש מלך הורמוז לעומאן וכבש את נמל קלהאת בצפון מזרח החוף של עומאן, הוא סולק משם בשנת 1515 כאשר כבשו את החוף העומאני הפורטוגזים, ששלטו באזור כ-140 שנה עד שנת 1650[32].

שושלת נבהאן שלטה בעומאן במשך חמש מאות שנים, שלטונה נחלק לשני חלקים התקופה הראשונה שאורכה היה כ-400 שנה משנת 1154 עד שנת 1500, בה כנראה חלק גדול של עומאן היה תחת שלטון השושלת ואז גם נבנו חלק גדול מהמבצרים.

התקופה השנייה נמשכה משנת 1500 עד 1624 ואופיינה במאבקים מתמשכים שכללו חלופי שלטון רבים ומשכי זמן קצרים של שלטון האימאם, וכן מלחמות פנימיות בין אנשי הנבהאן לבין עצמם. אולם האירוע החשוב ביותר בתקופה זו היה כיבוש אזור החוף, כולל עיר הנמל מסקאט, בידי פורטוגל. האדמיראל אפונסו דה אלבוקרקי כבש את העיר קלהאת בשנת 1507 והרס את הצי העומאני, לאחר מכן כבש את אזור החוף ממסקט עד סוחאר הרס ושדד את רוב הערים. פורטוגל שלטה באזור עד שנת 1650 שאז גורשה בידי שושלת יערוב[33].

שושלת יערוב

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבצר רוסטק

מקום מושבם של בני שבט היערוב היה בחלק הפנימי של עומאן. בשנת 1624 הדיח נאסר בן מוראד משבט יערוב את השליט הנבהאני מתפקידו ונבחר לאימאם תחתיו, והיה בכך לאימאם הראשון מבני שבטו. הוא הבין שלמען סילוק הפורטוגזים משטח עומאן יש קודם לאחד את כל השבטים תחת שלטון אחד. תחילת מפעלו זה היה כיבוש אזור רוסטאק שהיה מרכז שלטון האימאם וכן את אזור נאחל. בכל אזור שכבש הוא בנה מבצרים ומינה את נאמניו לשליטים. לאט ובעקשנות הוא איחד את כל הנסיכויות והממלכות תחת שלטונו. נאסר בו מוראד העביר את הבירה לעיר ניזווה שהייתה בעבר בירת שלטון האימאם. הוא מוערך עד היום בעומאן והמסורת מייחסת לו אורח חיים צנוע וכוח על-אנושי[34]. עם מותו ב-23 באפריל שנת 1649 כל השבטים היו מאוחדים תחת דגל אחד, וזה מה שיאפשר מאוחר יותר את סילוקם המוחלט של הפורטוגזים מהאזור.

כל המאבקים של נאסר בן מוראד לאיחוד המדינה נעשו בעזרת צבא של חיילות רגליים, בעוד שכוחה של פורטוגל היה בעיקר בים וטכניקת הלחימה שלהם נשענה על בניית אניות ושימוש בכוח ימי. בהתאם לכך גם מדיניות הכיבושים הקולוניאלית שלהם התבססה על שליטה במבצרים לאורך נתיבי הים מבלי להיכנס לעומק המדינה.
נאסר בן מוראד החל לשקם את צי האוניות שנהרס במלחמות הקודמות ולשם כך הוא נעזרו בחברת הודו המזרחית שהייתה בת תחרות של פורטוגל בים. וכן אף רכש מספר אוניות מתקדמות, נשק ואבקת שרפה מאנגליה. כך, הצליח נאסר בן מורשיד בשנת 1643 לכבוש את ערי החוף סור וקוריאט ולבנות מבצרים מחוץ לכל אחת מהערים. עם מותו של נאסר בן מורשיד, רק הערים מסקט ומוטראח ומבצר סור נשארו תחת שלטון פורטוגל[35]. האימאם הנבחר השני היה בן דודו של נאסר בן מורשיד, סולטאן בן סייף (1649-1688), שהמשיך בפיתוח הצי וסלק את שלטון פורטוגל מערי החוף של סור קוריאט ומסקט[33].

הניצחון על פורטוגל הטריד את הפרסים שתכננו להבנות מהמפלה הפורטוגזית ולרשת את מקומם במפרץ. זה היה מקור לסכסוכים רבים שהיו בהמשך בין עומאן לפרס. פרס פנתה למעצמות האירופאיות כדי שיעזרו לה לסלק את עומאן מהשטח. אנגליה לא נענתה מחשש שהדבר יזיק למסחר שלה במפרץ ובהודו. מלך צרפת לואי ה-16 כרת בשנת 1707 ברית עם השאח הפרסי, במטרה לעזור לו לכבוש את מסקט. התנגדות אנגליה ואי הסדר ששרר בפרס עקב פלישת האפגנים מנע פעולות צבאיות כנגד עומאן. כדי למנוע התאוששות של צבא פורטוגל שלח סולטאן בן סייף את צי אניותיו בשני חלקים אחד למזרח אפריקה והשני להודו. במזרח אפריקה, כוחותיו כבשו את מומבסה בהודו הם הרסו את המרכז הפורטוגלי בנמל מנגלור[35].

