גנו כחול

גנו כחול
מצב שימור
conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	פריים
סוג:	גנו
מין:	גנו כחול
שם מדעי
Connochaetes taurinus ‏ברצ'ל, 1824
תחום תפוצה
גנו לבן זקן מערבי   גנו לבן זקן מזרחי   גנו ג'ונסטון   גנו קוקסון   גנו דרומי

גנו כחול (שם מדעי: Connochaetes taurinus; קרוי גם גנו מצוי או גנו הפסים) הוא מין של פרסתן גדול דמוי-בקר בתת-משפחת הבובאלים החי ביבשת אפריקה. הוא תואר לראשונה בשנת 1823, ויש לו חמישה תת-מינים. בינו לבין המין הנוסף בסוג - גנו שחור - יש דמיון חיצוני רב, ותפוצתם חופפת באזורים מסוימים. הגנו הכחול גדול יותר מעמיתו הדרומי, והוא בין האנטילופות הנפוצות ביותר באפריקה, והמין הגדול בתת-משפחת הבובאלים, ויחד עם קובוס המים והנילגאי השלושה מחזיקים בתואר האנטילופות הרביעיות בגודלם בעולם לאחר אילנד ענק, אילנד מצוי, וקודו גמלוני - גדולים במעט מאנטילופת סוס שחורה.

הגנואים הכחולים הם בעלי חיים צמחוניים, הניזונים בעיקר מעשבים. מלבד מידות הגוף הזכרים והנקבות די דומים אחד לשני. הם חיים בעדרים המוניים רופפים שמגיעים לעיתים לאלפי פרטים. בכל שנה כמה אוכלוסיות בטווח המזרחי שלהם לוקחים חלק יחד עם בעלי חיים נוספים באחת מהנדידות הגדולות בעולם. בית גידולם הוא סוואנות השיטה המישוריות של דרום, מרכז ומזרח אפריקה, והם נמנעים מאזורים יבשים או גשומים מדי. הרבייה מתרחשת בעיקר בסוף עונת הגשמים.

המדינות שבהם הוא נפוץ הן טנזניה, קניה, זמביה, אנגולה, בוצוואנה, זימבבואה, מוזמביק, נמיביה, סווזילנד ודרום אפריקה; הוא הוכחד ממלאווי. מגמת אוכלוסייתו יציבה ברוב האזורים, ומשום כך הוא אינו נחשב כקרוב לאיום על ידי ארגון השימור IUCN. הגנו הכחול הוא בין האנטילופות הנפוצות ביותר באפריקה, והוא מגודל בעשרות חוות פרטיות למטרת ציד; מספריו נאמדים במעלה ממיליון פרטים.

אטימולוגיה, טקסונומיה וכלאיים

הגנו הכחול תואר לראשונה על ידי חוקר הטבע האנגלי ויליאם ג'ון בורצ'ל בשנת 1823, ואף על פי שבתחילה נחשב כסוג בפני עצמו, סווג לאחר מכן יחד עם הגנו השחור שהתגלה בתקופה מוקדמת יותר באותו הסוג - על בסיס קשר פילוגנטיקה הדוק. שניהם משויכים לתת-משפחת הבובאלים (Alcelaphini) הממוקמת במשפחת הפריים (Bovidae), יחד עם הבובאל והדאמאליסק - הקרובים אליהם מבחינה גנטית וחיצונית.

השם המדעי "Connochaetes taurinus" שניתן למין זה על ידי בורצ'ל, נגזר מיוונית ומלטינית כדלהלן: Konnos = זקן, khaite = שיער גולש, ומתייחס לזקן שבצוואר ולרעמה הגדולה בגב שגולשת לצדדי הבטן; taurinus = שור\פר, ומתייחס לכך שעל אף שהגנו הוא אנטילופה יש לו דמיון חיצוני רב לבקר. השם הרשמי של הסוג - "גנו" מקורו בשפת הקהויקהוי, והוא מהווה ככל הנראה אונומטופיה לקולות הנחירה שמפיקים אנטילופות אלה, הנשמעים כ"גרונט" או "גא-נו"; השם של המין - "כחול", מתייחס לברק הכחלחל-כסוף של הפרווה, אם כי צבעם הוא גם חום בהיר או אפור. השמות הרווחים - "גנו מצוי" או "גנו הפסים" מתייחסים לתפוצתו הרחבה של המין, ולפסים השחורים שעל גופו.

גנו צעיר ובוגר מתת-המין המערבי במכתש נגורונגורו.

לגנו הכחול חמישה תת-מינים:

• גנו דרומי (C.t. taurinus) תואר ב-1823 ומצוי בעיקר באפריקה הדרומית.
• גנו ג'ונסטון (C.t. johnstoni; - גנו ניאסה) תואר ב-1896 ומצוי בעיקר בדרום-מזרח טנזניה.
• גנו קוקסון (C.t. cooksoni) תואר ב-1914 ואנדמי לזמביה.
• גנו לבן זקן מערבי (C.t. mearnsi) תואר ב-1913 ומצוי בדרום-מערב קניה ובצפון-מערב טנזניה.
• גנו לבן זקן מזרחי (C.t. albojubatus) תואר ב-1912 ומצוי בדרום-מזרח קניה ובצפון-מזרח טנזניה.

