המסדר הטווטוני

המסדר הטווטוני
Deutscher Orden
מדינה	מדינת האפיפיור, האימפריה האוסטרו-הונגרית, הקונפדרציה הצפון-גרמנית, הדוכסות הגדולה של הסן, ממלכת איטליה, הרפובליקה האוסטרית הראשונה, אוסטריה הגרמנית, ממלכת וירטמברג, הדוכסות הגדולה של באדן, מדינת המסדר הטווטוני, ממלכת בוואריה, האימפריה הרומית הקדושה, ממלכת ירושלים, דוכסות פרוסיה, האימפריה האוסטרית, ממלכת פרוסיה, קריית הוותיקן, אוסטריה, גרמניה
מטה הארגון	וינה
מייסדים	היינריך ולפורט פון בסנהיים
תקופת הפעילות	1190–הווה (כ־834 שנים)
	www.deutscher-orden.at

המסדר הטווטוני, ובשמו הרשמי: "המסדר על שם מרים הקדושה של הטווטונים בירושלים" (בלטינית: Ordo domus Sanctæ Mariæ Theutonicorum Hierosolymitanorum) הוא בעברו אחד משלושת המסדרים הצבאיים הגדולים שפעלו בממלכת הצלבנים שבארץ ישראל בתקופת מסעי הצלב. המסדר נוסד בעכו בשנת 1198 כמסדר צבאי, לאחר שפעל בתחילה כאכסניה, בית-חולים ובית תפילה עבור צליינים דוברי גרמנית שהצטרפו למסעי הצלב בארץ ישראל.^[1] פריט הלבוש הייחודי להם היה שכמיות לבנות וסמלם היה צלב שחור.^[2] פעילות המסדר התרכזה בשני מוקדים: מוקד אחד התקיים בשטח ממלכת ירושלים הצלבנית ומוקד נוסף התקיים במושבות המסדר בצפון אירופה, בגרמניה ובארצות הבלטיות.^[3]

כיום המסדר פועל בעיקר למטרות צדקה במרכז אירופה.

המסדרים הצבאיים

האידאולוגיה של מסדר הטמפלרים, כפי שנוסחה בתקנון בסביבות שנת 1128, מיזגה יחדיו שני מוסדות שהיו רווחים בחברת ימי הביניים: מוסד האבירות ומוסד הנזירות. מדובר היה בתופעה חדשה בדברי ימי אירופה הנוצרית, שכן המסורת הנוצרית בת אלף השנים התנגדה עקרונית למלחמה ולשפיכות דמים. מסעי הצלב לארץ ישראל הם שאפשרו את צמיחת הרעיון של מסדר אבירים-נזירים, בכך שהכנסייה העניקה בהם לראשונה הכשר לעיסוק במקצוע הלחימה על ידי הגדרת מטרותיו המוסריות-דתיות.^[4] מטרתו הראשונה של המסדר הייתה השבת טהרתו של מסדר האבירות, שעל פי תפיסתם היה קיים מקדם ועם הזמן הלך ונסתאב על ידי עיסוק בטובות חומריות. בד בבד נדרו האבירים נדר נזירות משולש: חיי עוני, פרישות ומשמעת, אשר כפו את אורח החיים הנוצרי על צורת הקיום האבירי. תכלית מעשיו של "אביר ישו" היא אפוא בהגדלת כבוד האל.^[5] בכינוס שנערך בעכו בשנת 1198, בו הוחלט על הקמת המסדר הטווטוני, אימצו חבריו את תקנון הטמפלרים בנושאי אבירות וכמורה.^[6]

המסדר בארץ ישראל

בשנת 1127 הוקמו על ידי זוג נדבנים גרמנים בירושלים בית חולים, אכסניה ומבנה תפילה עבור עולי רגל גרמנים. מדובר היה במתחם עירוני נבדל שנתן מענה לצליינים שדיברו בשפה הגרמנית ולא התערו באוכלוסייה הפרנקית. המקום נקרא על שם מריה הקדושה, שהפכה למגינת המוסד בירושלים.^[7] כיבושה של ירושלים בשנת 1187 על ידי המוסלמים בקרב קרני חיטין, שמה קץ לפעילות המוסד הסיעודי.