מראה פנורמי של מערכת אפלאג'


ימי שלטונם של סולטאן בן סייף הראשון ויורשיו אחריו, סייף בן סולטאן וסולטאן בן סייף השני היו תקופות שגשוג כלכלי לעומאן[36].

סולטאן בן סייף השקיע משאבים רבים בפיתוח החקלאות וגם ייבא מיני צמחים חדשים מאפריקה המזרחית. הוא בנה מערכות אפלאג' להשקיה במקומות רבים בפנים הארץ. ראויה לציון, מערכת אפלאג' גדולה שנבנתה כדי לספק מים לעיר אל חמרה. כן יזם שתילת מטעי תמרים באזור בטינה الباطنة לחוף המפרץ הפרסי, כדי לעודד מעבר של תושבי עומאן ממרכז הארץ להתיישבות לאורך החוף. בנוסף שיקם הרבה מערכות אפלאג ישנות שנהרסו במהלך השנים. נראה שהאימאם גם תמך בבניית הטרסות לאורך ואדי בני אוף (auf). סולטאן בן סייף ובנו סייף בן סולטאן היו אחראים לבניית בתי ספר חדשים והפצת ההשכלה בקרב עמם[37].

ישנן עדויות על התרחבות היישובים הקיימים באותן תקופות, הוספת יישובים חדשים ופעילות חקלאית אינטנסיבית באזור הרי ח'אדר. ידוע שמערכת הטרסות במורדות המערביים של עמק בלאדי סייט באזור שליד רוסטאק, נבנתה בתקופה זו והשתרעה על פני 0.25 קמ"ר. האזור קבל את מימיו ממערכת אפלאג' של מיבאן (ميبان). כמו כן נמצאו באתרים רבים בוואדי בני, שרידים של כלי חרס גדולים מתוצרת באחלה, עובדה שמעידה לפחות על סחר פנים ארצי של יישובים אלו עם מקומות אחרים בעומאן[38].

לאחר מותו של סולטאן בן סייף, נבחר בנו בלערב בן סלטאן אל-יערבי לאימאם השלישי (1679-1692). בניגוד למאות השנים הקודמות שבהן נבחר האימאם על ידי העולמא, בחירתו של שליט זה נעשתה בהשפעת לחץ של אביו על מנהיגי השבטים החשובים לבחור בבנו[39]. בתחילת שלטונו של בלערב בן סלטאן שררה יציבות במדינה, הוא המשיך את שלטונו של אביו סולטאן בן סייף ונחשב לשליט נדיב. אולם שבע שנות שלטונו עמדו בצל הסכסוך על משרת האימאם בינו לבן אחיו סייף בן סולטאן. בתקופת שלטונו, עומאן נעשתה כוח משמעותי באזור המפרץ, וצבאה השתלט על החוף הצפוני עד לים האדום, וגם מזרח אפריקה ומערב הודו היו תחת השפעתה.

מצודת ישו במומבסה
השטחים שהיו בשליטת האימפריה העומאנית במאות ה-17 עד ה-19

בשנת 1690 החל צי האניות של סייף בן סולטאן בסדרת תקיפות על החוף הסוואהילי שבמזרח אפריקה, ובשנת 1698 כבש את מצודת ישו במומבסה והשתלט על אזורי החוף שהפכו לחלק בלתי נפרד של סולטנות עומאן שבשטחה נכללו גם איי זנזיבר, מומבסה ודאר א-סלאם. איי זנזיבר היו אחד מהמרכזים הגדולים של סחר העבדים ולכן היוו את אחד ממקורות הכנסה החשובים של הממלכה העומאנית.

ההיסטוריון האנגלי קופלאנד קבע שהצי העומאני בתחילת המאה ה-17 הגיע לעמדת כוח חזקה שאיימה הן על הכוחות האנגליים והן על הכוחות ההולנדיים שבאזור. המבצר בג'ברין (جبرين) ליד בחלא, נבנה בתקופתו של האימאם בלערב בן סלטאן ושם הוא גם נקבר בשנת 1692[40]
לאחר מותו נבחר סייף בן סולטאן לאימאם הרביעי של עומאן (1692-1711)[34]. הוא המשיך את המלחמה בפורטוגל כבש סופית את מומבסה וייסד מושבות רבות בזנזיבר. גם הוא כמו אביו השקיע בפיתוח החקלאות והחינוך[41]. סייף בן סולטן הפך את רוסטק לבירתו והוסיף למבצר בעיר מגדל רוח (Burj al Riah) כאשר נפטר ב-4 באוקטובר 1711 הוא נקבר שם בקבר מפואר שנהרס מאוחר יותר על ידי הכוחות הוהאבים[42]. במותו הוא השאיר אחריו רכוש גדול שכלל: 28 אניות, 700 עבדים ושליש ממטעי התמרים של עומאן[41].

