הדבר כשלעצמו
הדבר כשלעצמו או הדבר כשהוא לעצמו[א] (בגרמנית: Ding an sich; באנגלית: thing-in-itself) הוא מונח פילוסופי מתחום תורת ההכרה, המתאר דבר הנמצא בפני עצמו, ומציאותו אינה קשורה להכרה או לתנאיי ההכרה, להתבוננות ולייצוג של הסובייקט האנושי.[1] למושג הדבר כשלעצמו מקום מרכזי בהגותו של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט, ולרוב הוא מקביל לשימושו במונח הנואומנה, כששניהם מנוגדים לתופעות (פנומנה) הניתנות להכרת התבונה. שימושו של קאנט במונח עורר פולמוס פילוסופי רב, בפרט בקרב הוגי האידיאליזם הגרמני והוגים נאו-קאנטיאנים. אחת הסיבות לכך שהמונח נחשב לסבוך ובעייתי בהגותו של קאנט, היא שעל אף שמו, הוא אינו מצביע על "דבר" במובן המוכר לנו בניסיון, אלא על מציאות אפשרית שמעבר לניסיון.[2]
היסטוריה של המונח
[עריכת קוד מקור | עריכה]העת העתיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ימי הביניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי הרשב״ץ, בספר מגן אבות, חוש הראות משיג המוחשים, והם המראים כולם, אשר הם בנושא , ואינו משיג הדבר הנראה באמיתות אלא בהקש אל המראה אשר הוא נשוא בו.[3] - הערת הרב הנזיר על אתר:״הנה זה הוא כמו בבקורת התבונה הטהורה, על הדעת הסובייקטיבית, שאינה יודעת את הדבר בעצמו אלא כמו שמופיע לפנינו, - כמו שהוא בנושא, ולא הדבר באמתות״.[4]
שימוש במונח קיים בהגות הסכולסטיקה, הנשענת על הקטגוריות של אריסטו, ובה קיימת הבחנה בין תכונה מקרית של דבר לבין התכונה שיש לו "כשלעצמו", כלומר כתכונה הכרחית. למשל, האדם "כשלעצמו" הוא בעל גוף בהכרח, אבל "היות בעל גוף" אינה תכונה אנושית "כשלעצמה" ויכולה לכולל יצורים אחרים.[דרוש מקור] בסכולסטיקה היה מקובל לטעון כי דברים כמו "אדם" או סוס" הם "עצם" (Substance) שקיים כשלעצמו, כלומר אינו תלוי בקיומם של דברים אחרים, ואילו לדברים כמו "ריצה" אין קיום בנפרד מעצמים.[5]
העת החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קאנט
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשיטה הפילוסופית של קאנט, האידיאליזם הטרנסצנדנטלי, נטען כי המושאים של העולם האמפירי מותנים ביכולות ההכרה האנושית התופסת אותם כתופעות. ואולם, קיימת אפשרות, שאינה ניתנת לשיפוט של התבונה האנושית או לניסיון ממשי קונקרטי, כי קיים דבר או דברים בלתי מותנים, שאינם כפופים לחושיות ולהגיון האנושי אשר משפיעים על האפשרות שלנו לתפוס דברים כתופעה. כך לדוגמה: ישנה האפשרות שקיים דבר שאינו כפוף לקטגוריה של "סיבתיות". כלומר, הדבר כשלעצמו מעלה את האפשרות של נואומנה, מה שאינו כפוף לתנאים של התופעות (פנומנה).
יתרה מזאת, אם שמושאי החושים שלנו הם רק תופעות, אז עולה האפשרות שישנם דברים שאינם ניתנים לחישה שלנו ולפיכך אינם תופעות. בחיבורו הקדמות לכל מטאפיזיקה בעתיד שתוכל להופיע כמדע בסעיף 32§ קאנט כותב:
אם אנו רואים את המושאים של חושים, ובדין, כתופעות גרידא, הרי אנו מודים על־ידי־כך מייד, שביסודם מונח דבר כשהוא לעצמו, אף־על־פי שאין אנו מכירים אותו כמו שהוא לעצמו, אלא את תופעתו בלבד, היינו את האופן שבו מפעיל משהו בלתי־ידוע זה את חושינו. השכל בהניחו איפוא תופעות, מודה גם במציאות דברים כשהם לעצמם, ובמידה זו אנו יכולים לומר, שדימוי יצורים כאלה, המונחים ביסוד התופעות, היינו יצורי־שכל גרידא, הוא לא רק מותר אלא גם אי־אפשר בלעדיו.
