מסע הצלב החמישי

ספינות צלבנים מפריזלנד בהתקפה על "מגדל השרשרת" בנמל דמייטה, מצרים; ציור שמן הולנדי מהמאה ה-17

קרב בין צלבנים למצרים בדמיאט; איור מתוך כתב היד של ה"כרוניקה מיורה" (Chronica Majora) מאת מתיה פריס}; אוסף קורפוס קריסטי קולג', אוניברסיטת קיימברידג'

מסע הצלב החמישי היה מסע צלב שנמשך משנת 1217 עד 1221, ובמהלכו יצאו גדודי צלבנים אירופיים בניסיון להשלים את כיבוש ארץ ישראל וביסוס ממלכת ירושלים, ניסיון שהחל במסע הצלב השלישי. במסע צלב זה ניסו הצלבנים לפצות על כישלון מסע הצלב הרביעי שלא הגיע כלל לארץ ישראל, וכיוונו, בתחילתו, את עיקר מאמציהם הצבאיים לארץ הקודש.

למסע היו שני שלבים עיקרים. בשלב הראשון נערכו מספר מבצעים צבאיים מוגבלים בהיקפם בתחומי ארץ ישראל, בעיקר באזור הגליל והגולן, שתועלתם והישגהם היו מזעריים. בחלק זה של המסע השתתפו בעיקר נוצרים ממדינות אירופאיות קטנות יחסית, כמו דנמרק, הונגריה ואוסטריה. בשלב השני יצא צבא צלבני לכיבוש ערי מפתח במצרים, מתוך תקווה לחלץ את ארץ ישראל משלטון הסולטאן האיובי שישב במצרים. לאחר מצור ממושך, שארך שנה וחצי, נכבשה העיר דמיאט שבמצרים. הצעות להסכם שלום, שהועברו על ידי הסולטאן, נדחו על ידי נציג האפיפיור שפיקד על המסע. לאחר עיכוב גורלי, יצא צבא צלבני לכיוון קהיר. במהלך חודש אוגוסט 1221 התנהלו קרבות כבדים בין הצלבנים לצבא האיובי המאוחד, שנסתיימו בכניעה של הצבא הצלבני, בהסכם שביתת נשק, ובנסיגה מוחלטת של הצלבנים המובסים ממצרים.

בעת המערכה הצבאית במצרים השתוללו בארץ ישראל, שנותרה חסרת כוחות מגן, גדודים מוסלמיים, כשהם מחריבים ערים ומבצרים ומטילים מצור על מבצר עתלית, כשאת עיקר הזעם ספגה ירושלים שחלקים גדולים ממנה נחרבו לחלוטין.

רקע

ערכים מורחבים – מסע הצלב הרביעי, מסע הצלב השלישי

מסע הצלב השלישי

כיבוש עכו בשנת 1191 היה בדיעבד, גולת הכותרת של המערכה, שנועדה להחזיר את ממלכת ירושלים לגודלה וכוחה שלפני קרב קרני חיטין. התוצאות המעשיות של מסע הצלב - הגדול ביותר בהיקפו עד לאותו זמן - היו קטנות ומאכזבות גם ביחס לציפיות ובעיקר ביחס להישגים. בסיכומו של המסע נותרה מדינת הצלבנים ברצועת קרקע צרה לאורך חלקו הצפוני והמרכזי של מישור החוף - שטח חסר עומק טריטוריאלי ללא אפשרות לקיום כלכלי ופגיעה מבחינה צבאית. ירושלים - בירתה של הממלכה והסיבה העיקרית לקיומה - לא נכללה בגבולות ממלכת הצלבנים.

מסע הצלב השלישי לא היה יותר מאשר תחילת הדרך לביסוס מחדש של מדינה נוצרית צלבנית ומסעות הצלב שיצאו אחריו אמורים היו להשלים את המשימה.

עם זאת, הביקורת על מה שנתפס ככישלון מסע הצלב מגיעה לשיא חדש וחורגת מביקורת מעשית על ניהול המערכה, כשהיא מעלה שאלה מהותית - האם האלוהים אכן רוצה במסעי הצלב, ומטילה צל של ספק על זכות הקיום של מסעות הצלב, אמיתות מקורם ומטרתם. רק עשור לאחר סיום מסע הצלב השלישי, בעוד קיומה של ממלכת ירושלים תלוי על בלימה, יוצא מסע צלב מאירופה ואף הוא מחטיא את מטרתו ומגיע אל חוף קונסטנטינופול ולא לעכו.