בשנת 1190, עת הצטרפו הגרמנים אל כוחות הצלבנים במסע הצלב השלישי, התעורר שוב הצורך בבית חולים ללוחמים הפצועים דוברי הגרמנית. לפי מסורת של המסדר סייעו ספנים מהערים הגרמניות לובק וברמן להקמתו של בית חולים שדה בעכו, בהשתמשם בקורות ומפרשי אוניות לבניינו.^[8] המוסד הרפואי זכה לתמיכתו של המלך הצלבני גי דה ליזיניאן, ולתרומה של שטח בעיר עכו עוד בטרם כיבושה.^[9] כמו כן נתמך המוסד בידי פרידריך השני, דוכס שוואביה ואחיו הקיסר היינריך השישי, אשר בסיועם העניק גם האפיפיור קלמנס השלישי (1191) את הגנתו למוסד, וזכה בפריבילגיות נוספות בשנת 1196 מהאפיפיור סלסטינוס השלישי.^[10] בשנת 1198, בכינוסה של אספת רבת-משתתפים במפקדת הטמפלרים בעכו, הוחלט על הקמתו של המסדר הצבאי הטווטוני. תיאור חי של מאורעות אלו מצוי בכרוניקה קדומה של המסדר, המכונה "סיפור ראשיתו של המסדר הטווטוני".^[11]

במקורות התקופה לא צוינו פרטים רבים אודות ראשי המסדר הראשונים עד לכהונתו של המנהיג הרביעי והמפורסם מכולם, הרמן מזלצה (Hermann von Salza), בין השנים 1210–1239, אשר היוו את תקופת השיא בפעילות המסדר במזרח הפרנקי ובאירופה במאה ה-13.^[12] הרמן מזלצה ביסס את מעמדו של המסדר הטווטוני והפנה את מוקד פעילותו למישור הצבאי.^[13] פעילות המסדר בקרב הממלכה הצלבנית בירושלים תרמה רבות לביסוס מוסדותיו הצבאיים והמנהליים, ומוקד ללימוד תורות לחימה והתבצרות אשר תרמו בהמשך להתפתחותו והתעצמותו של המסדר ברחבי אירופה.^[14] מאחזו העיקרי של המסדר היה מבצר מונפורט, ששימש גם כמטה הראשי שלו במאה ה-13.

הטווטונים נטלו חלק פעיל באירועי הלחימה במזרח הפרנקי ובאירועים ההיסטוריים שהתרחשו בממלכה הצלבנית.^[15] במחצית הראשונה של המאה ה-13 נטל המסדר חלק במסע הצלב החמישי (1217–1221) ובכיבוש דמיאטה במצרים, וזכה להכרה והערכה רבה ביכולתו הצבאית ובנחישותו בשדה הקרב. בשנת 1228 ליוו הטווטונים את מסעו של הקיסר פרידריך השני במזרח, ובשנת 1229 עמדו לצידו בעת חתימת חוזה אי הלוחמה ביפו עם הסולטן המצרי אל כאמל ואף נכחו בטקס הכתרתו למלך ירושלים שנערך בכנסיית הקבר. לוחמי המסדר לחמו בקרב בית חאנון בשנת 1239, בקרב הירביה ב-1244, וליוו אף את מסעותיהם של מלך צרפת לואי ה-9 במצרים בשנת 1249 ושל הנסיך האנגלי אדוארד בגליל בשנת 1271. באותה שנה, ב-4 ביולי, איבדו הטווטונים את מעוזם המרכזי, מבצר מונפורט, אשר נכבש על ידי הסולטן הממלוכי ביברס.^[16] שיאה של המעורבות הטווטונית היה בקרב על העיר עכו בשנת 1291, בה לחמו עד לאבדן העיר ולנסיגתם של חברי המסדר לאירופה. רבים מהאבירים נהרגו בקרב, והמעטים ששרדו נמלטו מן העיר אל ונציה, בה הקימו את מרכזם החדש.

