גי ביאר
ערך מחפש מקורות
| ||
ערך מחפש מקורות | |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ניסוחים, שמות.
| ||
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ניסוחים, שמות. | |
צילום משנת 2012 | |
לידה |
16 ביולי 1930 קהיר, מצרים |
---|---|
פטירה |
16 בספטמבר 2015 (בגיל 85) גארש, צרפת |
שם לידה | Guy Isidore Béart |
מקום קבורה | Cemetery of Garches |
מוקד פעילות | צרפת |
תקופת הפעילות | 1954–2015 (כ־61 שנים) |
מקום לימודים |
תיכון אנרי הרביעי בפריז בית הספר הגבוה לגשרים וכבישים |
סוגה | שאנסון צרפתי |
שפה מועדפת | צרפתית |
חברת תקליטים | פיליפס רקורדס |
בן או בת זוג |
ססיל דה בונפואה די שארמל (7 במרץ 1959–1959) ז'נבייב גאלאה |
צאצאים | עמנואל ביאר, אוו ביאר |
פרסים והוקרה | |
פרופיל ב-IMDb | |
גי ביאר (בצרפתית: Guy Béart, שמו בלידתו: Guy Béhar-Hasson, גי בֶכַר-חַסוֹן – שונה ל-Guy Béhart-Hasson ; 16 ביולי 1930, קהיר - 16 בספטמבר 2015) היה זמר-יוצר ומלחין יהודי-צרפתי יליד מצרים, מחשובי האמנים של השאנסון הצרפתי, לאחר שהיגר כנער לצרפת מלבנון. היה מוזיקאי ומהנדס בניין בהכשרתו.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רקע משפחתי ושנות ילדותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]גי נולד בקהיר שבממלכת מצרים דאז למשפחה יהודית-ספרדית. הוריו היו יהודים-לבנוניים. אביו, דוד בהר-חסון, היה רואה חשבון, ואמו היא עמליה טראל. אביו חילק את זמנו בין ארצות שונות, רובן מסביב לים התיכון, שבהן עבד בהקמת חברות. זמן קצר אחרי לידתו גם גי נגרר אחרי הוריו במסעות הבלתי פוסקים שהוכתבו על ידי עבודתו של אביו, כך שיחד עם אחותו, דוריס, בילה את ילדותו במצרים, יוון, בניס ואף במקסיקו. בימי מלחמת העולם השנייה בחר האב להתיישב בביירות, שבה הנער התחנך בצורה יסודית בין הגילים 10–17. כמו בנדודיו הקודמים, גם בלבנון הייתה לו הזדמנות להתוודע לתרבויות רבות, כולל של הפליטים שהגיעו לשם מאזורים שונים במזרח התיכון ובאירופה. גי ביאר גדל בתרבות הצרפתית החילונית ובהגיעו לצרפת הזדהה בצורה מוחלטת עם שפתה, שיריה וערכיה. ביאר מתואר כאדם מסוגר ומסתורי למדי, שבדרך כלל העדיף לא לשתף אחרים בזכרונות הקשורים לזהות הדתית והאתנית של משפחתו. עם זאת לא התכחש מעולם למוצאו.
לימודיו בצרפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1947 השתקעה משפחתו בפריז. כנער מחונן הרגיש גי ביאר חצוי בין משיכתו למדעים מדויקים ובין האהבה לשירה ולמוזיקה. לאחר שעבר בהצלחה את מבחני הבגרות בלבנון, נרשם תחילה במכללה היוקרתית "אנרי הרביעי" למסלול המגמות למתמטיקה גבוהה ולמתמטיקה יישומית ובו זמנית למד גם בבית הספר הלאומי למוזיקה (אקול נסיונאל דה מוזיק), בין היתר - נגינה בכינור ובמנדולינה. בהמשך למד הנדסת בניין ב"בית הספר הגבוה לגשרים וכבישים" ברחוב סן-פר (Saints Pères). לימים אמר בהלצה שלמד ב"בית הספר לגשרים ושנסונים", תוך משחק מילים אופייני לו, בצרפתית (Haute École des Ponts et Chansons במקום Haute École des Ponts et Chaussées). ביאר התמחה בגבישים (עבודת התזה שלו דנה בנקע הגבישים ובביקוע הבטון). בתום לימודיו עבד כמורה ממלא מקום למתמטיקה, כימאי על אונייה, ואחרי מות אביו בשנת 1952, על מנת לפרנס את אמו ואת אחותו הקטנה, עבד כחמש שנים בתור מהנדס במשרדי החברה הקבלנית הידועה "סנראפט א בריס" (Sainrapt et Brice). בתוקף תפקידו ניהל, למשל, בנייה של גשר במקסוויל, על יד נאנסי לצורך הקלת הגישה אל מחצבות סולבה.