מסע הצלב הרביעי

מסע הצלב הרביעי, שהופנה נגד קונסטנטינופול והביא לריסוק האימפריה הביזנטית חסר מתחילתו את הלהט והבסיס רעיוני שהיה ביסוד מסעי הצלב שקדמו לו. אירוע זה הביא להבאשת ריחו של רעיון מסע הצלב והשפלתו. תושבי אירופה ראו את המסע כהרפתקאה צבאית, המונעת על ידי תאוות בצע, שקורבנה הייתה מדינה נוצרית.

כתגובת נגד למסע הצלב הרביעי יצא מאירופה מסע הצלב של הילדים - תנועה של תמימים שלא דבק בהם החטא והם חפים משיקולים זרים. מסע זה נשא אופי של תנועת מחאה נגד האפיפיור ויומרתו ליצג את רצון האלוהים וכנגד הרציונל ושיקולי התועלתנות של מעמד האבירים. המסע שיצא מאירופה הסתיים בשוקי העבדים של המזרח התיכון.

ועידת לטראנו הרביעית

אינוקנטיוס השלישי

הונוריוס השלישי בציור מאת ג'וטו

בשנת 1198 עלה אינוקנטיוס השלישי על כס האפיפיור. מי שידוע כאחד מהגדולים והחשובים באפיפיורים לא הסתפק בתפקידו הדתי כ"ממלא מקומו של ישו עלי אדמות", אלא שאף גם לשלטון עולמי. בימיו הגיעה הכנסייה לשיא כוחה והשפעתה גם בעניינים שנחשבו עד אז לעניינים ארציים מובהקים ובכך טבע את חותמו על אירופה גם לדורות רבים לאחר מותו.

פעילותו הנמרצת של האפיפיור תחזיר את מסעי הצלב אל מרכז תשומת הלב הציבורית באירופה. עם האיגרת ובה הבשורה על בחירתו כאפיפיור הודיע אינוקנטיוס לפטריארך של ירושלים על כוונתו לארגן מסע צלב, כחלק מאסטרטגיה, הרואה בתנועה הצלבנית פן אחד מתוך מדיניות כוללת שמטרתה שליטה של הכנסייה הקתולית והעומד בראשה בכל האספקטים של החיים, ושואפת לאיחוד של הכנסייה הקתולית עם הכנסייה הביזנטית - מזרחית.

מערכת שיקולים זו היא שהוציאה את מסע הצלב הרביעי ותהיה הנושא המרכזי של הוועידה האקומנית הרביעית בלטראנו. ביום 13 באפריל 1213 הוציא האפיפיור קול קורא לזימון הוועידה, שנפתחה ביום 11 בנובמבר 1215 מול קהל גדול של בישופים, ראשי מנזרים ונציגים של מלכי אירופה.

ועידת לטראנו הרביעית הדגישה את איחודה הדתי-רעיוני של אירופה הקתולית, בעיקר מול תנועות בדלניות, אישרה את מעמדו העליון של האפיפיור בראש הפירמידה. והציבה שתי דרכים למימוש החלטותיה - ארגון מסע הצלב, ותיקון מידות. כך העבירה הוועידה מספר רב של החלטות, שיהוו את הבסיס לדוגמה של הכנסייה הקתולית וכן החלטה על ארגון מסע צלב חדש - מסע הצלב החמישי.

ממלכת ירושלים

ערכים מורחבים – ז'אן דה בריין, איזבל הראשונה, מלכת ירושלים

לאחר מסע הצלב השלישי נתערער מעמד כיסא מלכות ירושלים, ובהיעדר יורש עבר הכתר לנשים בנות משפחת המלוכה ולבעליהן השונים. לאחר רצח קונרד ממונפראטו ביום ה-28 באפריל 1192, התחתנה אשתו, יורשת העצר איזבל הראשונה, מלכת ירושלים, עם אימרי דה ליזיניאן מלך קפריסין.