מבצר ג'אברין

סייף בן סולטאן השני (1743-1706) היה האימאם השישי בשושלת יערוב. הוא נבחר למשרתו ארבע פעמים בשנים (1718–19, 1720–22, 1723–24, 1728-42). הייתה זו תקופה כאוטית של מלחמת אזרחים וכיבוש פרסי חלקי של המדינה. במאמציו להתגבר על מתנגדיו למשרה הוא קרא פעמיים לעזרת הפרסים.
סייף בן סולטאן השני היה בן 12 כאשר אביו סולטאן בן סייף השני נפטר למרות שהיה מקובל על עמו החליטו ראשי השבטים שהוא צעיר מדי לתפקיד ומינו את דודו. בשנת 1720 יערב בן בלערב החזיר את סייף סולטאן הצעיר לכיסא האימאם והכריז על עצמו כאפוטרופוס שלו ושנה לאחר מכן הכריז על עצמו כאימאם, פעולה שעוררה התנגדות והוא הודח. המאבקים לא פסקו ובשנת 1728 נהרגו שני הטוענים לכתר וחיל המשמר של סוחאר הכיר בסייף סולטן השני כאימאם.

כל ההתכתשויות האלו העלו לפני השטח את המאבק התמידי בין שני השבטים המשפיעים בעומאן, הע'אפִרי והחינאווי. מקורה למעשה בעוינות שהייתה קיימת עוד בארץ מוצאם תימן. שבט חינאווי אימץ את האיבאדיה ואילו שבט ע'אפִרי את הסונה. למרות שחלוקה זו נכונה רק באופן כללי, הנאמנות השבטית היא המרכיב הראשון במעלה גם כיום. הפילוג בין ע'אפִרי לחינאווי התעורר מחדש בעקבות ריב על ירושת האימאם בשנת 1719, כאשר שני מועמדים - אחד מכל שבט - התמודדו על המשרה. מלחמה זו שאיימה על שלטונו של סייף בן סולטאן גרמה לו לפנות לסיוע חיצוני. הוא בקש את עזרת השאה הפרסי נאדר שאה (نادر شاه افشار). צבא פרסי הגיע במרץ 1737 וסייף בן סולטאן הצטרף לכוחות אלו, הם צעדו לעבר פנים הארץ תוך כדי שהם כובשים בדרכם ערים רבות, הורסים, בוזזים ולוקחים עמם שלל ועבדים בחזרה לפרס. במשך מספר שנים לאחר מכן היה סייף בן סולטאן השני אימאם בלתי מעורער, אולם אורח חייו הפזרני וחיבתו ליין מתוצרת שיראז גרם לרוב השבטים להתנגד לשלטונו[43]. כאשר שוב התערער שלטונו, פנה סייף בן סולטאן השני פעם נוספת לעזרת הפרסים, והבטיח להעביר לשלטונם את סוחאר. משלחת פרסית הגיעה לג'ולפאר באוקטובר 1742, הם צרו על סוחאר ושלחו כוחות גם למסקט אולם לא הצליחו לכבשן[44]. סייף בן סולטן בהיותו שיכור אולץ לתת לפרסים שני מבצרים ששלטו על הכניסה לנמל מוסקט. זמן קצר אחר כך הוא נפטר[45].

בשנת 1744 מושל סוחאר אחמד בן סייד, נכנע בפני הפרסים ומונה למושל סוחאר ובארקה תמורת תשלום מס. זמן מה לאחר מכן, סכסוכים פנימיים בפרס אילצו את הצבא לסגת ומוחמד בן סייד הפך לאימאם הראשון משושלת אל סייד ששלטה בעומאן[46]. משפחת יערוב הצליחה לשמור על מידה מסוימת של עצמאות שלטונית עד לשנת 1869 שאז מבצרם האחרון באזור בטינה נכבש בידי על ידי עזאן בן קייס[47].

שלטון מנהיגות האימאם (إمامة عُمان) האיבאדית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת שלטון האימאם האיבדי בצבע כתום וסולטנות מסקט ועומאן באדום

תפיסת מנהיגות האימאם הקדומה הייתה מושתת על רעיון של יצירת מדינה אסלאמית אידיאלית. האימאם נבחר באופן מסורתי על ידי העולמא כדי שהבחירה תקבל אופי רשמי, היה צורך בנוסף להחלטתם של הנכבדים גם אישור של הקהילה כולה. במקרים שבהם האימאם נבחר על ידי העולמא ונדחה על ידי העם, היה צורך לבחור באחר. האימאם גם יכול היה להיות מועבר מתפקידו אם הוא איבד את תמיכת העם. אם לא נמצא מועמד מתאים המשרה נשארה פנויה, לעיתים לפרק זמן ארוך[48].
האימאם האיבאדי הראשון ג'ולנדא בן מסעוד (Julanda bin Masud) נבחר בשנת 751, אולם נהרג בקרב ובמדינה שרר תוהו ובוהו, עד לשנת 800, שבה נבחר וארת' בן כעבּ (Warith bin Kaab), למעלה משלוש מאות שנה שררו בשלטון האימאם שקט ופריחה כלכלית ותרבותית, המסחר הימי פרח וסוחאר נעשתה נמל חשוב ביותר בעולם המוסלמי[49].