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התחלת הקריירה המוזיקלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד בשנות התיכון התנסה ביאר בכתיבת מחזות ושירים, ואף בציור. בשנות ה-1950 התחיל להופיע כזמר-יוצר בביסטרו "לה קולומב" (La Colombe "היונה") ברובע הלטיני לא רחוק מכנסיית נוטר דאם. האמרגן והמפיק ז'אק קנטי התלהב ממנו והביא אותו למועדון הקברט "לה טרואה בודה" (Les Trois Baudets). אחר כך הופיע ביאר בעוד מקומות אופנתיים שבגדה השמאלית כמו "לה פור די סאלי" (le Port du Salut) (נמל ההצלה) ו"לה בובינו" (Le Bobino). אמנים גדולים כמו ברסנס עמדו מיד על הכישרון הצעיר, שחיבר בקלות ובמהירות מנגינות יפות ופשוטות, במקצבים שונים, וחרוזים שנונים ומתוחכמים. אף הדיווה פאטאשו נדהמה מהצעיר הביישן הלבוש בחליפה מהוגנת מדי וביקשה את רשותו לשיר את השנסון שכתב על מילותיו של אנדרה ארדלה (André Hardellet) Le Bal chez Temporel (הבאל ב"טמפורל"). השיר בביצועה של פאטאשו הפך לאחד מלהיטיה. בהמשך גם זמרות אחרות עטו עליו עם בקשות לשירים. זיזי ז'אנמר ביצעה את " Il y'a plus d'une" (יש יותר מאחת), La Gambrille , La brave fille La corde au cou (חבל בצוואר) Je suis la femme (אני האשה). ז'ולייט גרקו זכתה ב"שנדרנגור" (Chandernagor), Qu'on est bien, Que j'aime, Les lunettes (המשקפיים).
שיאי הקריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ז'אק קנטי החתים את גי ביאר על חוזה עם חברת "פיליפס" ויחד עם בוריס ויאן, שנהיה מנהלו האמנותי, שכנעו אותו להקליט את האלבום הראשון. האלבום הביא לו ב-1958 את "הפרס הגדול של אקדמיית הדיסקים שארל קרו". אחריו באו אלבומים ולהיטים נוספים כמו L'Eau vive (שיר ערש שהיה חלק מפסקול הסרט באותו השם, לפי ספר של ז'אן ז'יונו והושר בזמנו בפי כל; 1958), Qu'on est bien (שנודעה בביצוע של ז'ולייט גרקו; 1958), Il n'y a plus d'après (1960) ,Les grands principes (1965), Le grand chambardement, La vérité (1967) Poste restante,Laura ,L'Espérance Folle, Le Chapeau ,Les Couleurs du Temps, L'Agent double ו-À Amsterdam שנכנסו לקלאסיקה של השנסון הצרפתי. ב-1958 הופיע ביאר ב"אולימפיה" בחלק הראשון של המופע של קתרינה ולנטה והקסים את הקהל כשנעזר בו על מנת שייזכר במילות השירים[1]. שני אלבומים נוספים, בהם Vive la Rose (1966), כללו שירי עם מסורתיים צרפתיים. פופולרי בקרב הקהל, מוערך גם על ידי המבקרים, סבל לעיתים מפחד במה עם מחסום פתאומי והתקף צחוקים, כפי שקרה לו למשל באחת מהופעותיו ב"אולימפיה", בלי לפגוע בקסם שהילך על הצופים.
לשירו "Les souliers" כתבה נעמי גרסה עברית : "שלגיה" ("כבר ירד השלג בהרים רחוקים").