עם תום מסע הצלב הרביעי הגיעו שני הצדדים לאפיסת כוחות. מצרים שסבלה מבצורת ורעב הותשה ורעידות אדמה החריבו מבצרים, כולל ארמון המלך בעכו. לאור מצבה העדין מבחינה אסטרטגית ואי יכולתה ליזום מהלכים צבאיים, נקטו מלכי ממלכת ירושלים במדיניות של שמירה על הקיים והמתנה לשינוי הנסיבות בטרם תשתנה מדיניות ההישרדות של ממלכת ירושלים. הצבא הקטן של הממלכה נמנע במפגיע מלהתגרות במוסלמים ואף פעל לרסן גדודים קטנים של צלבנים אירופאיים שהגיעו לחופי הארץ לקיים את מצוות מסעי הצלב. בספטמבר 1204 חידש אימרי את חוזה השלום בתנאים משופרים וצידון, רמלה ולוד עברו לריבונות צלבנית מלאה.

עם מותם של אימרי ואיזבל בשנת 1205 עבר התואר מלכת ירושלים לידי מריה ממונפראטו והיא בת 13. בעיית הכתר - או היעדר מלך בראש ממלכת ירושלים, דרשה פתרון, ואצילי הממלכה פנו בהתאם למסורת לפיליפ השני, מלך צרפת. הוא הועיד לתפקיד את ז'אן מבריין. בנו השני של אררד השני, רוזן בריין עיר במחוז שמפן-ארדן. עד גיל ארבעים השתתף ז'אן דה בריין בתחרויות אבירים ורכש לעצמו מוניטין של לוחם אמיץ ומוכשר.

ב-14 בספטמבר 1210 התחתנה מריה עם ז'אן מבריין בעכו, וביום 3 באוקטובר הוכתר למלך ירושלים. בתם היחידה של ז'אן דה בריין ומריה ממונפראטרו איזבל השנייה מירושלים נולדה בשנת 1212. מריה נפטרה זמן קצר לאחר הלידה, ככל הנראה מסיבוכים או רעלת הריון, עם מותה איזבל ירשה את הזכות לכיסא המלוכה של ממלכת ירושלים ואביה ז'אן מלך בשמה כעוצר.

הכנות

בוועידה הלטראנית הרביעית הוחלט כי מסע הצלב יצא לארץ ישראל בחודש יוני 1217. במשך שנתיים פעלה מכונת תעמולה בערי אירופה על ידי מטיפים שגויסו במיוחד ו"חוזקו" בכמורה המקומית במטרה לגייס צלבנים למסע הצלב החדש. במהלך ההטפות חזרו ונישנו הופעות של אותות ומופתים - עננים המסתדרים בשמים בצורת צלב או חרב או דמויות של קדושים הקשורים לעלייה לרגל. נושא מרכזי בהטפות ומכתבי האפיפיור שליוו את המטיפים הוא ההתנגשות החזיתית - רעיונית בין האסלאם לנצרות, התנגשות בה האספקט הרוחני מכריע את הצד הצבאי - הבטחה כי המאבק על פני הארץ ישתקף במאבק של כוחות אלוהיים בשמים. רוח ההטפות מלאה ביטחון וודאי בניצחון הנוצרים ובניגוד למסעי צלב קודמים הורחב מעגל המועמדים לשאת את הצלב והאפיפיור התיר במפורש השתתפות של אזרחים ובהם נשים ולא רק לוחמים - תוך שימוש בדוקטרינה של ברנר מקלרבו,(המטיף והוגה הדעות של מסע הצלב השני), לפיה עצם מסע הצלב וההשתתפות בו היא זכות, ובה מקופל השכר.

הזכויות שהוענקו לצלבנים במסעי הצלב הקודמים הוענקו שוב לאלו שנטלו עליהם את הצלב. כך ניתנו כתבי מחילה (אינדולגנציות) לאלו שיצאו למסע, לכל אלו שהעמידו שירותים לטובת הצלבנים ולממנים של המסע. חובות הצלבנים והריבית עליהן הוקפאו עד לשובם מהמסע.