שלטון האימאמים התקיים כמדינה עצמאית בחלק הפנימי של עומאן שנקראה עומאן הנכונה (عُمان الوسطى). שבו משרת השלטון נעשתה, על ידי בחירתו של האימאם ועברה משבט לשבט בזמנים שונים. בירת המדינה גם היא עברה מעיר אחת למשנה אולם בדרך כלל היו אלה הערים ניזוה (نزوى) ורוסטק. לאימאם היו מלוא הסמכויות הפוליטיות, הצבאיות והדתיות. הוא היה המנהיג הרוחני שנהל את תפילות יום שיש המסגד והסמכות הדתית העליונה, בנוסף היה אחראי על איסוף כספים וגם שמש כמפקד הצבא. למרות זאת הוא לא היה כל יכול וכוחו היה מוגבל על ידי ראשי השבטים והפילוסופיה האיבאדית. האימאמיה נתקיימה בעומאן עד אמצע המאה ה-20, אולם לא ברציפות והיו תקופות שבהן הייתה המדינה ללא אימאם.
בשנת 1959 הסתיים שלטון האימאם, עם פלישת הצבא של סולטנות עומאן מאזורי החוף, לאזורי שלטון האימאמיה, במלחמה שנקראה מלחמת ג'בל אח'דר[50] . התערבותם של הבריטים וחברות הנפט, הביאו לסיום המלחמה ועומאן הפכה לסולטנות המאוחדת של מוסקט ועומאן תחת שלטונו של סייד בין טמיר[51].

המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-18, שושלת אל אבו סייד תפסה את ראשות הממלכה ושלטונה מתקיים עד היום. במשך זמן רב היה מאופיין השלטון במאבקים משפחתיים על כס השלטון, רצח בני משפחה יריבים והשתלטות שלא כחוק. בנוסף היו מאבקים של שבטי פנים הארץ, שלא הכירו בלגיטימיות של שלטון הסולטן, לבסס להם אישיות עצמאית.

סעיד סייד אבן סולטן (1856–1791), היה השליט הרביעי בשושלת, ובתקופתו היא הגיעה לשיא כוחה. ממשלו כלל את שטחי עומאן של היום ואת האי זנזיבר. סעיד סייד אבן סולטן הפך את האי לאחד ממרכזי המסחר העיקריים באזור, ומשנת 1840 גם למקום מושבו העיקרי.

נמל מוסקאט, 1903

עומאן החזיקה בכוחות צבאיים וימיים חזקים שאפשרו לסולטן את השליטה על החוף ועל פנים הארץ ובנוסף, לתחזק שלטון ימי גם על אזורים באפריקה המזרחית. עומן הייתה למעשה אימפריה מסחרית (Thalassocracy) רחבה הרבה יותר מאשר שטחי שליטתה בפועל. פרט לכך, פיתחה עומן קשרים הדוקים עם מדינות רבות . ב-21 בספטמבר שנת 1833 נחתם הסכם ידידות ומסחר בין נשיא ארצות הברית אנדרו ג'קסון לסולטאן, בתיווכו של הדיפלומט האמריקני אדמונד רוברט. היה זה ההסכם הראשון שחתמה ארצות הברית עם אחת ממדינות המפרץ הפרסי[52]. זאת בנוסף לקשרים הדיפלומטיים והכלכליים ההדוקים שקיים הסולטן עם בריטניה ופתיחת יחסים דיפלומטיים עם צרפת.
סעיד סייד אבן סולטאן ניצל את האפשריות החקלאיות של האי זנזיבר והגביר את נטיעתם וטיפוחם של עצי אוגניית הציפורן. הפרחים המיובשים של עץ זה הם תבלין הידוע בשם ציפורן, שהפך למוצר היצוא העיקרי לארצות אפריקה וערב. אולם מקור עושרה העיקרי של הממלכה היה סחר העבדים מאפריקה, למרות ניסיונות רבים מצד בריטניה לצמצם סחר זה, הוא נשאר בתוקפו במשך שנות שלטונו של סעיד סייד אבן סולטן[53].

בשנת (1856) מת הסולטן, מאורע שהביא לריב מר ובלתי נמנע בין יורשיו על השלטון, והשלטון ברחבי הממלכה נחלש באופן משמעותי. במשך תקופה של חמש שנים אבדו לעומן שטחים ומרכזי מסחר ימיים רבים ועורער המצב המדיני באזורי אפריקה המזרחית. לבסוף, הביא צ'ארלס קנינג, רוזן קנינג הראשון, מושל הודו לפשרה בין הניצים והממלכה חולקה בין בנין של סעיד סייד אבן סולטן. בנו סעיד תוואני הוכר כסולטן מוסקט ועומן ואחיו סעיד מאג'יד היה לסולטן זנזיבר ומדינות החסות שלה.

