דאדא קמודן דיווקר

דאדא קמודן דיווקר
לידה	1777
פטירה	2 באפריל 1846 (בגיל 69 בערך)

דאדא קמודן (1777 - 2 באפריל 1846) נולד בשם דויד בן יצחק דיווקר קמודן מוכאדם, נחשב למנהיג המפורסם ביותר של קהילת בני ישראל (הודו). החזיק בתואר נשיא הקהילה במשך 50 שנים עד לפטירתו. זוהי תקופת השלטון הארוכה ביותר המתועדת אצל מנהיגי קהילת בני-ישראל מהודו.

מוצאו

דויד נודע בכמה שמות כגון: דאדא קמודן, דאוד קפטאן, דויד מוכאדם, דאודג'י ודויד סאמאג'י. הוא נולד בשנת 1777 בעיר בומביי (היום מומבאי), שם אביו היה הסובידאר קומנדאנט יצחק יחזקאל דיווקר (1735 לערך-1810 לערך) הנודע גם בשם איסאג'י האסאג'י דיווקר, שם דודו ואביו המאמץ היה שמואל יחזקאל דיווקר, הקמודן מוכאדם הראשון.

סבו יחזקאל (נולד 1700) ואבי סבו משה בן בנימין דיווקר (נולד 1665). משפחתו עזבה את אחוזתם ואדמותיהם באזור ההבסאן ג'נג'ירה עקב התנכלות המצביא ומלך מייסור לעתיד חיידר עלי, אביו של טיפו סולטאן. בשנת 1749 משפחתו הגיעה לעיר בומביי והתיישבה שם.

לדויד היו שני אחים נוספים: אברהם ואבא סאהיב. הוא נמסר לאימוץ לדודו שמואל יחזקאל דיווקר היות שהיה אב לבנות בלבד וגודל על ידי נשות דודו, ראג'ובאי וראהאמנבאי (רחומה).

משפחתו הייתה ממובילי הקהילה דודו שמואל ואביו הביולוגי יצחק בנו את בית הכנסת המודרני הראשון מה שיקרא לעתיד בית הכנסת שער הרחמים בשנת 1796.

שלטונו

דודו שמואל נרצח על ידי סוכנים של טיפו סולטאן ב-3 בדצמבר 1796 בזמן ביקורו בעיר אירנקולם והבאת ספר תורה מקהילת יהדות קוצ'ין, ודויד נבחר כיורשו, ובכך בגיל 19 עלה על כס הקמודן מוכאדם והפך לנשיא קהילת בני ישראל (הודו).

דאדא קמודן עלה לשלטון בתקופת התחייה הרוחנית אותה החל דודו שמואל, תקופה זו חפפה עם חדירת הפעילות המסיונרית הנוצרית אל אזור בומביי והסביבה וניסיונות לנצר את חברי הקהילה, ניסיונות אלו לא צלחו ולהפך, חלק מהמיסיונרים כגון הכומר מהכנסייה הסקוטית ג'ון וילסון נדהמו מהקהילה היהודית העתיקה ואף תרגמו את התנ"ך למראטהית ופתחו בתי ספר לעברית. פעילות רבה למניעת המרות הדת הונהגה על ידי דאדא קמודן כמו גם הפעילות לקירוב הקהילה לקהילות יהודיות אחרות כגון הקוצ'ינים והבגדאדים בהודו.

דאדא קמודן בהיותו נשיא הקהילה איגד תחתיו את הנושאים החילוניים והדתיים גם יחד, שילב ואיזן ביניהם. הוא נודע בתור מנהיג שוויוני מאוד בנוגע למעמד האישה ונודע בשליטתו ביד חזקה מאוד. הוא ראה בעין לא טובה לקיחת נשים בעלות מוצא מעורב (יהודי ומקומי או מגוירות) בברית נישואין ואף התנגד לכך כשאחד מבניו עשה זאת.

עם השנים מוסר התנהגותו הגבוהה והנוקשה עורר זעם בחלק מחברי הקהילה וכתוצאה מכך בשנת 1823 נוצר פלג פורש בראשות הסובידאר סולומון באפוג'י סנקר. פלג זה התמוסס לאחר רציחתו של הסובידאר עקב סכסוך משפחתי. התקוממות נוספת הגיעה מצדו של אדם בשם שמואל יעקב דיווקר מאייסטרי אשר דאדא קמודן פסק לטובת אשתו של אותו שמואל בסכסוך משפחתי שהובא למועצת הקמודן מוכאדם. אותו שמואל אסף את האלמנטים ממתנגדי דאדא קמודן ויחדיו בנו את בית הכנסת "שערי רצון" בשנת 1843.

כאשר פרצה מגפת הכולרה בעיר בומביי והפילה חללים רבים מקרב בני הקהילה, רבים עזבו את העיר, דאדא קמודן ומשפחתו החליטו להישאר ולשמש דוגמה פתחו ביתם לנזקקים וארגנו את הלוויות הרבות, טיפלו בחולים תוך סיכון הידבקות בעצמם, לאחר זאת רבים אף מחוץ לקהילה העריכוהו מאוד.

רבים מקהילת בני ישראל (הודו) הגיעו לעיתים ממקומות מרוחקים מהכפרים הבני ישראליים בעמק הקונאקן ומעבר, בכדי להביא נושאים קהילתיים לבוררותו בנושאים רבים ומגוונים, בזמנו ירד כוחם של מנהיגי הדת הבני-ישראליים, הקאג'י אשר הונהגו על ידי 3 משפחות מהקהילה במשך דורות: משפחת ראג'פורקר, משפחת ג'היראדקר ומשפחת שאפורקר.