צווים מיוחדים אסרו קיום עימותים צבאיים או אזרחיים עד ליציאה למסע. כך נאסרו תחרויות אבירים ומלכי אירופה צוו להפסיק את המלחמות, לאצילים לא ניתן "להמיר" את היציאה למסע צלב בארץ הקודש למסעי צלב מקומיים בספרד או פורטוגל. המעשה האחרון של האפיפיור אינוצנטיוס לפני מותו היה מסע לצפון איטליה להשכין שלום בין הקומונות הימיות ולאפשר את התארגנות המסע. מותו של אינוצנטיוס לא העלה את ההכנות על שרטון, ויורשו בתפקיד הונוריוס השלישי נטל את ההכנות למסע ואיגרותיו מאיצות בצלבנים לצאת לארץ הקודש. התעמולה זכתה להצלחה מסחררת, כשהיא נתמכת ומוזנת על ידי אווירה של התעוררות משיחית ודתית ששטפה את אירופה ובאה לידי ביטוי גם בייסוד מסדרי העניים של המסדר הדומיניקני והמסדר הפרנציסקני שזכו לפופולריות הולכת וגדלה.

עיקר המימון של מסע הצלב הגיע מקופת האפיפיור והקרדינלים וממס שהוטל על הכנסות הכנסייה הקתולית. במקביל הוטל אמברגו על מסחר עם מצרים, בעיקר בחומרים העשויים לשמש להכנת אמצעי לחימה.

שלב ראשון - לחימה בארץ ישראל

אנדראש השני, מלך הונגריה יוצא למסע הצלב החמישי; איו בכתב יד מהמאה ה-14

לאופולד השישי דוכס אוסטריה חוזר לווינה ממסע הצלב החמישי; ציור משנת 1872

השלב הראשון של מסע הצלב החמישי התאפיין בהשתתפות של מדינות אירופאיות המרוחקות יחסית ממרכזי הצלבנים של צרפת ואיטליה ובמערכות צבאיות בתחומי ארץ ישראל. גדודי צבא צלבניים יצאו מהונגריה בפיקוד המלך ההונגרי אנדראש השני וצבא אוסטרי בפיקודו של לאופולד השישי, דוכס אוסטריה , ובעזרת צי ונציאני הגיעו לעכו במהלך ספטמבר ואוקטובר 1217. המחנה הצלבני הלך וגדל ואוהלים הוקמו בשטחי המרעה בין עכו לחיפה.

גיחה לעבר הירדן

מנהיגי המסע - מלכי אירופה, ז'אן דה בריין וראשי המסדרים הצבאיים, החליטו על מבצע צבאי מצומצם ויצאו ביום 3 בנובמבר לכיוון מזרח, כשהם נעים אל עמק יזרעאל ומשם אל כיוון בית שאן. בו בזמן עקב צבא מוסלמי אחרי הצלבנים, אך נמנע מלהיכנס עמם לעימות צבאי. בבית שאן תקפו הצלבנים את העיר, שבו את תושביה ושדדו את רכושם. לאחר מנוחה קצרה חצו הצלבנים את נהר הירדן ונעו לכוון הגלעד כשהם מעוררים בהלה בקרב תושבי דמשק. הצלבנים הקיפו את הכנרת מצדה המזרחי, חצו את הירדן חזרה לכוון מערב (באזור גשר בנות יעקב של היום) וחזרו לעכו.

התקפת הר תבור

ביום האחרון של חודש נובמבר 1217 יצא הצבא הצלבני מעכו בפיקודם של לאופולד דוכס אוסטריה, ז'אן דה בריין והמסדרים הצבאיים, על מנת להטיל מצור על המבצר האיובי בהר תבור. מבצר זה שימש כנקודת תצפית וריכוז כוחות מוסלמי, נקודה אסטרטגית שעשויה הייתה לבסס את שליטת הצלבנים בגליל התחתון. הצלבנים יצאו לכבוש את המבצר מבלי להצטייד במכונות מצור.

המבצר המוסלמי הגדול בגליל הוקף חומה שאורכה כ 1800 מטר, ובה קבועים מגדלים מרובעים בנקודות אסטרטגיות. החומה הייתה מוקפת על ידי חפיר עמוק. בחומה נקבעו שני שערים שאליהם הוביל שביל צר ומפותל. על הגנת המצודה הופקד חיל מצב מכוחות עילית סוריים, שעם תחילת ההתקפה יצא אל מחוץ לחומות על מנת להדוף את ההתקפה הצלבנית.

