בנותיה של ביליטיס
 | |
| מדינה |
ארצות הברית  |
|---|---|
| מטה הארגון |
סן פרנסיסקו |
| מייסדים |
דל מרטין, פיליס ליון |
| תקופת הפעילות |
1955–הווה (כ־69 שנים) |
  | |
בנותיה של ביליטיס (באנגלית: Daughters of Bilitis) היה הארגון הראשון שפעל למען זכויותיהן של לסביות בארצות הברית. הארגון, שנוסד בשנת 1955 בסן פרנסיסקו, פעל במשך 14 שנים, שבמהלכן תרם לקידום מעמדן החברתי של לסביות, לחינוך ומיגור הבורות העצמית בקרב להט"בים, ולשינוי הגישה השלילית כלפי להט"בים באוכלוסייה הכללית ובקרב חוקרים ומטפלים מתחומי בריאות הנפש. הישגיו של הארגון בולטים על רקע העובדה שפעל בעיצומה של בהלת הלבנדר בשנות ה-50 בארצות הברית.[1]
תחילה שימש הארגון כאלטרנטיבה חברתית לברים של לסביות, אשר נחשבו כבלתי חוקיים ולפיכך היו נתונים לפשיטות משטרתית. עם התרחבותו של הארגון עבר מוקד פעילותו לתמיכה בנשים שחששו לצאת מהארון ולהסברה על זכויותיהן ועל ההיסטוריה הגיית. בשנות ה-60 חלה, בהשפעת תנועת זכויות האזרח, רדיקליזציה בעמדת חברותיו ומעבר לפעולה אקטיבית יותר. דעיכתו של הארגון החלה עם חילופי הדורות בו ועם העדפתן של לסביות רבות לפעול במסגרת ארגונים פמיניסטיים. הארגון חדל מלהתקיים כארגון כלל-ארצי בשנת 1970, אך מספר סניפים מקומיים המשיכו להתקיים באופן עצמאי. המגזין "The Ladder", ששימש כאמצעי התקשורת העיקרי בין חברות הארגון, נסגר ב-1972.
כתריסר ארגונים פמיניסטיים ולסביים קמו בעקבות "בנותיה של ביליטיס".
רקע: היחס ללהט"ב בשנות ה-50 בארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנות ה-50 של המאה ה-20 בארצות הברית נודעו כשנים של "בהלת הלבנדר". יחסה של החברה האמריקאית ללהט"בים באותן שנים הושפע הן מהמקארתיזם והן מסיווגה של הקהילה הרפואית את ההומוסקסואליות כמחלה נפשית. בשל סיווג זה נחשבו הומואים כקבוצת סיכון ביטחונית שניתנת לסחיטה בקלות יחסית. כתוצאה מכך נחקקו חוקים שונים שפגעו בזכויות הומוסקסואלים, ורבים שנחשדו כהומואים פוטרו משירות הממשל הפדרלי והממשל המקומי במדינות השונות. במקביל נערכו באותה תקופה פשיטות משטרתיות על ברים גאים ברחבי ארצות הברית.
הקמת הארגון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1955, עת מלאו שלוש שנים לזוגיותן של דל מרטין ופיליס ליון, התלוננו השתיים בפני זוג מכרים הומואים כי הן אינן מכירות לסביות נוספות. בתגובה הציע אחד מבני הזוג לפתוח מועדון חברתי למטרה זו.[2] ההצעה נפלה על אוזניים קשובות, ובאוקטובר 1955 התאספו ארבעה זוגות נשים למפגש חברתי. בנות החבורה ביקשו מקום מפלט שבו תוכלנה לרקוד ללא חשש וללא עיניהם הפקוחות של המשטרה או המשפחות.[3] הן החלו נפגשות באופן קבוע, ובחלוף מספר פגישות החליטו למסד את פעילותן ולהרחיבה, ולשם כך מינו את מרטין כנשיאתן.