Bienvenue - תוכנית אירוח בטלוויזיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביאר גילה קושי מסוים להסתגל להתפתחויות של אופנות חדשות במוזיקה הצרפתית - בעיקר אחרי הרוק אנד רול, זאת בשונה מזמרים כמו סרז' גינסבורג, ז'ילבר בקו או שארל אזנבור. אחרי שחברות תקליטים סירבו להקליט מיצירותיו החדשות, החליט לעשות צעד חלוצי ובשנת 1963 הקים בעזרת קנטי בית תקליטים משלו, בשם Auto Production des Artistes du Micro APAM, אולם נכנס לסכסוך משפטי עם חברת פיליפס שסרבה לוותר על זכויות היוצרים. בסופו של דבר זכה במשפט אחרי כ-15 שנה, ב-1978. מדיום הטלוויזיה לעומת זאת, פתח בפניו סיכויי הצלחה חדשים, הפעם כמגיש תוכנית אירוח מצליחה בשם Bienvenue chez Guy Béart ("ברוכים הבאים לגי ביאר") בין השנים 1963–1970. בין אורחיו נמנו אמנים כמו ריצ'רד ברטון, ברסנס, מישל סימון, דיוק אלינגטון, סיימון וגרפונקל, איב מונטאן, ארתור רובינשטיין, לואי ארגון או פוליטיקאים כמו ז'אק דיקלו. ביאר קשר בתקופה זו יחסי ידידות עם הזוג לואי ארגון ואלזה טריולה ועם ז'ורז' פומפידו שהיה ידוע כשוחר שירה. בתוכניתו בטלוויזיה נהג ביאר גם לשיר משיריו, מה שהחזיק את יצירתו בתודעת הצופים. בסוף שנות השישים הקליט ביאר אלבום שירים בהשפעת המדע הבדיוני Guy Béart chante l'espace (גי ביאר שר את החלל) ועוד שירים ממופע שבו שילב גם את שירי העם מ"Vive la rose". המופע בשם "Chansons d'avant-hier et d'après-demain" (שנסונים משלשום וממחרתיים) זכה בשבחי הבקורת המקצועית. "ביאר הוא הקסם עצמו. הקסם והכישרון" הכריז ידידו, לואי ארגון.
שנות השבעים והשמונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]על אף שבמשך שני עשורים נאבק ביאר עם בעיות בריאותיות שקשורות לגידול סרטני שנותח פעמיים, לא קפא על שמריו. בשנות השבעים ובשמונים הקליט שמונה אלבומים חדשים שעסקו בנושאים מגוונים כמו אדריכלות, פילוסופיה, דת, אהבה, ושוב מדע בדיוני (Futur-Fiction Fantastique) (1977) התנסה גם בסגנון כמו-מיסטי באלבום משנת 1978 - Les Nouvelles Chansons. בשנת 1976 זוג השחקנים ז'אן-לואי בארו ומדלן רנו הקליטו 31 משירי ביאר בטקסטים מדוקלמים וזכו לשבחים רבים. בשנות ה-1980 הקליט שלושה אלבומים D'apocalypses en Messies, Le Beau miroir ו-Porte-Bonheur. אחרי תקופה של העלמות מזירת חיי הבידור, ב-1986 חזר עם האלבום Demain je recommence (מחר אתחיל מחדש). שנה לאחר מכן כתב ספר על התמודדותו עם הסרטן - "L'Espérance folle" (התקווה המשוגעת).
משנות התשעים ועד מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי שנפל קרבן לתרמית של חברת דיסקים לה מכר את זכויות היוצרים, יצא ביאר לכבוש שוב את במות אולמות הקונצרטים והבידור. אחרי קשיים רבים בארגון מופעים, זכה בהצלחה מחודשת ביולי 1991 על במת פסטיבל המוזיקה בפו, ב-1993 בפסטיבל סוב ואחר כך במרץ 1994 על יד הבית, בגארש. באותה שנה זכה בפרס הגדול של האקדמיה הצרפתית על מפעל חייו.