הגנו הכחול חופף באזורים מסוימים עם הגנו השחור, וכתוצאה מכך הרבייה ביניהם תמיד הייתה אפשרית. עם זאת, ההבדלים בהתנהגות החברתית ובתי הגידול השונים שלהם מנעו בעבר רבייה ביניהם, אולם לאחר שהם צומצמו לאותו אזור הרבייה ביניהם כבר אינה נדירה וצאצאי הכלאיים המכונים "גנו אדום" יהיו פוריים בדרך כלל. זהו גם אחד מהאיומים העיקריים על אוכלוסיית הגנו השחור שנדיר יותר מעמיתו, וצאצאים כאלה מוחרמים על ידי הרשיות הדרום-אפריקניות. מחקר של צאצאי כלאיים בדרום אפריקה גילה כי לרבים מהם היו מומים מלידה שהתבטאו בעיקר בשיניים הקרניים ועצמות הגולגולת. במחקרים אחרים דווח על עלייה בפרופורציות הגוף של הצאצא לעומת הוריו או על התעוותות האוזניים.

בחוות ציד באפריקה הדרומית ישנם עדרים של מוטציות הקרויות "גנו זהוב" ומתאפיינות בצבע פרווה זהוב-אדמדם, אולם הם אינם מהווים תת-מין נפרד אלא נובעים מרבייה בין פרטים לבקנים בדומה לדלגן שחור\לבן, אימפלה שחורה, ודאמאליסק לבן\זהוב. מוטציה נוספת שנדירה יותר קרויה "גנו מלכותי", ופרטים כאלה מתאפיינים בצבע גוף זהה לגנואים רגילים, אך יש להם פנים לבנות, עיניים ואף ורודים, ורעמה וזנב זהובים.

המספר הדיפלואידי של הכרומוזומים של הגנו הכחול הוא 58.

תיאור

קרניים

לגנו הכחול יש זוג קרניים גדולות ועבות למדי, וכפי שאופייני לבובאלים - יש להן צורה יוצאת דופן מרוב האנטילופות; למעשה הצורה של הקרן מהווה מעין גרסה מוקטנת של קרני ה-S של נקבת התאו האפריקני: בתחילה היא צומחת לצדדים (לעיתים עם זווית קטנה לאחור), מתעגלת במקצת למטה, וחוזרת ועולה בעיקול חד כלפי מעלה ופנים כשהקצוות אנכיות ונוטות מעט אחורנית. בדרך כלל היא נכפפת יותר ויותר כלפי פנים עם הגדילה. בדומה לקרני התאו האפריקני גם לקרני הגנו יש מעין עיגול רחב במקצת בבסיס הקרן, אך הן אינן מתחברות ביניהם, ו"המגן" שאופייני לזכרי התאו נעדר אצל מין זה אף על פי שבמבט מהצד זה אכן נראה כך. קרני התאו האפריקני גם גדולות כמעט פי-3 מקרני הגנו, והן מתעגלות בצורה בולטת מאוד כלפי מטה. לאחר העיגול העבה בבסיס, הקרן הופכת לדקה במקצת, אך למרות זאת עבה באופן כללי גם בחלקים העליונים; לקראת הסוף היא הופכת לדקה מאוד ומסתיימת בשפיצים חדים. מלבד הצורה של הקרניים, גם המבנה שלהם גורם לגנו לדמיון רב לבקר: כיוון שהן צומחות לצדדים (בניגוד לרוב האנטילופות שצמיחתן למעלה), זה גורם לכך שהאוזניים ממוקמות מתחת לקרניים ולא בצידיהן - מאפיין שניתן לראות רק אצל מיני הבקר.

הקרניים צומחות בצידי המצח מעל העיניים, וסמוכות ממש לאוזניים. הן די צמודות אחת לשנייה בבסיס, ולאחר שהן מתרחקות מאוד בשל הצמיחה לצדדים הן חוזרות ומתקרבות שוב בגלל העיקולים כלפי פנים. הקרניים חלקות לכל אורכן, ויש להן מספר חריצים באזור הבסיס. כאשר הן צומחות לעגלים הן נראות כשני שפיצים בצורת "V", והן מגיעות לגודלם העיקרי בזמן מועט יחסית - סביבות 3 שנים. בדומה לצבי סוף מצוי, בגיל מבוגר עלולה לנשור לגנו שכבת הקרטין בבסיס הקרן ותחתה יש שכבה גרמית - אם כי זה פחות בולט ונפוץ משל צבי הסוף. צבע הקרניים הוא אפרפר בהיר או כהה, חום חלודה בהיר או חולי; השפיצים לפעמים כהים יותר משאר הקרן. הן לזכרים והן לנקבות יש קרניים, אך לזכרים הן גדולות, עבות וכהות יותר. מבין תת-המינים לגנו לבן זקן מערבי יש את הקרניים הקטנות ביותר.