שם הארגון וסמליו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפגישתן השנייה החליטו חברות הקבוצה לכנות את עצמן "בנותיה של ביליטיס". ביליטיס הוא שמה של משוררת בדיונית, בת זמנה של סאפפו כביכול, שאת שיריה, נושאי האופי האירוטי-לסבי, פרסם בשנת 1894 המשורר הצרפתי פייר לואי (Louÿs), באסופה שנקראה "Les Chansons de Bilitis" (שירי ביליטיס). חוסר בהירותו של השם והמסתורין שבו היו שיקול נוסף לבחירתו. כך גם מרטין וליון לא ידעו בתחילה מה משמעותו הנסתרת, והצדיקו את השם באומרן כי אם תתעוררנה שאלות ביחס לארגון ניתן יהיה להשיב כי מדובר במועדון שירה.[4][3] הצורך בשמירה על פרטיות החברות במועדון היה לקושי מובנה בגיוס חברות חדשות אליו. המילה "בנותיה" נועדה ליצור אסוציאציה לארגונים חברתיים שפעלו באותה תקופה, כדוגמת הארגון "בנות המהפכה האמריקאית".
נוסף לשם עוצבה לארגון לעתיד סיכת דש, נבחרו לו צבעים מייצגים ונבחר מוטו שאול מצרפתית: "Qui vive" ("על המשמר", "במצב הכן").
ממועדון חברתי לארגון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחלוף שנה מהמפגש הראשון פרשו מרבית משתתפותיו, אך הקבוצה גדלה והגיעה ל-16 חברות. במקביל החליטו חברות הקבוצה כי ברצונן להיות יותר מאלטרנטיבה חברתית לברים גאים. מתוך הבנה כי לא יחול שינוי חברתי מבלי שיחול קודם כול שינוי בתפיסתן העצמית של הלסביות, הוחלט להתמקד בהעלאת מודעותן של נשים ללסביות, ובהפחתת תחושות השנאה העצמית, שהתעצמו בשל הלכי התקופה.[5]
לאחר שהבינו כי הן אינן מורשות לפרסם את מפגשיהן בעיתונות המקומית, הוחל בהוצאתו לאור של עיתון עצמאי, שהופץ בין מכרות וחברות. הגיליון הראשון יצא לאור באוקטובר 1956 תחת השם "The Ladder" (הסולם). העיתון היה לכתב העת הלסבי הראשון שהופץ בתפוצה כלל-ארצית בארצות הברית (הראשון היה "Vice Versa"). מרטין הייתה לנשיאת העיתון וליון לעורכת הראשית שלו.
בשנת 1957 נרשם הארגון כמוסד ללא כוונת רווח.[6] בשנת 1959 היו לו סניפים בערים ניו יורק, לוס אנג'לס, שיקגו, רוד איילנד וסן פרנסיסקו.[7]
חזון הארגון ויעדיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]חזון הארגון, שנכתב זמן קצר לאחר הקמתו, התייחס לבעיה המרכזית שעִמה התמודדו מרטין וליון כזוג: היעדר מידע על הומוסקסואליות נשית.[8] "בנותיה של ביליטיס" הציגו עצמן כ"ארגון נשים למטרת קידום האינטגרציה של ההומוסקסואלים בחברה".[9] מסמך החזון של הארגון כלל ארבעה סעיפים המפרטים על-פי קדימותם את הדרך למימוש החזון. החזון הודפס על גבי הכריכה הפנימית של המגזין בכל גיליון עד לשנת 1970.
סעיפי מסמך החזון:[9]
- חינוך בעלת השונות (variant)[10]... על מנת לאפשר לה להבין עצמה ולהתאים עצמה לחברה... כל זאת יושג באמצעות הקמת... ספרייה... שתתמקד בנושא החריגות המינית; באמצעות מתן חסות לדיונים ציבוריים [בנושא]... אשר ינהלו אישים מובילים מתחומי המשפט, הפסיכיאטריה, הדת ותחומים נוספים; ובאמצעות עידוד סגנון התנהגות ולבוש המקובל בחברה.
- חינוך הציבור... כך שיוביל בהדרגה למיגורן של דעות קדומות וטאבואים מוטעים...
- השתתפות בפרויקטים מחקריים שפסיכולוגים, סוציולוגים ומומחים אחרים, מורשים ואחראים, מנהלים במטרה להרחיב את הידע על הומוסקסואלים.
