בנימין פרנקלין פיישוטו
 | |
| לידה |
1834  |
|---|---|
| פטירה |
1890 (בגיל 56 בערך) |
| מקום קבורה |
בית הקברות בית עולם |
| מספר צאצאים |
9 |
  | |
בנימין (בנג'מין) פרנקלין פיישוטו (באנגלית: Benjamin Franklin Peixotto, 13 בנובמבר 1834 ניו יורק - 18 בספטמבר 1890) היה עורך דין, עיתונאי, דיפלומט אמריקאי, פעיל קהילתי יהודי ופילנתרופ, בן למשפחה יהודית-פורטוגזית עם שורשים בהולנד וקוראסאו, ממנהיגי הארגון בני ברית. הוא נודע, בין השאר, במאמציו כדיפלומט בבוקרשט לעודד את האמנציפציה של יהודי רומניה ולהגן על זכויותיהם נגד האנטישמיות השלטונית.
רקע משפחתי ושנות צעירותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנג'מין פרנקלין פיישוטו נולד בעיר ניו יורק שבארצות הברית, כאחד משמונת ילדיהם של הרופא, הפובליציסט והפעיל הפוליטי הדמוקרטי דניאל לוי מדורו פיישוטו (1843-1800) ושל רחל לבית מנדש סיישאס (1861-1798).[1] ד"ר מדורו פיישוטו, יליד אמסטרדם[2], היה לפרק זמן יושב ראש החברה הרפואית של ניו יורק. הסב מצד האב, מוזס לוי מדורו פיישוטו, יליד קוראסאו,[3] כיהן, בין השאר, כחזן בקהילת שארית ישראל בניו יורק בין השנים 1820–1828. בגיל שנתיים עבר בנג'מין עם הוריו לקליבלנד, שם קיבל אביו עבודה כפרופסור בבית הספר לרפואה. מאוחר יותר, בשנת 1841[4] המשפחה חזרה לניו יורק, שם המשיך האב את עבודתו כרופא בכיר. אחרי מות אביו בשנת 1843, בשנת 1847 חזרו הנער, אמו ואחיו לקליבלנד ובשנות ה-50 של המאה ה-19 החל לנהל בית חרושת לטקסטיל יחד עם ג'יאו איי. דייוויס, Davis, Peixotto & Co.,[5][6] שסיפקה, בין השאר, מדים לצבא בימי מלחמת האזרחים[7] ובמקביל עסק בעיתונאות. בשנים 1862-1856 כתב פיישוטו מאמרי מערכת בעיתון "Cleveland Plain Dealer". הוא עזב ב-1862 כשהעיתון אימץ את השקפתם של ה-copperheaders, דמוקרטים פציפיסטים שהתנגדו למלחמה עם הדרום.[8]
פעילותו הפוליטית והקהילתית באמריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיישוטו למד משפטים והתמחה אצל המשפטן והפוליטיקאי הדמוקרטי סטיבן דאגלס שהפך בשבילו לדמות נערצת. התגייס בעצמו, כמו אביו, לפעילות במסגרת המפלגה הדמוקרטית, ותמך במועמדותו של דאגלס בעת מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1860. בין השנים 1855 ל-1866 היה פעיל בענייני הקהילה היהודית בקליבלנד. הוא היה שותף להקמתם של מוסדות שונים, בהם, יחד עם דייוויס, "החברה היהודית לצדקה" (Hebrew Benevolent Society; 1855, הוא היה גם למזכיר שלה), "החברה הספרותית של הצעירים היהודים" (1860), אותה צירף בשנת 1863 ללשכת בני ברית המקומית שהקים, ע"ש סר משה מונטפיורי.[9] פיישוטו עזר גם כן בהקמת בית מחסה ליתומים יהודים (כיום "בלפר") בקליבלנד. כדי להשיג כספים למימון בית המחסה, גייס ארגוני נשים בתשע ערים גדולות. פיישוטו היה גם חבר בהנהגת קהילת "תפארת ישראל" בקליבלנד וגזברה וניהל את בית הספר ליום ראשון שלה בשנת 1858.[10] עלה במהירות בהירארכיה של ארגון בני ברית ונבחר בגיל 29 בלבד ל"שר הגדול" שלו בין השנים 1865-1863. פעילותו הציבורית הענפה בקליבלנד כללה גם השתתפות בהקמת "איגוד הספרייה המרכנטילית" ועמד זמן מה בראשה. בשנת 1866 עזב פיישוטו את קליבלנד ופתח משרד עורכי דין בניו יורק. בהמשך התיישב בקליפורניה, משנת 1867 בסן פרנסיסקו. בשנת 1870 התמנה על ידי הנשיא יוליסס גראנט לקונסול אמריקאי ברומניה.