על אף תפקידו החשוב בממלכה הצלבנית, היו רוב נכסיו של המסדר באירופה, ואילו בארץ ישראל לא זכה הוא להשתוות בכוחו ועושרו לשני המסדרים הגדולים, הטמפלרים וההוספיטלרים. החל מן העשורים הראשונים של המאה ה-13 ביסס המסדר אפוא את עיקר פעילותו במרכז אירופה ובמזרחה.^[17]

המסדר במרכז אירופה ובארצות הבלטיות

עוד למן התקופה שבה נוסד המסדר בארץ ישראל, הוענקו לטווטונים שטחים ומבנים בדרום איטליה, באוסטריה, בבוהמיה ובגרמניה. מטרתן של הענקות אלו הייתה לחזק את המסדר החדש ולבססו כלכלית באתרים שבהם שהו אנשיו. כמו כן ביקשו קיסרי האימפריה הרומית הקדושה לערב את הטווטונים בפעולותיהם המדיניות במזרח הפרנקי ולהפכם לשליחיהם באזור זה: בשטחיה של הממלכה הצלבנית, בקפריסין ובארמניה. בשנת 1197, בתקופת כהונתו של היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, התיישבו חברי המוסד הגרמני במספר מושבות בדרום איטליה ובאי סיציליה, אזור אשר שימש בהמשך כצומת גאוגרפי חשוב המקשר בין מטה המסדר בארץ ישראל ומאחזיו במזרח הפרנקי, לבין מושבות המסדר בצפון אירופה ובמערבה. תחת הנהגתו של הרמן מזאלצה התרחבה רבות היאחזות המסדר במבצרים, ביישובים עירוניים ובכפרים במזרח הפרנקי, באגן הים התיכון ובצפונה של אירופה.^[13]

בשנת 1211 נקרא המסדר הטווטוני על ידי המלך ההונגרי אנדראש השני, מלך הונגריה להגן על גבולה המזרחי של הונגריה באזור בורצנלנד (Burzenland) מפני פלישות של שבטים פגאניים, ולסייע בהקמת תשתית חקלאית ומסחרית בו. לראשונה נאחזו חברי המסדר באזורי ספר במזרח אירופה.^[18] אחיזה זו תרמה להתרחבות ההתיישבות הכפרית ולהגירתה של אוכלוסייה גרמנית אל שטחיה החקלאיים של בורצנלנד. תקופת התיישבות זו בהונגריה לא נמשכה זמן רב בשל חששם של המלך והאצולה המקומית מכוחם הצבאי של הטווטונים, ומניסיונותיהם הגלויים להשגת עצמאות מדינית באזור. לבסוף, בשנת 1225, נאלצו הטווטונים לגלות מהונגריה.^[17]^[19] zowieck מעט לאחר מכן, באותה שנה, נקראו הטווטונים על ידי שליט פולין קונראד הראשון ממזוביה (Konrad I of Masovia) להילחם בפלישות של שבטים פגאניים מפרוסיה לשטחו, ולהגן על גבולה הצפוני של פולין. לאור ניסיונו המר בהונגריה, דרש הפעם הרמן מזאלצה אוטונומיה בשטחים הכבושים. הפעילות הביאה להתפרסות המסדר בפרוסיה, לצמיחתו ולעצמאותו. בעלותם של הטווטונים על השטחים שכבשו ויכבשו בפרוסיה הובטחה גם על ידי הקיסר באיגרת המכונה "בולת הזהב של רימיני" ב-1226.^[20]^[21] התחזקותם של הטווטונים בפרוסיה וסיומה של הלחימה באזור בשנת 1283, הביאה להגירה והתיישבות של אוכלוסייה גרמנית בשטחים שננטשו מיושביהם, אשר היוותה את התשתית למדינת המסדר הטווטוני שהתפתחה בפרוסיה החל מסופה של המאה ה-13.^[22]