- בחינת חוקי העונשין הנוגעים להומוסקסואלים, העלאת הצעות לשינוי,... וקידומם של שינויים באמצעות בתי המחוקקים במדינות [=מדינות ארצות הברית] השונות.
השנים הראשונות: אופי הפעילות והתגובות שעוררה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשאר ארגוני התנועה ההומופילית, ובראשם אגודת מאטאשין, גם "בנותיה של ביליטיס" נקטו בתחילה בגישה המעודדת את השתלבותם של להט"בים בקרב החברה ההטרוסקסואלית.[11] הדבר בא לידי ביטוי בדיון הממושך על נאותות הלבוש הבוצ'י או הפמי ועל ביצוע של קטגוריות מגדר בקרב חברות הארגון. בשנתו הראשונה לפעילות היה הכלל כי בפגישות הארגון לא ילבשו מכנסי גברים. חלק מחברות הארגון העידו מאוחר יותר כי כלל זה לא קוים דה פקטו.[12]
הקושי במימוש מטרותיהן וההשתלבות בחברה ניכר במהלך במהלך המירוץ לראשות העיר סן פרנסיסקו בשנת 1959. במהלך המירוץ שימש הארגון מטרה לחִציו הפוליטיים של ראסל וולדן, שהתמודד מול ראש העיר המכהן ג'ורג' כריסטופר. הראשון רמז כי כריסטופר הופך את העיר למרחב בטוח לסוטי מין.[13] בין חומרי התעמולה שהפיץ: "הורים לבנות - אל תשבו בחוסר מעש ושאננות בעודכם סבורים כי בשל היותכם הורים לבנות ולא לבנים הרי ש'הכול בסדר'... היו ערים לקיומו של ארגון לסביות שחברותיו הן נשים הומוסקסואליות, הוא 'בנותיה של ביליטיס'."[7]
הארגון מצא עצמו מתמודד גם מול רשויות השלטון. מתוך מטרה למנוע את התגלגלות שמותיהן של חברות הארגון לגורמים בלתי רצויים, היו בנמצא רק שני עותקים של רשימת מנויי המגזין "The Ladder". זמן קצר לאחר שהועברה הרשימה ממטה הארגון ניסתה משטרת סן פרנסיסקו לאתרה במקום.[14] גם הבולשת הפדרלית (FBI) עקבה אחרי הארגון ובשנת 1959 נכחה בחלק מישיבותיו. סוכניה דיווחו כי "מטרת הארגון היא לחנך את הציבור לקבל את הלסביות ההומוסקסואליות לחברה".[7]
כינוסים כלל-ארציים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1960 ערך הארגון בסן פרנסיסקו את הכנס הכלל-ארצי הראשון שלו, ובעקבותיו נערך כנס אחת לשנתיים, עד לשנת 1968. הודעות בדבר הכנס נשלחו לכלי התקשורת המקומיים, כשחלקן התגרו מפורשות בוולדן ובדעותיו.[15] כ-200 נשים השתתפו בוועידה, שאליה הגיעה גם משטרת העיר, שביקשה לבדוק האם יש בקרב באות הכנס נשים הלבושות בבגדי גברים. דל מרטין הכניסה את המשטרה למאורע כדי שייווכחו במו עיניהם כי כל הנשים לבושות שמלות וגרביונים ורגליהן נישאות על גבי עקבים. תוכנית הכנס כללה דיון על חוקיות ומוסריות הברים הגאים, מצגת מטעם האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות, ודברי תוכחה מפיו של כומר מהכנסייה האפיסקופלית, שהזכיר למשתתפות הכנס את היותן חוטאות.[16] בכנס הוענקו גם פרסים מטעם הארגון לגברים שחברו למאבקן וכונו בשם "בניה של ביליטיס", בהם עורך הדין של הארגון, צלם הארגון וחברים מאגודת מאטאשין שסייעו בארגון הכנס.
