מסע הצלב העממי
מסע הצלב העממי קדם למסע הצלב הראשון, אך בשל אופיו העממי, הספונטני והבלתי מאורגן, הוא אינו נמנה עם תשעת מסעי הצלב הגדולים.
אספסוף נוצרי גדול, מורכב מפשוטי העם, נענה לקריאתו של האפיפיור אורבנוס השני לצאת ולשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים. צלבנים אלה היו חסרי הכשרה, לא ידעו את הדרך, או מהו אורכה והסכנות הכרוכות בה. המסע יצא לדרכו בחודש אפריל 1096 בהנהגתו של פטרוס הנזיר, הידוע גם כ"פטר הנזיר". הצלבנים זרעו חורבן ומוות בדרך הן באוכלוסייה הנוצרית ובמיוחד בקהילות היהודיות. רבים נשרו במהלך המסע, ואילו אלה שהגיעו לאסיה הקטנה נטבחו על ידי הטורקים הסלג'וקים בחודש אוקטובר 1096, סמוך לניקומדיה, כיום איזמיט.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום האחרון של ועידת קלרמון (27 בנובמבר 1095) הציג האפיפיור אורבנוס השני את רעיון מסע הצלב. הוא קרא אל מעמד האבירים במערב לארגן מסע צבאי להצלת נצרות המזרח מפני הסכנה המוסלמית הממשמשת ובאה. יעד מרכזי שהוגדר היה שחרורה של ארץ הקודש ושל ירושלים מעול שלטון הכופרים, היינו המוסלמים. התגובה לנאומו הייתה עצומה בממדיה, וכך מטיפים שונים שוטטו וקראו לעלות מזרחה לגאול את ארץ הקודש, בין אם מטעם הכנסייה ובין אם מטעמם שלהם עצמם. אחד מאותם מטיפים עצמאיים היה פטרוס הנזיר, שהתנגד לקביעתו של האפיפיור אורבנוס השני, שקבע המתנה של כשמונה חודשים עד ליציאת המסע, כלומר לאוגוסט 1096. ואכן, דעה פופולרית ראתה בכך התרפסות יתר בפני אנשי האצולה וגחמותיהם.[1]
כש'המסע העממי' יצא מקלן אל קונסטנטינופול, אחרי חג הפסחא, מספרם היה כ-20,000 גברים, נשים וילדים. משפחות שלמות, לפעמים כפרים שלמים נטשו את בתיהם כדי לבצע עלייה לרגל ל'ירושלים החדשה'. בתוך אותם אנשים היו, באופן בלתי נמנע גם שרלטנים, אופורטוניסטים והרפתקנים.[2] עם זאת, המחקר עמד על כך שהיו ביניהם גם מספר קטן של לוחמים מאומנים, אבירים ואצילים בעלי ממון, וזאת בניגוד להנחה שהמסע הורכב רק מהמון פרוע ולא מאומן.[3]
הלוחמים הלא מאומנים, ואלו שכן, הלהיבו את העמים שעברו דרכם באידאולוגיה הצלבנית, גם אם לעיתים סילפו אותה. למעשה, רבים מחבל הריין בגרמניה חשבו שהקמפיין נגד אויבי המשיח צריך להתחיל מבית, כלומר במלחמה בקהילות היהודיות המקומיות, שאבותיהן היו המסיתים לצליבתו של ישו, כפי שחשבה הכנסייה.[2]
הטבח ביהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – גזירות תתנ"ו
מצב היהודים לפני המסע: היהודים בדור או יותר שלפני המסע נהנו, מחמת דתם, מהקלות ופטורים מהגבלות שהוטלו על בעלי הון נוצריים. נוסף על-כך, הם זכו ליחס מיוחד מהשליט שהיה נלהב להיות אחראי באופן בלעדי על הרגולציה של כספיהם ועל ניצולו. אך מצד שני, עשירים או עניים, היהודים האירופאים חיו כאזרחים סוג ב' ותמיד היו תלויים בשליט הפאודלי של אזורם, בהגנתו ובהחלטותיו - בין אם היה זה קיסר, מלך או אציל.
