גרמאניה (טקיטוס)

גרמאניה
De origine et situ Germanorum
מידע כללי
מאת	טקיטוס
שפת המקור	לטינית
סוגה	אתנוגרפיה
הוצאה
תאריך הוצאה	98

גרמאניה (בלטינית: Germania; במקור: De origine et situ Germanorum,^[1] על מוצאם ומצבם של הגרמאנים) היא יצירה היסטורית ואתנוגרפית על השבטים הגרמאניים מחוץ לאימפריה הרומית, שנכתבה על ידי ההיסטוריון הרומי פובליוס קורנליוס טקיטוס בשנת 98 לספירה.^[2]

תוכן

בתחילת החיבור מתאר טקיטוס את תחום ארצם של הגרמאנים, בין נהרות הריינוס והדנובה, הים הצפוני והים השחור.^[3] טקיטוס כותב שמבחינה פיזית, העמים הגרמאניים נראים כאומה מובחנת, לא תערובת של שכניהם, מכיוון שאיש לא ירצה להגר לאקלים כמו זה של גרמאניה, שכן "אקלימה קשה, ועגומה היא ליושב בה"^[4] וברובה "נוראה ביערותיה או כעוּרה בביצותיה".^[5] טקיטוס כותב כי הגרמאנים מייחסים את מוצאם בשיריהם הקדומים לשלושה ענפים גדולים – האינגוונים (אנ'), ההרמינונים (אנ') והאיסטוונים (אנ') – שמוצאם משלושה בנים של מאנוס (אנ'), בנו של טוויסטו (אנ'), האב הקדמון המשותף שלהם.^[6] לדעת טקיטוס, שמה של הארץ, "גרמאניה", הוא שם חדש יחסית: השבטים הראשונים שעברו את הריינוס קראו אז לעצמם "גרמאנים" וכינו כך גם את שאר השבטים שעדיין ישבו ממזרח לנהר, כדי להטיל את אימתם על הגאלים; עם הזמן, כל האומה כונתה כך וכך גם קראה לעצמה, ומאוחר יותר נקראה על שמה גם כל הארץ.^[6] טקיטוס כותב כי הוא מסכים עם אלה הסוברים שהגרמאנים לא התערבו בעמים אחרים ושעמי גרמאניה הם "אומה מיוחדת וטהורה, שאינה דומה אלא לעצמה...מבנה גוף אחד לכולם...עיניים עזות וכחולות להם שער אדום וגוף גדול". אך כוחו של הגוף יפה רק למלחמה, כי "בעמל ובמלאכה אינם עומדים באותה מידה". בנוסף לכך, "צמא וחום אינם סובלים כלל, אך לקור ולרעב הורגלו בשל אקלימם ואדמתם".^[7]

טקיטוס מתאר את ממשלתם והנהגתם של הגרמאנים כמבוססות במידת מה על זכויות ושוויוניות, עם מנהיגות באמצעות דוגמה ולא סמכות, ועונשים מבוצעים על ידי הכוהנים.^[8] הוא מתאר צורה של אספה עממית, דומה למדי לכינוסים הציבוריים (אנ') המתועדים במקורות גרמאניים מאוחרים יותר: בדיונים פומביים אלה, ההחלטה הסופית נתונה בידי אנשי הקבוצה כולה.^[9] בסקירתו את מנהגי הגרמנים, משבח טקיטוס את הכנסת האורחים שלהם,^[10] וגם את כנותם ויושרם, כשהוא מצהיר ש"בני אומה זו לא עורמה ולא מרמה בהם".^[11] הוא מספר שהם מואסים בבתים הנוגעים זה בזה ושהם יושבים "מובדלים ופזורים...איש איש מקיף את ביתו ריווח פנוי".^[12] מפאת החוסר באוצרות טבע יקרים, "מספר הבהמות הוא המשמח את לִבּוֹת הגרמנים וזה עושרם החביב עליהם מכול".^[5]