ביום 3 בדצמבר התקיפו הצלבנים את המצודה המוסלמית משני כוונים. גדוד צלבני בפיקוד ז'אן דה בריין הצליח להבקיע דרך אל חומות המבצר, להביס את חיל המצב ולהרוג את מפקדו. שאר החיילים המוסלמים נסוגו אל תוך המבצר, הרסו את הגשר שמעל החפיר והתכוננו למצור. הצלבנים ערכו התקפה על חומות המצודה, שנהדפה בקלות וחזרו לעכו.

המוסלמים, שהבינו כי הגנה על המבצר מצריכה מאמץ לוגיסטי כביר, החליטו על פינויו ועל הריסתו כך שלא יוכל לשמש את הצלבנים.

גיחה ללבנון

שבועיים לאחר ההתקפה על הר תבור יצא הצבא הצלבני מעכו צפונה לכיוון לבנון. בהגיעם אל אזור מרג' עיון התפצלו הגדודים הצלבניים והחלו לשדוד את הכפרים באזור, משנתקלו בהתנגדות באזור ג'זין נסוגו הצלבנים דרומה לכוון מבצר הבופור ומשם דרך צידון בחזרה לעכו.

התבצרות

השלב הראשון של מסע הצלב החמישי נמשך חודשיים וכלל שלושה מבצעים צבאיים להלכה ומסעי שוד למעשה - הבולטים בחוסר התועלת, בסיכומו של דבר נותרה ממלכת ירושלים באותו מצב בו הייתה בטרם החל מסע הצלב. מלך הונגריה אנדראש השני חזר לארצו שם התקבל בכבוד גיבורים, לאחר שרכש בארץ הקודש מספר חפצי קודש המיוחסים לישו ואת ראשו של סטפן הקדוש - הפטרון של הונגריה. בעקבותיו עזבו את שורות הצבא הצלבני הוגו מקפריסין ונסיך טריפולי.

ההיסטוריון הצלבני הרקלס מסכם את המערכה: ”בכל שלושת המסעות האלה שערכו הצבאות לא נמצאו סרצנים שאפשר היה להילחם בהם או להתקיפם. הם הלכו וחזרו כאילו לא היו טורקים בארץ”

ביצור קיסריה

בשלב זה, לאחר התפזרות חלק גדול מהצבא הנוצרי יצאו ז'אן דה בריין וליאופולד מאוסטריה בלווית המסדרים הצבאיים דרומה מעכו לבניית מערכת ביצורים על מישור החוף. ליאופולד וחברי מסדר ההוספיטלרים החלו בבנית הביצורים של קיסריה שנחרבה לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187. לאחר חודשיים של בניה שוקמו הביצורים של מצודת העיר וכנסיית פטרוס הקדוש נבנתה מחדש ובפברואר 1218 נערכה בה מיסה ראשונה על ידי ארכיבישוף העיר.

ביצור עתלית

ערך מורחב – מבצר עתלית

במקביל לשיקום קיסריה החלו חברי מסדר אבירי היכל שלמה בבניית מבצר פרגרינורום בעתלית. עם קבלת ההחלטה על הקמת המבצר קרא מלך ממלכת ירושלים ז'אן דה בריין לכל שליטי אירופה לבוא ולקחת חלק במפעל הבנייה המקודש, כשעל המלאכה מנצח אביר פלמי בשם גוטייה דה האבן. בבניית המבצר לקחו חלק גם מספר גדול יחסית של עולי רגל נוצרים ופליטי מסעי הצלב הכושלים, ועם השלמת הבנייה ב-15 באפריל 1218 נקרא המקום "מבצר עולי הרגל" (לטינית: Castellum Peregrinorum).

