בשיר ג'ומאייל
.png) | |||||||||
| לידה |
10 בנובמבר 1947 אשרפייה, ביירות, לבנון  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| נרצח |
14 בספטמבר 1982 (בגיל 34) אשרפייה, לבנון | ||||||||
| מדינה |
 לבנון | ||||||||
| מקום קבורה |
הר הלבנון | ||||||||
| השכלה |
| ||||||||
| מפלגה |
הפלנגות הנוצריות | ||||||||
| בן או בת זוג |
סולנג' ג'ומאייל (1977–1982) | ||||||||
| שושלת משפחת ג'ומאייל | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
בשיר ג'ומאייל (בערבית: بشير الجميّل, תעתיק מדויק: בשיר אלְגֻ'מַיְל; 10 בנובמבר 1947 – 14 בספטמבר 1982) היה מנהיג לבנוני נוצרי. נרצח לאחר בחירתו לנשיא לבנון. בנו של פייר ג'ומאייל, מייסד ארגון הפלנגות הנוצריות.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשיר ג'ומאייל החל לבלוט בפוליטיקה הלבנונית בימי מלחמת האזרחים בלבנון שפרצה בשנת 1975. באותה תקופה בלט ג'ומאייל הן כמנהיג פוליטי וצבאי של "הכוחות הלבנוניים" (איגוד המיליציות הנוצריות) והן כפוליטיקאי אכזרי ביחסיו כלפי מתחריו על הבכורה בקרב הנהגת המחנה הנוצרי. באותה תקופה עבד כעורך-דין והקדיש יום בשבוע לטיפול בלקוחות חברי מפלגת הפלנגות ברובע אשרפייה במזרח ביירות[1].
ג'ומאייל, שֶכּוּנה בתנועתו בשם החיבה "אל-בּאש"[2], התמודד עם בני הדור השני לפוליטיקה הלבנונית ובכלל זה עם דני שמעון, בנו של נשיא לבנון בעבר כמיל שמעון, ועם טוני פרנג'יה, בנו של נשיא לבנון (1968 - 1974) סולימאן פרנג'יה. טוני פרנג'יה, מנהיג המיליציה בריגדת מרדה נרצח ביוני 1978 יחד עם אשתו ובתו ועשרות משומרי ראשו בארמון הקיץ של משפחת פרנג'יה בעיירה אהדן, על ידי אנשי הפלנגות בראשות אלי חובייקה וסמיר ג'עג'ע. בשיר, שהיה מפקדה של המיליציה המאחדת "הכוחות הלבנוניים", רצה להפוך למנהיגם הבלתי-מעורער של הנוצרים בלבנון, ושאף להפוך את המיליציה לכוח הנוצרי הלוחם היחידי, תוך ביטול נאמנותם של לוחמי "הכוחות" ליחידותיהם המקוריות. הסיבה לאירועים נחלקת בין הצדדים[3].
בחודש מאי 1980 שכל את בתו הבכורה בת השנה וחצי, מאיה, בהתפוצצות מטען שהיה מכוון, ככל הנראה, נגדו. ג'ומאייל קרא על קברה לאנשיו להימנע מנקמה[4].
ב-7 ביולי 1980 תקפו הפלנגות את מפקדת מיליציית הנמרים של כמיל שמעון. באירוע, שכונה מאוחר יותר "יום הסכינים הארוכות", נרצחו כ-200 מתוך 500 לוחמי המיליציה, והשאר נותרו בתוך "הכוחות", אולם פיקודם הנפרד בוטל. כך השיג ג'ומאייל את מטרתו - הכוחות הלבנוניים היו נאמנים לו, והורכבו במרביתם מלוחמי הפלנגות, והמיליציה אף המשיכה ליהנות מתדמית של ארגון כלל-נוצרי.
עוד ב-1976 הצטרף ג'ומאייל, יחד עם אחיו, אמין, לפגישת אביו עם ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, על ספינת טילים של חיל הים מול העיר ג'וניה בלבנון, בה ביקשו מרבין סיוע צבאי[5]. ב-12 בינואר 1982 נפגש ג'ומאייל לראשונה עם שר הביטחון הישראלי, אריאל שרון. שרון הגיע במסוק אל ג'וניה, מלווה בעוזרו אברהם טמיר, סגן הרמטכ"ל משה לוי, קצח"ר עמוס ירון, ראש מחלקת מבצעים אורי שגיא, ראש אג"ם יהושע שגיא, נציגי המוסד ומאבטחים. לאחר סעודת-לילה, הוביל ג'ומאייל את האורחים לסיור לילה סביב ביירות. למחרת סייר איתם ג'ומאייל שוב מחוץ לביירות ולאחר מכן בהר סנין. אחר כך אירח אותם בביתו בשכונת אשרפייה בביירות[6].