בשנת 1237 הוסיף להתחזק כוחו של המסדר כאשר התאחד עם "מסדר אחי החרב" (בגרמנית: Schwertbrüderorden) (אנ') בליווניה (לטביה ודרום אסטוניה של ימינו) וקיבל את נכסיו. החלטה זו הייתה לאבן הפינה עבור שלב נוסף בהתפשטות המסדר באזור המרוחק של צפון-מזרח אירופה.^[23] הטווטונים לחמו בשבטים הפגאניים מליטא וביססו את אחיזתם במזרחה של ליווניה. בעקבות התבססותם של הטווטונים בארצות הבלטיות, העתיקו בשנת 1309 חברי המסדר את מרכזם מוונציה אל מבצר מארינבורג שבפרוסיה. מהלך זה העביר את מרכז הכובד של פעילות המסדר מאגן הים התיכון אל צפונה של אירופה. בכך תם הפרק הפרנקי בתולדות המסדר הטווטוני.^[24]^[25]

על אף הלחימה הרבה בליטא, לא כבשוה הטווטונים מעולם. בשנת 1410 ניצח הצבא הפולני-ליטאי המאוחד את המסדר בקרב גרונוולד. כוחו של המסדר ירד בהדרגתיות עד אשר אוחד עם דוכסות פרוסיה ב-1525, במה שעתידה להיות ממלכת פרוסיה.^[26] המסדר הוסיף להחזיק נכסים ברחבי אירופה עד אשר בוטל על ידי נפוליאון ב-1809. עם זאת, הוסיף המסדר להתקיים תחת חסות בית הבסבורג בווינה. המסדר בוטל על ידי אדולף היטלר ב-1938, אך חידש את פעילותו לאחר מלחמת העולם השנייה ב-1945. מאז פועל המסדר בעיקר למטרות צדקה במרכז אירופה.

דרכי הלחימה ואופייה – בין המזרח לארצות הבלטיות

בניגוד לנעשה בארצות הבלטיות, שבהן ניהלו הטווטונים מלחמה בעלת אופי דתי נגד מי שראו בהם "עובדי אלילים", במזרח הפרנקי לא הכריזו הצלבנים מלחמת דת באסלאם. השפעת הטווטונים על יציבותה של הממלכה הייתה רבה ולפיכך בחרו בהימנעות מהתנגשות צבאית חסרת תכלית ומניסיונות להמרת דת, על מנת לשמר את הקיים בתחומה של הממלכה הצלבנית. נדירים אפוא המקרים שבהם נקטו לוחמה משולחת כל רסן כפי שנהגו בארצות הבלטיות.^[27]

לחימתם של הטווטונים בעמים המקומיים באירופה, לעומת זאת, הייתה עקובה מדם. הייתה זו מלחמת חורמה אכזרית, חסרת רחמים, שבה נקטו היריבים בפעולות תוקפניות במטרה להכרית את אויביהם. גם הלוחמים המקומיים נלחמו באכזריות, שדדו, בזזו והרסו יישובים, הקריבו קורבנות אדם וחיה, הרגו חולים ופצועים ואף העלו שבויים על מוקד ושרפו אותם בעודם בחיים.^[28]