שנות ה-60 – שינויים בארגון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1960 החלו להגיע למערכת Tha Ladder מכתבים שזעמו על המדיניות הקונפורמיסטית של הארגון.[17] בשנות ה-70 הודו מרטין וליון כי יעדיו המקוריים של הארגון ארכאיים במקצת, אך ציינו כי בשנות ה-50 וה-60 הם נחשבו בקרב להט"בים רבים לרדיקליים ולבלתי מושגים.[18]
בשנת 1961 ערכה משטרת סן פרנסיסקו את הפשיטה הגדולה ביותר עד אז על ברים גאים, שבמסגרתה נעצרו כ-100 איש. בפשיטה נוספת בשיקגו הוכרחו נשים שנעצרו להתפשט חלקית על מנת להוכיח כי אינן גברים. הפשיטות הובילו לקריאה על גבי העיתון לפעולה אקטיבית כנגד הדיכוי. בלשון הדו"ח על המאורעות: "אם תקווה בקרבנו לנצח אי פעם במאבקנו, חובה עלינו להילחם. ראשית יש להשתחרר מכבלי הפחד, שכן הוא לבדו הוא אויבנו המצוי בכל מקום".[19] אף על פי כן, בכינוס השני של "ביליטיס" שנערך בשנת 1962, שבה וטענה נשיאת הארגון ג'יי בל בזכות הגישה הפּרַגמטית לשילובן של לסביות בחברה ובעד גילוי סבלנות כלפי פעולתה האיטית של מערכת המשפט הפלילית.
בשנת 1963 השתנו פניו של הארגון. זאת בעקבות תרומות אנונימיות לארגון שהחלו להתקבל מתורמת שכינתה את עצמה "פנסילבניה", אשר תרמה במהלך חמש שנים סכום מצטבר של כ-100 אלף דולרים באמצעות כתיבת המחאות לחברות שונות בארגון, שהעבירו לו את ההמחאות,[20] ובעקבות עזיבתה של עורכת המגזין "The Ladder" דל מרטין והחלפתה בידי ברברה גיטינגס.
למשרת העורכת של המגזין נודעה חשיבות רבה בשל היותו אמצעי התקשורת המרכזי בין הנהגת "ביליטיס" הארצית לסניפיה ולחבריה של התנועה. גיטינגס החלה בביצוע שינויים מרחיקי לכת במגזין, כשהיא שמה דגש על הגברת נִראותו של הארגון. אחת ממטרותיה הייתה "יישור קו" של הארגון עם "הארגונים ההומופיליים של החוף המזרחי" (East Coast Homophile Organizations, ECHO) – קואליציה של ארגונים ומועדונים חברתיים ופוליטיים להומואים ולסביות בחוף המזרחי של ארצות הברית.
שלוש שנים לאחר הכנס הארצי הראשון של הארגון וקהל השומעים בכנסי הלהט"ב לא נותר עוד דומם בפני דברי תוכחה. כך השיב אחד מבאי כנס ה-ECHO ב-1963 לדבריו של ד"ר אלברט אליס כי הומוסקסואלים הם פסיכופתים, באומרו "כל הומוסקסואל שיבחר לבוא מרצונו לטיפול אצלך, ד"ר אליס, חייב להיות פסיכופת!", תגובה שזכתה לתרועות מהקהל.[21] השינויים הפרסונליים בארגון המשיכו אף הם כשבשנת 1964 החלו מרטין וליון להפחית מאחיזתן בארגון, באומרן כי אין תוקף לארגון שנשען על פועלן של שתי נשים בלבד, ושעצמאותו של "בנותיה של ביליטיס" דורשת את "ירידתן מהבמה".[22]
מרטין וליון הצטרפו ל"מועצה על הדת וההומוסקסואל" (Council on Religion and the Homosexual) שהוקמה זמן קצר קודם לכן על מנת ליצור דיאלוג בין הממסד הדתי להומואים ולסביות. הן תמכו גם בצירופו של "בנותיה של ביליטיס" למועצה, אולם תקנה ישנה של הארגון, שאסרה עליו מלחבור לארגונים עצמאיים אחרים, מנעה את הצירוף (מטרתה המקורית של התקנה הייתה למנוע חבירה לארגונים שהזדהו עם יעדים קומוניסטיים בעיצומו של המקארתיזם).
