מונפור (מבצר)

מונפור
Montfort

מבצר המונפור בזריחה
מידע כללי
סוג	מצודת דורבן, אתר ארכאולוגי, מבצר צלבני
מיקום	מחוז הצפון
מדינה	ישראל
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1228
תאריך פתיחה רשמי	1228
קואורדינטות	33°02′41″N 35°13′34″E
(למפת הגליל המערבי מוגדלת)   מונפור (למפת הגליל המערבי רגילה)   מונפור (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום מונפור (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום מונפור

מבצר המונפור

מבצר המוֹנפוֹר (בצרפתית: Montfort, הר-חזק; מכונה גם מונטפורט בעקבות איות שמו בצרפתית; לעיתים מכונה מונפורט; בגרמנית Starkenberg; בערבית: קַלעַת אל-קֻרַיְן) הוא אתר ארכאולוגי מתקופת ימי הביניים ובו שרידי מבצר צלבני מימי ממלכת ירושלים. המבצר בנוי על שלוחה צרה ותלולה בגדתו הדרומית של ערוץ נחל כזיב בגליל העליון בסמוך לקיבוץ אילון, כ-13 קילומטרים מצפון-מזרח לעיר נהריה וכ-6 קילומטרים מצפון-מערב לעיר מעלות תרשיחא. האתר הוא גן לאומי בתוך שמורת הטבע נחל כזיב.

המונפור זכה להתייחסותם של חוקרים רבים עקב מאפייניו הייחודיים. אדריאן בועז מציין בספרו "ארכאולוגיה של המסדרים הצבאיים" כי "המונפור הוא דוגמה יוצאת דופן למבצרי שלוחה צלבניים". יהושע פראוור מציין כי "גדול חלקו של הטבע מחלקו של האדם בחוסנו של המבצר". המבצר עצמו נבנה בעיקר כמקלט עבור אבירי המסדר הטווטוני כנגד פגיעתם של חברי המסדרים הצבאיים הנוצריים האחרים ששלטו בעכו - הבירה של ממלכת ירושלים הצלבנית בסוף המאה ה-13, ולא כעמדה אסטרטגית כנגד אויבי ממלכת ירושלים, המוסלמים. מבצר מונפור מבודד ומרוחק מדרכים מרכזיות, עובדה ההופכת אותו לחסר חשיבות אסטרטגית של ממש, ועל פי דברי פראוור הוא לא תוכנן להכיל חיל מצב גדול או לעמוד במצור ממושך. המבצר החל את דרכו כחווה חקלאית טרם הפך לאחת מהדוגמאות הבולטות ביותר לבניה המבוצרת של ימי הביניים בישראל.

היסטוריה

האתר בימי קדם

חפירות ארכאולוגיות שנערכו במבצר ובסביבתו העלו ממצאים מאז שלטון האימפריה הרומית באזור ועד לתום התקופה הביזנטית במאה ה-7. מבדיקה של אבני הבניין של המבצר עולה כי חלקן הן שימוש משני מאבנים שנחצבו וסותתו בתקופת האימפריה הרומית, שמקורן ככל הנראה במחצבה שהייתה פעילה בעת העתיקה והידועה בשם "מצודת נחת" ששרידיה מצויים מדרום למבצר הצלבני וככל הנראה שימשה כמצודה קטנה בתקופה הרומית.

הקמת המבצר הצלבני

מבצר מונפור בגלגולו הצלבני הוקם באמצע המאה ה-12 על ידי בני משפחת דה מיי (De Milly), משפחת אצילים ממוצא צרפתי אשר קבלו לידיהם את הנחלה הגלילית שבירתה הייתה מעיליא. במעיליא השתכנו האצילים במבצר שכונה "מבצר המלך" (Chateau du roi בצרפתית ו־Castellum Regis בלטינית) אשר נבנה בתחילת המאה ה-12 כרכושו הפרטי של מלך ממלכת ירושלים. את מבצר מונפור בנו האצילים לבית דה מיי כחווה חקלאית מבוצרת אשר הייתה חלק ממערכת של 36 כפרים וחוות מסוג זה שנכללו בתחומי נחלתה של המשפחה.