את מספר היהודים שנרצחו במאורעות אלה קשה להעריך במדויק, שכן הערכות מספריות מימי הביניים ידועות כלא אמינות. ובכל זאת, מספר הנספים עמד על כמה אלפים.[4]
הטבח בוורמס: הצלבנים אחדו כוחות עם תושבי העיר ותושבי הכפרים הסמוכים ופעלו באופן מאורגן למדי על מנת לתקוף את היהודים. היהודים שנמצאו בביתיהם נרצחו או נטבלו בכוח. אלה שנמלטו לארמון הבישוף כותרו ולבסוף נתפסו. הבישוף הציע להם להיטבל לנצרות כדי להציל את חייהם אך מרבית חברי הקהילה בחרו להתאבד ולהרוג את יקיריהם על קידוש השם. יהודים שנתפסו וסירבו להיטבל נרצחו; ילדי הקהילה נרצחו או נטבלו וגודלו כנוצריים. בית הכנסת נבזז וכך גם בתים פרטיים. בסך הכל נהרגו בוורמס כנראה 800 יהודים.[5]
יהודי קהילת מיינץ, הגדולה בקהילות גרמניה, סבלו ממתקפה מרוכזת בהנהגת אמיכו מליינינגן (אנ'), רוזן פלונהיים, שהיה אציל ולוחם בעל ניסיון. אמיכו הסתייע באנשי העיר שפתחו את שעריה לפני חייליו ב-27 במאי 1096. בתחילת האירועים זכו היהודים להגנה מהארכיבישוף רוטהרד ומאצילי העיר. אמיכו צר על ארמון הארכיבישוף וניסיונם של היהודים להתגונן כשל. בסופו של דבר אולצו היהודים בלחץ הצלבנים והעירונים לבחור בין טבילה ומוות. האכיבושוף רוטהרד ופמלייתו ברחו בחשש לחייהם. מניין ההרוגים היה יותר מאלף איש, שמתו מידי הצלבנים או ביד עצמם.[6]
הפגיעה ביהודי טריר: מערי עמק הריין חלק מהצלבנים המשיכו מערבה, לטריר ולמץ שעל נהר המוזל. זמן מה לפני כן, באפריל 1096, עצר פטרוס הנזיר עם חילותיו בטריר. יהודי העיר נתנו לו ולצלבנים שלו כסף והם המשיכו בדרכם. ואולם זמן מה לאחר שעזבו את טריר תקפו תושבי העיר הנוצרים את היהודים. הארכיבישוף של טריר נכשל בניסיונותיו להגן על היהודים, ורבים נטבלו בכח. הארכיבישוף עצמו נאלץ להימלט מן העיר.[7]
וולטר וחייליו צועדים בנפרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצבא של פטרוס הנזיר היה כל-כך גדול, עד שרק למעט מן המחוזות האירופאים היה מספיק מזון כדי לספק את צורכיהם לאורך זמן. קלן לדוגמה, הייתה ממוקמת באזור כפרי עשיר במזון ובמים, פטרוס הנזיר וחסידיו הגיעו לקלן ביום ראשון הקדוש, ב-12 באפריל 1096, והוא רצה לנצל את האמצעים שבעיירה כדי לבצע עצירה לכוחות שלו. בד בבד גם הטיף לגרמנים להצטרף אליו למסע. הטפותיו נחלו הצלחה: מתוך הגרמנים הרבים שהצטרפו לקריאתו היו כמה מאנשי מעמד האצולה הנמוך שהובלו על ידי הרוזן הוגו מטיבינגן, הרוזן היינריך משוורזנברג, וולטר מטק ושלושת בניו של הרוזן מזימרן.