כסות

תת-מינים של הגנו הכחול:
גנו לבן זקן מערבי גנו לבן-זקן מזרחי
גנו ג'ונסטון גנו קוקסון
גנו דרומי

הפרווה של הגנו הכחול קצרה מאוד, ומורכבת משערות זיפיות ודלילות ברוב הגוף - בייחוד בפלג הגוף האחורי והרגליים; בכתפיים, בצוואר, בלחיים ובחוטם הן צפופות יותר, ובסנטר והגב ארוכות יחסית. צבע הפרווה נע בין אפור כחלחל לאפור בהיר\ צפחה\ כסוף\ כהה - עד חום כהה. הצבע עשוי להשתנות בין תת-המינים: גנו דרומי נוטה לכחלחל, גנו ג'ונסטון וקוקסון אפרפר כסוף עם אזורים גדולים בצבע חום בהיר (ג'ונסטון גם עלול להיות צהבהב), וגנו לבן זקן מערבי ומזרחי הם הכהים מכולם - עם צבע שנראה לעיתים כשחרחר. אצל מרבית תת-המינים פלג הגוף האחורי והרגליים נוטים לחום בהיר, הצוואר לאפור צהבהב והגחון לכהה. לגנו זה יש כפלי עור בהירים ובולטים מהצוואר עד לכתפיים, כשבין כל כפל למשנהו יש פסים עבים ואנכיים היורדים מהגב עד למותניים והחזה - ובשל כך הוא גם מכונה "גנו הפסים". הפסים אינם דקים כדוגמת פסי הקודו, אלא גדולים במיוחד עם שלל צורות בדומה לפסי הטיגריס. בדרך כלל הם גדולים ועגולים - במיוחד באזור הכתף. הפסים גדולים יותר אצל תת-המינים הצפוניים, ועוביים, אורכם ומספרם משתנה מפרט לפרט. צבע הפסים הוא חום כהה\שוקולד או שחרחר, ונוטה לחום בהיר ודהוי אצל גנו ג'ונסטון וקוקסון.

החל מהראש ועד אמצע הגב, יש לגנו הכחול רעמה גדולה ושעירה בצבע שחור המזכירה את רעמת הסוס, והיא ארוכה וגולשת לצדדי הבטן בעיקר באזור הכתפיים; השערות שלה סומרות ובולטות בעורף, ומאמצע הגב ועד לזנב היא מסתכמת בפס שחור דקיק. מהסנטר ועד לאמצע הגרון לגנו זקן ארוך המורכב משערות גסות, וצבעו משתנה משחור אצל תת-המינים ה"דרומי", "קוקסון" ו"ג'ונסטון", ללבן קרמי\צהבהב אצל תת-המין המערבי והמזרחי. בתחתית החזה יש לגנו דלדול עור קטנטן המזכיר קצת את הפרים, וצבעו שחור. מאפיין נוסף שמזכיר את הסוס, הוא זנבו הארוך והשעיר שמסתיים בציצת שיער גדולה ומברשתנית בצבע שחור. עיקר הזנב שעליו גדלות השערות בצבע בהיר.

הצבע הכללי של הפנים מתחלק לשתיים: הלחיים והלוע בצבע אפרפר או צהבהב, ומבסיס הקרניים והמצח לאורך החרטום ועד לאף יש כתם גדול וייחודי דמוי-מסכה המורכב משערות שחורות וצפופות ומזכיר במקצת את זה של הצ'ירו. ה"מסכה" מתפשטת גם לצדדי החוטם, ומקיפה בדרך כלל את העין; מסיבה זאת במבט מרחוק כמעט ולא ניתן לראות את עיניו. הצמיחה של השערות השחורות נעצרת סמוך לאוזניים, האף והשפתיים - כך שיש להם צבע בהיר יותר. לחלק מתת-המינים המצח ובסיס הקרניים בצבע חום אדמדם בהיר. מלבד הגנו הדרומי וגנו ג'ונסטון, לשאר תת-המינים יש לעיתים כתם בצורת "V" מעל העיניים שנראה כגבות, וצבעו חום אדמדם כהה עד צהבהב בהיר. את גנו ג'ונסטון ניתן לזהות בקלות משאר תת-המינים בשל רצועה לבנה עבה שיש לו במרכז החוטם - שבולטת מאוד על רקע ה"מסכה" השחורה. הצבע של אוזני הגנו מתחלק בין צהבהב בחלק הפנימי, למחצה שחור ומחצה צהבהב או שחור לגמרי בחלק החיצוני.