למרבה צערה של עומן הייתה זנזיבר המרכז של הסחר במזרח אפריקה ומשענת הכוח הכלכלית והכספית של כל האימפריה. ההסכם שנחתם גרם לשליט עומן לאבד חלק גדול מהכנסה הכספית של הממלכה. לפיכך, ההסכם שנקרא על שמו של לורד קנינג, כלל תשלום סובסידיה מצד ממשל זנזיבר לממשל של מוסקט ועומן. תשלום זה הפך מהר מאוד למקור ההכנסה היחיד של סולטנות מוסקט והמדינה שקעה בשיתוק כלכלי, השליטים נתקו עצמם מהעולם החיצוני ובמשך כ-120 שנה עד לגילוי הנפט הפכה סולטנות עומן למקום מפגר וחשוך. המדינה התאוששה לאט ממצב זה רק לאחר גילוי הנפט[54].

בשנת 1868 תפס את השלטון סעיד עזיז בן קייס בן עזאם אל-בוסעיידי. הוא גירש את קרובי משפחתו (בן דודו וגיסו), מכס השלטון, הכריז על עצמו כעל האימאם, אמנם הוא לא נבחר לתפקיד זה אולם מרבית חברי שבט החינאווי הכירו במרותו. הוא כרת ברית עם החליף של אבו דאבי, עמד בפני התערבות סעודית והשתלט על אזור בוראמי. סעיד עזיז בן קייס בן עזאם אל-בוסעיידי הבין את חשיבותו של איחוד שטח החוף עם שבטי פנים הארץ, לפיכך בסס את שליטתו על ידי כריתת ברית עם שבטי הגאפירי של פנים הארץ, אולם שבטים אלו שבו ומרדו כנגדו בשנת 1870. הבריטים ראו בניסיונות אלו סכנה ליציבות הסדר שהם יצרו באזור ולכן תמכו ביריבו טורק שתפס את השלטון בינואר שנת 1871[55].

באותה עת, השליט המקביל בזנזיבר, סעיד טורקי הבטיח את התמיכה הכלכלית של מקורביו באי כמו כן גם את זו של הבריטים וניצח בשנת 1871 את הכוחות שמרדו נגדו[55]. משנת 1890 עד 1913 הבריטים הפכו את האי למדינת חסות ומינו בו וזירים מטעמם. האי קיבל את עצמאותו בשנת 1963, בשנת 1964 הוא התאחד עם טנגנייקה למדינה אחת -טנזניה.

במשך שנות המאה ה-19 המאוחרות וראשית שנות ה-20 התגבר המתח שבין הסולטן של מוסקט והאימאם של ניזוואה, ששלט על שבטי פנים הארץ. סכסוך זה נפתר באופן זמני על ידי אמנה שנכרתה בין שני הצדדים היריבים בתיווך הבריטים ונקראה אמנת סיד[56]. אמנה זו הבטיחה את שלטון האימאם בחלקי פנים הארץ והכירה בחוקיות הממשל של הסולטן במוסקט. אמנה זו עמדה בתוקפה עד לשנת 1954 שבה התעורר העימות מחדש בשל גילוי הנפט באדמתה של עומן. האימאם ג'אליב בן עלי הוביל מאבק בן חמש שנים כנגד הסולטן, בשנת 1960 בהתערבות של הבריטים והשאה של איראן הוגלה האימאם לערב הסעודית.

בשנת 1964 פתחו בדלנים באזור דופאר, שקראו לעצמם "החזית לשחרור דופאר", במרד כנגד הסולטן של מוסקאט ועומן, המורדים נעזרו במשטר הקומוניסטי בתימן. מנגד, הסולטן נתמך בידי כוחות מאירן ובריטניה. המרד דוכא בשנת 1976 בידי הסולטן קאבוס בן סעיד אאל סעיד[57].

קצין בריטי עם חיילי צבא עומן בקרבות דופאר

תנועת מרד בדופאר אורגנה בשנת 1963 על ידי לאומנים ערבים ואישים דתיים שמרניים שהיו מתנגדי השלטון. בשנת 1968 הנהגת המרד עברה לידי כוחות מרקסיסטיים שנתמכו בידי סין וברית המועצות. כאשר עלה קאבוס בן סעיד אאל סעיד לשלטון חלק גדול מהחברים השמרניים באופוזיציה זו עברו לתמוך בו.

במאמצי מדינות האזור להרגיע מרד זה שאיים על יציבות כל מדינות המפרץ, קבלה עומן סכום של 200 מיליון דולר מאבו דאבי וכן סכום של 2.5 מיליארד דולר מערב הסעודית. בנוסף ספקו ירדן, בריטניה, מצרים ופקיסטן אימונים צבאיים לחיילי צבא עומן[57].