הגזירה הביקורתית שלנו אינה מבטלת בשום־פנים דברים כאלה (Noumena), אלא רק מצמצמת את עיקרי האסתיטיקה בזה, שאין הם יכולים לחול על כל הדברים, מה שהיה הופך את הכל לתופעה גרידא, אלא על המושאים שבניסיון האפשרי בלבד. אנו מודים איפוא ביצורי־שכל, אבל רק לפי כלל זה שאין ממנו יוצא: שאין אנו יודעים, אף אין אנו יכולים לדעת, שום דבר מסוים שהוא על יצורים אלה של השכל הטהור לפי שמושגי השכל הטהור שלנו, כמו ההשקפות הטהורות, יכולות לחול רק על המושאים שבניסיון האפשרי, היינו על יצורי־החושים בלבד, וברגע שאנו מתרחקים מאלה, לא תישאר להם למושגים ההם משמעות כל־שהיא.— קאנט, הקדמות, §32
הפילוסופיה הביקורתית של קאנט מציבה גבול לתבונה ובכך מונעת ממנה לנסות לתאר באופן אמפירי דבר כשלעצמו.
פרשנות וביקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]יעקבי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הראשון שביקר את מושג "הדבר כשלעצמו" היה פרידריך היינריך יעקבי שעמד על חוסר היכולת לתפוס את המושג: ”הדברים כשהם לעצמם הם הוּמוֹריסטים אמיתיים. הם נשמטים מתחת ידינו, ובעוד אנו, כסיסטימטיקאים הגונים, ממשיכים לטעון שהם ישנם, הרי כבר הסתלקו ואין אנו יודעים לאן”[6]
לפי יעקבי, לא ניתן להבין את השיטה של קאנט ללא מושג הדבר כשלעצמו, ומצד שני לא ניתן להישאר בתוכה כשאוחזים בו.
חייב אני להודות שמצב זה עיכב אותי לא מעט בלימוד הפילוסופיה הקאנטית, ושנים רבות הייתי נאלץ להתחיל מדי פעם מחדש בקריאת ביקורת התבונה הטהורה, כיוון שנתבלבלתי כל פעם וראיתי שבלי ההנחה הזאת [של הדברים־כשהם־לעצמם] אין אני יכול להיכנס לתוך השיטה, ועם ההנחה הזאת אי־אפשר לי לחלוטין להישאר בה, כיוון שלשם כך נחוצה הוודאוּת של התוקף האובייקטיבי של תפיסתנו את המושאים מחוצה לנו כדברים עצמם, וכן הוודאות של התוקף האובייקטיבי של כל דימויינו על היחסים ההכרחיים של המושאים האלה ביניהם לבין עצמם. אך טענות אלה אי אפשר בשום פנים ואופן ליישב עם הפילוסופיה הקאנטית, שהרי כל עיקרה להוכיח: שכל המושאים וכל יחסיהם אינם אלה קביעות של האני שלנו ואינם קיימים כלל מחוצה לנו.
— יעקבי, דייוויד יום על האמונה, או אידיאליזם וריאליזם, כרך ב' עמ' 304[6]
שולצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הספקן הגרמני גוטלוב ארנסט שולצה פרסם חיבור רב השפעה בעילום שם, המכונה בקיצור Aenesidemus,[ב] שהיוו את אחת ההתקפות המשפיעות ביותר כנגד הפרויקט של קאנט, והופנה גם כנגד ממשיך דרכו של קאנט, הפילוסוף קרל לאונרד ריינהולד.