מלא אנרגיה וחיוניות, הזמר חזר לתודעת הציבור על ידי מופעים ב"אולימפיה" (1994) ובבובינו (למשך חמישה שבועות רצופים) (ינואר-פברואר 1996). החל משנת 2008 הקליט שירים חדשים באולפן במרתף ביתו. בעקבות האלבום Il est temps (הגיע הזמן) מ-1995 הוקלטו הופעותיו החיות באולימפיה ובספטמבר 2010, בגיל הגבורות הוציא לאור אלבום עם שירים חדשים תחת הכותרת Le meilleur des choses (הטוב שבדברים).
חייו הפרטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאדם חרד בדרך כלל לפרטיותו, ביאר חי בעשרות השנים האחרונות לחייו בבית מרווח ב"סגנון באוהאוס" ביישוב גארש (Garches), קרוב לפריז, שאותו קנה ב-1967. התחתן ב-7 במרץ 1959 בנאי-סיר-סן עם סיסל דה בונפואה דו שארמל, בת לאצולה מימי האימפריה הצרפתית הראשונה. ב-10 ביולי אותה שנה נולדה בתם, אווה (אב), לימים מעצבת תכשיטים. בני הזוג התגרשו ביולי 1960. בהמשך ניהל ביאר מדי פעם חיי זוגיות שלדבריו לא נמשכו מעל חמש שנים. מן הקשר עם ז'נבייב גאליאה (Geneviève Galléa), דוגמנית ושחקנית, נולדה ב-14 באוגוסט 1963 (בגאסן, מחוז ואר) בתו השנייה, כוכבת הקולנוע עמנואל ביאר (Émanuelle Béart). ביאר הקדיש לז'נבייב כמה משיריו הידועים: Les Grands Principes ,Filles d'aujourd'ui. את השיר Poste restante הוקדש לאהובה אחרת בשם מישלין. אחד מתחביביו הגדולים היה הבישול. גי ביאר כיהן בוועד הכבוד של אגודת ידידי האוניברסיטה העברית בצרפת.
ב-16 בספטמבר 2015, בצאתו ממספרה, נפל גי ביאר ברחוב באופן פתאומי עקב התקף לב ונפטר. הוא הובא לקבורה ב-21 בספטמבר 2015 בחלקה היהודית של בית הקברות בגארש. בלווייה הוזמנו לפי בקשתו האחרונה, רב, שניהל טקס לווייה יהודי, וכן כומר ואימאם.
פרסים ואותות הוקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1958 - גראן פרי של האקדמיה לתקליטים ע"ש שארל קרו, על אלבומו הראשון
- 1965 - גראן פרי של האקדמיה לתקליטים ע"ש שארל קרו
- 1987 - הפרס הגדול של השנסון SACEM
- 1987 - פרס בלזק
- 1994 - המדליה הגדולה של השנסון הצרפתי - מטעם האקדמיה הצרפתית
- לגיון הכבוד של צרפת בדרגת אביר
- עיטור המסדר הלאומי להצטיינות של צרפת
- עיטור מסדר האמנויות והספרות של צרפת, בדרגת מפקד
יצירותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]גי ביאר חיבר והלחין כ-300 שירים.
שיריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
|
|
|
בעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעברית ידועות הגרסה "שלגיה" של נעמי שמר לשיר Les souliers של גי ביאר, בביצועה של שלישיית התאומים, וכן "אורה" של אריק איינשטיין (מתוך "שר בשבילך").
ביבליוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1999 Pierre Saka - La Chanson française et francophone Larousse
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גי ביאר, סרטונים בערוץ היוטיוב
- גי ביאר, ברשת החברתית Goodreads
- גי ביאר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- גי ביאר, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
- גי ביאר, באתר MusicBrainz (באנגלית)
- גי ביאר, באתר Discogs (באנגלית)
- גי ביאר, דף שער בספרייה הלאומית
- גי ביאר באתר רדיו פראנס אנטרנסיונאל
- ביוגרפיה מאת פייר לאוואלה באתר על שנסונים
- דף הזמר בפייסבוק עם סרטון
- גִי בֵּאַר, שיר: כבר אין אחרי, עברית עלי מוהר, באתר הארץ, 19 במרץ 2019
- עופרה עופר אורן, המוזיקאי הצרפתי התגעגע לנעוריו האבודים - על אף שהיה רק בן 30, באתר Xnet, 19 במאי 2019
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ P.Saka 1999 עמ' 138