לאחר הבסת המורדים השקיע השלטון העומאני, בין השנים 1971–1975, כ-1.8 מיליארד דולר לפיתוח האזור. סכום הכסף נועד להרחבת התשתיות, רשת החינוך והבריאות ורשת שירותי הדת. סכום כסף זה היה חריג יחסית לגודל האוכלוסייה באזור שעמדה בשנת 1970 על כ-50,000 איש, לעומת שאר אוכלוסיית המדינה שעלתה על 400,000 איש[57].

המאה ה-20 עד המאה ה-21

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיד בן טימור היה הסולטן ה-13 של השושלת, הוא שלט במדינה משנת 1932 עד להדחתו בשנת 1970. עלייתו לשלטון נעשתה בעזרתם של כוחות קומנדו בריטים, ועומאן קבלה את מלוא עצמאותה בשנת 1951. הסולטן היה שמרני ומרוחק מאוד מעמו ולא השתמש בכספי הנפט לרווחת העם. שמרנות זו הייתה אחד הגורמים למצב התברואתי הגרוע ולתמותה גבוהה של תינוקות, מחלות עיניים, מחלות מין ותת-תזונה שהיו שכיחים במדינה, היו רק שלושה בתי ספר ומספר יודעי קרוא וכתוב היה כ-5% מהאוכלוסייה [58]

בשנת 1970 הדיח אותו בנו קאבוס בן סעיד אאל סעיד ששלט בעומאן עד מותו בינואר 2020. עם עלייתו לשלטון הוא שינה את שם הממלכה לסולטנות של עומאן, השקיע רבות בפיתוח המדינה מבחינה חברתית וכלכלית. עומאן, שהייתה הראשונה מבין מדינות המפרץ הערביות שפורמלית התירה לארצות הברית להשתמש במתקניה הצבאיים.

קבוס בן סעיד יצר איזון בין הכוחות השבטיים של אזורי הארץ השונים, ליצירת ממלכה אחת ומדיניות אדמיניסטרטיבית אחידה. מזמנו קיימת מועצת שרים שמונה 26 איש הכפופים כולם ישירות לסולטן. בשנת 1996 הציג השליט בפני עמו מה שמכונה "מבנה בסיסי של המדינה" שהוא החוקה הראשונה הכתובה של עומאן. בחודש ספטמבר שנת 2000 בחר העם 83 נציגים כולל שתי נשים לאספה הלאומית מתוכם בחר הסולטן 48 לבית המחוקקים העליון[59]

קאבוס פעל בתבונה וחילק אחוז גדול מההכנסה הלאומית כדי להבטיח את צורכי האוכלוסייה וזכה בשל כך לאהדה לא מבוטלת לשלטונו. התוצר הגולמי לנפש ערב עלייתו לשלטון של הסולטן הנוכחי, עמד על 350 דולר לעומת התוצר בשנת 2015 שעמד על יותר מ-25 אלף דולר. שלטונו הוא אבסולוטי על כל מהלכי החיים בסולטנות, והוא משמש כראש הממשלה, שר ההגנה ושר האוצר דבר שקשה על שמירת היציבות הפוליטית בממלכה בלכתו[59].

קבוס בן סעיד מנהל מדיניות חוץ נייטרלית המשקפת בעת ובעונה אחת את החולשה והעוצמה של הסולטנות החולשת ביחד עם איראן, על נתיב השיט החשוב ביותר – מצר הורמוז. בהתאם לכך, עומאן שומרת על יחסים קרובים ביותר עם איראן הרבה יותר מאשר שאר מדינות המפרץ. באוגוסט 2013, לאחר בחירתו של חסן רוחאני לנשיא, היה הסולטן ראש מדינה הראשון שביקר באיראן. בדצמבר אותה שנה, נחתם מזכר הבנות לפיו עומאן תייבא גז מאירן, החלו מחדש השיחות על הנחת צינור גז בין המדינות והועלתה גם האפשרות של בניית גשר שיחבר שתי המדינות מעל המצר. במרץ 2014 ביקר חסן רוחאני במסקט והיה זה ביקורו הרשמי הראשון במדינה ערבית מאז נכנס לתפקידו.

יחסה של עומאן לישראל שונה בהשוואה לשאר מדינות האזור וגרם לא פעם למתח ביניהן. עומאן תמכה בהסכם השלום בין ישראל למצרים ולא ניתקה את יחסיה עם מצרים. בדצמבר 1994 אירח קאבוס בן סעיד את יצחק רבין במסקט, בירת הסולטנות. היה זה ביקור פומבי ראשון של מנהיג ישראל במדינת מפרץ. לאחר רצח יצחק רבין נשלח נציג בכיר של הסולטנות להשתתף בהלוויה. בשנת 1994 אירחה עומאן את קבוצת העבודה האזורית בנושא מים, שהוקמה לאחר ועידת מדריד (1991) וב-1996 הסכימה לארח נציגות מסחרית ישראלית בתחומה. הופיעו בעיתונות גם דיווחים כי עומאן קבלה סיוע צבאי ממדינת ישראל. אולם עם תחילת האינתיפאדה השנייה סגרה עומאן את הנציגות הישראלית במסקט. עומאן הכריזה פעמים רבות כי היא מוכנה לנורמליזציה מלאה עם ישראל ברגע שייחתם הסכם שלום עם הפלסטינים[59].

