שבועת היהודים
שבועת היהודים (בלטינית: juramentum more judaico) הייתה שבועה מיוחדת ומשפילה שיהודים אולצו להישבע בה בהתדיינויותיהם בבתי דין נוצריים או מוסלמיים.
הידיעות שנפוצו בין הגויים בנושא מנהג התרת הנדרים בתפילת כל נדרי וגם בדרכים אחרות, גרמו לכך שנוצר אי אמון כלפי שבועות של יהודים. אי האמון היה מבוסס על החשש שמכיוון שיש ליהודי דרכים לביטול הנדר, הוא לא חש מחויב לדבר אמת תחת שבועה או לקיים דברים שנשבע לעשות.
הנוסח הביזנטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]השבועה המיוחדת ליהודים, שנועדה לגבור על התרת הנדרים, הומצאה לראשונה בימי האימפריה הביזנטית, בתקופתו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, ב-531. הקיסרים הביזנטים, שבאו אחרי יוסטיניאנוס, קונסטנטינוס השביעי פורפירוגנטוס וניקופורוס השני, קבעו טקס בעל סממנים משפילים, שהיהודי הנשבע היה חייב לעמוד בו. היהודי הנשבע היה חייב להקיף עצמו במקלעות קוצים, להחזיק את ספר התורה בידו ולהגיד:
בשם אלהים המבורך... אשר ברא את השמיים ואת הארץ, והנהיגנו בחרבה דרך ים סוף לארץ אשר הבטיח לנו, הנני נשבע שלא אשקר. והיה אם אמצא נשבע לשקר, יענישני ה' אלוקינו בצרעתו של גיחזי ונעמן ובעונשו של עלי, ותפתח האדמה את פיה ותבלעני חיים, כמו את דתן ואבירם.
היה גם טקס אחר, שבו חויב היהודי הנשבע לעמוד בעת שבועתו חגור חגורת קוצים בתוך חבית מים.
הנוסח הצרפתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת קרל הגדול השתמשו בממלכתו בנוסחים הביזנטיים והשליטים שבאו אחריו הוסיפו מיני קללות ואיומים. בספר חוקים צרפתי מהמאה ה-11 נקבע שלצורך שבועה חייב יהודי לענוד זר קוצים על צווארו, לעמוד בברכיים כבולות וענף של שיח קוצני בין שוקיו. בעיר ארל, ב-1150, חויבו היהודים, בעת מתן השבועה, לשים אזור קוצים על מותניהם ועל צוואריהם, בעת שהרב קרא את כל הקללות הכלולות בתורה. על פי נוסח נוסף חויב היהודי לעמוד ברגליים יחפות על עור מדמם שנפשט מעגל או כבש ובו זמנית להצביע באצבעות ידו הימנית על ספר תורה פתוח.
הנוסח הגרמני
[עריכת קוד מקור | עריכה]בגרמניה במאה ה-13, אולץ היהודי הנשבע לעמוד על עור של חזירה, מול ספר תורה פתוח. יהודי שהגיע לבית המשפט של ברסלאו היה חייב להישבע בגילוי ראש. ב־1555, בגרמניה, הוטלה חובת שבועה בבית הכנסת על כל יהודי שחובו עלה על 25 פלורין, בנוכחות רב ומניין מתפללים, בעת קריאת פרשת התוכחה.
חוק מ־1422 בשלזיה חייב את היהודי הנשבע לעמוד על ספסל בעל שלוש רגליים ועל כל נפילה מהספסל נקנס הנשבע, ואם נפל ארבע פעמים נמצא חייב במשפט.
לפי חוק של סקסוניה מ־1800, היה על היהודי להישבע על ספר תורה פתוח בפרק עשרת הדיברות, כשהוא מצביע בידו על הדיבר השלישי וזאת בנוכחות שלושה יהודים הגונים שאינם שארי בשר או שותפים של הנשבע.
הנוסח המוסלמי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הארון א-רשיד הטיל על היהודים שבממלכתו שבועה בזה הנוסח:
ואם לא [אם זאת שבועת שקר]... יהפוך האלהים את מאכלך לבשר חזיר... וישליט האלהים עליך ועל ביתך בפעם השנייה את נבוכדנצר, אשר יהרוג את המוכשרים למלחמה ויקח את הילדים בשבי ויחריב את הערים... וינקום בך האלהים נקמת כל לשון אשר בה כפרת ונקמת כל פסוק אשר סירסת... והשבועה הזאת חלה עליך ועל בניך עד יום תחיית המתים.