לחימתם של הטווטונים להשלטת הנצרות החלה כמלחמת דת וזכתה לתמיכתם של הכנסייה ומנהיגיה. ראשי הכנסייה ביקשו להביא להתנצרותם של עמי מרכז אירופה והארצות הבלטיות. הלוחמים בפרוסיה נקראו צליינים, בדומה לכינוי שניתן ללוחמים לשחרור ארץ הקודש.^[29] עם זאת, לצד קולות התמיכה נשמעו גם דברי ביקורת פנים-נוצריים על אופי פעילותם של חברי המסדר. כך לדוגמה טען התאולוג הנוצרי רוג'ר בייקון כי תמונת הנצרות שהציגו הטווטונים בפני הכופרים הייתה מעוותת, כי השימוש הרב בכוח רק התסיס את התנגדותם של העמים שניסו להמיר לנצרות, וכי הלחימה בעמים הללו הפכה למלחמת חורמה שתכליתה אינה להמיר את דתם אלא לזרוע הרס ופחד ולכבוש את שטחם. ביקורות דומות נשמעו גם בקרב אנשי הכנסייה בליווניה, ובראשם הבישוף של ריגה.^[30]

מבצרים וכנסיות בארץ ישראל

לקריאה נוספת

איריס שגריר, מסעי הצלב: היסטוריה והיסטוריוגרפיה (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2014: 171–172)
יהושע פראוור, הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית (ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו 1975)
רביע חמיסה, השפעה ארכיטקטונית צבאית של גרמניה המדיאוולית על מבצרי הטבטונים בגליל המערבי (מונפור וג'ידין) - עבודת מאסטר, אוניברסיטת חיפה (2004)
שלמה לוטן, טבטוני בארץ ישראל, סגולה 78, (2016), עמודים 50–57
שלמה לוטן, טבטונים בממלכת ירושלים הצלבנית, התפתחות המסדר הצבאי הטבטוני 1190–1309, יחסי גומלין בין המזרח הפרנקי ואירופה, תל אביב, 2012
שלמה לוטן, סמליותה של ירושלים ושושלת בית דוד במסורות של המסדר הצבאי הטבטוני בימי הביניים, חידושים בחקר ירושלים יד, 2008, עמודים 263–272
שלמה לוטן, המסדר הטבטוני - האבירים הגרמנים בארץ ישראל, ארץ וטבע 121, (2009), עמודים 32–37
שלמה לוטן, המכבים החדשים ו"ההר החזק": מבצר המונפור והמסדר הטבטוני במאה ה-13, עתמול 206, יד בן צבי (2009)
שלמה לוטן, בין המזרח הפרנקי לבין הארצות הבלטיות – הבדלים בדרכי פעילותם הצבאית של חברי המסדר הטבטוני בגבולות הנצרות, טבור 3, 2010, עמודים 139–156
שלמה לוטן, התפתחות המסדר הצבאי הטבטוני 1190–1309: יחסי גומלין בין ארץ ישראל ואירופה - עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן (2009)