בשנת 1179 נשא מקורבו של המלך, האציל ז'וסלין דה קורטניי לאישה את אגנס לבית דה מיי (Agnes De Milly), ובכך ירש את מעיליא וסביבותיה ובכלל זה גם את החווה אשר עתידה להפוך למבצר המונפור. במרוצת השנים שחלפו מאז הקמתה צברה החווה חשיבות ובעקבות כך פיארו היושבים בה את המבנים אשר הרכיבו את המתחם וחיזקו את הביצורים המקיפים אותו.

הכיבוש המוסלמי

בשנות השמונים של המאה ה-12 החל עידן חדש בתולדותיה של ארץ ישראל עם תחילת מסעי הכיבוש של השליט המוסלמי צלאח א-דין. הכיבוש המוסלמי של ממלכת ירושלים החל למעשה בשנת 1185 והגיע לשיאו בשנת 1187 בקרב קרני חיטין, שם השמידו כוחותיו של המצביא המוסלמי את מרבית הצבאות הצלבנים שנכחו באותה העת בממלכה. לאחר הניצחון בקרני חיטין נפתחה דרכו של צלאח א-דין אל עבר ירושלים אשר נפלה לידיו לבסוף באוקטובר 1187. לאחר כיבוש ירושלים החלו הצלבנים נכנעים בפני הצבאות המוסלמים וכך נפלה גם נחלת מעיליא ומבצר המונפור בתוכה לידיים מוסלמיות.

המוסלמים, בדומה לקודמיהם הצלבנים, לא יחסו חשיבות מיוחדת לחוות המונפור המבוצרת וההרוסה, בעיקר בשל מיקומה בפנים הארץ רחוק מהגבול ומדרכים ראשיות. על תקופת השלטון המוסלמי במונפור ידוע לנו אך מעט, משום שבעליו החדשים של המבצר כמעט ולא שיפצו או שיקמו את הריסותיו לאחר שכבשו אותו.

ניצחונותיו של צלאח א-דין היו הגורם המרכזי לתחילתו של מסע הצלב השלישי אשר הובל בידי ריצ'רד הראשון מאנגליה, והסתיים בהפסד של המוסלמים וכיבוש חלק ניכר של ארץ ישראל על ידי הצלבנים. בהסכם רמלה, שנחתם בשנת 1192, הוקמה ממלכת הצלבנים בפעם השנייה, אולם בגבולות מצומצמים מאלה בהם נתחמה בעבר, כאשר עיקר שטחה של הממלכה משתרע לאורך מישור החוף מיפו ועד לצור.

חידוש השלטון הצלבני

מבצר המונפור וערוץ נחל כזיב

לאחר שהושבה לידי הצלבנים, חולקה נחלת מעיליא בין שלוש בנותיו של ז'וסלין דה קורטניי. את השליטה בהריסות המונפור קיבל לידיו חתנו של דה קורטניי הרוזן אוטו פון האנברג. חשיבותו האסטרטגית של המבצר בתקופה זו נותרה פחותה כשהייתה, אולם חשיבותו המדינית גברה ביותר וזאת בשל קרבתו הפיזית לבירתה החדשה של הממלכה - עכו. אולם חשיבות חדשה זו לא מנעה מפון האנברג למכור את הריסות המבצר בשנת 1229 לאבירי המסדר הטווטוני.

אבירי המסדר, אשר רכשו גם את המבצר שבמעיליא, החלו משפצים את מבצר המונפור עוד לפני שהושלמה רכישתו הרשמית. בעקבות סכסוכים פנימיים שהתגלעו בין אבירי המסדר הטווטוני לבין האבירים ההוספיטלרים והטמפלרים נאלצו הטווטונים לעזוב את עכו הבירה ליישוב משל עצמם. בחירתם הטבעית הייתה מבצר המונפור. פנייה רשמית של ראש המסדר, הרמן פון זלצה, לאפיפיור גרגוריוס התשיעי הביאה למסדר תרומות רבות מצד עולי רגל ואזרחים אירופאים לטובת שיפוצו של משכנם החדש. בעזרת תרומות אלו בנו האבירים הגרמניים את המבצר המפואר ששרידיו עומדים על תילם עד לימינו.