טקיטוס מרחיב על מקומה הבולט של המלחמה בתרבות השבטים הגרמאניים ומרחיק וטוען שגם אם עיר מסוימת נמצאת בתקופת שלום, "הולכים רבים מצעיריה בני-הטובים על דעת עצמם אצל עמים, האוסרים אותה שעה איזו מלחמה", וקובע כי "אין השלווה חביבה על בני אומה זו" והם מעדיפים "להתגרות באויב ולנחול פצעים" מאשר "לחרוש את האדמה" כי הם סבורים שעצלות היא "לרכוש בזיעת־אפיים את אשר ניתן לקנותו בדם".^[13] במיוחד נוהגים כך גיבורי המלחמה, ש"אינם עושים דבר ומפקידים את עסקי הבית, המשפחה והשׂדוֹת בידי הנשים, הזקנים והחלשים", בעוד שהם עצמם "שרויים באפס מעשה", ובאופן פרדוקסלי מזגם המשתנה גורם להם "לאהוב כל־כך את הבטלה ולשנוא כל־כך את השלום".^[14] טקיטוס מרחיב גם על שיטותיהם במלחמה עצמה: הם נושאים כידונים בעלי להב קצר וממעטים להשתמש בחרבות ורומחים.^[15] הרגלים גם יורים קלעים ועושים זאת כשהם ערומים,^[15] כשברקע עולה מן המערכה תרועה, תוך שהם מכוונים "לקול עבה ונהמה מקוטעת ואת מגניהם שׂמים הם אל פיהם למען יבקע הקול ביתר כוח".^[16] בשעת הקרב יקיריהם נמצאים בקרבת מקום, משם הם שומעים יללת נשים וצריחת ילדים המדרבנות את הלוחמים.^[8] טקיטוס מציין כי נשים הצליחו להביא למהפך במלחמות שהיו קרובות לכישלון, לאחר ש"הפצירו במפגיע, חשפו את חזיהן והורו על השבי המתרגש לבוא עליהן, ובשל נשותיהם גדול פחד הגרמנים מן השבי".^[17]

טקיטוס מציין שדעותיהן של נשים זוכות לכבוד: הגברים "אינם בזים לעצותיהן, גם אינם מזלזלים בתשובותיהן".^[17] טקיטוס חושב שהראוי ביותר לשבח במנהגיהם של הגרמאנים, הם דיני החיתון החמורים שלהם: "כמעט יחידים הם מבין הבארבארים המסתפקים באשה אחת".^[18] הוא גם מציין שניאוף הוא נדיר מאוד, וכי הקהילה מתרחקת מאישה נואפת ללא קשר ליופיה.^[19] הוא מספר שהעם שמצפון לעמים הגרמאניים, הסיטונים (אנ') דומים לסקנדינבים הסוובים בכל הדברים, "ורק באחת נבדלים הם: אשה מושלת בהם", ומעיר בהקשר לכך: "כל כך פחותים הם לא רק מבני החורין אלא אף מעבדים".^[20]

החל בפרק 28 טקיטוס מפרט את החלוקה לשבטים השונים, כשהוא מתחיל עם אלה החיים קרוב לחבלי הארץ הרומאיים ומסיים בחופים הרחוקים של הים הבלטי (צפון מזרח אירופה). בין היתר, הוא מספר על הכאטים, ש"גופם איתן יותר, אבריהם מוצקים, פניהם אומרות איום",^[21] וכשהגיעו לפרקם "מגדלים הם פרע את שערם ואת זקנם ואינם פוטרים עצמם ממראה פנים זה...אלא לאחר שהרגו אויב";^[22] על שבטי הסוֶובּים, ש"דרכם לסרק את שער ראשם לצד ולקשרו לאגד", ושאפילו עד שיבה "מפשילים הם לאחוריהם את שערם הסומר" ואף "קושרים אותו בעצם קדקדם" וזאת כדי "לשוות לעצמם רום־קומה ומראה־אימים ביציאתם למלחמה";^[23] על הסֶמנוֹנים, הנוהגים להקריב גם קרבן אדם;^[24] על האסטים (אנ') אוספי הענבר;^[25] על שבטי הפֶּווקינים, ש"כולם שרויים בלכלוך ונכבדיהם שרויים בטמטום";^[26] ועל שבטי הפֶנים (אנ')^[27] – "פראי אדם משונים...מזונם צמחי־בר, לבושם – עורות, משכבם – האדמה".^[26]

מקורותיו של טקיטוס לכתיבת הספר

בספרות הקלאסית הייתה לאתנוגרפיה מורשת ארוכה ומכובדת, והחיבור "גרמאניה" מתאים למסורת שקבעו מחברים מהרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) ועד יוליוס קיסר (המאה ה-1 לפנה"ס). טקיטוס עצמו כבר כתב חיבור דומה, אם כי קצר יותר, על חבלי הארץ והעמים של פרובינקיה בריטניה ב"חיי אגריקולה" שלו (פרקים 10–13).