Shlomo Lotan, The Deployment of the Teutonic Order in the Eastern Upper Galilee in the mid-13th Century, Studii Melitensi 29, 2021, pp. 239-250
Shlomo Lotan, Eberhard of Sayn: the Teutonic Grand Commander and his contribution to the military order's position in the Latin Kingdom of Jerusalem, Settlement and Crusade in the Thirteenth Century - Multidisciplinary Studies of the Latin East Gil Fishhof, Judith Bronstein and Vardit Shotten-Hallel, eds., Routledge, Abingdon 2021, pp. 285–295
Shlomo Lotan, Unknown Leaders - The Contribution of the Teutonic Grand Master’s Deputies to the Order’s Status and Position in the Latin Kingdom of Jerusalem, Legacies of the Crusades - Proceedings of the Ninth Conference of the Society for the Study of the Crusades and the Latin East, Odense, 27 June – 1 July 2016. Volume 1, T. K. Nielsen, K. Villads Jensen (eds.), Brepols Publishers, 2021, pp. 157–168
Shlomo Lotan, Structural Changes and Urban Layout in Acre during the Crusader Period and its Aftermath in the Ottoman Period, Revista Internacional d’Humanitats 50 set-dez 2020, CEMOrOc-Feusp - Univ. Autònoma de Barcelona, 2019, pp. 79–88
Shlomo Lotan, Power, status and property in the early years of the Teutonic Order in Acre, The Military Orders Volume VII: Piety, Pugnacity and Property, Nicholas Morton (ed.), 2019, pp. 75–84
Edgar N. Johnson, "The German Crusade on the Baltic" in K.M. Setton (ed.), A History of the Crusades, vol. III, The Fourteenth and Fifteenth Centuries, ed. H.W. Hazard. Madison and London: University of Wisconsin Press, 1975.
Indrikis Sterns, "The Teutonic Knights in the Crusader States" in K.M. Setton (ed.), A History of the Crusades, vol. V, The Impact of the Crusades on the Near East, eds. N.P Zacour and H.W. Hazard. Madison and London: University of Wisconsin Press, 1985
Shlomo Lotan, Querimonia desolacionis terre sancte – The fall of Acre and the Holy Land in 1291 as an emotional element in the Teutonic Order tradition, Mirabilia 15.2, 2012, pp. 47–55
Shlomo Lotan, Empowering and Struggling in an Era of Uncertainty and Crisis – The Teutonic Military Order in the Latin East, 1250-1291, Die Ritterorden im Umbruchs - und Krisenzeiten: Yearbook for the Study of the Military Orders XVI, 2011, pp. 19–28
Shlomo Lotan, Governing the Teutonic Order from "Outremer" - The Teutonic Headquarters Competing in the Last Era of the Latin Kingdom of Jerusalem, in: K. Militzer (ed.), Herrschaft, Netzwerke, Brüder, des Deutschen Ordens in Mittelalter und Neuzeit, Vorträge der Tagung der Internationalen Historischen Kommission zur Erforschung des Deutschen Ordens in Marburg, Quellen und Studien zur Geschichte des Deutschen Ordens, Vol. 72, 2010, pp. 25–38
Shlomo Lotan, The Development of the Teutonic Military Order, 1190-1309 – Interrelations between the Latin East and Europe, Tel Aviver Jahrbuch für deutsche geschichte 38, 2010, pp. 299–304
Shlomo Lotan, Between the Latin Kingdom of Jerusalem and Burzenland in Medieval Hungary – The Teutonic Military Order status and rule in the poles of Christianity, Mirabilia 10, 2010, pp. 184–195
Nicholas Edward Morton, The Teutonic Knights in the Holy Land 1190-1291, Woodbridge: Boydell Press, 2009

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המסדר הטווטוני בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של המסדר הטווטוני (בגרמנית)
אתר האינטרנט הרשמי של המסדר הטווטוני (בגרמנית)
המסדר הטווטוני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
המסדר הטווטוני, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

הערות שוליים

^ יהושע פראוור, הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית. ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו 1975. עמוד 347
^ Indrikis Sterns,"The Teutonic Knights in the Crusader States" in K.M. Setton (ed.), A History of the Crusades, vol. V, The Impact of the Crusades on the Near East, eds. N.P Zacour and H.W. Hazard. Madison and London: University of Wisconsin Press, 1985. עמוד 334
^ שלמה לוטן, המסדר הטבטוני – האבירים הגרמנים בארץ ישראל. ארץ וטבע 121 (2009), עמוד 34
^ פראוור, הצלבנים. עמודים 331–332
^ פראוור, הצלבנים, עמוד 335
^ שלמה לוטן, טבטונים בממלכת ירושלים הצלבנית: התפתחות המסדר הצבאי הטבטוני 1190–1309, יחסי גומלין בין המזרח הפרנקי ואירופה. תל אביב, 2012, עמוד 31
^ לוטן (2012), עמוד 28
^ Sterns, The Teutonic. עמודים 319–320
^ לוטן, טבטונים. עמוד 28
^ פראוור, הצלבנים. עמוד 349
^ פראוור, הצלבנים. עמודים 349–350
^ Sterns, The Teutonic, עמוד 357
^ ¹ ² לוטן, טבטונים'. עמוד 33
^ לוטן, המסדר. עמוד 34
^ לוטן, המסדר. 35–36
^ Sterns, The Teutonic, עמוד 355
^ ¹ ² איריס שגריר, מסעי הצלב : היסטוריה והיסטוריוגרפיה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2014. עמודים 171–172
^ לוטן, עמוד 34
^ Sterns, The Teutonic. עמוד 361
^ Ibid, p. 362–363
^ שגריר, מסעי הצלב'. עמודים 171–172
^ לוטן, טבטונים, עמוד 39
^ Sterns, The Teutonic, p.368.
^ לוטן, טבטונים. עמודים 39–40
^ שגריר, עמוד 172
^ Edgar N. Johnson. "The German Crusade on the Baltic" in K.M. Setton (ed.). A History of the Crusades, vol. III, The Fourteenth and Fifteenth Centuries, ed. H.W. Hazard. Madison and London: University of Wisconsin Press, 1975: 580–585
^ שלמה לוטן, בין המזרח הפרנקי לבין הארצות הבלטיות-הבדלים בדרכי פעילותם של חברי המסדר הטווטוני בגבולות הנצרות. טבור 3 (2010), עמודים 141–144
^ לוטן (2010), עמודים 144–148
^ לוטן (2010), עמוד 147
^ שגריר, מסעי הצלב. עמודים 260–261