האבירים העתיקו אל המקום את מפקדת המסדר וכן את הארכיון והאוצרות הרבים שבבעלותם. בשלב זה חדל המקום מלתפקד כחווה חקלאית והחל משמש כמבצר לכל דבר. האבירים הטווטונים הרחיבו את הביצורים ובנו "מגדל עוז", אשר שימש כמצודה פנימית בתוך המבצר. מגדל עוז זה הוא החלק הנראה לעין כאשר מבקרים במקום.

הכיבוש הממלוכי

בשנת 1266 הגיע לשערי המונפור הסולטאן הממלוכי ביברס. ביברס הטיל מצור על המבצר, אולם האבירים הטווטונים הגנו על אחוזתם ואילצו את התוקפים הממלוכים לסגת כלעומת שבאו. חמש שנים מאוחר יותר, לאחר שכבש את רוב מעוזי הצלבנים בגליל, שב ביברס אל המונפור, הפעם בליווי מספר גדודי הנדסה מצבאותיו. המצור שהוטל על המבצר נמשך שבעה ימים, במהלכם מוטטו חפריו של הסולטאן את החומה הדרומית החיצונית של המבצר ואיפשרו לכוחות הממלוכים לשעוט לקרבו.

האבירים הטווטונים התבצרו במעלה מגדל העוז וניהלו משם את הלחימה בפולשים הממלוכים. אולם קרבות ההגנה במקום ארכו זמן קצר בלבד, ולאחר דין ודברים בין מנהיגי המסדר לביברס התיר להם האחרון לעזוב את המבצר כשכל רכושם עימם ולשוב לעכו. מפקדו האחרון של המבצר היה יוהאן פון זאקסן. הארכיון הטווטוני הועבר בשלמותו לעכו וכעבור מספר שנים, עם קץ הממלכה הצלבנית בארץ ישראל, הועברו בשנית לחבל טירול שבאוסטריה, שם הם מהווים מקור חשוב ביותר לחקר ההיסטוריה הצלבנית בארץ ישראל עד לימינו.

לאחר כניעת הטווטונים בפני ביברס, פקד הסולטאן הממלוכי על הרס המבצר, וזאת כדי למנוע מהצלבנים לשוב וליישב אותו. חלקו הגדול של המבצר נהרס כליל, ורק מגדל העוז המבוצר היטב הכניע את המחריבים הממלוכים ונשאר שלם במידה רבה.

לאחר החורבן המשיכו חורבות המבצר לעמוד בשיממונן מסוף המאה ה-13 ועד לימינו, למעט תקופת שיפוץ קצרה שהונהגה במקום בתקופת שלטונו של דאהר אל עומר, המושל הבדואי של הגליל תחת סולטאני האימפריה העות'מאנית.

המבצר בתקופה המודרנית

החפירות הארכאולוגיות הראשונות באתר נערכו בשנת 1926 על ידי משלחת מטעם מוזיאון המטרופוליטן של ניו יורק. בחפירות אלו נמצאו כלי נשק, חלקי שריון, פסלים ושברי זכוכיות מחלונות הויטראז' של הכנסייה הטבטונית. הארכאולוגים חשפו במקום את שרידיו של מגדל העוז, כמו גם שרידי מבנים מהתקופה הצלבנית אשר נמצאים למרגלות המבצר ככל הנראה שימשו אזור למגורים של הפועלים אשר עיבדו את אדמות המבצר בתקופת היותו חווה חקלאית.

שמותיו של המבצר

מספר חוקרים מזהים את מבצר המונפור כמקום ישובו של היישוב "קצטרא דגליל" מתקופת התלמוד. השם, שפרושו "מצודת הגליל", היה שם נפוץ בתקופת התלמוד, ונועד לציין יישובים נוכריים אשר התפתחו סביב למצודות רומיות ואשר עיינו לרוב את האוכלוסייה היהודית של אותה התקופה.

עם ביצור המקום לראשונה במאה ה-12 קיבל המקום את השם מצודת המלך החדשה (בלטינית: Castellum novum regis) וזאת כדי להבדילה מ"מצודת המלך" אשר ניצבה במעיליא הסמוכה. מאחר שבעת ביצור המונפור לראשונה חדלה מצודת המלך להיות רכוש של מלכי ממלכת ירושלים השתרש במאה ה-12 השם Castellum novum ("המצודה החדשה") כשמו של המבצר החדש.