מרבית תושבי הסולטנות שייכים לכת האיבאדיה, שנחשבת לסובלנית יותר משאר סיעות האסלאם. השיעים שמרביתם ממוצא הודי מהווים רק 5% מהאוכלוסייה. המיעוטים בעומאן שמשתייכים לסיעות אחרות ולא לאבדיה, זוכים להגנה מלאה בחוקי המדינה. עונשים כבדים מוטלים על כל סוג של גזענות על בסיס דתי או עדתי. שנאה והסתה על רקע כל שהוא נחשבות במדינה לעבירה חמורה, שהעובר עליה עשוי לקבל עד עשר שנות מאסר. גם ויתור על דת האסלאם אינו נחשב במדינה לעבירה, לעומת סעודיה למשל ששם מעשה זה כרוך בעונש. הסובלנות של השלטון ניכרת גם במעמד הכלכלי, שאינו נפגע מהשתייכות הדתית של הפרט. לכן, בעוד שבסעודיה ובבחריין הרוב הסוני נהנה מרמת חיים טובה יותר מזו של המיעוט השיעי, העדה השיעית בעומאן הוציאה מתוכה אנשי עסקים בולטים[60] קיומו של מיעוט שיעי מצליח עוזר לעומאן בניצול קשריה עם איראן גם כמנוף כנגד השפעה מול סעודיה שאת כוחה הפוליטי והדתי, עומאן מבקשת לחסום[59]. עומאן היא המדינה הקרובה ביותר גאוגרפית ופוליטית לאיראן מבין מדינות המפרץ. קרבתו של קאבוס לאיראן אפשרה לארצות המערב לשמש כמתווך עם איראן וגם להגיע להסכם הביניים בנושא הגרעין בנובמבר 2013. הגישור העומאני נדרש כל עת שמתגלע משבר חדש עם אירן[59]

מתינות זו בצד שביעות רצון התושבים מהשלטון המדינה, כנראה הביאו לכך שסולטנות עומאן היא ככל הידוע המדינה הערבית היחידה שאיש מאזרחיה לא הצטרף ללחימה בשורות המדינה האסלאמית. במדד הטרור העולמי לשנת 2015, שנערך מטעם המכון הבינלאומי לשלום ולכלכלה, זכתה עומאן לניקוד 0 בתחום איומי הטרור הנשקפים לה[60].

הימנעות מוחלטת מהתערבות בכל סכסוך חיצוני, היא אחד המאפיינים הבולטים של מדיניות עומאן. בשנת 2015 סירבה סולטנות עומאן להשתתף בפעולות הצבאיות של מדינות המפרץ נגד ההתקוממות השיעית בתימן. עומאן גם לא הצטרפה ל"קואליציה הצבאית האסלאמית" שהקימה סעודיה בסוף שנת 2015, במטרה להילחם בארגוני הטרור, זאת על אף ששלושים וארבע מדינות אחרות הביעו את נכונותם להיות חברות בקואליציה זו. כמו כך נמנעה עומאן מלהשתתף גם בקואליציה שגיבשה ארצות הברית למלחמה בארגון המדינה האסלאמית אם כי הביעה את תמיכתה בה. בנוסף, בנושא המלחמה בסוריה כנגד הנשיא בשאר אל-אסד, שונה עמדתה של עומאן משאר מדינות המפרץ, היא אינה מתנגדת לשלטונו. בהתאם למדיניות עצמאית זו, מתנגדת עומאן למאמצים לכונן מטבע אחיד לכל מדינות המפרץ או לכוונות על איחוד כלכלי כלשהו[60].

ב-2020 ירש את קאבוס בן דודו היית'ם בן טארק אאל סעיד.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Wendell Phillips, Oman: A History 1St Edition Edition, 1967 ISBN 978-0866850247
  • John Beasant, Oman: The True-Life Drama and Intrigue of an Arab State, 2014