עיקר הביקורת של שולצה היא שמושג הדבר כשלעצמו מעורר סתירה בלתי פתירה בהגותו. אם קאנט גורס כי הסיבתיות היא קטגוריה שחלה אך ורק על תופעות, הוא לא יכול להצביע על הקיום של דבר כשלעצמו ולהעמידו בבסיס השיטה.
ארתור שופנהאואר, שהיה תלמידו של שולצה, כינה אותו המחבר "החריף ביותר" מבין מתנגדיו של קאנט.[7]
מימון
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיכטה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוהאן גוטליב פיכטה אימץ בתחילת דרכו את הפילוסופיה הקאנטיאנית, כולל מושג הדבר כשלעצמו, אך עבודתו של שולצה גרמה לו לשנות את עמדתו.
ה-Wissenschaftslehre ("מדע הידע"), השיטה הפילוסופית שפיכטה פיתח לאחר מכן בהשראת ניסיונו של ריינהולד, דוחה את הדבר כשלעצמו.[8]
הגל
[עריכת קוד מקור | עריכה]שופנהאואר
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – העולם כרצון וכייצוג
ארתור שופנהאואר הושפע רבות מהגותו קאנט, אך ביקר את אופן השימוש של קאנט במונח הדבר כשלעצמו בחיבורו הגדול העולם כרצון וייצוג, בייחוד בנספח שצירף לכרך הראשון: "ביקורת על הפילוסופיה הקאנטיאנית". בביקורתו, שופנהאואר הסכים המבקרים שטענו שהאופן שבו קאנט הציג את הדבר כשלעצמו אינו קביל, אך הוא סבר כי קאנט צדק בכך שטען כי קיים "דבר כשלעצמו". שופנהאואר שיבח את ההבחנה בין דבר כשלעצמו לבין תופעה כמעלה הגדולה ביותר של קאנט.[7]
בהגותו של שופנהאואר, "הדבר כשלעצמו" מזוהה עם מושג ה"רצון", המתואר אצלו כחתירה בלתי מודעת וחסרת תכלית, שאינה כפופה למרחב ולזמן, ובתור המהות הפנימית העולם. הרצון, כדבר כשלעצמו, אינו מותנה בארבע התצורות של עקרון הטעם המספיק (אנ') השולט בעולם כ"ייצוג".[9]
נאו-קאנטיאניזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]מייסד הנאו-קנטיאניזם, הרמן כהן, לא דחה את תפיסת ה"דבר כשלעצמו" אך צמצמו. בעבודתו העיקרית על הפילוסופיה הקאנטיאנית Kants Theorie der Erfahrung (תורת הניסיון של קאנט) מ-1885, טען כי "הדבר כשלעצמו" יכול להיות מובן כגורם סיבתי של הפנומנה רק כ"מושג גבול" (Grenzbegriff).[10]
הדיבור על כך שקאנט הגביל את הידע למראית עין, אבל בכל זאת הותיר את הדבר כשלעצמו הבלתי ידוע, דיבור שטחי זה יצטרך להשתתק סוף סוף אחרי מאה שנים. אך אינו יוכל להיעלם בדרך אחרת מאשר להגיע להכרה שהדבר כשלעצמו הוא ביטוי של המחשבה שגם החשיבה לא חייבת לוותר על האינטואיציה, וגם האינטואיציה לא צריכה להיכנע לחשיבה.
— הרמן כהן, Kants Theorie der Erfahrung, Berlin 1885, S. 518.
ואולם, יותר ויותר הוגים דחו את מונח "הדבר כשלעצמו" בין היתר על רקע רוח הזמן של הפילוסופיות הפוזיטיביסטיות והיישגי המדע המודרני. ביניהם ניתן לציין ההוגים והחיבורים של:
- אדוארד פון הרטמן Kritische Grundlegung des transcendentalen Realismus (יסודות ביקורתיים של ריאליזם טרנסצנדנטאלי) מ-1875
- פרידריך הארמס (אנ') Die Philosophie seit Kant (הפילוסופיה מאז קאנט) מ-1876
- ארנסט לאס (אנ') Kants Analogien der Erfahrung (אנלוגיות הניסיון אצל קאנט) מ-1876
- אוגוסט שטדלר (גר') Die Grundsätze der reinen Erkenntnistheorie in der Kantischen Philosophie (עקרונות האפיסטמולוגיה הטהורה בפילוסופיה הקנטיאנית) מ-1876
- אלויס ריל Der philosophische Kriticismus und seine Bedeutung für die positive Wissenschaft (הביקורתיות הפילוסופית וחשיבותה למדע הפוזיטיבי) מ-1876.