שמו הנוכחי של המבצר, מונפור, מופיע לראשונה בתעודה משנת 1229, השנה בה נמכר לאבירי המסדר הטבטוני. המסמך המזכיר את המונפור כמבצר נוצרי הוא חוזה ההסכמה שנחתם בין פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לבין הסולטאן המצרי אל כאמל. מקור השם מונפור הוא מהשפה הצרפתית (Montfort) ופירושו "ההר החזק". שם זה ניתן ככל הנראה על ידי שליטיו הצרפתים של המבצר טרם מכירתו לאבירים הגרמנים.

עם העברת הבעלות על המבצר לידיים גרמניות שונה שמו בהתאמה ל"שטרקנברג" (Starkenberg), שם המהווה תרגום מילולי לגרמנית של השם מונפור.

לאחר הכיבוש הממלוכי ננטש המבצר ונשכח מהתודעה. בתקופת השלטון העות'מאני נודע המבצר בשמו הערבי - "קלעת קוריין" (ﻗﻠﻌﺔ ﺍلقرين) שפירושו מבצר הקרן הקטנה. שמו הערבי של המבצר הוענק גם לנחל כזיב הזורם תחתיו ואשר ידוע בערבית כואדי קוריין.

מבנה המבצר

תצפית על האזור המנהלי ועל קיר הכנסייה ממגדל העוז

בניגוד למבצרים אחרים שנבנו על ידי המסדרים הצבאיים, ניכר כי המסדר הטבטוני חסר את המשאבים הכספיים הדרושים. עבודת עיבוד האבן ברוב חלקי המבצר היא גסה במיוחד, ועבודות הרחבת המבצר נעשו תוך כדי היזקקות למבנה אותו רכש המסדר - שלא היה יותר מחווה מבוצרת. זאת ועוד- השלוחה עצמה נמצאת בנחיתות טופוגרפית מול הרכסים המקיפים אותה, וכתוצאה מכך המבצר נמצא בסכנה של אש ארטילרית על כל שטחו. כל העובדות מרפות הידיים אלו לא הועילו לצבא הממלוכי כאשר בא לכבוש את המבצר בשנת 1266 ונהדף לאחר מצור קצר וסוער. גם המצור בשנת 1271, שבסופו נכבש המונפור, היה אלים ומורכב ורק לאחר לחימה עזה במשך שבוע מוטטו חפרים ממלוכים את החומה הדרומית. לאחר קרבות קשים על מגדל העוז, שנמשכו שבוע נוסף, נכנעו מגיני המבצר.

המצוקה הכספית או החיפזון שבבניית המבצר ניכרים גם בהכשרת השטח. אנשי המסדר לא יישרו את פסגת השלוחה עליה עומד המבצר ונאלצו להתמודד עם בסיס צר, שרוחבו אינו עולה על 30 מטר בחלקיו הרחבים. מאמץ רב הושקע בניתוק השלוחה מצד מזרח על ידי חציבת חפיר עמוק והמדרונות חוזקו על ידי חיפויים באבן. מסביב למבצר נבנתה חומה חיצונית, שלא ברור אם הקיפה את הרכס ומה היה תפקידה בהגנת המונפור.

מגדל העוז נבנה מאבנים גדולות ומעוטר בחלונות מוארכים שימש למגורי שליט המבצר בעיתות שלום, אך חשיבותו בעת מלחמה הייתה מוגבלת בגלל ממדיו הקטנים, שמנעו אפשרות מחיל המצב להתגונן באופן יעיל. מפלס אחד מתחתיו הוקם החלק המנהלתי של המבצר. בחלק זה שכנו סדנאות המלאכה ליצור הנשק, מטבח, חדר סעודה גדול, גת לדריכת ענבים ואולם קטן. מצפון לחלק זה נבנתה כנסייה, שרק חלקה הדרומי שרד עד ימינו. מהכנסייה נבנו מדרגות אשר ירדו אל אולם האבירים-- ה"רפקטוריום". גגו של אולם זה נתמך על ידי שתי שורות של אומנות מתומנות. שתיים מאומנות אלו, הניצבות במקום, מעידות על הפאר הרב בו נבנה אולם זה. רצפת הרפקטוריום שימשה כגג המרתפים של המבצר, בהם נשמרו סחורות ומזון כמו גם, כך משוער, אוצרות המסדר הטבטוני אשר שוכנו במקום.

