דוד דה פריס
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה. | |
 | |
| לידה |
1954 (בן 70 בערך) ירושלים  |
|---|---|
| ענף מדעי |
מדעי החברה |
| מקום לימודים | |
| מוסדות | |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
רלי דה פריס |
| צאצאים |
רותי דה פריס |
| אתר רשמי | |
  | |
דוד דה פריס (נולד ב-1954) הוא היסטוריון, פרופסור אמריטוס בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב. עוסק בחקר ההיסטוריה של עובדים ועסקים[1][2].
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]דה פריס נולד בשנת 1954 בירושלים, בן זקונים לחוה ואנדרה דה-פריס, רופא פנימאי וחוקר המטולוגיה וארס נחשים, חתן פרס ישראל לרפואה לשנת ה'תש"ל (1970). סבו (מצד אמו), היה יוסף לכמן, פרופסור לרפואת אף אוזן גרון, מייסד ומנהל מחלקת אף-אוזן-גרון בבית החולים הדסה בירושלים. אחיו הוא אילן דה-פריס, ממקימי בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה[3], ומנהל הערוץ הראשון. אחותו, תמר דה פריס וינטר, היא צורפת, אמנית, ומרצה במכללת שנקר.[4]
אשתו, רלי דה פריס (לבית גוטהילף), היא אמנית ואדריכלית נוף, ובתו, רותי דה פריס, אמנית ומורה לאמנות.
ילדותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]המשפחה התגוררה בטחנת הרוח ברחוב רמב"ן ברחביה שהיה בית המגורים של סבתו וולרי וסבו הפרופ' יוסף לכמן. בגיל שנה, עברה המשפחה לתל אביב בעקבות מינויו של אביו הפרופ' אנדרה דה-פריס למנהל מחלקה פנימית ד' בבית החולים בילינסון. משפחת דה-פריס התגוררה ברחוב מלצ'ט 10 בתל אביב. דוד למד בבית הספר היסודי "אחד העם", ובתיכון חדש.
קריירה אקדמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1979 השלים דה פריס תואר בוגר בהיסטוריה בבית הספר לכלכלה של לונדון, וב-1980 השלים תואר מוסמך, גם כן בהיסטוריה, באוניברסיטת ווריק. עבודת הדוקטורט שלו (1991), שעסקה ב"תנועת הפועלים בחיפה, 1919-1929: מחקר בהיסטוריה של פועלים עירוניים בארץ-ישראל המנדטורית", נכתבה בהדרכתה של אניטה שפירא בבית הספר למדעי היהדות וארכאולוגיה ע"ש חיים רוזנברג באוניברסיטת תל אביב.
דה פריס שימש כמדריך וכמרכז הוראה בחוג להיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה (1996-1981), ולימד באוניברסיטת תל אביב, בחוג להיסטוריה של עם ישראל (1987-1985), במחלקה לסוציולוגיה (1991-1992) ובחוג ללימודי עבודה (1994-1992), בו הוא מכהן החל מ-1994 כמרצה מן המניין. בשנת 2000 מונה דה פריס למרצה בכיר, ב-2008 לפרופסור חבר והחל מ-2014 הוא פרופסור מן המנין. בשנים 2005–2008 עמד דה פריס בראש החוג ללימודי עבודה.
דה פריס שימש כמרצה אורח באוניברסיטת אוקספורד (1984, 2001-2002), באוניברסיטת קולומביה ובאוניברסיטת ניו יורק (2014).
ב-2004 היה דה פריס בין אנשי החינוך, מורים ומורות באוניברסיטאות שחתמו על העצומה "מחאת אנשי החינוך והאקדמיה" לשרת החינוך לימור לבנת על התוכנית להצמיד קצינים בדרגת סא"ל לבתי הספר התיכונים שתפקידם יהיה לטפח את המוטיבציה של תלמידים לשרת בצבא[5].
ממחקריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Strike Action and Nation Building: Labor Unrest in Palestine/Israel, 1899-1951 (New York and Oxford: Berghahn Books, 2015)
- Diamonds and War: State, Capital and Labor in British-Ruled Palestine (Berghahn Books, 2010
- אידיאליזם ובירוקרטיה: שורשיה של חיפה האדומה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999[6].
ספרים שערך
[עריכת קוד מקור | עריכה]- With Sam Davies, Colin Davis, Lex Heerma Van Voss, Ludewij Hesselink, and Klaus Weinhauer, Dock Workers: International Explorations in Labour History, 1790-1970 (Aldershot: Ashgate, 2000).
- (עם גיורא קולקה), מרעיון לממשות: הפדרליזם האמריקני בהתוותו – קובץ מקורות (האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1989).
- (עם אלון קדיש), עליית הליבריאליזם האנגלי – קובץ מקורות (האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1990).
- (עם טליה פפרמן), 'היווצרותה של פועלת', בתוך: הניה פקלמן, חיי פועלת בארץ, אוטוביוגרפיה 1935. הוצאת דביר ומכון הקשרים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2007[7].
מתרגומיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אייזיק אסימוב, אופוס 200 (ספרית פנטסיה: מדע בדיוני), הוצאת היפריון, תל אביב, 1981[8].
ממאמריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עם שני בר-און, “ב’מיטת הסדום’ של הפרופסיונליזם: עורכי-דין ועיצובו של משפט-חברים בהסתדרות בשנות העשרים והשלושים”, עבודה, חברה ומשפט, 8, 2001.
- “אבא חושי ודימויי שלטונה של תנועת העבודה במגזר העירוני במפנה שנות העשרים”, יהדות זמננו, 14, 2001, 225-261.