- יוהנס וולקלט (אנ') Immanuel Kants Erkenntnistheorie (האפיסטמולוגיה של עמנואל קאנט) מ-1879
לקריאות נוספות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה של עמנואל קאנט, מאגנס, 1927.
- ירמיהו יובל, קאנט וחידוש המטאפיזיקה, הוצאת מאגנס, דצמבר 1987
- Grabau, Richard F. “Kant’s Concept of the Thing in Itself: An Interpretation.” The Review of Metaphysics 16, no. 4 (1963): 770–79.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ראלף בלומנאו, Kant and the Thing in Itself במגזין Philosophy Now (אנ'), 2001 (באנגלית)
- דוד טולדנו, "הדבר כשלעצמו", מחשבות 65, 1993
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ה"דבר כשלעצמו" ולא ה"דבר כשלעצמו". ראו: "כשלעצמו או כשלעצמו" באתר האקדמיה ללשון העברית.
- ^ בשמו המלא: "אנזידימוס, או על היסודות של הפילוסופיה האֶלמנטארית, שהציע האדון פרופיסור ריינהולד ביינה. יחד עם הגנה על הספקנות נגד ההתיימרוּיות של ביקורת התבונה" (בגרמנית: Aenesidemus oder über die Fundamente der von dem Herrn Professor Reinhold in Jena gelieferten Elementar-Philosophie. Nebst einer Vertheidigung des Skepticismus gegen die Anmassungen der Vernunftkritik).
- ^ שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה של עמנואל קאנט, מאגנס, 1927, עמ' 50–51
- ^ Grabau, Richard F. “ Kant’s Concept of the Thing in Itself: An Interpretation.” The Review of Metaphysics 16, no. 4 (1963): 770–79.
- ^ ר׳ שמעון ב״ר צמח דוראן, מגן אבות - ספרו של הרשב״ץ על פלוספיה, ליוורנו תקמ״ה, עמ' ח״ג דף נ״א (הדיבור בחוש הראות)
- ^ הרב דוד כהן הנזיר, קול הנבואה, ירושלים עיה״ק ת״ו: נזר דוד, התשפ״ב, עמ' ס״ב, פרק כ״ה
- ^ Joseph Louis Perrier, "Chapter III: Scholastic Metaphysics" ,The Revival of Scholastic Philosophy in the Nineteenth Century, New York: Columbia Univ. Press, 1909
- ^ 1 2 בתרגומו של שמואל הוגו ברגמן מתוך: תולדות הפילוסופיה החדשה (יעקובי, פיכטה, שלינג), מוסד ביאליק, 1979, עמ' 20.
- ^ 1 2 Schopenhauer, Arthur. The World as Will and Representation. Vol. 1 Criticism of the Kantian Philosophy.
Kant’s greatest merit is the distinction of the phenomenon from the thing in itself … This defect, as is known, is the introduction of the thing in itself in the way chosen by him, the inadmissibleness of which was exposed at length by G. E. Schulze in "Aenesidemus " and was soon recognised as the untenable point of his system. … It is most remarkable that one of Kant’s opponents, and indeed the acutest of them, G. E. Schulze …
- ^ C. Beiser, Frederick (2002). German idealism : the struggle against subjectivism, 1781–1801. pp. 217. ISBN 0-674-00769-7.
First, it eliminates the thing-in-itself and the given manifold.
- ^ ראו עבודת הדסירטציה של שופנהאואר: On the Fourfold Root of the Principle of Sufficient Reason (Ueber die vierfache Wurzel des Satzes vom zureichenden Grunde), 1813
- ^ Hermann Cohen: Kants Theorie der Erfahrung, Berlin 1885, S. 507.