שירות הסדר היהודי
שירות הסדר היהודי (בגרמנית: Jüdischer Ordnungsdienst) (שכונה "המשטרה היהודית", או "משטרת הגטו") היו יחידות משטרת-עזר בגטאות וביישובים מסוימים בשטחי הכיבוש הגרמני בזמן מלחמת העולם השנייה. הם הוקמו בהוראה ישירה של הנאצים והיו כפופים ליודנראט.
עמנואל רינגלבלום כתב על המשטרה היהודית בגטו ורשה: "אכזריותה של המשטרה היהודית עלתה פעמים רבות על זו של הגרמנים, של האוקראינים והלטבים"[1]. יחד עם זאת, חוקרי השואה מציינים את תפקידם המורכב כשומרי הסדר בגטו, גם באמצעים קשים ביותר ובעת השילוחים להשמדה, כשהיודנראט האמין שבדרך זו ניתן יהיה להמשיך בתפקוד הגטו[2].
הקמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]זמן קצר לאחר שהמועצות היהודיות (היודנראטים) הוקמו בשטחים הכבושים של מזרח אירופה, הם קיבלו הוראות להקמת יחידות משטרה. בדרך כלל הוראה זו באה במקביל לכניסת האוכלוסייה היהודית לתוך הגטו. היודנראט עצמו, למרות שנוצר בהוראת הגרמנים, היה לעיתים קרובות בעל אופי התנדבותי שנוצר בידי הקהילה. המשטרה היהודית, לעומת זאת, כוונה אך ורק בידי הגרמנים ולא עלה בידי היודנראטים לקבוע את אופייה. באופן רשמי היו השוטרים כפופים ליודנראט, אולם הנאצים השתמשו בהם כעושי דבריהם, לטובת האינטרסים שלהם.
הנאצים הוציאו הנחיות לגיוס: המועמדים היו צריכים להיות בריאים, בעלי חינוך צבאי והשכלה תיכונית לפחות. רק חלקם היו כאלה. רק עשרה אחוזים מאנשי המשטרה היהודית היו בעלי קשרים הדוקים עם הקהילה היהודית לפני תקופת השואה. ראשי המשטרה נבחרו על פי מידת הציות שלהם לנאצים.
השוטרים יכלו לנוע בחופשיות יחסית, מזונם היה רב יותר משאר תושבי הגטו ונחסכו מהם עבודות הכפייה אליהם נלקחו רבים מתושבי הגטו.
תפקידי המשטרה וארגונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]את תפקיד המשטרה היהודית ניתן לחלק לשלוש קטגוריות:
- מילוי דרישות היודנראטים שנועדו לאכוף את צווי הגרמנים. כולל גביית קנסות ואיסוף חפצי ערך שונים, יישום המכסות הדרושות לעבודות כפייה, ליווי עובדי הכפייה לעבודתם, שמירה על החומות ושערי הגטו מפני בריחה, והכנה וביצוע הגירוש למחנות ההשמדה.
- מילוי דרישות עצמאיות של היודנראטים שלא במסגרת צווי הגרמנים, כולל איסוף מיסים ואכיפת המשמעת ליודנראט.
- לענות על הצרכים של האוכלוסייה היהודית. בשלבים הראשונים, המשטרה היהודית הייתה מעורבת בחלוקת ציוד וסיוע לנזקקים, בשמירת הניקיון, הכוונת התנועה, בלימת מגפות ובוררות בסכסוכים בין תושבי הגטו, אולם עם הזמן פחת מאוד משקלן של פעולות אלו.
בגטאות גדולים מפקדי המשטרה היו קצינים והמשטרה עצמה נחלקה לחטיבות ויחידות שומרים, אך בגטאות קטנים לא היה צורך במבנה זה. יחידות המשטרה הגדולות ביותר היו בגטו ורשה עם 2,500 שוטרים יהודים, 1,200 שוטרים היו בגטו לודז' ו-500 בגטו לבוב.
לאנשי המשטרה היהודית לא היו מדים רשמיים. הם זוהו על ידי כובע מיוחד או סרט על הזרוע. הם לא הורשו לשאת נשק, אך חלק מצוותי המשטרה צוידו באלות גומי.
מעשי אלימות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנשי המשטרה היהודית התעמתו מדי פעם עם יתר תושבי הגטו, במיוחד לאחר שהחלו הפשיטות והגירושים למחנות ההשמדה. הם לרוב לא היו אהודים על יתר תושבי הגטו. ההיסטוריון והארכיונאי של גטו ורשה, עמנואל רינגלבלום, אף תיאר את השוטרים היהודיים כאכזריים הרבה יותר מהגרמנים, האוקראינים והלטבים.