פטירתו

ב-2 באפריל 1846 נפטר דאדא קמודן בגיל 69 ונקבר בבית העלמין היהודי גראנט רואד בבומביי. מותו גרם לזעזוע בקרב הקהילה לאחר שלטון יחיד רב שנים, רבים לא הכירו שלטון אחר ונוצר בלבול רב בקרב הקהילה.

סכסוכי הירושה

לאחר פטירתו של דאדא קמודן נפתח קרב ירושה בין בניו לבין בניו של אחיו אברהם כאשר אחייניו חסקאל אברהם דיווקר ואהרון אברהם דיווקר לקחו את השלטון ונידו את בניו של דאדא קמודן מסדר הירושה ואף הכחישו את רוב צאצאיהם.

סכסוכים אלו גרמו לפילוג במשפחה ב-30 באפריל 1848 ולבסוף בהדחתם של חסקאל ואחיו אהרון בשנת 1872 והקמת סיעה פורשת על ידם ועלייתו לשלטון של נכדו של דאדא קמודן, דויד חיים דיווקר אך כאשר קיבל לידיו את משרת הקמודן מוכאדם סמכויותיו היו מוגבלות מאוד ולמעשה לאחר פטירתו בשנת 1889 בוטל מוסד נשיאות הקהילה ורשמית בשנת 1906 עם בנו של חסקאל, אברהם שפרש מהנהגת הסיעה הפורשת ואיחד אותה עם שאר הקהילה.

התואר קמודן מוכאדם הפך לשיוך משפחתי בלבד מאז וכיום נמצא בשימוש בעיקר בענף אור עקיבא של המשפחה אף על פי שישנם מספר צאצאים נוספים אשר מודעים לתואר.

משפחה וצאצאים

לדאדא קמודן היו 3 נשים במקביל ושמותיהן:

שרה באי, באסובאי ואישה נוספת.

נולדו לו 11 ילדים, 6 בנים ו-5 בנות אשר מתוכן ידועים:

חיים (1800–1854)
מוזס היראצ'אנד
שמואל באבאג'י (נפטר 1856)
ג'ייקוב (נפטר 1854)
דניאל ליהאריי
יצחק (1820 לערך-1899 לערך)
מרים באי (1820-06.10.1905)

לדאדא קמודן צאצאים רבים הן מבניו והן מבנותיו. המחזאי דויד חיים דיווקר הוא נכדו, צאצאו הישיר הוא הסופר הישראלי אליעז ראובן-דנדקר, ענף בנו יצחק אשר נמנה בין מקימי העיר אור עקיבא עודנו משתמש בתואר קמודן מוכאדם כתואר משפחתי העובר בשושלות הגבריות והנשיות כאחד.

מחקר על דמותו

דאדא קמודן מוזכר בכתבים רבים ובספרים מהמאה ה-19 עד ימינו. בספרו של הרב יעקב אבן ספיר הלוי (יעקב ספיר) מאמצע המאה ה-19 נכתב על דאדא קמודן בהרחבה ועל משפחתו, צווים חתומים על ידו נמצאים בארכיון העיר מומבאי ובמסמכי בית הכנסת "שער הרחמים" ברחוב שמואל אשר נמצאים בסכנת השמדה בשל עיזבון. חיים שמואל קהימקר כותב עליו בצורה נרחבת בספרו על ההיסטוריה של בני-ישראל מהודו.

בשנת 1962 הרבנות הראשית לישראל הוציאה ספר בנושא קהילת בני-ישראל מהודו ושם גם ישנו פרק המרחיב על פועלו של דאדא קמודן.

בשנת 1984 יצא ספר קהילתי על ידי חברי קהילת בני-ישראל בהודו ושם מתועדים משפטים וצווים רבים הקשורים אליו.

בשנת 2016 צאצאו של דאדא קמודן הסופר הישראלי אליעז ראובן-דנדקר הוציא ספר נרחב על משפחת הקמודן מוכאדם (נשיאי הקהילה), שם מתועד מחקר מאוד מעמיק על דמותו ופעילותו.

ראו גם

לקריאה נוספת

יעקב אבן ספיר הלוי יעקב ספיר, שבילי עולם כרך א' וכרך ב', הוצאת מקיצי נרדמים, 1866
חיים שמואל קהימקר, ההיסטוריה של בני-ישראל מהודו , הוצאת דייג תל אביב, 1937
הרבנות הראשית, בני ישראל כרך א', הוצאת הרבנות הראשית לישראל, 1962 (תשכ"ב)
אליעז ראובן-דנדקר, הענף השונה-סיפור צאצאיו של יצחק בן דאדא קמודן דיווקר, הוצאת קמודן מוכאדם, 2016
אליעז ראובן-דנדקר,אז, מה הקר שלך?, הוצאת קמודן מוכאדם בסיוע מרכז מורשת יהדות קוצ'ין, 2018
אליעז ראובן-דנדקר,המדריך לבני ישראלי המתחיל-תרבות, היסטוריה ומנהגים, הוצאת קמודן מוכאדם בסיוע מרכז מורשת ליהדות קוצ'ין והמרכז למורשת יהדות הודו, 2019
אליעז ראובן-דנדקר,הג'מאט-א. נשים מעוררי השראה מקהילת הבני ישראל מהודו, הוצאת קמודן מוכאדם בסיוע מרכז מורשת ליהדות קוצ'ין והמרכז למורשת יהדות הודו, 2020