בשנות הארבעים של המאה ה-14 הועתקה השבועה הבאה עבור ספר לימוד שנועד לפקידי מזכירות ממשלת הממלוכים:
היהודי נשבע באלוהים, ששלח את משה ובתורה ומה שכתוב בה, שאם לא יאמר את האמת, יהיא דינו כדינם של עבדי פרעה והמן, כמי שעזר לנבוכדנצר להחריב את בית המקדש ולעשות טבח בבני ישראל, כמי שאינו מאמין באש שלהטה בסנה, כמי שמחלל את השבת ואינו מאמין בקדושת החגים, כמומר שעבר לנצרות ומאמין בישו ובמרים, הוא המשיח שעליו דיבר משה... ומתיר לאכול את בשר הגמל, החלב והמעיים... אם לא יאמר את האמת יהיה בחרם, יובל שוב למדבר ולא יזכה לטעום מהמן ומהשלווים ולא יהיה לו חלק בישראל.
לא ידוע על נוסחים נוספים בארצות מוסלמיות, ולכן משערים שזו הייתה בעיקר שבועה נפוצה בארצות נוצריות, כפי שמרמז גם אזכורו של ישו.
הנוסח הרומני
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנסיכות מולדובה הונהגה לראשונה שבועת היהודים בתקופת השליט גריגורה גיקה (1739–1741).[1] אותר נוסח מ-1786, מתקופת שלטונו של אלכסנדרו מברוקורדאט, שהועתק פעם נוספת ב-1828, בתקופת שלטונו של יואן-סנדו סטורזה. נוסח זה הונהג ביאשי ובערים אחרות של נסיכות מולדובה. בטרם מתן השבועה, היה על היהודי לצום, לגזור את ציפורני ידיו ורגליו, לטבול במקווה, ללבוש תכריכי מת ולהתיצב בבית הכנסת ביום שני או ביום חמישי, כשקוראים את ספר התורה, להתעטף בטלית ולהניח תפילין של יד ושל ראש, לפתוח את ארון הקודש ולהוציא את ספר התורה בידיו. את בית הכנסת היו צריכים להכין עם רקע אפור על ידי הדלקת נרות שעווה שחורים, עבורו ועבור ילדיו. הנשבע היה אמור לשכב על מיטת מת ומעל ראשו החזיקו נר ותקעו בשופר שבע פעמים, תוך כדי הקראת כל הקללות מהתוכחה. הנשבע אמור היה לחזור אחרי הרב, להניח את אצבעותיו על ספר התורה ולהגיד שמע ישראל ופסוקים נוספים. השופט או בא כוחו איימו על הנשבע שאם ישקר תפתח האדמה את פיה ותבלע אותו, את רעיתו, את ילדיו, את הוריו ואת כל רכושו.
בנסיכות ולאכיה השכנה הנהיגו את השבועה מ-1800 והוסיפו כמה פרטים לטקס המשפיל: מיטת המת כוסתה באריג שחור ולידה הוצבו שני נרות שחורים, הנשבע עמד יחף, ובנוכחות מניין יהודים מהמכובדים ביותר קרא את השבועה, בעודו מחזיק בספר התורה ונוגע במיטת המת. בו זמנית תקע הרב בשופר וקרא את הקללות, ואחרי כל קללה נדרשו הנשבע ויתר היהודים להגיד "אמן".
במולדובה הודפס תוכן השבועה על דף מיוחד בזה הנוסח:
מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמיים לתפילתנו... על דעת המקום ועל דעת הבית דין של מעלה, באתי להישבע בבית הכנסת הקדוש הזה. אני נשבע לפני האלהים החי, שברא את השמיים ואת הארץ, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, כשם שאלהים אמת ובית הכנסת הקדוש הזה אמת והתורה הקדושה הזו אמת, כך אני נשבע אמת, אם אולי אני נשבע שבועת שקר או שיש לי עכשיו מחשבה אחרת ואיני נשבע בלב שלם ובכל נפשי או שיש לי מחשבה זרה ואיני נשבע באמת, תחולנה עלי כל הקללות של התוכחה שבתורה, אמן!
ואני אבלע כמו שנבלעו קורח וכל עדתו באדמה, אמן!
וכל החלומות הנוראים יחולו עלי, אמן!
ואלהים יביא בקרוב עלי, על ילדי וקרובי, שנה שחורה, אמן!
ברק יפגעני, אמן! ושמי ימחק מבין היהודים, אמן!
ולאחר מותי לא תקבלני האדמה, כשם שפלט הים את המצרים ולא אוכל לבוא לקבר ישראל וכל הצרות והצרעת שבאו על איוב תבואנה עלי, אמן!