אולם, הצרפתים היו חסרי סבלנות. כך גם היה וולטר סנסבואר, מפקד הצבא, שהחליט שהוא לא מעוניין להמתין בקלן. ואכן, ברגע שארוחת חג הפסחא הסתיימה הוא יצא, יחד עם כמה אלפים, לעבר הונגריה. לאחר שצעדו במעלה הריין והנקר, ובמורד הדנובה, הם הגיעו לגבולות הונגריה ב-8 במאי. וולטר שלח למלך הונגריה, קולומן, בקשה לעבור בממלכתו וכן בקשה לאספקת מזון. המלך אישר את הבקשה. הצבא עבר דרך הונגריה בלי קונפליקטים לא רצויים. לקראת סוף החודש הגיעו לסמלין, בגבולה הרחוק של הונגריה, וחצו את נהר הריב לתוך שטח האימפריה הביזנטית בבלגרד. כיוון שנגמר לוולטר וחייליו מלאי המזון הם החלו לשדוד ולבזוז את האזורים הכפריים.
לאחר מספר קרבות הם הגיעו לניש, שם המושל ניקטאס קיבל אותם בברכה וסיפק להם מזון. לאחר מכן, ניקטאס בקש מהקיסר בקונסטנטינופול לספק לוולטר ואנשיו ליווי צבאי ולאפשר להם להמשיך בדרכם. מלווה באנשיו של ניקטאס, המשיך וולטר עם צבאו במסע בשלווה, ובאמצע חודש יולי הם הגיעו לקונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית. ניקטאס הבין מוולטר שפטרוס הנזיר היה לא רחוק ממקום המצאם, עם צבא גדול בהרבה מזה של וולטר. לכן ניקטאס עבר לבלגרד על מנת להיפגש עמו.[8]
פיטר הנזיר וחייליו צועדים בנפרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיטר הנזיר יצא מקלן בערך ב-20 באפריל. בתחילה הגרמנים לא נענו לו ואף לעגו להטפותיו, אך כעת אלפים רבים הצטרפו אליו, עד שהגיע מספר האנשים בצבאו לכ-20,000 גברים ונשים כאחד. מקלן פיטר בחר בדרך המקובלת במעלה נהרות הריין והנקר ובמורד נהר הדנובה. ולבסוף הגיעו לאואדנבורג בהונגריה.
המלך ההונגרי קולומן קיבל את צבאו של פיטר בנדיבות, כשם שקיבל לפניו את צבאו של וולטר, אך באזהרה אחת כי כל ניסיון שלהם לשדוד נתיניו ילווה בעונש מצדו. הצבא עבר בשלווה דרך הונגריה במשך סוף מאי ותחילת יוני, וב-20 ביוני הגיע לסמלין; שם צרותיהם החלו.
מה שאירע שם נחשב ביזארי לכל הדעות. נדמה כי המושל, שהיה טורקי במקור, הוזהר באשר לגודל הצבא העממי. ולכן, הוא ועמיתו, המושל שמעבר לגבול, ניסו יחד להגדיל את הרגולציות הצבאיות על פיטר והאנשים שלו, שהיו חשדנים נוכח האירוע. ויכוח, שפרץ אודות מכירתן של זוג נעליים, נהפך למהומה שהפכה לקרב, במהלכו אנשיו של פטרוס הרגו, כנראה בניגוד לרצונו, כ-4,000 הונגרים, וברחו אל הגדה השנייה של נהר הסייב.