בשנים 1964–1965 החלו פעילות בולטות בתנועה, ובהן ברברה גיטינגס, דל מרטין ופיליס ליון, לפקוד ביחד עם חברי אגודת מאטאשין משמרות מחאה מול הבית הלבן, מחלקת המדינה ובנייני ממשל אחרים, במסגרת מאבקי התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. כעורכת "The Ladder" עודדה גיטינגס פעילוֹת נוספות לעשות כמותן. לא כל הנהגת הארגון ראתה מהלכים אלו בעין יפה, וסוגיית האקטיביזם הפכה לנושא שנוי במחלוקת בקרבה. גיטינגס המשיכה בקו הפעולה האקטיבי באמצעות הטור הקבוע שלה בעיתון – "Living Propaganda" – שבו יצאה בקריאה לנשים לצאת מהארון בפני חבריהן ומשפחותיהן. פעמים רבות פרסמה גיטינגס קטעים מאת פרנק קמני, שקרא אף הוא לנקוט בפעולה פוליטית. בעוד חלק מהקוראות הגיבו בחיוב לדבריו של קמני, אחרות נרתעו מהטון הפוליטי שבדבריו. חלקן אף כעסו על עצם מתן העצות לנשים דווקא מפי גבר. מנהיגות "בנותיה של ביליטיס" לא "חיבבו" את קמני ולא ראו בעין יפה את החלטותיה של גיטינגס בעריכת המגזין, מה שהוביל להעזבתה את משרת העריכה בשנת 1966.[23]
עליית קרנו של הפמיניזם בקרב חברות הארגון
[עריכת קוד מקור | עריכה]באמצע שנות ה-60 החל הפמיניזם לזכות בעדיפות גבוהה יותר בסדר העדיפויות של חברות ארגון רבות. בשנת 1966 הצטרפו מרטין וליון ל"ארגון הלאומי לנשים" והפצירו בקוראות "The Ladder" לעשות כמותן.[24] ההיסטוריון מרטין מיקר מציין את הכנס המשותף לבנותיה של ביליטיס ולוועידת הארגונים ההומופילים הצפון אמריקאית (NACHO) בשנת 1966 כנקודת המפנה בקרב חברות הארגון במתן עדיפות לסוגיות פמיניסטיות על פני סוגיות של קידום לסביות.[25] הכנס המשותף היה הכנס הגדול ביותר שהפיק הארגון, הוא זכה לפרסום בתקשורת בסן פרנסיסקו והשתתפו בו מספר רב של דוברים מוכרים בארצות הברית.
לאחר שחשו כי מצוקותיהן הייחודיות לא מוצאות מענה בידי ארגוני התנועה ההומופילית, החלו לסביות רבות להזדהות יותר עם נשים הטרוסקסואליות וארגונים פמיניסטיים.[26] כך במסה משנת 1966 הצביעה נשיאת הארגון באותה תקופה, שירלי וילר, על ההבדלים בין הבעיות מולן ניצבים הומואים לאלו שבפניהן ניצבות לסביות: הומואים נתקלו יותר בהטרדות משטרתיות, שידול של שוטרים לביצוע דבר עבירה כמו זנות וסקס במקומות ציבוריים. הבעיות הייחודיות ללסביות היו מחסור בביטחון תעסוקתי ואפשרויות קידום מקצועיות; ואפליה בסוגיות של דיני משפחה ומשמורות על ילדים.[27]
בנותיה של ביליטיס הושפעו גם מחילופי הדורות. חברות צעירות וחדשות בארגון לא חלקו את דאגותיהן עם החברות הוותיקות בו. גם דרכי הפעולה המהפכניות של שנות ה-60 קסמו להן יותר מהאיפוק היחסי בו נהגו בארגון. המחלוקות בקרב חברות המועצה הארצית של הארגון התרבו והקשו על פעולתם של הסניפים המקומיים, אשר נדרש להם אישור מהמועצה הארצית לקידום נושאים שונים.[26] חברות ותיקות שהתאכזבו מהארגון נטשו אותו בעוד לסביות צעירות נמשכו יותר לארגונים הפמיניסטיים החדשים. דעיכת הארגון נראתה בכנס שנערך בדנוור בשנת 1968, אליו הגיעו פחות מ-200 משתתפות.[28]
התפרקות הארגון ומורשתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר עזיבתה של גיטינגס נערך "The Ladder" למשך תקופה קצרה בידי הלן סאנדוז (Sandoz), שעזבה את המשרה בשל השפעתה השלילית על חיי הזוגיות שלה.[29] שרביט העריכה הועבר ב-1968 לידיה של ברברה גרייר, ששימשה לפרקים כמבקרת ספרות וכותבת שירה במגזין. במטרה להגדיל את קהל היעד של קוראות העיתון הוסרה משער העיתון כותרת המשנה "מגזין לסבי", אותה שמה גיטינגס בשנת 1964.[30] גודלו של המגזין הוכפל, מדוריו הורחבו וחלקים נרחבים בו הוקדשו לקידום ודיון באידיאלים פמיניסטיים. אותה שנה החלו מועלות יוזמות מקרב חברות הארגון לביטול מוסד ההנהגה הארצית ומעבר לפעולה כפדרציית ארגונים מקומיים שתורכב מסניפי הארגון.