בדצמבר 1942 - רינגלבלום מסביר את הנסיבות הפסיכולוגיות הבלתי רגילות שהשוטרים היהודים בגטו היו נתונים בהם - "איימו עליהם בלי הרף שייקחו אותם, את נשותיהם וילדיהם לאומשלאג... הנחטפים לאומשלגפלאץ ובעיקר הנשים גילו התנגדות. כל זה יצר אווירה בלתי אפשרית לשוטרים והם התפרעו ועשו מעשים נוראים." אנשי שירות הסדר עמדו בפני דילמה. למשפחותיהם ולהם הובטחה חסינות מפני גירושים, ורבים האמינו שבכך שהם משתתפים באיסוף האנשים לקראת גירושם, הם מגבילים את היקף הגירושים ומצילים חיי יהודים. הם חשו, ובצדק, שאם הגרמנים או האוקראינים או הליטאים השאוליסטים (כנופיות של בריונים ליטאים ארגון ה"שאוליסטים" [הקלעים] הלאומני) יבצעו את הגירושים, יהיו הגירושים אלימים וחסרי רחמים בהרבה.
במיוחד היו לאנשי המשטרה היהודית עימותים קשים עם המחתרות ותנועות ההתנגדות בגטאות, שהתייחסו אליהם בזעם ובסלידה כבוגדים ומשתפי פעולה. ארגון אי"ל אף הוציא בגטו ורשה "צווים" המורים על הוצאתו להורג של כל מי שיצטרף לשורותיהם. ב-25 באוגוסט 1942 אנשי אי"ל ירו ביוסף שרינסקי, מפקד המשטרה היהודית בגטו ורשה, אשר שיתף פעולה עם מנגנון המשלוחים, ופצעו אותו קשה. מחליפו, יעקב לייקין, נהרג בחודש אוקטובר.
חלק מהמשטרות היהודיות פעלו להכשיל את ההתנגדות היהודית בגטאות, כך קרה בגטאות ורשה, קרקוב, בנדין, סוסנוביץ ועוד, אם כי בחלק מהגטאות המשטרה היהודית לא התערבה ובגטו קובנה וגם בגטו וילנה היו אף שוטרים שסייעו למחתרת.
השילוחים למחנות ההשמדה, בהם נכללו גם קרוביהם של השוטרים, יצרו אצלם תחושה קשה שגרמה לחלקם לעזוב את המשטרה ולהיות מגורשים למחנות ההשמדה, אך רובם המשיכו לקיים את צווי הגרמנים עד הסוף. בגטו ורשה, נשלחו מרבית השוטרים לטרבלינקה, ביום הכיפורים של 1942, הוא היום האחרון של האקציה הגדולה. מבין 50,000 היהודים שנותרו בגטו ורשה לאחר האקציה הגדולה כ-200 מהם היו שוטרים במשטרת הגטו.
לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שוטרים יהודים רבים נתפסו וחוסלו לאחר המלחמה בידי ניצולי המחנות וגם בידי פרטיזנים. באזור הכיבוש האמריקאי במינכן הואשמו 40 שוטרים לשעבר ב"התנהגות לא נאותה" והוטל עליהם חרם בידי קהילת שארית הפליטה. בישראל נערכו בשנות ה-50 מספר משפטים, בהם הואשמו שוטרים תחת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. רובם זוכו, כשבתי המשפט הכירו בכך שהם היו נתונים תחת נסיבות יוצאות דופן.
יש הטוענים, כי "המשטרה היהודית" הייתה חלק מובהק מפעולות אחיזת העיניים המאורגנת שנקטו בה הנאצים בקרב היהודים ובהקשר הציבורי והתקשורתי הכללי, לשם הוצאתו לפועל של הפתרון הסופי.[דרוש מקור]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בימי שואה ופקודה: קורס בתולדות עם ישראל בתקופת השואה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 10, פרק "היודנראטים והמשטרה היהודית", עמ' 95–101.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המשטרה היהודית, באתר יד ושם
- היודנראט והמשטרה היהודית, באתר "דעת"
- מיומנו של עימנואל רינגלבלום על שחיתותה של המשטרה היהודית בזמן הגירושים, באתר יד ושם
עופר אדרת, לפגוש את המפקדת מבירקנאו בקונדיטוריה בתל אביב, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2015- מסדר אנשי שירות הסדר היהודי בגטו ורשה, פולין, יולי 1942, בתערוכת האינטרנט "החודש הזה בתקופת השואה", באתר יד ושם.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מיומנו של עימנואל רינגלבלום על חלקה של המשטרה היהודית בגירושים מגטו ורשה, באתר יד ושם
- ^ היודנראט באתר יד ושם
