גטו שאוולי

גטו שאוולי שכן בעיר שיאוליאי שבליטא והתקיים מסוף אוגוסט 1941 עד סוף יולי 1944. בראשיתו גרו בו כ-5,000 יהודים ובסופו כ-1,000 בלבד.

מפת הגטו לפי יוסף לביא (לייבוביץ')

אנדרטה לזכר הגטו, במקום בו ניצב בעבר בעיר

הרקע והקמת הגטו

הצבא הגרמני הגיע לעיר ב-26 ביוני 1941. זמן קצר אחר כך השתלט הממשל האזרחי הנאצי על העיר ועל מפעל העור וההנעלה "באטאס" (שהיו שייכים עד 1940 למשפחת פרנקל היהודית) וכיוון שרוב עובדיו המיומנים של המפעל היו יהודים הוחלט להקים גטו בצמוד למפעל, שבו ישכנו את העובדים. כדי לשמור על כוח עבודה מספיק דרש הנס גווקה (Hans Gewecke), שהיה מפקח אזורי מטעם הממשל האזרחי של אוסטלנד מקרל ייגר (SS-Standartenführer Karl Jäger), מפקד יחידת האיינזצגרופה 3, להפסיק מיידית את הרציחות ההמוניות. בתחילה תכנן הממשל האזרחי הגרמני להשתמש ביהודים כפתרון זמני ולהחליפם בעובדים ליטאים מאוחר יותר (דבר שלא קרה בפועל).

ראש העיר הליטאי פטראס לינקוויצ'יוס (Petras Linkevičius), שמונה על ידי הממשל האזרחי, פרסם ב-9 באוגוסט צו המורה על כל היהודים להתרכז בשלושה מוקדים במרכז העיר.

הגטו הוקם בשתי שכונות שהיוו למעשה את שני חלקיו של הגטו בעיר: שכונת קווקז (Kaukazas), שמנתה כ-200 בתים והייתה שכונה ענייה ביותר עוד קודם-לכן; ושכונת טראקו (Traku) שמנתה כ-110 בתים וכללה כחמישה רחובות. השכונות גודרו בגדרות תיל דוקרני במימון יהודי. הגטו השתרע על שטח של כשמונה דונמים, שכן בצמוד לבית הסוהר העירוני ונשמר על ידי ליטאים ואוקראינים חמושים. מאוחר יותר הגיעו גם שומרים הונגרים.

היהודים החלו לעבור מרצונם לגטו מפחד המעצרים, ההתעללויות והרציחות של המיליציה הליטאית ויחידת האיינזצגרופה של האס דה. ב-31 באוגוסט 1941 נסגר הגטו.

החיים בגטו

לפי דיווחו של הנס גווקה מ-9 בספטמבר 1941 התגוררו בגטו כ-5,000 יהודים. על פי עדויות הניצולים מהגטו שררה בגטו צפיפות גדולה כאשר לכל משפחה הוקצה חדר אחד ורבים נאלצו לישון על הרצפה בדרך קבע. מחלות שונות, בעיקר דיזנטריה, גרמו לשיעור תמותה גבוה. רוב הכשירים לעבודה נשלחו לעבודה במפעלי העור הסמוכים שהיו הגדולים בליטא כולה וייצרו בעיקר נעלי צבא, מגפיים ומוצרי עור עבור תעשיית המלחמה הגרמנית. מי שזכה לעבוד מחוץ לגטו לרוב זכה לאוכל רב יותר ויכול היה להחליף רכוש במזון. מעטים מיושבי הגטו נשלחו גם לעבודות פיזיות קשות כמו הקמת שדה תעופה צבאי בזוקנה (Zokniai), כריית כבול ועבודות שדה שונות.

הגטו נוהל על ידי יודנראט בן חמישה חברים, בראשו עמד מנדל לייבוביץ', והייתה בו משטרה יהודית ומפקדה היה אפרים גנס. בנוסף היה בגטו גם בית חולים ובו כ-40 מיטות שרופאיו ואחיותיו היו מיושבי הגטו ובית ספר בניהולו של אליעזר ירושלמי.

מדיניות הממשל האזרחי הייתה ברורה - רק היהודים הכשירים לעבודה יושארו בחיים, כל האחרים הם 'חסרי תועלת' ו'אוכלי חינם' שאותם יש לחסל, לכן נערכו מדי פעם אקציות שבהן נשלחו להשמדה ילדים, חולים וזקנים.

