לדלג לתוכן

אמיל אדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמיל אדה
إميل إدِّه
לידה 5 במאי 1883
דמשק, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 27 בספטמבר 1949 (בגיל 66)
סאופר, לבנון עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה העות'מאנית, הרפובליקה הלבנונית תחת המנדט הצרפתי, State of Greater Lebanon, הממלכה הערבית של סוריה, לבנון עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Ra's al Nab' Cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מפלגה החזית הלאומית הלבנונית עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא לבנון
11 בנובמבר 194322 בנובמבר 1943
(12 ימים)
20 בינואר 19364 באפריל 1941
(5 שנים)
→ חביב פאשא א-סעד
פייר ג'ורג' ארלאבוס (זמני) ←
ראש ממשלת לבנון
11 באוקטובר 192925 במרץ 1930
(166 ימים)
אוגוסט אדיב פאשא ←
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אמיל אדה

אמיל אדה (ערבית: إميل أده; 18861949) היה פוליטיקאי לבנוני ממוצא מרוני.

אדה נולד למשפחה בעלת נכסים רבים באזור ג'ֻבַּיל הצפוני, את ילדותו עשה בביירות ואת נעוריו בצרפת, שם השתלם בעריכת דין.[1] בסוף 1918 חזר ביוזמת הצרפתים ללבנון, לאחר גלות בפריז בעת מלחמת העולם הראשונה.[2] היטמעותו בחברה הצרפתית הייתה שלמה, ומשחזר ללבנון התגורר ברובע הנוצרי האריסטוקרטי של ביירות, "אל אשרפיה". השפה הצרפתית נעשתה שפתו הראשונה, בעוד שהערבית שלו הייתה עילגת והוא העדיף שלא להשתמש בה.[1]

אדה היה נשיא בית הנבחרים ולקראת הבחירות בשנת 1925 הוביל קבוצה מרונית שזוהתה כ"קלאריקלית" כנגד קבוצה מרונית ליברלית בראשות ג'ורג' ת'אבת, בבחירות לבית הנבחרים.[3] קבוצה של אדה הפסידה בבחירות לבית הנבחרים ואדה מונה לסנאט הלבנוני. לקראת הבחירות לנשיאות בתחילת 1929 עלה שמו של אדה כמועמד מרוני לרשת את מקומו של שארל דבאס.[4]

ב־1929 מונה אדה לראשות הממשלה. באותה עת החל המשבר הכלכלי העולמי לקעקע את חיי הרווחה היחסית של העשור, שעמד להסתיים. אדה ניצל את המשבר לקידומו של הקו האוטוריטטיבי המרוני, שייחל לו. בתמיכת הצרפתים פיזר את הפרלמנט, ושלט באמצעות צווים וזכה לכינוי הדיקטטור של לבנון.[5] אולם הוא הצליח לשמור על מעמד זה חמישה חודשים בלבד. במהלך פרק זמן זה הרחיב את החינוך המיסיונרי ואף עודד את הלכי הרוח שבישרו לאומנות מרונית הנשענת על תודעת מורשת הפיניקיות. אדה קיצץ בתקציב ופיטר עובדי מדינה רבים, דבר שהביא עליו תרעומת רבה.[6] בסוף מרץ 1930 הוא הוחלף על ידי אוגוסט אדיב פאשא.[7]

ב-1934 השתתפה לבנון בתוקף החלטה אישית של אדה ביריד המזרח בתל אביב, מה שלדבריו נועד ל"טיפוח הידידות המסורתית בין שתי השכנות". אדה ספג על כך ב-1936 ביקורת קשה מהאופוזיציה, שמחתה על אדישותו למרד הערבי.[8]

בינואר 1936, נבחר ברוב של 15 נגד 10, בתמיכת רוב הצירים המוסלמים, לנשיא לבנון. הוא מינה את איוב ת'אבת למזכיר המדינה.[9][10]

זמן קצר לפני פרסום מסקנות ועדת פיל, נפגש חיים ויצמן עם אדה בפריז ומסר לו את דו"ח על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית הגובלת בלבנון, ואדה השיב ש"יש לו הכבוד לברך את נשיאה הראשון של מדינת היהודים העתידה לקום" וביקש שחוזה הידידות הראשון שלה ייחתם עם לבנון.[8]

באפריל 1941, לאחר גל הפגנות בלבנון, התפטר אדה מתפקידו.[11]

באוגוסט 1943 התמודד בראש "הגוש הלאומי" בבחירות לפרלמנט הלבנוני, אל מול הגוש הקונסטיטוציוני של בשארה אל-ח'ורי[12]. לאחר הבחירות הצליח אל-ח'ורי להיבחר לנשיא לבנון ואדה נותר באופוזיציה. אולם בנובמבר 1943, לאחר שממשלתו של אל-ח'ורי הכריזה על עצמאות, עצרו הצרפתים את אל-ח'ורי ואת חברי הממשלה ומינו את אדה באופן זמני לראש ממשלה כדי שיערוך בחירות חדשות.[13] לאחר שלושה ימים הרכיב אדה ממשלה בת 14 פקידים,[14] אולם לאחר מספר ימים שחרר הגנרל ז'ורז' קאטרו את ממשלתו של אל-ח'ורי[15] ואדה שב לאופוזיציה.[16] באפריל 1944 הודח אדה מהפרלמנט.[17] במרץ 1945, בעקבות הקמת הליגה הערבית, נפגש עם איוב ת'אבת ואלפרד נקאש לדון בדרכים לשמור על עצמאות לבנון.[18]