בחירתו לנשיא לבנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]חודשים ספורים לאחר הפלישה הישראלית ללבנון, ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל לנשיא לבנון. יש שראו בו שליט בובה מטעם ישראל וטענו כי לא ראוי למנות לנשיא המדינה אדם שעלה לשלטון על כידוניו של צה"ל ואשר הון משפחתו הגיע, על פי החשד, בעיקר מהברחות ועסקי גידול הסמים בבקעת הלבנון[7][8].
ב-1 בספטמבר, שבוע לאחר בחירתו, נפגש ג'ומאייל עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון במלון קרלטון בנהריה. השניים הציעו לו לחתום על הסכם שלום בין שתי המדינות, אך מצדו של בשיר היו הדברים מורכבים יותר. רצונו לזכות בלגיטימציה כלל-לבנונית וכלל-ערבית חייב אותו להצניע את יחסיו עם ישראל. בישראל התקשו לקבל את המהפך בהתנהגותו של ג'ומאייל ואת הצעתו לדפוס של יחסים לא-רשמיים בין לבנון לישראל בנוסח יחסי איראן–ישראל לפני נפילת משטר השאה.
ההתנקשות בחייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-14 בספטמבר אמור היה ג'ומאייל להגיע לשיחה עם קבוצת אנשי מודיעין ישראלים במשרדי "שומרי הארזים" בשכונת אשרפייה בשעה 17:00. בדרכו לשם עבר בסניף הפלנגות בשכונה, שם נהג להרצות מדי יום שלישי בשעה 16:00. הפעם נאם את נאומו האחרון שם טרם השבעתו לנשיאות, בפני הסמינר לפעילות הצעירות של התנועה. בערב הקודם הגיע למקום טאניוס שרתוני (אנ'), נכדו בן ה-26 של בעל הבניין בן השלוש קומות, שרק שבועיים לפני כן נמכר למפלגה. משפחתו הייתה ידועה בנאמנותה לפלנגות ואחד מאחייניה אף שימש כעוזרו הקרוב של פייר ג'ומאייל. אולם טאניוס שרתוני היה חבר ברשת מחתרתית של המפלגה הסורית הסוציאליסטית הלאומית, שדגלה בחזון "סוריה הגדולה" וקטעה את הברית שלה עם הפלנגות לטובת לחימה לצד אש"ף. מפעילו של שרתוני היה סוכן מודיעין סורי שישב ברומא, וביממה שלפני כן נתן לשרתוני את ההוראה לבצע את ההתנקשות בג'ומאייל, שתוכננה עוד קודם לכן. שרתוני עלה ללא חשד לדירת אחותו בקומה השלישית והניח מטען נפץ על רצפת חדר האורחים בדירתה, ממש מעל המקום בו ניצב דוכן הנאומים בסניף המפלגה. הוא שלח את אחותו מהבית וטיפס על גג של בניין סמוך, שם המתין להגעתו של ג'ומאייל. בשעה 16:10, במהלך נאומו של ג'ומאייל, הפעיל שרתוני את מטען הנפץ בעזרת שלט-רחוק והבניין כולו קרס. ג'ומאייל נהרג יחד עם 26 פעילים בתנועת הפלנגות. רוב הקורבנות היו נערות. גופתו של ג'ומאייל לא זוהתה עד השעה 21:45. בשעה זו לאחר חיפוש מאומץ זיהה ד"ר גדי סדובסקי שנשלח על ידי סגן מפקד אוגדה 98, אל"ם יהודה דובדבני, בהוראתו של שר הביטחון אריאל שרון, את שעון היד של ג'ומאייל על אחת הגופות בחדר הקירור של בית החולים "אוטל דיו (אנ')". בכיס חליפתו הכחולה נמצאו אמצעי זיהוי נוספים: טבעת נישואין, מכתב מאחותו הנזירה ארזה ואיגרת-ברכה לרגל בחירתו ממוח'תאר של אחד הכפרים. לידו הייתה גופתו של ידידו, מזכיר סניף המפלגה באשרפייה, ז'אן נאדר. הלווייתו של ג'ומאייל נערכה בבכפיא (Bikfaya). מאות מלוחמי הפלנגות, שסירבו להאמין שמנהיגם מת, צעקו במהלכה "בשיר חי...בשיר חי"[2].
מותו של ג'ומאייל עורר בישראל דאגה גדולה. למחרת, עם אור הבוקר, נכנסו כוחות רגלים של צה"ל באישור בגין ושרון לתפוס נקודות מפתח במערב ביירות. תוך יומיים הושלמה הפריצה, וכוחות צה"ל שלטו ברחובות הראשיים במערב ביירות ואף הקיפו את המחנות סברה ושתילה מבלי להיכנס לתוכם. יומיים לאחר הירצחו של בשיר ג'ומאייל ביצעו אנשי הפלנגות את טבח סברה ושתילה. לאחר מותו ירש אותו בתפקידו כנשיא לבנון אחיו אמין ג'ומאייל.