שני עותקים בלבד מרשימת חברות הארגון והמנויות לעיתון היו בנמצא. פעמיים בשנה פרסם העיתון הודעה שנועדה להפיג את חששן של הקוראות מחשיפה של שמותיהן. לאחר מחלוקות נמשכות עם חלק מהנהגת הארגון ולאחר ששוכנעה גרייר כי הארגון נמצא בימיו האחרונים כארגון ארצי, החליטה בשיתוף עם נשיאת "בנותיה של ביליטיס", ריטה לה-פורטה, להציל את המגזין ולנסות להרחיב את תפוצתו. השתיים פעלו על דעת עצמן והעבירו בשנת 1970 את רשימת התפוצה של הארגון, שמנתה 3,800 שמות, ממטה הארגון בסן-פרנסיסקו אל הסניף ברינו. עת גילו דל מרטין ופיליס ליון את האבדה הן הניחו כי המשטרה או הבולשת החשאית החרימו אותה בחשאי. לאחר שהתברר דבר ההעברה התייחסו אליו ארבע עורכות העיתון לשעבר כאל דבר גנבה.[30] מכיוון שהרשימה חצתה את הגבול בין מדינת קליפורניה למדינת נבדה, השבתה הייתה לסוגיה שדרשה טיפול פדרלי, שלא היו לארגון המשאבים להתמודד עימה.[31] במעשה זה ניתקה גרייר את קשריה עם הנהגת הארגון ונטלה ממנה את אמצעי התקשורת העיקרי בין מטה הארגון לחבריו וסניפיו המקומיים. למרות שאיפותיה של גרייר להרחבת פעילות המגזין ולמימונו באמצעות פרסומות ודמי מינוי, נסגר העיתון ב-1972, זמן קצר אחרי שהמחאותיה של התורמת האנונימית "פנסילבניה" חדלו מלהגיע למגזין.[30]
הארגון חדל להתקיים ברמה הארצית בשנת 1970, כשמרבית הסניפים המקומיים המשיכו בפעילותם. סניף לוס אנג'לס החל להוציא עיתון משלו שנקרא "Lesbian Tide". סניף קיימברידג' המשיך בפעילות עד לשנת 1995. תריסר ארגונים לסביים ופמיניסטים קמו בעקבות "בנותיה של ביליטיס", ובהם גם ארגונים מחוץ לגבולות ארצות הברית כ-Minorities Research Group בבריטניה ו"בנותיה של בילטיס" במלבורן שבאוסטרליה.[32][33]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל להט"ב | ||
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ג'ון ד'אמיליו, "הקהילה הגיית והפוליטיקה הגיית בסן פרנסיסקו ממלחמת העולם השנייה עד שנות השמונים של המאה העשרים", בתוך: קדר, זיו וקנר (עורכים): מעבר למיניות: מבחר מאמרים בלימודים הומו-לסביים ותאוריה קווירית. הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים, 2003. עמ' 196-216.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פיליס ליון ודל מרטין מספרות על שנותיו הראשונות של הארגון במסגרת פאנל "First Time in Print". ערוץ glbthistory באתר YouTube.