[1] יהושע פראוור, הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית. ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו 1975. עמוד 347

[2] Indrikis Sterns,"The Teutonic Knights in the Crusader States" in K.M. Setton (ed.), A History of the Crusades, vol. V, The Impact of the Crusades on the Near East, eds. N.P Zacour and H.W. Hazard. Madison and London: University of Wisconsin Press, 1985. עמוד 334

[3] שלמה לוטן, המסדר הטבטוני – האבירים הגרמנים בארץ ישראל. ארץ וטבע 121 (2009), עמוד 34

[4] פראוור, הצלבנים. עמודים 331–332

[5] פראוור, הצלבנים, עמוד 335

[6] שלמה לוטן, טבטונים בממלכת ירושלים הצלבנית: התפתחות המסדר הצבאי הטבטוני 1190–1309, יחסי גומלין בין המזרח הפרנקי ואירופה. תל אביב, 2012, עמוד 31

[7] לוטן (2012), עמוד 28

[8] Sterns, The Teutonic. עמודים 319–320

[9] לוטן, טבטונים. עמוד 28

[10] פראוור, הצלבנים. עמוד 349

[11] פראוור, הצלבנים. עמודים 349–350

[12] Sterns, The Teutonic, עמוד 357

[לוטן,33-13] ¹ ² לוטן, טבטונים'. עמוד 33

[14] לוטן, המסדר. עמוד 34

[15] לוטן, המסדר. 35–36

[16] Sterns, The Teutonic, עמוד 355

[שגריר,172-17] ¹ ² איריס שגריר, מסעי הצלב : היסטוריה והיסטוריוגרפיה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2014. עמודים 171–172

[18] לוטן, עמוד 34

[19] Sterns, The Teutonic. עמוד 361

[20] Ibid, p. 362–363

[21] שגריר, מסעי הצלב'. עמודים 171–172

[22] לוטן, טבטונים, עמוד 39

[23] Sterns, The Teutonic, p.368.

[24] לוטן, טבטונים. עמודים 39–40

[25] שגריר, עמוד 172

[26] Edgar N. Johnson. "The German Crusade on the Baltic" in K.M. Setton (ed.). A History of the Crusades, vol. III, The Fourteenth and Fifteenth Centuries, ed. H.W. Hazard. Madison and London: University of Wisconsin Press, 1975: 580–585

[27] שלמה לוטן, בין המזרח הפרנקי לבין הארצות הבלטיות-הבדלים בדרכי פעילותם של חברי המסדר הטווטוני בגבולות הנצרות. טבור 3 (2010), עמודים 141–144

[28] לוטן (2010), עמודים 144–148

[29] לוטן (2010), עמוד 147

[30] שגריר, מסעי הצלב. עמודים 260–261

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]