- “פקידים עבריים בארץ-ישראל המנדטורית”, תיאוריה וביקורת, 9, חורף 1996, 60-41.
- “מאבקי עבודה וסמכות בקרב פועלי התעשייה בארץ-ישראל: פועלי בית החרושת ‘נשר’ בשנות העשרים”, יהדות זמננו, 8, 1993, 215-177.
- “פועלי חיפה במשבר העלייה השלישית: המתח בין הנהגה ואנשי שורה ועיצובו של אידיאליזם ביורוקרטי בתנועת העבודה הארצישראלית”, הציונות, 17, 1993, 153-117.
פרקים בספרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "הכשרת הממזר: יהלומים, מלחמה והלגיטימציה של ההון הפרטי בחברה הארץ ישראלית", בתוך: מאיר חזן ואורי כהן (עורכים), היסטוריה וזיכרון: בהוקרה לאניטה שפירא (2011).
- "מדוע הירבו פועלי היהלומים לשבות במלחמת העולם השנייה?" בתוך: תמר גוז’נסקי (עורכת), קום התנערה! אליהו (אליושה) גוז’נסקי – כתביו ועליו (חיפה: פרדס, 2009), 42-35.
- עם יואב ורדי, וציפי גושפנץ, "התנהגות ניהולית חריגה: פרשת ויסות המניות ואי-לגליזם בחברה הישראלית", בתוך: ח. הרצוג ואחרים (עורכים), חמישים שנה – חברה במראה (רמת אביב: רמות 2001), 68-37.
- "מאבקי עבודה וסמכות בקרב פועלי התעשייה בארץ-ישראל: פועלי בית החרושת ‘נשר’ בשנות העשרים", בתוך: יוסף גורני, אבי בראלי ויצחק גרינברג,(עורכים), מחברת עבודה לארגון עובדים (שדה בוקר: המרכז למורשת בן-גוריון והמכון לחקר הציונות ע”ש ויצמן, 2000), 254-221.
- "הפוליטיקה של יחסי עבודה בארץ-ישראל בראשית תקופת המנדט: אנטומיה של שביתת רוזנפלד, חיפה 1923", בתוך: י. בן-ארצי, עורך, חיפה: היסטוריה מקומית (חיפה: אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן, 1998), 181-146.
- "שורשיה של ‘חיפה האדומה" בתוך: מרדכי נאור, יוסי בן-ארצי (עורכים), התפתחותה של חיפה, 1948-1918 (ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1989), 93-79[9].
ביקורות ספרים שחיבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ג’וני גל, האומנם נטל מרצון?: סיפורה של ההתמודדות עם האבטלה, 1920-1995 (קריית שדה-בוקר: המרכז למורשת בן-גוריון, 2002), בתוך: סוציולוגיה ישראלית, 5, 2, 2003, 485-482.
- Deborah S. Bernstein, Constructing Boundaries: Jewish and Arab Workers in Mandatory Palestine (New York: State University of New York Press, 2000).
בתוך מגמות, 41,3, דצמבר 2001, 483-480.
- “היסטוריה כלכלית בפריזמה משפחתית-עדתית”, על: רות קרק ויוסף ב. גלס, יזמים ספרדים ב-ארץ ישראל: משפחת אמזלאג, 1918-1816 (ירושלים: הוצאת מאגנס והאוניברסיטה העברית, 1993), בתוך: יהדות זמננו, 9, 1994, 307-303.
“אדריכלות כשפה פוליטית”, על הספר:
- G. Herbert and S. Sosnovsky, Bauhaus on the Carmel and the Crossroads of Empire: Architecture and Planning in Haifa During the British Mandate (Jerusalem: Yad Izhak Ben-Zvi, 1993).
בתוך: יהדות זמננו, 12-11, 1998, 397-391
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של דוד דה פריס
הסדנה להיסטוריה חברתית, רעש חברתי: מאבקי עובדים בישוב העברי, באתר הארץ, 29 במרץ 2016
פרופ' דוד דה פריס, "שביתות בתקופת המנדט", YouTube, סרטון באתר יוטיוב- פרופ' דוד דה פריס | האוניברסיטה הפתוחה | "קהילה ומרחב עירוני במשפטי חברים", YouTube, סרטון באתר יוטיוב
- ענת כהן, "העובדים הישראלים הם קונפורמיסטיים ופחדנים שמהססים לדרוש זכויות בסיסיות", באתר מאקו, 7 במאי 2009
- דוד דה פריס, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ פרופ' דוד דה-פריס, החוג ללימודי עבודה, אוניברסיטת תל אביב
- ^ החוג ללימודי עבודה, הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת תל אביב, פרופ' דוד דה-פריס.
- ^ מרב יודילוביץ', אילן דה פריס ינהל את סינמטק ירושלים, באתר ynet, 8 בינואר 2008.
- ^ חגית פלג-רותם, אחוות הטבעת בחדר המורים, באתר גלובס, 1 באפריל 2008
- ^ מחאת אנשי החינוך והאקדמיה - המכתב המלא, באתר ynet, 17 בדצמבר 2004
- ^ מאגר מידע, דוד דה פריס, תולדוט אתר ההיסטוריה
- ^ מכתבו של ד"ר דוד דה פריס לנכדתה של הניה פקלמן
- ^ אתר הספרייה הלאומית, ערך: דוד דה פריס
- ^ שורשיה של "חיפה האדומה", דוד דה פריס
| בקרת זהויות |
|
|---|