הפעילות ברומניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רומניה נוצרה מאיחוד נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה. במדינה החדשה, שחוקתה טרם גובשה סופית, היה מאבק על מתן אזרחות לתושביה היהודים. אישים יהודים שונים (הבנקאי ז'וזף זליגמן, השד"ר חיים צבי שניאורסון מירושלים ואחרים בארצות הברית) הפעילו לחצים על הנשיא האמריקאי, למינויו של בנג'מין פרנקלין פיישוטו לתפקיד הקונסול האמריקאי ברומניה, במטרה שיפעל מתוקף תפקידו זה לקידום נושא מתן האזרחות ליהודים. חיים צבי שניאורסון, שהתקבל אצל הנשיא יוליסס גראנט שטח בפניו את קשייהם של יהודי ארץ ישראל ויהודי רומניה, נסע לסן פרנסיסקו במסגרת סיור ההרצאות וההתרמות שלו באמריקה, הכיר את פיישוטו והתרשם מאוד ממנו. אף על פי שהיה קיים מועמד אחר לתפקיד של קונסול בבוקרשט בשם אדולף בוכנר, שכיהן כפקיד בקונסוליה בבוקרשט,[11] זליגמן ושניאורסון התעקשו שימונה פיישוטו. אחרי היסוסים רבים, הצטרף אליהם גם ידידו של פיישוטו, עורך-הדין והפילנתרופ סיימון וולף, שבהתחלה הופתע מהרעיון החריג בעיניו. הנשיא גראנט, שבגלל פעולות שונות בעברו נחשב לאנטישמי, נענה לבקשתם ואישר את המינוי, ייתכן גם כדי לנסות לערער את הדימוי האנטישמי שדבק בו. הפעילות הבינלאומית לקידום איזרוח יהודי רומניה, שהתחילה ב-1867, בביקור קצר של משה מונטפיורי בבוקרשט, רוכזה בהמשך בידי פיישוטו, אשר ראה בכך את יעודו. בסופו של דבר המאמצים הבינלאומיים לא נשאו פרי ומרבית יהודי רומניה לא זכו לאזרחות המיוחלת אלא לאחר מלחמת העולם הראשונה. מישרתו הדיפלומטית של פיישוטו הייתה ללא שכר ומימונה הובטח על ידי קבוצת יהודים אמריקנים, בעיקר מקרב חברי בני ברית, וכן קרן מבריטניה.[12]
פיישוטו הגיע לבוקרשט עם מכתב מהנשיא גראנט למלך קרול הראשון מבית הוהנצולרן-זיגמרינגן, שלמרות הבטחותיו, נכנע מהר לעמדת צירי הפרלמנט ברומניה. הללו התנגדו למתן אזרחות ליהודים מהיותם "מיעוט שהתרבה דרך הגירה במהלך המאה האחרונה", והצגתם "כסכנה דמוגרפית, כלכלית ותרבותית". במכתבו ציין הנשיא גראנט כי פיישוטו נשלח לשרת ללא שכר, לשם שליחות, כדי לבוא לעזרת היהודים המקומיים, וכי ארצות הברית, שאינה מפלה את אזרחיה מסיבות דת ולידה, מאמינה באופן טבעי כי השקפות אוניברסליות אלה צריכות להיות נחלת כל העולם המתורבת. פיישוטו התקבל אצל המלך קרול וקשר איתו יחסים שהוגדרו כטובים.