- בנותיה של ביליטיס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Faderman, Lillian. Odd Girls and Twilight Lovers: A History of Lesbian Life in Twentieth Century America. Penguin Books; 1991. pp. 190-191.
- ^ Tobin, Kay, Wicker, Randy. The Gay Crusaders. Arno Press, 1975. p. 50.
- ^ 1 2 Meeker, Martin. Contacts Desired: Gay and Lesbian Communications and Community, 1940s-1970s. University of Chicago Press, 2006. pp.77-78.
- ^ Gallo, Marcia. Different Daughters: A History of the Daughters of Bilitis and the Rise of the Lesbian Rights Movement. Carrol & Graf Publishers, 2006. p.2.
- ^ Gallo, Marcia. 2006. p .17.
- ^ Tobin, Kay, Wicker, Randy. 1975. p. 52.
- ^ 1 2 3 Faderman, Lillian. 1991. p. 149.
- ^ Meeker, Martin. 2006. p. 79.
- ^ 1 2 Katz, Jonathan. Gay American History. Crowell Publishers; 1976. p. 426.
- ^ לדברי ראש הסניף הניו יורקי ולימים עורכת "The Ladder", ברברה גיטינגס, השימוש במילה "בעלת השונות" (במקור: variant) נעשה בשל המשמעות השלילית שנלוותה למילה "לסבית" בעת כתיבת החזון בשנת 1956. ראו: Gallo, Marcia. 2006. p. 17.
- ^ Theophano, Teresa. 'Daughters of Bilitis. glbtq.com
- ^ Gallo, Marcia. 2006. p. 24.
- ^ Lyon, Phyllis. S.F. Election Aftermath The Ladder; 1959, vol. 4, issue 3: p. 23.
- ^ Faderman, Lillian. 1991. p. 150.
- ^ דוגמאות ניתן לראות בתצוגה המקדימה של "Here and There". The Ladder, Mar 1960, Vol. 4 Issue 6, p. 26. Google Books – p.8.
- ^ Gallo, Marcia. 2006. pp.62-65.
- ^ Gallo, Marcia. 2006. p. 55.
- ^ Meeker, Martin. 2006. p. 83.
- ^ D. S. "Readers Respond". Ladder, April 1961, Vol. 5 Issue 7, p. 21.
- ^ Gallo, Marcia. 2006. p. 83.
- ^ Esterberg, Kristen. "From Illness to Action: Conception of Homosexuality in The Ladder, 1956-1965". Journal of Sex Research 27. 1994. p. 74. Originally in: Shotwell, Jody. "ECHO convention '63." The Ladder, December 1963, Vol. 8 Issue 3, p. 8.
- ^ Tobin, Kay, Wicker, Randy. 1975. p. 53.
- ^ Gallo, Marcia. 2006. pp. 131-132.
- ^ Tobin, Kay, Wicker, Randy. 1975. p.59.
- ^ Meeker, Martin. 2006. pp.228-229.
- ^ 1 2 Esterberg, Kristen. "From Accommodation to Liberation: A Social Movement Analysis of Lesbians in the Homophile Movement". Gender and Society, Vol. 8, No. 3, (Sep., 1994), pp. 424-443.
- ^ Shirley Willer. "What Concrete Steps Can Be taken to Further the Homophile movement? in Robert B. Ridinger Editor. Speaking for our lives: historic speeches and rhetoric for gay and lesbian .... The Hrrington Park Press: 2004. pp.126-128. Originally in "The Ledder", Nov 1966, Vol. 11 Issue 2, p1.
- ^ Gallo, Marcia. 2006. p.142.
- ^ Gallo, Marcia. 2006. p.145.
- ^ 1 2 3 Soares, Manueala. "The Purloined Ladder: Its Place in Lesbian History". Journal of Homosexuality (The Haworth Press, Inc.) Vol. 34, No. 3/4, 1998, pp. 27-49.
- ^ Gallo, Marcia. 2006. p.161.
- ^ Faderman, Lillian. 1991. chap. 8-10.
- ^ Marcia M. Gallo. Winds of Change: The Daughters of Bilitis and Lesbian Organizing. 2005.