טחנת קמח ובית הארחה השייכת למבצר המונפור בנחל כזיב. ברקע רואים את מבצר המונפור

בתקופת הצלבנים חלש המבצר על שטח נרחב, שמקורו עוד בימים בהם היה המבצר חווה חקלאית מבוצרת. את אדמות החווה, אשר השתרעו ממיקומו הנוכחי של המבצר ועד למורדות נחל כזיב, הקיפו מספר חומות אשר הגדירו את שטחה של החווה. לאחר הפיכתה של החווה למבצר הכספות של המסדר הטווטוני, ננטשו השטחים הנרחבים אשר הקיפו את המבצר המרכזי, ועיקר החיים במבצר התרכז אל תוך החלק המבוצר אותו אנו מכירים.

חלק זה נבנה בצורת מבנה ארוך וצר, הבנוי מאגפים מדורגים אשר נבנו לאורך הקרן הטבעית עליה ממוקם המבצר. בדרומו של המבצר, מעל החפיר המלאכותי אשר נכרה על ידי האבירים כדי למנוע התקרבות של כלים הנדסיים למיטוט החומות, ניצב מגדל העוז של המבצר. חלק זה היווה מעין "מבצר בתוך מבצר" ושימש למגורי שליט המבצר בעיתות שלום. בעת מלחמה שימש חלק זה כמצודה פנימית, מעין מפלט אחרון למגיני המבצר אם נפרצו חומותיו.

במפלס רצפת המרתפים נבנה מגדל רם, אשר ניצב על קיר תומך ושהשקיף בעבר על מורדות השלוחה הצפוניים.

את שרידי המבצר הקיפה בזמנו חומת אבן, אשר יחד עם החפיר שנכרה בדרומו של המבצר שימשה כקו הגנה ראשון בפני תוקפים אפשריים. שרידים מחומה זו נמצאים בהיקף החיצוני של המבצר, ובעיקר במורדות הצפוניים שלו.

במורד השלוחה, על גדותיו של נחל כזיב, נמצא מבנה בעל שלוש קומות ובתוכו מספר אולמות, אשר השתמר היטב. מבנה זה שימש כטחנת קמח ובית הארחה, או לפי סברה אחרת כבית חולים עם הפיכתו של המקום למפקדת המסדר הטבטוני בארץ ישראל שימש את האבירים יושבי המבצר. במשך שנים רבות התקיימה אגדה לפיה המבנה מקושר למרתפי המבצר במעבר סודי, אולם אין לאגדה זו שום ביסוס. בסמוך למבנה הוקם סכר שאגר את מי נחל כזיב. מהבריכה אשר נוצרה מעל הסכר נלקחו המים להשקית אדמות החווה ותושביה. מים אלו גם שימשו להפעלת טחנת הקמח.

חלקים עיקריים במבצר

שרידי חפיר מגדל העוז האזור המנהלתי כנסייה רפקטוריום - אולם האבירים מרתפים המגדל הצפוני שרידי החומה החיצונית

תמונות

• 
  השער הצפון-מערבי בחומה ההקפית
• 
  מגדל השמירה על הכניסה למבצר הפנימי במבצר המונפור
• 
  האזור המינהלתי מבצר מונפור
• 
  מגדל העוז במבצר המונפור
• 
  החפיר הראשון במבצר המונפור
• 
  החפיר השני במבצר המונפור