אף על פי שנושא איזרוח היהודים לא התקדם, בנוכחותו ובפעילותו בבירת רומניה הצליח פיישוטו לתרום ולהשפיע בתחום האמנציפציה והמודרניזציה של חיי הקהילות היהודיות, וניסה להגן עליהן מפני האנטישמיות המיליטנטית.[13] דעת הקהל היהודית והכללית-הליברלית נסערה מאוד אחרי הפרעות ביהודים בשנת 1872 בערים איזמאיל, קחול ורשקוב בדרום בסראביה, וכן בגלל גזירות שונות שהוטלו, גם במישור מקומי וגם בארצי, נגד היהודים (גירושם ממגוריהם, הגבלתם בתעסוקה ובמסחר, מגבלות ואיסורים בבנייה, בשרותי הדת והחינוך, הטלת קנסות ומיסים כבדים, "שבועת היהודים" וכו'). על סמך דיווחיו של פיישוטו, מזכיר המדינה פיש שלח מכתבים לדיפלומטים האמריקנים בארצות שונות לפעול וללחוץ למען שיפור גישת שלטונות רומניה כלפי היהודים. פיישוטו השיג חנינה מהנסיך קרול לחמשה מתוך היהודים שהואשמו כי גרמו לפריצת המהומות באיזמאיל. ב-1873, ככל הנראה גם בהשפעתו, עיכבו השלטונות יישום החוק לאיסור מכירת משקאות חריפים על ידי יהודים. ב-1874 התאפשרה ליהודים ילידי רומניה קבלת ערבות זמנית לקיומן של זכויות מוניציפליות.
פיישוטו הקים ברומניה את חברת אחוות ציון לצורך קידום החינוך והפצת ההשכלה בקרב היהודים. על בסיס זה הוקמה כעבור זמן לשכת ארגון בני ברית של יהודי רומניה. מאוכזב מיחס השלטונות כלפי בני דתו, יזם פיישוטו הצעה להגירה יהודית המונית מרומניה לארצות הברית. בעוד הממשלה הרומנית קיבלה בשביעות רצון את הרעיון, הוא נתקל בהתנגדות וכעס בקרב חוגים יהודים במערב אירופה ובארצות הברית עצמה, כולל מצד אלה שמימנו את פעילותו, שחששו מפני הגירה כזאת. בין היתר הובע החשש כי הרצון להגר יתפרש כהוכחה ל"חוסר הלויאליות" של היהודים כלפי רומניה. קבוצה של 150 יהודים הצליחו, למרות הכל, להגר לארצות הברית הודות למאמציו. פעילותו של פיישוטו תרמה לפעולות מחאה שננקטו בסופו של דבר כלפי רומניה על ידי נציגי הקהילות היהודיות במערב בוועידת בריסל ב-1876; ובעקבותיה גם ועידת המעצמות שהתכנסה בברלין ב-1878 אחרי המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) (אותה רואים הרומנים כמלחמת העצמאות שלהם) דרשה מרומניה הענקת זכויות אזרחיות שוות למיעוטים הלא נוצריים, שרובם היו יהודים.
בשלהי המאה ה-19 והתחלת המאה ה-20, כהמשך לפעילותו של פיישוטו, התחוללה הגירה המונית של כשליש מיהודי רומניה - לאמריקה.
גם אחרי חזרתו לארצות הברית לא הרפה פיישוטו מדאגה ליהודי רומניה ובשנת 1877 פעל אצל הנשיא רתרפורד הייז, בראש משלחת של הנהגת יהודי ארצות הברית (Board of Delegates of the American Israelites) בעקבות פרעות נגד יהודים בעיר ג'ורג'יו.