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של עומאן בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ The Nubian Complex of Dhofar, Oman: an African middle stone age industry in Southern Arabia
  2. ^ Stone Tools in the Paleolithic and Neolithic Near East: A Guide, מאת John J. Shea עמ' 149-152
  3. ^ Trail of Tools Reveals Modern Humans' Path Out of Africa
  4. ^ Finds in Oman Push Back Date of Modern Human Exodus Out of Africa
  5. ^ The Nubian Complex of Dhofar, Oman: An African Middle Stone Age Industry in Southern Arabia
  6. ^ The southern route ‘out of Africa’: evidence for an early expansion of modern humans into Arabia. Science, v. 331, pp. 453-456)
  7. ^ Digging in the Land of Magan
  8. ^ Archaeological Sites of Bat, Al-Khutm and Al-Ayn
  9. ^ The Hafit Period in the Oman Peninsula: Cultural and Economic Changes איור 2, איור 3
  10. ^ 1 2 Maka
  11. ^ Gedrosia
  12. ^ Daiva inscription
  13. ^ 1 2 3 4 Early Islamic Oman (ca-622/280-893): Political History
  14. ^ Constructing Al-Azd: ,Tribal Identity and Society in the Early Islamic Centuries Brian John Ulrich
  15. ^ 1 2 3 The Lost Land
  16. ^ Engineering Marvel’ of Queen of Sheba’s City Damaged in Airstrike
  17. ^ Oman - The Islamic Democratic Tradition מאת Hussein Ghubash
  18. ^ Ethnic groups
  19. ^ The Arabian Peninsula: Society and Politics, Derek Hopwood עמ' 90
  20. ^ The Trucial States, Donald Hawley
  21. ^ Oman - The Islamic Democratic Tradition מאת Hussein Ghubash, עמ' 17
  22. ^ Medieval Islamic Civilization: L-Z, index; מאת Josef W. Mer iJere L. Bacharach,
  23. ^ Medieval Islamic Civilization: L-Z, index; מאת Josef W. Mer iJere L. Bacharach
  24. ^ Oman - Culture Smart!: The Essential Guide to Customs & Culture, Simone Nowell
  25. ^ Arab/American: Landscape, Culture, and Cuisine in Two Great Deserts Gary Paul Nabhan
  26. ^ 1 2 Nabhani dynasty
  27. ^ Bahla Fort
  28. ^ Different succession chronologies of the Nabhānī dynasty in Oman
  29. ^ History of the Imâms and Seyyids of 'Omân: From A.D. 661-1856 Salîl-Ibn-Razîk עמ' XX
  30. ^ NABAHANA’S RULE
  31. ^ New Arabian Studies, Volume 4 ,עורכים:J. R. Smart, G. Rex Smith, B. R
  32. ^ Oman History
  33. ^ 1 2 Seafaring in the Arabian Gulf and Oman: People of the Dhow, Dionisius A. Agius
  34. ^ 1 2 History of the Imâms and Seyyids of 'Omân: From A.D. 661-1856, Salîl-Ibn-Razîk
  35. ^ 1 2 AL’YARUBA STATE
  36. ^ Arid Agricultural Systems Using Quantitative Image Analysis, modeling and geographical information systems
  37. ^ Saif bin Sultan
  38. ^ Gulf States, edited by Jpm Publications
  39. ^ Oman: The True-Life Drama and Intrigue of an Arab State, John Beasant
  40. ^ Bil'arab bin Sultan
  41. ^ 1 2 Saif bin Sultan
  42. ^ Maverick Guide to Oman
  43. ^ A Reformer on the Throne: Sultan Qaboos Bin Said Al Said, Sergey Plekhanov
  44. ^ Saif bin Sultan II
  45. ^ The Rough Guide to Oman Gavin Thomas
  46. ^ The Al-Busaid Dynasty
  47. ^ The Al-Busaid Dynasty
  48. ^ The Rough Guide to Oman
  49. ^ History of Oman
  50. ^ War Oman 1954-1959.Akhdar
  51. ^ A Modern History of Oman: Formation of the State Since 1920 Owtram Francis עמ' 194
  52. ^ Oman and the World: The Emergence of an Independent Foreign Policy Joseph A. Kechichian
  53. ^ Sayyid Sa‘īd ibn Sultan
  54. ^ BRIEF HISTORY
  55. ^ 1 2 The Al-Busaid Dynasty ENEALOGY
  56. ^ Treaty of Seeb
  57. ^ 1 2 3 The Dhofar Rebellion
  58. ^ A History of the Modern Middle East William L. Cleveland, Martin Bunton (2013) 409-410
  59. ^ 1 2 3 4 5 יואל גוז'נסקי, רב-עומאן: הסולטן גוסס וקרב הירושה בדרך, באתר ynet, 12 בינואר 2015
  60. ^ 1 2 3 דורון פסקין, החיסון העומאני, באתר כלכליסט, 16 בינואר 2016


היסטוריה של מדינות אסיה
אוזבקיסטן • אזרבייג'ן • איחוד האמירויות הערביות • אינדונזיה • איראן • אפגניסטן • ארמניה • בהוטן • בחריין • בנגלדש • ברוניי • גאורגיה • הודו • המלדיביים • הפיליפינים • הרפובליקה הסינית • הרפובליקה העממית של סין • וייטנאם • טג'יקיסטן • טורקיה • טורקמניסטן • יפן • ירדן • ישראל • כווית • לאוס • לבנון • מונגוליה • מיאנמר • מלזיה • נפאל • סוריה • סינגפור • סרי לנקה • עומאן • עיראק • ערב הסעודית • פקיסטן • קוריאה הדרומית • קוריאה הצפונית • קזחסטן • קטר • קירגיזסטן • קמבודיה • קפריסין • רוסיה • תאילנד • תימן אסיה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=היסטוריה_של_עומאן&oldid=38844989"