לקריאה נוספת

• שלמה לוטן, טבטוני בארץ ישראל, סגולה 78, (2016), עמ' 50–57
• אדריאן בועז, עונת החפירות השנייה בגן לאומי מונפור שבגליל המערבי – אפריל, 2012, חדשות בעתיקות, עמ' 3–4
• אדריאן בועז, מונפורט, מבצר - דוח ראשוני, חדשות ארכאולוגיות 124, רשות העתיקות, (2012)
• שלמה לוטן, מונפור - תולדות המסדר הצבאי הטבטוני במונפור נחשפים, טבע הדברים
• אדריאן בועז, מבצר מונפורט, חדשות ארכאולוגיות 120, רשות העתיקות, (2008)
• נתיב דודאי וזהר עמר, לענה שיחנית (ARTEMISIA ARBORESCENS L) - צמח רפואה שהובא לארץ-ישראל מאירופה בתקופה הצלבנית?, יער 7, (2005), עמ' 35–40
• שלמה לוטן, המכבים החדשים ו"ההר החזק": מבצר המונפור והמסדר הטבטוני במאה ה-13, עתמול 206, יד בן צבי (2009)
• שלמה לוטן, התפתחות המסדר הצבאי הטבטוני 1190–1309: יחסי גומלין בין ארץ ישראל ואירופה - עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן (2009)
• שלמה לוטן, מבנה הנחל' במונפור – מרפאה או מבנה אירוח?, אריאל 191, (2010), עמ' 66–70.
• רביע חמיסה, השפעה ארכיטקטונית צבאית של גרמניה המדיאוולית על מבצרי הטבטונים בגליל המערבי (מונפור וג'ידין) - עבודת מסטאר, אוניברסיטת חיפה (2004)
• מירון בנבנשתי, "מונפור <מבצרים וביצורים>", קרדום ו (35–36), (1984), עמ' 222–228
• רפאל פרנקל, "תולדותיו של מבצר מונפור ותוכניתו", קדמוניות י"ט (73–74), (1986), עמ' 52–57

• Montfort - History, Early Research and Recent Studies of the Principal Fortress of the Teutonic Order, Adrian J. Boas, with the assistance of Rabei G. Khamisy (eds.), Brill, 2017
• Bashford Dean, The Exploration of a Crusader's Fortress (Montfort) in Palestine The Exploration of a Crusader's Fortress (Montfort) in Palestine, Bashford Dean The Metropolitan Museum of Art Bulletin 22, No. 9, (Sep., 1927), pp. 5-46
• Helmut Nickel, Some Heraldic Fragments Found at Castle Montfort/Starkenberg in 1926, and the Arms of the Grand Master of the Teutonic Knights, Metropolitan Museum Journal 24, (1989), pp. 35-46
• Denys Pringle, A Thirteenth-Century Hall at Montfort Castle in Western Galilee, Antiquaries Journal 66.1, (1986), pp. 52-81
• Denys Pringle, Montfort, in Secular buildings in the Crusader Kingdom of Jerusalem: an archaeological Gazetteer, Cambridge University Press, (1997), pp. 73-75
• A. Boas, R. Khammisy, The Teutonic Castle of Montfort/Starkenberg (Qal‘at Qurein), in: Hubert Houben (ed.), L’Ordine Teutonico tra Mediterraneo e Baltico, (Acta Teutonica, 5), Galatina 2008, pp. 347-361
• David Whitehouse, Glass from the crusader castle at Montfort, Preliminary Compositional Study of Glass from the Crusader Castle at Montfort, Annales du 16e Congrès de l'Association Internationale pour l'Histoire du Verre Nottingham, U.K.: AIHV, 2005, pp. 191-193
• Mark T. Wypyski and Lisa Pilosi, Preliminary Compositional Study of Glass from the Crusader Castle at Montfort, Annales du 16e Congrès de l'Association Internationale pour l'Histoire du Verre Nottingham, U.K.: AIHV, 2005, pp. 194-198

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מונפור בוויקישיתוף

מדריך למטייל בנושא מונפור בוויקימסע

• עמי בן בסט מבצר מונפור - מסע בזמן, מסע אחר - מסע ישראלי 3, 2010
• מבצר המונפור, הספרייה הווירטואלית של מטח
• תמונות מאתר קשת מדריכים
• נחל כזיב - מסלול טיול מפורט מאתר טיולי - טיולים מסלולי טיול
• ד"ר שלמה לוטן, אמיתות חדשות על תולדות המסדר הצבאי הטבטוני ועל מבצר מונפור, באתר e-ירוק
• שלמה לוטן, טבע הדברים, המונפור: גילויים חדשים על המבצר הצלבני, באתר ynet, 1 בדצמבר 2009
• מידע על אתר מונפור, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
• מונפור (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית