היסטוריה של לאוס

התיישבות אנושית באזור הייתה קיימת כבר לפני כאלפיים שנים. העדות לכך היא עמק הכדים.

ההיסטוריה הכתובה של לאוס מתחילה מהקמת הממלכה של לן סאנג (מיליון הפילים) על ידי המלך פה נגום בשנת 1353. תחת שלטונו, הממלכה כללה את החלק הצפוני של תאילנד, כל לאוס והמחוז סטאנג טרנג שנמצא בקמבודיה. יורשיו, במיוחד המלך פוטיסארת' במאה ה־16, עזרו ליישם את זרם הטרוואדה הבודהיסטי כזרם הדומיננטי בממלכה.

במאה ה־17, ממלכת לן סאנג הדרדרה בגלל מאבקים ומריבות עם שכניהם. בסוף המאה ה־18, סיאם השתלטה על החלק שכיום הוא לאוס. האזור חולק לממלכות שמרכזן היה בלואנג פראבאנג בצפון, ויינטיאן במרכז וצ'מפאסק בדרום. בעקבות הפיכת וייטנאם למושבה צרפתית, צרפת החליפה את סיאם והחלה לשלב את לאוס בתוך האימפריה הצרפתית. החוזה הצרפתי-סיאמי של 1907 הגדיר את התחום הנוכחי של לאוס עם תאילנד.

בזמן מלחמת העולם השנייה, היפנים כבשו את הודו-סין, שכללה את לאוס. המלך סיסוואנג ונג של לואנג פראבאנג, שוכנע להכריז עצמאות מצרפת ב־1945, קצת לפני כניעתה של יפן. בתקופה זו גברו הרגשות הלאומיים. בספטמבר 1945, ויינטיאן וצ'מפאסק התאחדו עם לואנג פראבאנג כדי ליצור ממשלה עצמאית תחת דגלה של לאוס החופשית. אולם האיחוד לא החזיק זמן רב. בתחילת 1946, כוחות צרפתיים כבשו מחדש את המדינה והעניקו אוטונומיה מוגבלת בלאוס באמצעות בחירה של אספת המצביעים.

בזמן מלחמת הודו-סין הראשונה בין צרפת לבין התנועה הקומוניסטית בווייטנאם, הנסיך סופהנובונג יסד את ארגון ההתנגדות פאת'ט לאו (אדמות לאוס) שהתחייבה למאבק הקומוניסטי נגד הקולוניאליזם. ללאוס לא הוענקה ריבונות מלאה עד אשר צרפת הפסידה לווייטנאם ובעקבות ועידת ז'נבה לשלום ב-1954. בחירות נעשו ב-1955 והממשלה הקואליציונית הראשונה, ברשות הנסיך סוואנה פוהומה, נוסדה ב־1957. הקואליציה התמוטטה ב־1958 בעקבות חילוקי דעות. וכוחות ימין השתלטו על הממשלה.

ב־1960 קונג לי, מפקד צנחנים, השתלט על ויינטיאן בהפיכה ודרש גיבוש של ממשלה נייטרלית כדי לסיים את הלחימה.

הממשלה הנייטרלית, בראשה עמד סוואנה פוהומה, לא הצליחה להחזיק מעמד. כוחות ימין ברשות הגנרל פוהמי נוסאוון דחקה החוצה את הממשלה הנייטרלית מעמדת כוח באותה שנה. כתוצאה מכך, הנייטרלים חברו אל המורדים הקומוניסטים וקיבלו תמיכה מברית המועצות. משטרו הימני של פוהמי נוסאוון קיבל תמיכה מארצות הברית.

ועידת ז'נבה השנייה, שנערכה ב־1962-1961, תמכה בעצמאותה ובנייטרליות של לאוס. מיד לאחר שהושגה הסכמה בינ"ל, האשימו הצדדים אחד את השני בהפרת תנאי ההסכם, ובתמיכת המעצמות משני הצדדים, מלחמת האזרחים עמדה להתחדש. למרות שהמדינה ניסתה להיות נייטרלית, נוכחות צבאית אמריקאית וצפון וייטנאמית שהולכת וגוברת במדינה גוררת את לאוס למלחמת הודו-סין השנייה (1975-1954). במשך קרוב לעשור, לאוס סומנה כמדינה המופצצת ביותר בהיסטוריה של הלוחמה, כשארצות הברית רצתה להשמיד את דרך הו צ'י מין, שעברה במזרח לאוס. בנוסף, מטוסי קרב אמריקאים הונחו להטיל את שארית פצצותיהם בשטח לאוס בעת חזרתם לבסיסיהם, בשל הדלק הרב שבוזבז בעת נשיאתם.

ב־1972, המפלגה הקומוניסטית שינתה את שמה למפלגת הלאו המהפכנית (LPRP). זמן קצר לאחר שהסכם פריז לשלום הוביל לנסיגת כוחות ארצות הברית מווייטנאם, הסכם ויינטיאן (1973), בין מפלגת הלאו המהפכנית לבין הממשלה, הביא להפסקת אש ולתפקיד של ה־LPRP בקואליציה החדשה.

המאבק הפוליטי בין הקומוניסטים, הנייטרלים והימנים נמשך. נפילת סייגון ופנום פן לידי כוחות הקומוניסטים באפריל 1975 האיצה את הידרדרותה של הקואליציה בלאוס. כמה חודשים אחרי הניצחון הקומוניסטי הזה, פאת'ט לאו נכנסו לוויינטיאן. ב-2 בדצמבר 1975, המלך ויתר על כס המלוכה במונרכיה החוקתית והרפובליקה הדמוקרטית הקומוניסטית של לאוס נוסדה.

הממשלה הקומוניסטית החדשה שהונהגה על ידי קייסון פומביאהן אכפה את ריכוז ההחלטות הכלכליות והטילה משטר שכלל שליטה על התקשורת ומעצר של חברים רבים בממשלה הקודמת ובצבא במחנות "חינוך מחדש". המדיניות הקשוחה והחמרה בתנאים הכלכליים, יחד עם מאמציה של הממשלה לאכוף שליטה פוליטית, גרמה להגירה המונית. כעשרה אחוזים מאוכלוסיית הלאו חיפשה מקלט אחרי 1975. לאוס שמרה על קשרים הדוקים עם ברית המועצות ובנות בריתה המזרחיות, והתבססה על תמיכה של ברית המועצות עד התמוטטותה ב־1991.

יחד עם קובה, הרפובליקה העממית של סין, קוריאה הצפונית ווייטנאם, לאוס היא אחת מהמדינות היחידות שנשארו תחת שלטון קומוניסטי.

ראו גם

• גבול לאוס–מיאנמר

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של לאוס בוויקישיתוף