שנותיו האחרונות בארצות הברית ובצרפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]משם חזר לארצות הברית ב-1875. בשובו השתתף בהתארגנות ה"איחוד הקהילות העבריות האמריקניות" (Union of American Hebrew Congregations), כיום האיחוד ליהדות רפורמית, שהוקם בראשות הרב יצחק מאיר וייז בשנת 1873. אחרי שהשתתף במערכת הבחירות לנשיאות במחנה של רתרפורד הייז, שזכה להיבחר, התמנה על ידי הנשיא החדש לשמש כקונסול כללי של ארצות הברית בליון שבצרפת. בתפקידו זה כיהן עד 1885, אז חזר לעסקיו ולפעילותו הקהילתית בניו יורק. בשנת 1886 הקים את הירחון "מנורה". היה פעיל בהנהלת המכון הטכני העברי, של החברה לעזרה רפואית, ועוד ארגונים ומוסדות קהילתיים.
בנימין פרנקלין פיישוטו היה נשוי משנת 1858 לחנה שטראוס (1901-1840) ולזוג נולדו תשעה ילדים, מתוכם ארבעה בנים וחמש בנות. בנו הבכור, ג'ורג' מדורו פיישוטו, היה צייר, ובן אחר פרסי, היה איש עסקים, חבר בקהילה האמריקנית בפריז. פיישוטו מת ב-1890 בניו יורק, מסיבוכים של מחלת השחפת ושם גם נקבר.[14]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Louis Sandy Maisel, Ira N.Forman, Donald Altschuler - Jews in American Politics, Bowman&Littlefield, Lanham, Maryland, 2001 p.31
- Esther L. Panitz Simon Wolf: private conscience and public image Associated University Presses, Cranburry New Jersey, 1987
- Carol Iancu - Evreii din România (1866-1919) de la excludere la emancipare ,Editura Hasefer, Bucureşti, 1996
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Cyrus Adler, E.A. Cardozo art. Peixotto family in Jewish Encyclopedia, NYC 1909 ג'ואיש אנסיקלופדיה - מאמר על משפחת פיישוטו, מאת סיירוס אדלר ואי איי. קרדוזו (באנגלית)
- Lloyd Gartner - Encyclopedia Judaica on line 2008 Gale Group אנציקלופדיה יודאיקה ברשת, קבוצת גייל, מאמר על משפחת פיישוטו מאת לויד גארטנר בספריה היהודית הווירטואלית (באנגלית)
- הספרייה היהודית הווירטואלית - יהודים אמריקאים ברומניה באנגלית
- מכתב הנשיא גראנט בנוגע למינוי של בנג'מין פישוטו כקונסול כללי ברומניה
- משפחת פישוטו בארכיון החברה ההיסטורית היהודית
- פיישוטו ב"אנציקלופדיה של תולדות קליבלנד"
- היסטוריה של יהדות קליבלנד-לפי הספרייה הווירטואלית היהודית ברשת
- William Stark The Civil War and Cleveland, in the site Teaching Cleveland, 2011 קליבלנד ומלחמת האזרחים
- הירחון "מנורה" ברשת, 1886
- [1]
- בנימין פרנקלין פיישוטו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
בנימין פרנקלין פיישוטו (1834-1890), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ באתר הגנאלוגי geni
- ^ באתר הגנאלוגי geni
- ^ באתר הגנאלוגי geni
- ^ Encyclopedia of Cleveland History
- ^ Encyclopedia of Cleveland History
- ^ The History of Jewish Cleveland
- ^ The Civil War and Cleveland
- ^ Encyclopedia of Cleveland History
- ^ Encyclopedia of Cleveland History
- ^ Encyclopedia of Cleveland History
- ^ E.Panitz p.44
- ^ E.Panitz p.47-48
- ^ Leon Volovici - בערך: "רומניה" ב-The Yivo Encyclopedia of Jews in Eastern Europe: The modernization process accelerated and the Jews’ legal status improved somewhat due to the" remarkable contribution of Benjamin Franklin Peixotto, the American consul in Bucharest in 1870"
- ^ C.Adler, E.A. Cardozo