טקיטוס עצמו ככל הנראה מעולם לא נסע לגרמאניה, ולפיכך המידע שבידיו הוא מיד שנייה לכל הפחות.^[28] רונלד סיים הניח שטקיטוס העתיק מקרוב את החיבור האבוד Bella Germaniae (מלחמות גרמאניה) של פליניוס הזקן, וזאת מאחר שהחיבור "גרמאניה" של טקיטוס אינו מעודכן במקומות מסוימים. כך למשל הוא מתאר קבוצות דנוביות כקליינטיות נאמנות של האימפריה הרומית, בעוד שבשנת 89 עמים אלה ערקו במהלך מלחמתו של הקיסר דומיטיאנוס נגד הדאקים (אנ'), עריקה שהשפיעה על מדיניות הגבולות של האימפריה. בעוד שפליניוס היה אולי המקור העיקרי של טקיטוס, חוקרים זיהו גם מקורות אחרים, ביניהם החיבור "מלחמת גאליה" של יוליוס קיסר, סטראבון, דיודורוס סיקולוס, פוסידוניוס, אופידיוס באסוס (אנ') ומקורות לא ספרותיים רבים, ככל הנראה מבוססים על ראיונות עם סוחרים וחיילים ששהו מעבר לנהרות הריין והדנובה, וחיילים גרמאנים בחילות עזר ברומא.

מטרת החיבור

חוקרים מודרניים חלוקים ביניהם בדבר התכלית שלשמה נכתב הספר. יש הסבורים שטקיטוס ביקש לשבח את אורח החיים הפשוט ומידותיהם הטובות של הגרמאנים, כדי להוכיח את הרומאים בני זמנו על חיי המותרות שלהם ומידותיהם הרעות. אולם יש הסבורים שחיבור זה הוא למעשה קונטרס פוליטי, שנכתב כדי להצדיק את שהותו של טראיאנוס, שזה עתה הוכתר לקיסר, על גדות הריינוס (במשך שנה וחצי) במקום להגיע לרומא, משום שהיה עסוק בחיזוק ביצורי הגבול כדי להדוף פלישה עתידית של הגרמאנים לחבלי הספר של האימפריה. מכיוון שסכנה זאת לא הורגשה ברומא, היעדרותו של הקיסר מהבירה לזמן כה ממושך עוררה תמיהה, שהניעה את טקיטוס לכתוב את הספר. טקיטוס ביקש להסביר לרומאים כי סכנה גדולה נשקפת לרומא מן הגרמאנים, ומניעתה מצריכה את טיפולו של הקיסר עצמו. לצורך כך הדגיש טקיטוס בחיבורו את ריבוי האוכלוסין של הגרמאנים, את כוחם הגדול, את אהבת המלחמה שלהם, את שנאתם הישנה לרומא שמעולם לא פסקה ואת המפלות שהנחילו בעבר לרומאים. לעומת זאת, יש הסבורים שטקיטוס לא היה מרוצה ממדיניותו הזהירה וההגנתית של הקיסר כלפי הגרמאנים, וספרו נועד לדרבן את הקיסר לפתוח במלחמה נגדם ולכבוש את ארצם. אולם אחרים סבורים כי הספר לא נכתב מתוך מטרה מוסרית או מדינית כלשהי, אלא רק כדי לתאר ארץ ותושביה, לטובת הרחבת השכלתו של הקורא הרומאי.^[2]

קבלת הספר

בהיותו אחד החיבורים הקטנים של טקיטוס, "גרמאניה" לא צוטט באופן נרחב לפני הרנסאנס. בעת העתיקה נראה כי לוקיאנוס מחקה משפט מתוכו.^[29] אולם החיבור נשכח במידה רבה במהלך ימי הביניים. במערב אירופה הוא צוטט על ידי קאסיודורוס במאה ה-6 ונעשה בו שימוש באופן נרחב יותר על ידי רודולף מפולדה (אנ') במאה ה-9. במזרח שימש החיבור את המחבר האלמוני של "לוח העמים הפרנקי" (אנ') בתחילת המאה ה-6 ואולי גם את הקיסר הביזנטי מאוריקיוס ב"סטרטגיקון" שלו, מאוחר יותר במאה ה-6. במאה ה-9 שולב "הלוח הפרנקי" ב"היסטוריה בריטונום", מה שהבטיח תפוצה רחבה לפחות לחלק מהמידע של "גרמאניה". גיבר מנוז'ן (אנ'), שכתב את האוטוביוגרפיה שלו בסביבות שנת 1115, מצטט את "גרמאניה".^[30]

"גרמאניה" שרד בכתב יד בודד שנמצא במנזר הרספלד (אנ') (קודקס הרספלדנסיס (אנ')) בשנת 1425. כתב היד הובא לאיטליה, שם אנאה סילביו פיקולומיני, לימים האפיפיור פיוס השני, בחן וניתח לראשונה את הספר. זה עורר עניין בקרב הומניסטים גרמנים, ובהם קונרד קלטס (אנ'), יוהנס אוונטינוס (אנ') ואולריך פון הוטן.