מבנה ומידות גוף

מבנה גופו של הגנו נראה כשילוב של סוס ופר. יש לו כתפיים רחבות וגבנון בינוני הנותנים לו מראה שרירי, ולכן פלג גופו הקדמי גדול וכבד יותר מהפלג האחורי. גופו ארוך, צווארו קצר ורחב, וראשו גדול ומאורך; כפי שאופייני לבובאלים, לגנו הכחול יש חרטום ארוך ומקושת, אך הוא רחב יותר משאר המינים; במונחים של אורך גולגולת גנו ג'ונסטון הוא הגדול שבתת-המינים, וגנו לבן זקן מערבי הקטן שבהם. זנבו ארוך ורחב, ורגליו ארוכות וחזקות. אוזניו דקות וארוכות, ועיניו בינוניות וזהובות. בתחתית העיניים יש בלוטות ריח גדולות ובולטות שמוסתרות בדרך כלל ב"מסכה" הכהה; הבלוטות קטנות יותר אצל הנקבות. האף שלו גדול ובעל מבנה מוזר בצורת סהר או האות "C" וצבעו אפרפר או חום צהבהב, בעוד שהשפתיים מרובעות ורחבות עם צבע שחרחר. הפרסות שלו גדולות ורחבות בצבע אפור. אף על פי שבמבט שטחי אין כלל הבדל בין הזכרים לנקבות בשל צבעי הגוף הזהים, הזכרים גדולים וכבדים (ולפעמים גם כהים) בצורה ניכרת וקרניהם גדולות יותר.

מידות הגוף של גנו כחול

	זכר	נקבה
משקל	290-210 ק"ג	260-140 ק"ג
גובה כתף	150-130 ס"מ	135-122 ס"מ
אורך ראש וגוף	242-213 ס"מ	223-170 ס"מ
אורך קרניים	עד 83 ס"מ	40-30 ס"מ
אורך הזנב	100-60 ס"מ

גנו שחור

למעלה: גנו כחול. למטה: גנו שחור.

הגנו השחור (Connochaetes gnou), דומה יחסית לקרובו הכחול עם מאפיינים אקולוגים זהים, ותפוצתם חופפת בחלקים גדולים מתחומי מחייתו של המין השחור. עם זאת, הגנו הכחול גדול ונפוץ יותר מעמיתו, והם שונים במספר מאפיינים גופניים בולטים: הגנו השחור מתאפיין בפרווה בצבע חום אדמדם כהה מאוד עד שחרחר, לעומת כחלחל אפרפר עד חום בהיר של הגנו הכחול. לגנו השחור יש קרניים מוזרות ביותר שבמבט מלפנים נראה כ-"W", והבסיס שלהם עבה הרבה יותר מזה של הגנו הכחול. אף על פי שלגנו השחור יש פרצוף כהה מאוד, אין לו כתם שחור מוגדר כעמיתו הכחול. לגנו השחור יש רעמה קצרה מאוד בהשוואה לגנו הכחול, ויש לו ציצות שיער ייחודיות על החוטם והחזה. לגנו השחור הזנב והרעמה שבגב בצבע לבן-צהבהב, בניגוד מוחלט לזנב והרעמה השחורים של הגנו הכחול. לגנו השחור זקן קצר יותר, וצבעו תמיד שחור. הגנו השחור נפוץ באופן טבעי באפריקה הדרומית בלבד, והוא נדיר יותר מהגנו הכחול.

תפוצה ובית גידול

הגנו הכחול נפוץ בדרום, מזרח ומרכז אפריקה במדינות: קניה, טנזניה, מוזמביק, זמביה, זימבבואה, אנגולה, בוצוואנה, נמיביה, סווזילנד, דרום אפריקה, ובעבר גם במלאווי. התפוצה מתחלקת בין תת-המינים כדלהלן:

• גנו לבן זקן מערבי מאכלס בעיקר את צפון מערב טנזניה, ובמקצת מדרום מערב קניה.
• גנו לבן זקן מזרחי מאכלס את צפון מזרח טנזניה, ודרום מזרח קניה. תפוצתו כמעט חופפת לעמיתו המערבי.
• גנו ג'ונסטון מאכלס בעיקר את דרום ומזרח טנזניה, וצפון מוזמביק.
• גנו קוקסון מוגבל לצפון מזרח זמביה; בעבר היה מצוי במלאווי ובמרכז מוזמביק.
• גנו דרומי מאכלס את דרום מערב זמביה, דרום ומרכז אנגולה, צפון ומרכז נמיביה (כולל רצועת קפריבי), דרום ומערב זימבבואה, דרום ומרכז מוזמביק, מרבית בוצוואנה וסווזילנד, וצפון, מרכז, ומזרח דרום אפריקה (פרובינציות: הכף הצפוני, קוואזולו-נטאל, מפומלנגה, לימפופו, הפרובינציה הצפון-מערבית, חאוטנג והמדינה החופשית).

התפוצה הגאוגרפית משתרעת לאורך רמות אפריקה המרכזית, ונעצרת במישורי "הקארו הגדול" ונהר אורנג' בדרום, מדבר נמיב במערב, הסוואנות הגשומות של קונגו בצפון מרכז, ואגם ויקטוריה והר קניה בצפון מזרח.