שלב שני - פלישה למצרים

באביב של שנת 1218 הופיעו בערי החוף הצלבניות עולי רגל וצלבנים מאירופה ובהם גייסות מפריזיה, גרמניה והצטרפו לצבא הצלבני שנותר בארץ. לאחר סדרת דיונים הוחלט שלא לעלות ישירות על ירושלים אלא להתקיף את מצרים מתוך שיקול כי כיבוש נקודות מפתח יביא להכרעה צבאית שנמנעה בארץ ישראל ויפיל את ירושלים כפרי בשל לידי הנוצרים. השליטה על מצרים הייתה נתונה בידי הסולטאן האיובי אלמלך אל עאדל , אחיו של צלאח א-דין. במקביל וככל הנראה בתיאום מראש, עמדו השליטים האיוביים בפני התקפה של הסולטאן הסלג'וקי של קוניה שכוונה נגד חלב תוך שהוא מנצל את ריתוק הכוחות האיוביים במצרים.

המצור על דמיאט

התקפת דמיאט ב-1219; איור מתוך כתב יד של מתיה פריס

פרנציסקוס מאסיזי לפני הסולטאן המצרי אל-מלכ אל-כאמל; ציור של בנוצו גוצולי מהמאה ה-15

ביום 24 במאי 1218 יצא הצבא הצלבני מעכו, נחת בסמוך לעיר דמיאט ללא התנגדות ושם את העיר תחת מצור. ביום 24 באוגוסט הצליחו הצלבנים בראשות צי של פריזלנד לכבוש את מגדל השרשרת - ביצור מאסיבי שהגן על הכניסה מנמל העיר לנילוס. לאחר כיבוש המגדל התייצבה החזית כאשר הצלבנים מול דמיאט והמצרים במחנה באל-עאדליה דרומית מדמיאט. בפברואר 1219 נאלץ הסולטאן המצרי להתמודד עם ניסיון מרד מצרי שהביא להתמוטטות החזית בדמיאט ונטישת המחנה המוסלמי, הצלבנים ניצלו הזדמנות זו תפסו את המחנה המוסלמי וניתקו סופית את דמיאט.

ביום 5 בנובמבר פרצו הצלבנים אל תוך העיר דמיאט לאחר שמפקדי העיר כבר נכנסו למשא ומתן על כניעה. בשלב זה רוב תושבי העיר מתו מרעב או במהלך הלחימה וכל שנותר לנוצרים היה לחלק את השלל תוך מריבות על הביזה ועל שליטה בנכסים בעיר. למרות חילוקי הדעות בין הצלבנים נמסרה העיר לשליטת מלך ירושלים.

לאחר כיבוש העיר החל מאזן הכוחות בעיר להשתנות, בספטמבר 1218 מינה האפיפיור נציג (לגאט) מטעמו הידוע בשם פלגיוס שעתיד עם בואו לחתור תחת פיקודו של ז'אן דה בריין ולפילוג במחנה. בחודש אוגוסט 1219 הביא הסולטאן המצרי הצעה להסכם שלום לפיו בתמורה להחזרת ירושלים ועבר הירדן ייסוגו הצלבנים ממצרים ויזכו לשלום של 30 שנה. התוכנית העמיקה את הפילוג במחנה הצלבני, מצד אחד עמדו מלך ירושלים והצלבנים הצרפתים שקיבלו את ההצעה ומהצד השני נציג האפיפיור והקומונות האיטלקיות שדחו את הצעת המצרים הן מחמת קוצר רואי והן על רקע היריבות עם מלך ירושלים, אך בעיקר על רקע אמונתו של פלגיוס שמצרים תיכבש במוקדם או מאוחר. במהלך המאבק דרש לגאט האפיפיור את רוב סמכויות הפיקוד והשליטה כמי שמייצג את יוזם המסע והסמכות העליונה - הכס הקדוש, ועם קבלת דרישתו דחה סופית את ההצעה המצרית. משעזב מלך ירושלים, שרגליו נדחקו, את המחנה השתהו הצלבנים בדמיאט במשך שנה עד לסתיו של 1220 מבלי לנסות ולממש את היתרון שנרכש עם כיבוש העיר או להכריע את המערכה. בקיץ 1221 משניכשל בהנהגת המחנה הצלבני קרא נציג האפיפיור לז'אן דה בריין לחזור ולתפוס את מושכות הפיקוד תוך הבטחה כי כל חילוקי הדעות ייפתרו. מנגד הגיעו לשטח מצרים צבאות מוסלמים חדשים מדמשק ומעיראק בפיקודו של הנסיך האיובי אלמלך אל אשרף ולמרות המתיחות בין הנסיכים שלטשו עיניים אחד אל נחלתו של השני נקבצו הצבאות במחנה אחד מבוצר שייקרא מאוחר יותר אל-מנצורה (בערבית:המנצחת)