עמי גרמניה של ימי הביניים (ממלכת גרמניה באימפריה הרומית הקדושה) היו הטרוגניים, נפרדים בממלכות מובחנות, כגון הבווארים (אנ'), הפרנקונים והשוואבים (אנ'), הבחנות שנותרו ניכרות בשפה ובתרבות הגרמנית לאחר איחוד גרמניה בשנת 1871 (ללא אוסטריה) וייסודן של אוסטריה המודרנית וגרמניה. בתקופת ימי הביניים כמעט ולא נעשה שימוש בכינוי עצמי של "גרמניה"; השם קם לתחייה רק בשנת 1471, בהשראת הטקסט שהתגלה מחדש של "גרמאניה", כדי לעורר את התכונות המלחמתיות של הגרמנים הקדמונים במסע צלב נגד הטורקים. מאז גילויו של הטקסט, העיסוק בו בנוגע לתרבותם של השבטים הגרמאניים הקדומים בגרמאניה העתיקה נותר משמעותי, במיוחד בלימודי ההיסטוריה, הפילולוגיה והאתנולוגיה הגרמנית, ובמידה פחותה יותר גם בארצות סקנדינביה. החל מההומניזם הגרמני של המאה ה-16, העניין הגרמני בעת העתיקה הגרמנית נשאר חריף לאורך כל תקופת הרומנטיקה והלאומיות. זווית מדעית הוצגה עם התפתחות הפילולוגיה הגרמנית על ידי יעקוב גרים. החיבור מילא תפקיד חשוב בגיבוש הלאומיות הגרמנית בעת החדשה.^[1] בגלל השפעתו על האידאולוגיות של הפאן-גרמניות והנורדיסיזם, ההיסטוריון היהודי-איטלקי ארנאלדו מומיליאנו תיאר ב-1956 את "גרמאניה" וה"איליאדה" כ"בין הספרים המסוכנים ביותר שנכתבו אי פעם". כריסטופר קרבס (אנ'), פרופסור באוניברסיטת סטנפורד, טוען במחקר משנת 2012 שהחיבור "גרמאניה" מילא תפקיד מרכזי בגיבוש תפישות הליבה של האידאולוגיה הנאצית. הקבלה הגרמנית של הזרם המרכזי היא הרבה פחות סנסציונית ורואה בתיאורו של טקיטוס כפטרוני יותר מאשר משבח, מבשר של תפישת הפרא האציל הקלאסית שהחלה במאות ה-17 וה-18 בספרות המערב אירופית.

קודקס איסינאס

הסברה היא שהקודקס איסינאס (אנ') הוא חלקים מהקודקס הרספלדנסיס - כתב היד האבוד של "גרמאניה" שהובא לרומא ממנזר הרספלד. הוא התגלה מחדש בשנת 1902 על ידי הכומר-פילולוג צ'זארה אניבלדי (Cesare Annibaldi) ברשותו של הרוזן אורליו בליאני (Aurelio Balleani) מיזי.

כתב היד הועבר באופן זמני לפירנצה לצורך פיקוח בגוף הממלכתי לאמנויות יפות, וניזוק קשות במהלך ההצפה של 1966. מאוחר יותר הוא שוקם והובא בחזרה ליזי, ובשנת 1994 ניתן הקודקס איסינאס לספרייה הלאומית ברומא, וקוטלג כ-Cod. Vitt. Em. 1631.