בית הגידול של הגנו הכחול הוא בעיקר סוואנות עשב-קצר מישוריות כדוגמת הסרנגטי וסוואנות-שיטה, וכן סוואנות שיחים דוקרניות, חורשים דלילים, אזורים צחיחים למחצה כערבות-מדבר קלהארי, ובכללות כל מקום שאינו יבש או גשום מדי מלבד גנו קוקסון שמאכלס גם אזורים גשומים. הגורם שמשפיע בעיקר על בחירת בית הגידול הוא הזמינות של מקורות מים. הוא נמנע לחלוטין מיערות טרופיים, מדבריות "אמיתיים" או ממדרונות ההרים, ורק לעיתים רחוקות ימצא בגבהים של 2,100-1,800 מטר מעל פני הים. הטמפרטורות בתחומי מחייתו 20–30 מעלות ברוב השנה, וכמות המשקעים הממוצעת נעה בין 100 ל-1,000 מילימטר לשנה.

אקולוגיה והתנהגות

פעילות ומערכת חברתית

מגה-עדר של גנו כחול בסוואנות הסרנגטי.

הגנו הכחול פעיל בעיקר בשעות הבוקר ושעות אחר הצהריים, ובשעות החמות של היום נח באזורים מוצלים. הגנו יוצא דופן מרוב הפריים (מלבד הבקר) בכך שהוא האנטילופה היחידה שנהנית להתגלגל בחול ובוץ. ממחקרים על פעילות הגנואים הכחולים בפארק הלאומי סרנגטי, נמצא כי למעלה מ-50% מהיום הם ניצלו למנוחה, 33% למרעה, ו-12% להליכה ומגע חברתי. עם זאת זה די השתנה בין קבוצות הגיל השונות. הגנו נח בדרך כלל בסמוך לגנואים נוספים, כדי שיזהירו אותו במקרה של סכנה. באופן כללי בשעות הלילה הגנואים מתקבצים בעדרים של אלפי פרטים, ומרחק בין פרט לפרט הוא 1–2 מטר - מלבד האימהות והעגלים שנשארים במגע צמוד. המבנה החברתי של הגנו מתחלק לשלושה: הנקבות נמצאות בעדרים גדולים של 1,000-150 פרטים בשטחים קבועים בגודל של קילומטר אחד, כשמלבד נקבה וצאצאיה הקשר בין הנקבות די רופף והם עלולים להחליף עדר מספר פעמים. הזכרים הצעירים (מתחת לגיל 3) יוצרים עדרי רווקים קטנים של 6–20 פרטים, וניתן לזהות אותם על ידי רמת פעילות נמוכה והמרווח שבין פרט לפרט. בסביבות 90% מהעגלים מצרפים לעדרי הרווקים לפני עונת הרבייה. הזכרים הבוגרים הופכים לטריטוריאליים בגיל ארבע או חמש שנים, והם רעשניים ופעילים מאוד - בייחוד בתת-המין המערבי. שטח ממוצע של כל זכר הוא 4-2.5 דונם, והקרבה ביניהם די נסבלת, כשקמ"ר אחד של מישור עלול להכיל עד 270 זכרים. המרחק בין כל פרט עשוי להשתנות בהתאם לבית הגידול. בשל התלות של הגנו במזון ומים שגורם לנדידות הגדולות, רוב השטחים תפוסים רק באופן זמני, ופחות ממחצית מהזכרים הטריטוריאליים מחזיקים שטחים קבועים בכל השנה. הזכר מסמן את הגבולות של שטחו עם ערימות של גללים והפרשות פורמונים מבלוטות הריח בראש וברגליים, וכן על ידי התנהגות בולטת; התקשורת חזיתית בין הזכרים כוללת עמידה זקופה ויציבה, שפשוף הראש וגלגול על הקרקע, ושאגות ונחירות שמפיקות את צליל "גא-נו" המוכר. כאשר שני יריבים מתחרים על טריטוריה, הם רוטנים בקול רם מהרגיל, בועטים בקרקע, דוחפים עם קרניהם, ומבצעים תצוגות אחרות של תוקפנות; אך קרבות רציניים במיוחד מתרחשים לעיתים נדירות.

עדר מעורב של גנואים וזברות בטנזניה.