על רקע אירועים אלו הופיע במחנה הנוצרי פרנציסקוס הקדוש, ובפיו בשורת המיסיון. על פי דבריו של הקדוש עם כיבוש דמיאט נפתחה הדרך להמרת המוסלמים לנצרות. דבריו יוצאי הדופן והופעתו המרשימה שכנעו את האצילים הצלבניים להתיר לו לצאת למחנה השולטן. כך הופיע פרנציסקוס הקדוש מול השולטן ופתח בדרשה במטרה להוכיח את צדקת הנצרות, המאמץ היה עקר ופרנציסקוס הוחזר למחנה הנוצרי. אירוע זה - על פניו קוריוז היסטורי - הפך לחלק ממחזור האגדות שנרקם סביב פרנציסקוס הקדוש העצים את תהילתו ושימש כאבן פינה בדוקטרינה של מסדר הפרנציסקנים - אחד מחשובי מסדרי הנזירות הקתוליים - מחד אך גם מצביע על האמונה העיוורת והמציאות המקבילה בה פעלה המחשבה המדינית והאסטרטגית הצלבנית במהלך מסע הצלב החמישי בפרט ובמסעי הצלב בכלל.

קרב מנצורה

ערך מורחב – קרב אל-מנצורה (1221)

לאחר שנה וחצי של חוסר פעולה, וכאשר עונת הגאות של הנילוס המתחילה בדרך כלל באוגוסט קרבה, יצאו גדודים צלבניים ביום 29 ביוני, לכוון קהיר. ביום 24 ביולי הגיעו הצלבנים אל לשון יבשה הסגורה משני צדדיה על ידי תעלות מים כאן מצא עצמו הצבא הצלבני עומד מול מנצורה מבלי יכולת להתקדם וללא אפשרות לסגת ללא קרב. תחת חסות החשיכה של יום ה 25 באוגוסט 1221 החלה הנסיגה, באופן מסודר יחסית בזכות משמעת הברזל של אבירי המסדרים הצבאיים. הסולטאן המצרי הורה לפרוץ את הסכרים של תעלות המים והשטח הפך לביצה טובענית. תוך קרבות בלתי פוסקים ובנחיתות מספרית וטקטית הצליחו הצלבנים להגיע לאלברמון שם הכירו בתבוסתם. לאחר שלושה ימים ב-30 באוגוסט 1221, נחתם הסכם הכניעה הצלבני.

על פי ההסכם המצרים יקבלו לידם את דמיאט בחזרה ואת שבויי המלחמה המוסלמיים שבידם. הצלבנים יוכלו לעזוב את מצרים לעכו כולל שבויי המלחמה שבידי המצרים. חוזה שלום לתקופה של 8 שנים נחתם ובו הבטחה לשמור על הסטטוס קוו בארץ ישראל.

פעולות מלחמה בארץ ישראל

לאחר כיתור דמיאט פנה אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא בסוף פברואר 1219 לזרוע הרס וחורבן בערים ומבצרים של ארץ ישראל.

ירושלים הייתה הראשונה והעיקרית לספוג את הזעם, במרץ 1219 החלו העבודות וחודשיים עבדו חילי דמשק על פירוק ביצורי העיר (מלבד מגדל דוד). עם הביצורים נהרסו גם רוב המבנים בעיר ורק כנסיית הקבר והמסגדים על הר הבית נותרו עומדים על תילם, רוב אוכלוסיית העיר גלתה ונותרה בה קהילה קטנה של נוצרים מקומיים.

בצפון הארץ נהרסו מבצרים ובהם הבניאס, תבנין, צפת וכוכב הירדן. פעולות ההרס לא נתקלו בתגובה צלבנית כלשהי וזאת מאחר שעיקר הצבא שהה במצרים.