ב-26 ביוני צבאו של פיטר הוכרח לחצות את נהר הסייב. כשהפטצ'גנים ניסו להגביל אותם למעבר אחד בנהר הם הותקפו בידי הצבא העממי. הצבא נכנס לבלגרד, הבעיר את העיר אחר ששדד את יושביה. לאחר-מכן הצבא צעד במשך שבעה ימים בתוך היערות והגיע, ב-3 ביולי, לניש. ניקאטס, בהוראת הקיסר, סיפק לפטרוס מזון והורה לו לעזוב את ניש בהקדם האפשרי, מחשש למהומות ופרעות נוספות. למחרת בבוקר המשיכו הצלבנים בדרכם לעבר סופיה. תוך כדי עזיבתם את העיר, מספר גרמנים שניהלו מריבה עם מספר מקומיים אמש העזיבה, הציתו מספר מטחנות שעל שפת הנהר. כשניקטאס שמע על-כך, שלח כוחות לתקוף את המעורבים בדבר ולכלוא את חלקם. ההמון הנלהב תקף את שליחיו של ניקטאס, מבלי שפיטר ירצה בכך. ניקטאס הקיף אותם, תקף והרג רבים מהם, גברים נשים וטף, בעוד אחרים לקחו בשבי. השורדים מקרב זה היו פיטר עצמו ועוד כ-7,000 מחייליו. לאחר שברחו מן המתקפה אל ההרים, המשיכו לצעוד במסע.[8]
סיום המסע בניצחונם של הטורקים הסלג'וקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת אוגוסט, הקיסר אלכסיוס, שרצה להרחיק את אנשי המסע הפרועים משטחו, העביר אותם דרך מעבר הבוספורוס לאסיה הקטנה כדי שילחמו בטורקים. הם המשיכו את התקדמותם לאורך חופי ים המרמרה, אל עבר מחנה צבאי רחב, שם אלכסיוס הפציר בהם שעליהם לחכות לכוח העיקרי של מסע הצלב שמגיע מאירופה. פטרוס הנזיר הסכים לעצתו של אלכסיוס אבל החיילים שלו היו חסרי סבלנות ולא הסכימו להיות כפופים ללוח הזמנים של האפיפיור באירופה. הם התעקשו להמשיך קדימה, לעבר הטריטוריה של הסולטאן הסלג'וקי, קיליג' ארסלאן (قِلِج اَرسلان), שהיה שליט העיר קוניה ושל ניקאה (איזניק של היום). הם בזזו את אזורי הכפר הטורקים, הרגו ועינו אפילו את התושבים הנוצרים, ובסופו של דבר העירו את זעמם של הטורקים.
ב-21 באוקטובר, כשפיטר הנזיר עוד היה בקונסטנטינופול וחיכה לתגבורת מאלכיוס, אנשי הצבא העממי צעדו לניקאה מהמחנה שלהם, אבל נפלו למארב שתוכנן על ידי הטורקים. רבים מהאבירים והאיכרים נהרגו, ורק 3,000 אנשים הצליחו לברוח לעבר מבצר נטוש בחוף הים. בכך הגיע מסע הצלב העממי אל קיצו.[2]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יהושע פראוור, הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית, מוסד ביאליק, 1985, עמ' 25
- ^ 1 2 3 Geoffrey Hindley, The Crusades, New York: Carroll & Graf Publishers, 2003, עמ' 20
- ^ איריס שגריר, מסעי הצלב: היסטוריה והיסטוריוגרפיה, האוניברסיטה הפתוחה, 2014, עמ' 85–86
- ^ Thomas Asbridge, , The Crusaders, Harper Collins Publisher, 2010, עמ' 41
- ^ איריס שגריר, מסעי הצלב: היסטוריה והיסטוריוגרפיה, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 208–209.
- ^ איריס שגריר, מסעי הצלב: היסטוריה והיסטוריוגרפיה, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 209.
- ^ איריס שגריר, מסעי הצלב: היסטוריה והיסטוריוגרפיה, האוניברסיטה הפתוחה, 2014, עמ' 209–210
- ^ 1 2 Steven Runciman, , A History of the Crusades, Cambridge University Press, 1951, עמ' 121-129
| מסעי הצלב | ||
|---|---|---|
| תשעת המסעות הגדולים | מסע הצלב הראשון • מסע הצלב השני • מסע הצלב השלישי • מסע הצלב הרביעי • מסע הצלב החמישי • מסע הצלב השישי • מסע הצלב השביעי • מסע הצלב השמיני • מסע הצלב התשיעי | |
| מסעי הצלב האחרים | מסע הצלב העממי • מסע הצלב של 1101 • מסע הצלב של הילדים • מסע הצלב הליבוני (אנ') • מסע הצלב של 1197 • מסע הצלב האלביגנזי • מסע הצלב הפרוסי • מסעי הצלב הצפוניים | |