אדה התמודד שוב בבחירות, הוביל את האופוזיציה נגד הממשלה, אך הובס בבחירות.[19][20]

אדה ייצג באורח מובהק את אגף המשכילים בעדה המרונית. אדה ראה בלבנון מבצר נוצרי, שיש להגן עליו מפני המוסלמים, גם אם היו הם ערבים לאומיים מודרניים. אדה טען כי פער תרבותי-זהותי זה חצץ בין נוצריי לבנון לבין המוסלמים אשר בה. בעוד המוסלמים היו בעיניו ממשיכי מסורתה של תרבות המדבר, היו המרונים חלק אורגני מתרבות הים התיכון.[2]

במקביל לירידת כוחה של הכמורה עלה מעמדו של אדה כמנהיג הלאומיים המרוניים האנטי-מוסלמיים והפרו-צרפתים. בשלב מסוים היה מוכן אף לשקול את השתחררותה של לבנון מאזורים מאוכלסים במוסלמים[21], בתנאי שיישמרו ההגמוניה המרונית ונוכחותה של צרפת[22]. אולם בעיקרו של דבר נותר אדה נאמן לרעיון "לבנון הגדולה". הוא וחבריו שאפו להגיע בארצם לשליטה מרונית רבה יותר ממה שיצרה מערכת האיזונים המנדטורית. לשם כך חתר אמיל אדה עם הכרזת הרפובליקה לקבלת הנשיאות, אך דבר זה לא עלה בידו.[1]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אמיל אדה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 ארליך, ספר ג, עמ' 115.
  2. ^ 1 2 ארליך, ספר ג, עמ' 114.
  3. ^ הבחירות בלבנון, דבר, 28 ביוני 1925
  4. ^ מי יתנשא בלבנון להבא?, דואר היום, 6 בנובמבר 1928
  5. ^ ארץ ישראל בקונגרס המשי בביירות, דואר היום, 24 בפברואר 1930
  6. ^ לשם קמוצים, דואר היום, 20 בפברואר 1930
  7. ^ ממשלה חדשה בלבנון, דואר היום, 31 במרץ 1930
  8. ^ 1 2 אליהו אילת, 'הציונות הפיניקית' בלבנון, קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה חוברת 35, 1985, עמ' 109-124
  9. ^ המצב בסוריה נשיא מדינת סוריה נכנס לכהונתו, דואר היום, 2 בפברואר 1936
  10. ^ Meir Zamir, Lebanon's Quest: The Search for a National Identity, 1926-39, page 177
  11. ^ נשיא לבנון התפטר, המשקיף, 6 באפריל 1941
    סוריה כיום הזה, דבר, 15 במאי 1941
  12. ^ היום - הבחירות בלבנון, המשקיף, 29 באוגוסט 1943
  13. ^ מאסר ממשלת הלבנון, הפגנות ועוצר לילה בבירות, הַבֹּקֶר, 12 בנובמבר 1943
    העתונות הערבית על המשבר בלבנון, משמר, 14 בנובמבר 1943
  14. ^ אמיל אדה הקים את ממשלתו בלבנון, דבר, 16 בנובמבר 1943
  15. ^ ב-11 ימי אלם, הצופה, 30 בנובמבר 1943
  16. ^ אלפרד נקאש יסד מפלגה אופוזיציונית בלבנון, המשקיף, 26 בינואר 1944
  17. ^ נשללה זכות חברותו של אמיל אדה בפרלמנט הלבנוני, המשקיף, 3 באפריל 1944
  18. ^ נוצרי הלבבון חרדים לעצמאות מדינתם, המשקיף, 20 במרץ 1945
  19. ^ הסכסוך על ראשות השלטון בלבנון, הצופה, 13 בנובמבר 1946
  20. ^ אביגדור יעקבי, בלבנון אין כל חדש אחרי הבחירות, משמר, 5 ביוני 1947
  21. ^ לבנון הקטנה נוצרית, דואר היום, 23 באוגוסט 1931
    אמיל אדה מכחיש, דואר היום, 10 בספטמבר 1931
  22. ^ פנחס לאובר, לבנון והאחדות הערבית, הצופה, 18 במרץ 1945


הקודם:
בשארה אל-ח'ורי
ראש ממשלת לבנון
11 באוקטובר 1929 - 25 במרץ 1930
הבא:
אוגוסט אדיב פאשא
הקודם:
חביב פאשא א-סעד
נשיא לבנון
20 בינואר 1936 - 4 באפריל 1941
הבא:
פייר ג'ורג' ארלאבוס (זמני)
הקודם:
בשארה אל-ח'ורי
נשיא לבנון
11 בנובמבר 1943 - 22 בנובמבר 1943
הבא:
בשארה אל-ח'ורי