הערכות על אופיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדעות באשר לאופיו וערכו של ג'ומאייל חלוקות. מחד גיסא, לאחר מותו, כתב העיתונאי רן אדליסט בספר "מלון פלשתינה": "צריך לתת את הדעת כיצד אנשים מבוגרים, אחראים ורציניים על פי כל קריטריונים מקובלים - חשבו באמת שניתן להמליך את הגנגסטר הקטן הזה בנתוני השטח, האוכלוסייה והשכנים (סוריה)". מאידך גיסא, בספר "פלונטר" שכתב אליעזר "גייזי" צפריר, ראש שלוחת המוסד בלבנון בתקופה שלאחר רצח ג'ומאייל, נכתב על אופיו של בשיר ג'ומאייל: "מנהיגות נחרצת, העזה, אמינות ועמידה מאחורי המילים וגם... ברוטאליות על פי הצורך". צפריר אף הוא מצטרף להערכה שרווחה בקרב "חסידיו" של ג'ומאייל בישראל ובלבנון ש"אילו היה בשיר חי, היו באמת פני הדברים נראים אחרת, בכל התחומים".
בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסרט ואלס עם באשיר בבימויו ארי פולמן מתאר את תחילת מלחמת לבנון, רצח באשיר ג'ומייל והטבח בסברה ושתילה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נחיק נבות, נוצרים את זכרו של באשיר ג'ומייל, באתר הארץ, 20 בפברואר 2009
- אמיר אורן, בגידת "הבן של בגין": הבריון הרוצח שגרם לישראל לדמם בהתנדבות, באתר וואלה, 7 ביוני 2018
- בשיר ג'ומאייל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
אורי משגב, במוסד כבר יכולים לספר על הניסיון המוטרף לשנות את פניה של לבנון, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2022- עופר אדרת, "המלחמה המתוכננת ביותר של ישראל": כך מתאר המוסד את מבצע שלום הגליל, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2022
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ שמעון שיפר, כדור של"ג : סודות מלחמת לבנון, עמ' 23.
- ^ 1 2 אהוד יערי, זאב שיף, מלחמת שולל, עמ' 310-308.
- ^ לטענת תומכי פרנג'יה, מדובר היה בניסיון של בשיר ג'ומאייל להשתלט על המרדה. תומכי אלו שנותרו בחזית טוענים כי פרנג'יה החל לנהל משא ומתן עם סוריה ועושה דברה הבולט בלבנון רשיד כראמה, כדי לזכות בתמיכת סוריה שתעניק לו יתרון על פני המפלגות הנוצריות האחרות. לטענת תומכי החזית, הבריגדה של פרנג'יה החלה ברצף התנקשויות נגד בכירי מפלגת הכתאיב, ורק בעקבותיהן באה המתקפה על ביתו של פרנג'יה.
- ^ אהוד יערי, זאב שיף, מלחמת שולל, עמ' 62.
- ^ שמעון שיפר, כדור של"ג : סודות מלחמת לבנון, עמ' 22.
- ^ שמעון שיפר, כדור של"ג : סודות מלחמת לבנון, פרק ראשון, עמ' 20-11.
- ^ נחום ברנע, הנוצרים הפסידו את המלחמה, כותרת ראשית, 30 בנובמבר 1983
- ^ חיים ברעם, בחילה, כל העיר, 22 בספטמבר 1989
| נשיאי לבנון | ||
|---|---|---|
| לבנון הגדולה (מנדט צרפתי) | שארל דבאס • אנטואן פריבאט-אובארד • חביב פאשא אלסעד • אמיל אדה • פייר ג'ורג' ארלאבוס • אלפרד ג'ורג' א-נקאש • איוב ת'אבת • פייטרו טראד • בשארה אל-ח'ורי • אמיל אדה | 
|
| לבנון (העצמאית) | בשארה אל-ח'ורי • פואד שהאב • כמיל שמעון • פואד שהאב • שארל חילו • סולימאן פרנג'יה • אליאס סרכיס • בשיר ג'ומאייל • אמין ג'ומאייל • רנה מעווד • אליאס הראווי • אמיל לחוד • מישאל סולימאן • תמאם סלאם (בפועל) • מישל עאון | |
| הקודם: אליאס סרכיס |
נשיא לבנון 23 באוגוסט 1982 - 14 בספטמבר 1982 |
הבא: אמין ג'ומאייל |