גנואים חוצים נהר במהלך הנדידה

תזונה

כמרבית הפריים הגנו הכחול הוא בעל חיים צמחוני ובררן למדי, הניזון בעיקר מסוגים מסוימים של עשבים קצרים האופייניים לסוואנות ומישורים; מסיבה זאת השריפות העונתיות באפריקה מועילות לו מאוד בשל הצמחייה החדשה והקצרה שבאה בעקבותיהם. הפה הרחב שלו מותאם לאכילת כמויות גדולות של עשבים בו זמנית ושעות האכילה שלו הם הן ביום והן בלילה. בתקופות של יובש כאשר העשבים נדירים, הוא יאכל גם שיחים, ועלים; באופן כללי תזונתו מורכבת מ-95% עשבים, ו-5% שיחים ועלים. כאשר יש מחסור במזונו העיקרי הוא נודד למקום אחר. את עדרי הגנו ניתן לראות תדיר לצד עדרי זברה מצויה, אולם הם אינם מתחרים על אותו מזון כיוון שהזברות מעדיפות לאכול את החלקים העליונים של הצמח, ומשאירות את החלק התחתון שמועדף יותר על הגנואים. הגנו רועה גם לצד יענים, אימפלה, ראם הצבי, ג'ירף, בובאל הכף, בובאל ליכטנשטיין, בובאל קוקה דאמאליסק הסהר, קרנף רחב-שפה, חזיר יבלות, צבי תומסון, צבי גראנט, דלגן, קודו גמלוני, היפופוטם מצוי, ואוכלי עשב אחרים. במידת האפשר הגנו יבוא לשתות לפחות פעמיים ביום, ובשל הדרישה הקבועה שלו למים הוא מצוי בדרך כלל במרעה לח עם מקורות מים זמינים. למרות זאת הוא שורד בהצלחה במדבר קלהארי הצחיח למחצה, שבו הוא מקבל את המים הנחוצים לו ממלונים, צברים, שורשים ופקעות. גנו בוגר שותה בממוצע 9–12 ליטר ליומיים.

נדידה

בכל שנה בסביבות מאי, כמה אוכלוסיות של הגנו הכחול במזרח אפריקה שמספרם למעלה ממיליון פרטים, לוקחות חלק בנדידת בעלי חיים הגדולה ביותר על פני כדור הארץ משמורת הסרנגטי בטנזניה לשמורת מסאי מארה בקניה, יחד עם זברות, צבאי תומסון, דאמליסקי הסהר, איילנדים מצויים, אימפלות, בובאלים, ועוד, בשל הצורך באספקה סדירה של מרעה ומים. הנדידה מתבצעת למרחקים ארוכים - בתזמון מושלם עם התחלת עונת הגשמים וצמיחת עשבים חדשים. במהלך הנדידה הגנואים חוצים את נהר מארה השורץ תנינים, ומלבד אלו שנטרפים ישנם גם מאות שנספים מתשישות, טביעה, או שנרמסים על ידי חבריהם למוות. בנובמבר בסוף עונת הגשמים הם נודדים חזרה דרומה בשל מחסור במי שתייה, וכאשר היא חוזרת שוב לאחר כמה חודשים הם מתחילים את הנדידה מחדש. העיתוי של הנדידה בשני הכיוונים יכול להשתנות במידה ניכרת משנה לשנה. עם זאת לא כל הגנואים נודדים, ואלה שנשארו יוצרים עדרים קטנים של עד 10 נקבות בתוספת צאצאים צעירים או מתבגרים. הנקבות בעדרים אלה מקימות היררכיה דומיננטית נוקשה, והם מטרידות כל זר שמנסה להצטרף. הגנואים עלולים לנוע למרחקים גדולים גם מחוץ לעונת הנדידה בשל מחסור יוצא דופן במזון או מים, ובמקרים כאלה הם מתרחקים לעיתים עד 50 קמ"ר משטחם הקודם בחיפוש אחר מקום חדש.

למרות מראיהם המגושם, הגנואים הם בעלי חיים זריזים מאוד; כאשר הם נבהלים הם מזנקים בפראות, מניפים את זנבותיהם ומנענעים את ראשם. במקרה וטורף מתקרב לעברם הם יפתחו בריצה לטווח קצר במהירות של 65 קמ"ש, ואז יעצרו ויעריכו את האיום מחדש כדי לחסוך במאמץ מיותר. כאשר הם נרדפים בצורה רצינית, הם עלולים להגיע למהירות של 80 ק"מ לשעה. הטורפים העיקריים של הגנואים הם אריות, צבועים נקודים, ברדלסים, נמרים וזאבים טלואים, ובעת חציית הנהרות בנדידה נטרפים מאות על ידי תניני יאור שמחכים לתקופה זאת כל השנה. לחלק מהטורפים היבשתיים הנזכרים הגנו מהווה את פריט הטרף העיקרי. על פי רוב אחוזי הטריפה עולים בהרבה בעדרים גדולים לעומת עדרים קטנים, בשל חוסר הערנות שלהם ובכך שהטורפים מתמרנים בצורה שיצליחו לתפוס פרטים זקנים, חולים או צעירים. האימהות מגנות על צאצאיהם בהצלחה לעיתים קרובות במקרה של תקיפת צבוע או ברדלס בודד.

רבייה ומחזור חיים

עגל יונק מאימו.