תרגומים לעברית

כתבי טקיטוס - גרמניה. מתורגם מרומית עם מבוא והערות מאת ד"ר אלכסנדר שור. ירושלים, הוצאת ראובן מס, תרצ"ה. העתק דיגיטלי בפרויקט בן יהודה.
טאקיטוס, דברי הימים, חיי אגריקולא, גרמניה, שיחה על הנואמים, תרגמה מרומית שרה דבורצקי, הוסיף הערות עקיבא גלבוע, מוסד ביאליק, כרמל, ירושלים, תשכ"א 1965, עמ' 246–277.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גרמאניה בוויקישיתוף

De origine et situ Germanorum (Germania), ויקיטקסט בלטינית
The Origin and Situation of the Germans (1876) by Tacitus, translated by Alfred John Church and William Jackson Brodribb, ויקיטקסט באנגלית
Cornelius Tacitus, Germany and its Tribes, Alfred John Church, William Jackson Brodribb, Ed.
The Germany and the Agricola of Tacitus, The Oxford translation revised, with notes, בפרויקט גוטנברג
Tacitus on Germany, Translated by Thomas Gordon, 1910, בפרויקט גוטנברג
Germania, trans. Thomas Gordon, 1910, באתר אוניברסיטת פורדהם
De origine et situ Germanorum (Germania), הטקסט בלטינית ובאנגלית
Germany, בלטינית ובאנגלית

הערות שוליים

^ ¹ ² טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), כריכה אחורית.
^ ¹ ² טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי, הערות עקיבא גלבוע), עמ' 249, הערה.
^ טאקיטוס, גרמניה, א.
^ טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), ב.
^ ¹ ² טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), ה.
^ ¹ ² טאקיטוס, גרמניה, ב.
^ טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), ד.
^ ¹ ² טאקיטוס, גרמניה, ז.
^ טאקיטוס, גרמניה, יא.
^ טאקיטוס, גרמניה, כא.
^ טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), כב.
^ טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), טז.
^ טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), יד.
^ טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), טו.
^ ¹ ² טאקיטוס, גרמניה, ו.
^ טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), ג.
^ ¹ ² טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), ח.
^ טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), יח.
^ טאקיטוס, גרמניה, יט.
^ טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), מה.
^ טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), ל.
^ טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), לא.
^ טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), לח.
^ טאקיטוס, גרמניה, לט. באשר לקרבן האדם, ראו גם פרק ט.
^ טאקיטוס, גרמניה, מה.
^ ¹ ² טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), מו.
^ טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), מו, הערה 324: "Fenni - פינים".
^ Alfred Gudeman (1900). "The Sources of the Germania of Tacitus". Transactions and Proceedings of the American Philological Association. 31. The Johns Hopkins University Press, p.93
^ John Francis Haverfield (1916), "Tacitus During the Late Roman Period and the Middle Ages", Journal of Roman Studies, 6, p. 198
^ John Francis Haverfield (1916), "Tacitus During the Late Roman Period and the Middle Ages", Journal of Roman Studies, 6, p. 201, n. 3

[כריכה_אחורית-1] ¹ ² טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), כריכה אחורית.

[גרמניה_249-2] ¹ ² טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי, הערות עקיבא גלבוע), עמ' 249, הערה.

[3] טאקיטוס, גרמניה, א.

[4] טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), ב.

[דבורצקי_ה-5] ¹ ² טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), ה.

[גרמניה_ב-6] ¹ ² טאקיטוס, גרמניה, ב.

[7] טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), ד.

[טאק,_ז-8] ¹ ² טאקיטוס, גרמניה, ז.

[9] טאקיטוס, גרמניה, יא.

[10] טאקיטוס, גרמניה, כא.

[11] טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), כב.

[12] טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), טז.

[13] טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), יד.

[14] טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), טו.

[גרמניה_ו-15] ¹ ² טאקיטוס, גרמניה, ו.

[16] טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), ג.

[דבורצקי_ח-17] ¹ ² טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), ח.

[18] טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), יח.

[19] טאקיטוס, גרמניה, יט.

[20] טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), מה.

[21] טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), ל.

[22] טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), לא.

[23] טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), לח.

[24] טאקיטוס, גרמניה, לט. באשר לקרבן האדם, ראו גם פרק ט.

[25] טאקיטוס, גרמניה, מה.

[דבורצקי_מו-26] ¹ ² טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), מו.

[27] טאקיטוס, גרמניה (תרגום דבורצקי), מו, הערה 324: "Fenni - פינים".

[28] Alfred Gudeman (1900). "The Sources of the Germania of Tacitus". Transactions and Proceedings of the American Philological Association. 31. The Johns Hopkins University Press, p.93

[29] John Francis Haverfield (1916), "Tacitus During the Late Roman Period and the Middle Ages", Journal of Roman Studies, 6, p. 198

[30] John Francis Haverfield (1916), "Tacitus During the Late Roman Period and the Middle Ages", Journal of Roman Studies, 6, p. 201, n. 3

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]