בתחילת 1220 נודע לז'אן דה בריין כי חותנו - לאו מארמניה מת והשאיר את ארמניה תחת שלטונה של גיסתו - אחותה למחצה של סטפניה. זמן קצר לאחר מכן עזב ז'אן דה בריין את דמיאט על מנת לנסות ולתבוע את זכותו במדינה הארמנית של קיליקיה. בהגיעו לארץ ישראל נפטרו אשתו ובנו ובכך נסתם הגולל על חוקיות דרישתו לכתר ארמניה.

כיבוש קיסריה

בסוף נובמבר 1220 חזר אל-מעאט'ם לארץ ישראל ושם את קיסריה תחת מצור. תושבי העיר וחיל המצב הקטן נמלט למצודה ועם הרמת הגשר מעל החפיר נותקה המצודה משאר חלקי העיר. מיד הופעלו מכונות מצור שהפגיזו את חומות העיר. צי גנואזי יצא מעכו תמורת ההבטחה כי העיר תעבור לרשותם ועם הגעתם פינו את חיל המצב והציבו במקום גדוד איטלקי. לאחר ארבעה ימי לחימה הצליחו המוסלמים לחדור את החומות החיצוניות. הגנואזים בחסות החשיכה פינו את העיר והמוסלמים הרסו את הביצורים.

מצור עתלית

עם כיבוש קיסריה פנה הצבא הסורי לכבוש את המבצר הטמפלרי בעתלית, מבצר זה שהיה מצויד ומבוצר היטב הכיל חיל מצב של 4000 חיילים מתוכם 300 רובה קשת שתוגברו על ידי גדודים מעכו. המגינים הרסו את המצודה הקטנה מבצר דטרוא הסמוך למנוע מהמתקיפים אחיזה מבוצרת.

המוסלמים החלו להפגיז את המבצר באמצעות מכונות מצור והמשיכו בהרעשה במשך שבועיים מבלי שלחומות מבצר עתלית יגרם נזק של ממש ולאחר מכן הצליחו הצלבנים להוציא את מכונות המצור המוסלמיות מכלל שימוש על ידי מכונות מתוך המבצר. משהוברר כי המבצר לא יוכרע וכי קיימת סכנה לעימות עם תגבורות צלבניות נסוגו המוסלמים כשהם סובלים אבדות כבדות בנפש וציוד.

סוף דבר

לאחר פינוי דמיאט התפזר מחנה מסע הצלב מעכו לאירופה. טענות על מסע הצלב וניהולו הועלו ישירות כנגד האפיפיור ונציגו במצרים ונגד הקיסר פרידריך השני הועלו טענות על חוסר נכונותו להשתתף במסע הצלב.

הנסיכים האיובים חגגו ביחד את הניצחון - חגיגה אחרונה של האחים שלאחר מכן ישקיעו את כל זמנם ומרצם בקרבות ותככים אחד נגד השני.

למרות כישלונו של מסע הצלב לכבוש את מצרים ולבסס את ממלכת ירושלים, הצליחו הצלבנים לערער את יסודות האימפריה האיובית.

באופן מפתיע כישלון מסע הצלב לא הביא לערעור הרעיון הצלבני או הנכונות האירופאית לצאת למסע צלב נוסף. מסעי הצלב הבאים היו מתוכננים טוב יותר מבחינה לוגיסטית וארגונית ונטועים חזק בדוגמה הדתית. באופן פרדוקסלי עתיד מסע הצלב השביעי לשחזר כמעט במדויק את דרכו של מסע הצלב החמישי, אך הסתיים בתבוסה מוחלטת.

סיומו העגום של מסע הצלב הותיר את ממלכת הצלבנים בארץ ישראל במצב לא נוח מבחינה אסטרטגית על גבולות הממלכה - שהיו מתוחים לאורך רצועה צרה יחסית על מישור החוף - ישב צבא איובי שהיה איום תמידי לקיום ממלכת ירושלים.

לקריאה נוספת

• יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, ירושלים: מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; פרוואר זכה על ספרו בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.
• יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, ירושלים: מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מסע הצלב החמישי בוויקישיתוף

• מסעי הצלב - חמישית, 1218-1221, דף שער בספרייה הלאומית
• מסע הצלב החמישי, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)