קרב בין זכרים

עונת הרבייה נמשכת כשלושה שבועות בדיוק בתום עונת הגשמים (סביבות מרץ או אפריל). כיוון שבתקופה זאת יש שפע של מזון העשיר בחלבונים ומינרלים, הנקבות נמצאות במצב גופני מעולה ושיעור הפריון הוא גבוה מאוד ומגיע לכ-95%. תקופת הייחום מתחילה בדרך כלל בליל ירח מלא, מה שמצביע על כך שלמחזור הירח יש השפעה על תחילת העונה. בשלב זה אצל הזכרים יש ייצור מואץ של טסטוסטרון וכתוצאה מכך הם הופכים לטריטוריאליים ורעשניים. ההתנהגויות של הזכרים גורמות גם לנקבות להיכנס מהר יותר לייחום. הזכרים שלהם שטח מסמנים אותו תדיר, והם מתחרים על הנקבות על ידי לחימה. על פי רוב יש תחילה טקס מקדים שכולל שאגות, נחירות וגניחות, חפירה עם הקרניים בקרקע, ועוד. הקרב עצמו כולל התנגשות עם הקרניים בברכיים כפופות - דבר שייחודי לבובאלים, ודחיפה ורדיפה אחרי היריב. ברגע שהדומיננטיות נקבעת, כל זכר מנסה למשוך נקבות לתחומו. הזכר לא אוכל ולא נח כאשר הנקבה נמצאת בטריטוריה שלו, ושומר עליה מפני זכרים אחרים. חרף זאת, הנקבה בדרך כלל מתרבה עם מספר זכרים.

נקבה ועגלים.

ההריון נמשך כשמונה חודשים וחצי, כאשר 90% מהנקבות ממליטות כל אחת עגל יחיד בתקופה של 2–3 שבועות לפני הגשמים כאשר התנאים האקולוגים נוחים ביותר (מדצמבר עד ינואר). המבול של העגלים בתקופה כה קצרה מונע מהטורפים להרוג את כולם כפי שהיה קורה אם הלידות היו פרושים על פני תקופה ארוכה יותר. בעדרי נקבות גדולים 80% מהעגלים שורדים את החודש הראשון, בהשוואה לשיעור הישרדות של 50% בעדרים קטנים יותר. בעת הלידה העגל שוקל כ-19 ק"ג, פרוותו בצבע חום צהבהב בהיר עם רגליים לבנבנות, והפרצוף שלו שחור כשל הבוגרים; בגיל חודשיים צבעו מתחיל להשתנות לזה של הבוגרים. העגל מסוגל לעמוד על רגליו 15 דקות בלבד לאחר הלידה, ומתחיל לעקוב אחרי אימו זמן קצר לאחר מכן. בשעות הראשונות לחייו אימו צמודה אליו ממש על מנת שיקלוט את הריח שלה, ובעזרת זה הם מזהים אחד את השני גם ממרחק בגיל גדול יותר. נקבת הגנו ממליטה את העגל במרכז העדר ובדרך כלל באמצע היום. מאפיין זה מאפשר לעגל להיות יציב על רגליו כבר לפני רדת הלילה שאז הטורפים הופכים לפעילים יותר. העגל נגמל לאחר 4 חודשים ויישאר קרוב לאימו במשך כשמונה חודשים, ולעיתים עשוי להמשיך לינוק עד שאימו תמליט עגל נוסף. בעוד שהנקבות נשארות בעדר של אימם, הזכר הצעיר נדחף מהעדר על ידי הזכרים הטריטוריאליים ומצטרף לעדרי זכרים צעירים או בוגרים שאינם טריטוריאליים. הנקבות מגיעות לבגרות סביבות 2.5-1.5 שנים, והזכרים לאחר 3–4 שנים.

תוחלת החיים של הגנו הכחול עד 20 שנים בטבע. הפרט המבוגר ביותר שתועד בשבי היה בגיל 24.3 שנים.

איומים ושימור

צייד לצד גופת גנו כחול.

הגנו הכחול מסווג על ידי IUCN במצב השימור ללא חשש (LC) בשל תפוצה רחבה, מספרים גדולים, ונוכחותו באזורים מוגנים רבים; מגמת האוכלוסייה יציבה. עם זאת כמה אוכלוסיות של תת-מינים כדוגמת גנו לבן זקן מזרחי וגנו קוקסון בירידה, ושל גנו לבן זקן מערבי תלויה לחלוטין בפעולות השימור. בשל הנטייה שלהם לחיות בעדרים גדולים, הם פגיעים ביותר לציד, אובדן בית גידול, וייבוש מקורות המים. האיומים העיקריים עליהם הם בצורות, התפרצות של מחלות שונות כדוגמת וירוס "rinderpest", מחלת הפה והטלפיים ומחלת השינה, וגידור המונע מהם לנדוד למקומות שעשירים במזון ומים. דוגמאות כאלה קרו בבוצוואנה שבה נספו ב-1980 אלפי גנואים בצפון מזרח מדבר קלאהרי לאחר שנחסמה להם הגישה לאזורים עם מים, ובקניה שבה התרחשה ירידה דרסטית מ-119,000 בשנת 1977, ל-22,000 בלבד כעשרים שנה מאוחר יותר בשל אובדן שטחי ההמלטה. בעיה נוספת היא כיוון שהגנואים הם בעלי חיים נודדים, האזורים המוגנים מספקים להם הגנה כל עוד הם בתוכם ולא מחוץ להם.