ואלקה מידי הקדוש ברוך הוא בעשר מכות, כמו שהוכו פרעה והמצרים, אמן!
ואהיה נע ונד ולא תהיה לי פת-לחם בכל מקום שאהיה, אמן!
וחתימה שחורה ורעב ויכני בכל המחלות הקשות ולא תהיה לי שום הצלחה בכל אשר אפנה ויחולו עלי כל הבלבולים, אמן!
לא אזכה לבוא בביאת המשיח, אמן!
כשם שאלהים אמת והתורה הקדושה אמת, כך אני נשבע באמת, אמן, אמן, אמן, סלה!
שבועת היהודים בארצות אחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפרשבורג, ב־1376, נקבעה שבועת יהודים מיוחדת רק על תביעות בשווי עשרה פונטים (דינרים) ומעלה ועל תביעות פחותות מכך הורשו היהודים להישבע על טבעת המנעול של שער בית הכנסת. כך נהגו גם בעיר קרמס.
במהלך המאה ה-12 והמאה ה-13 הונהגה בספרד הנוצרית השבועה על ידי מלכי קסטיליה, אלפונסו השמיני ואלפונסו העשירי. במספר קהילות ספרדיות ניתן היה לקבל פטור מהשבועה תמורת תשלום.
ב־1770, באחת מערי איטליה, לאחר סכסוך כספי בין יהודי לנוצרי, היהודי סירב להישבע לפי הנוסח המיוחד ליהודים, באולם שחור, מואר באור של נרות שחורים וכו'. המקרה נידון ברומא ונפסק נגדו, כי סירבו להאמין לשבועה רגילה של יהודי.
הרבנים שהשביעו טירונים יהודים בצבא האימפריה הרוסית חויבו בשבועה מיוחדת, חמורה במיוחד.
המאבק לביטול השבועה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השבועה החמורה, המלווה בטקס משפיל ומכביד, שימשה כמנוף לחץ על היהודים במחלוקות שלהם עם הלא יהודים, כך שבמקרים רבים יהודי ויתר על זכויותיו, רק כדי שלא ייאלץ לעבור את טקס שבועת היהודים. בתקופה שלאחר המהפכה הצרפתית וכיבושי נפולאון, כשרוח השוויון פשטה על פני אירופה, היו שביקשו לשנות את השבועה.
במהלך המאה ה-18, בהשפעת משה מנדלסון, מותנה שבועת היהודים בפרוסיה. גם במדינות גרמניות אחרות חל התהליך הזה, בהדרגה, ברבע השני של המאה ה-19. ב-1818 שונתה השבועה בהולנד, ב-1839 בסקסוניה, ב-1838 וב-1860 ברוסיה, אך השבועה המשיכה להתקיים בכמה ערים עד המהפכה הבולשביקית. ב-3 במרץ 1846 בית המשפט העליון של צרפת הכריז שהשבועה נוגדת את החוקה. ב-15 במרץ 1869 ביטלה גם פרוסיה את השבועה. השבועה בוטלה רשמית ברומניה רק ב-1912, וגם אחרי זה היו ערים ברומניה שהמשיכו בכך עד שנות העשרים של המאה ה-20.
במאבק לביטול השבועה התבלטו אישים כמו אדולף כרמייה בצרפת, שהביא לביטול השבועה בהגינו על הרב איזידור לאזאר שסירב לפתוח את בית הכנסת לשם עריכת השבועה. ברומניה התבלטו הרב הספרדי הראשי של בוקרשט, חיים בז'רנו, והרב ישראל מרגוליס מבראילה, שנעלו את בתי הכנסת שלהם כדי למנוע את עריכת השבועה, והרב אבנר קסוואן מרמניקו סראט, שסירב להשתתף בטקס. בלטו בפעילותם הציבורית ובפובליציסטיקה האישים הבאים: דוקטור יעקב נימירובר, הרב יצחק איזיק טאובס מברלאד ודוקטור יעקב נאכט מפוקשאן (השניים כתבו מחקרים השוואתיים על השבועה ושלחו עצומות לשלטונות), והרב מאיר מוריץ בק, שכינה את השבועה "מורה בארבארו", ונטל חלק חשוב במאבק לביטולה. במרכז ובמערב אירופה התבלטו, בנוסף למנדלסון – יום-טוב ליפמן צונץ, הרב שלמה יהודה רפפורט והרב זכריה פרנקל.
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שי פוגלמן, חגורת קוצים ליהודי, הארץ, מוסף שבועות, 28 במאי 2010
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שבועת היהודים, דף שער בספרייה הלאומית