בסוף 1941 הוקמה מחתרת בלתי מפלגתית בשם 'מצדה' שכללה חברים מכל תנועות הנוער הציוניות (בית"ר, החלוץ ונצ"ח). ב-1942 הוקם ארגון ה'זעלבסטשוץ' (הגנה עצמית) שכלל את מצדה והקומוניסטים. מעט נשק אף הוברח לגטו אך בגטו לא פרץ מרד.

באוגוסט 1942 הוציא הממשל האזרחי הנאצי הוראה לפיה נאסר על נשים יהודיות בגטו ללדת. נשים הרות נשלחו לבצע הפלה והעונש על הפרת ההוראה היה הוצאה להורג של כל המשפחה.

בסתיו 1943 הוציא הימלר הוראה על חיסול כל הגטאות בחבל אוסטלנד. בעקבות זאת בוטל הגטו והפך למחנה ריכוז וניהולו הועבר לידי האס אס.

ב-5 בנובמבר (לפי מקור אחר 3 בנובמבר) באותה שנה נערכה אקציה לאיסוף הילדים בגטו. לביצוע האקציה הגיעו לגטו למעלה מ-20 משאיות סגורות וחיילים מצבא השחרור הרוסי. מפקד הגטו האופטשטורמפירר הרמן פורסטר (Hermann Forster) פנה ליודנראט והודיע שכל ילדי הגטו (מגיל 13 ומטה) יועברו לבית יתומים בקובנה ושני חברי היודנראט (אהרון כץ ובוריס קרתוּן) יתלוו אליהם ויחזרו לגטו כדי לאשר שהגיעו ליעד בטוח. הורים שהתנגדו לשלוח את ילדיהם צורפו גם הם למשלוח. באותו יום גורשו, על פי דיווח מפקד הגטו, 860 איש מתוכם כ-500 ילדים והשאר זקנים וחולים.

סופו של הגטו

שערי הגטו ההרוס, 1944.

בתחילת יולי 1944, הגיע הצבא האדום למזרח ליטא והגטו הופצץ. לכן הורו הנאצים ב-7 ביולי לפנות את הגטו ולהעביר את יושביו למחנה הריכוז שטוטהוף ששכן ליד דַנצִיג בפרוסיה המזרחית. ב-22 ביולי יצא המשלוח האחרון מהגטו ברגל לכיוון שטוטהוף. בשטוטהוף נערכה סלקציה, הגברים נשלחו לדכאו וקאופרינג שבגרמניה, הנשים והילדים להשמדה באושוויץ. ראש היודנראט מנדל לייבוביץ' נהרג באחת ההפצצות. מפעל הנעליים נהרס בידי הצבא הגרמני ומפעל העור נפגע בהפצצות. הגטו נהרס במהלך הפצצה ארטילרית מסיבית של הצבא הרוסי ב-26 ביולי.

קישורים חיצוניים

• אליעזר ירושלמי, ‏ספר יזכור לקהילת שאבלי, בספריית העיר ניו יורק
• ש. שחורי, פנקס גיטו בליטא, דבר, 18 באפריל 1958
• שוול (Šiauliai), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
• תערוכת אינטרנט על שאוולי באתר יד ושם
• תמצית קורות הגטו, באתר יד ושם
• רשימת מאמרים על גיטו שאבלי, באתר איגוד יוצאי ליטא בישראל
• תוכנית לימודים על גטו שבלי, באתר "משואה", תל יצחק
• מאמר על השיר ילד יהודי שנכתב על ידי חנה חייטין בגטו, באתר איגוד יוצאי ליטא בישראל.
• שיר מגטו שאוולי על ילדים שניצלו על ידי משפחות לא יהודיות, בתוך תערוכת "מיתרי הלב: מוזיקה מתקופת השואה", באתר יד ושם
• ארונס בובניס ואבינועם פת, שאולאי, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1118–1122), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)

עדויות

• עדותו של שמחה ברודנו
• עדותו של מאיר קרון, מהנדס, שחי בגטו, באתר MIGS (המכון ללימודי השואה של מונטריאול)
• עדותה של בבי וידוצ'ינסקי-טרפמן ניצולת הגטו, באתר MIGS (המכון ללימודי השואה של מונטריאול)
• עדות על אקצית הילדים בנובמבר 1943 (בגרמנית)
• עדותו של יוסף לוריא, מניצולי הגטו (באנגלית)