להלן אזורים מוגנים בולטים שבהם מצוי הגנו הכחול, המחולקים לפי תת-המינים כדלהלן: גנו לבן זקן מערבי - מסאי מארה, הפארק הלאומי סרנגטי ואזור השימור נגורונגורו. גנו לבן זקן מזרחי - "הפארק הלאומי טראנגירה", "הפארק הלאומי קאג'יאדו", ושמורת אמבוסלי. גנו ג'ונסטון - שמורת הציד סלוס. גנו קוקסון - "עמק לואנגווה". גנו דרומי - הפארק הלאומי אטושה, הפארק הלאומי קרוגר, דלתת האוקבנגו, הפארק הלאומי קאגלאגדי, "שמורת חלוחלווה-אומפולוזי", "שמורת מאקוזי", "שמורת האלן", "שמורת דרום ומרכז קלאהרי", "הפארק הלאומי נג'אמילאנד", ועוד רבים אחרים.

אומדן האוכלוסייה העולמי נכון לשנת 2004 הוא 1,550,000 פרטים ומתבסס על סקרים אוויריים. מתוכם 1,300,000 פרטים של גנו לבן זקן מערבי (למעלה מ-70% מהאוכלוסייה); 130,000 פרטים של גנו דרומי; 75,000-50,000 פרטים של גנו ג'ונסטון; 10,000-5,000 פרטים של גנו קוקסון; 8,000-6,000 פרטים של גנו לבן זקן מזרחי.

הגנו והאדם

איור של גנואים כחולים משנת 1894.

תיק שנעשה מעור הגנו.

בתור אחד מאוכלי העשב הגדולים של אפריקה הדרומית והמזרחית, הגנו הכחול ממלא תפקיד חשוב במערכת האקולוגית של הסוואנות, וזאת מפני שעל ידי אכילתם הם מעודדים צמיחה חדשה של עשבים וגלליהם מזבלים את הקרקע; עם זאת בעת מנוסה הם מחוללים נזק גדול לאדמה. הגנו הוא אחד מבעלי החיים שמושכים תיירים רבים על מנת לצפות בהם; בתור שכזה הוא בעל חשיבות כלכלית גדולה למדינות אפריקניות. הגנו הכחול פופולרי בציד-ספורטיבי עבור גביע ציד, וישנן עשרות חוות ציד פרטיות שמגדלות אותו בזימבבואה, נמיביה, קניה ודרום אפריקה; הילידים האפריקנים צדים אותו בעיקר לעור האיכותי שלו, ובמידה פחותה גם לבשרו אשר נחשב ליבש קשה למדי. בשר גנו מיובש המכונה "בילטונג" מהווה חלק חשוב מהמטבח הדרום-אפריקני. הבשר של נקבות רך יותר מזה של הזכרים (במיוחד בסתיו), ומגנו אחד ניתן להפיק כמות בשר העולה פי עשרה על זו של צבי תומסון. הזנב השעיר של הגנו יכול לשמש כמניפה מפני זבובים.

הגנו הכחול משפיע על בני אדם גם באופן שלילי. יש להם תחרות עזה עם בעלי חיים מקומיים על מרעה ומים, והם יכולים להעביר מחלות קטלניות ולגרום למגפות אצל בקר הבית. הם גם מפיצים קרציות, שרשורים וזבובים. הגנואים הכחולים מצויים בעשרות גני חיות ברחבי העולם כדוגמת ממלכת החיות של דיסני, גן החיות של סן דייגו, גן החיות ברונקס, הספארי ברמת גן, חוות האנטילופות בערבה, גן החיות של בורגרס, ועוד.

בחפירות ארכאולוגיות במצרים נמצא לוח מגולף עתיק של צפחה המתאר בעלי חיים שדומים מאוד לגנו הכחול. הלוח שגילו מוארך סביב 3000 לפני הספירה, נמצא באזור המשוער של העיר הרקליאופוליס מגנה, אשר הייתה הבירה של מצרים העתיקה באותה העת. זה עשוי להראות על כך שבעלי חיים אלו התרחשו בעבר גם בצפון אפריקה והיו מוכרים למצרים.

הגנו הכחול נמצא על סמלים, מטבעות ושטרות אפריקנים רבים.

קישורים חיצוניים

• גנו כחול, באתר ITIS (באנגלית)
• גנו כחול, באתר NCBI (באנגלית)
• גנו כחול, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• גנו כחול, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
• גנו כחול, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• גנו כחול, באתר GBIF (באנגלית)

הערות שוליים

עדר גנואים כחולים חוצה את נהר מארה בקניה.