בואינג 787 דרימליינר
 | |||||||||||||||||
| בואינג 787 בטיסתו הראשונה | |||||||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מטוס נוסעים רחב גוף | ||||||||||||||||
| ארץ ייצור |
 ארצות הברית | ||||||||||||||||
| יצרן | בואינג | ||||||||||||||||
| טיסת בכורה | 15 בדצמבר 2009 | ||||||||||||||||
| תקופת שירות | 26 באוקטובר 2011 – הווה (13 שנים) | ||||||||||||||||
| צוות | 2 | ||||||||||||||||
| נוסעים | 210–290 | ||||||||||||||||
| יחידות שיוצרו | 1,146 (נכון לספטמבר 2024)[1] | ||||||||||||||||
| משתמש ראשי |
 אול ניפון איירווייז יונייטד איירליינס ג'פאן איירליינס קטר איירווייז אייר קנדה | ||||||||||||||||
| משתמשים משניים |
 אל על אייר אירופה איתיחאד איירווייז קוואנטס אייר אינדיה | ||||||||||||||||
| דגמים |
787-8 787-9 787-10 | ||||||||||||||||
| מחיר |
787-8: 193.5 מיליון דולר 787-9: 227.8 מיליון דולר. 787-10: 306.1 מיליון דולר 32 מיליארד דולר עלות הפרויקט | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| תרשים | |||||||||||||||||
 | |||||||||||||||||
בואינג 787 דרימליינר (ידוע גם בשם הקוד: 7E7) הוא מטוס נוסעים סילוני בינוני רחב גוף לטווח ארוך שפותח ומיוצר על ידי חברת בואינג. מספר הנוסעים שניתן להטיס באמצעותו הוא בין 200 ל־350 (בהתאם לגרסה ולסידורי הישיבה). צריכת הדלק שלו נמוכה יחסית, בין השאר בזכות חומרים מרוכבים כגון סיבי פחמן ששימשו בבנייתו. ה־787 נועד להחליף את מטוס הבואינג 767 הוותיק. המטוס הוצג לציבור לראשונה ב־8 ביולי 2007 (7.8.07 בשיטת רישום התאריך הנהוגה בארצות הברית), טיסת הבכורה שלו נערכה ב־15 בדצמבר 2009, והמטוס הראשון מייצור סדרתי נמסר ללקוח, חברת התעופה "אול ניפון איירווייז", בסוף חודש אוגוסט 2011.
המטוס משווק בשלוש גרסאות: 8, 9, 10.
תהליך הפיתוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף שנות התשעים, כשמכירות הבואינג 767 והבואינג 747 נחלשו, החברה החליטה לפתח שני דגמים חדשים של מטוסי נוסעים: דגם משופר של ה־747 (747-8), ובמקביל – מטוס מהיר ומתקדם במיוחד (כונה "סוניק קרוזר"), בעיצוב מהפכני. בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001, משבר קשה מאוד פגע בחברות התעופה, ובמיוחד בחברות התעופה האמריקניות. המשבר הכלכלי הזה, בצירוף עליית מחירי הדלק, הוביל את חברת בואינג למסקנה שיש ביקוש למטוסים יעילים וחסכוניים בדלק, והיא החליטה לפתח את ה־787 במקום ה"סוניק קרוזר". בואינג הצהירה שהמטוס יהיה חסכוני בצריכת הדלק בשיעור של 20 אחוזים בהשוואה למטוסים מקבילים – בזכות המנועים החדשים, התכנון האווירודינמי והשימוש הרב בחומרים מרוכבים קלים ומערכות מתקדמות נוספות. אחד המאפיינים העיקריים – מערכות חשמליות חדשות יחליפו מערכות הידראוליות מיושנות.
מאפיינים נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חומרים מרוכבים: חלוקת המשקל לפי חומרים: מרוכבים 61 אחוזים, אלומיניום 20 אחוזים, טיטניום 11 אחוזים, פלדה 8 אחוזים.
- חלונות הנוסעים גדולים במיוחד, בציפוי LCD (תצוגת גביש נוזלי) לשיפור תנאי הראות.
- דחיסת האוויר לתא הנוסעים מתבצעת באמצעות מערכת חשמלית, ולא באמצעות המנועים.
- במטוס רשת נתונים מתקדמת לשליטה על המערכות השונות.
- העיצוב הסופי של המטוס שמרני מאוד, בניגוד לעיצוב המקורי, שהיה קיצוני.
המטוס מורכב במפעל בואינג באוורט, וושינגטון, המעסיק כ־1,000 עובדים. המפעל מסוגל להרכיב מטוס שלם בכל שלושה ימים.
תקלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־16 בינואר 2013 החליט ה־FAA לקרקע את כל טיסות המטוסים מדגם זה ברחבי ארצות הברית. בעקבות החלטה זו, החליטו על קרקוע המטוסים גם יפן, מדינות האיחוד האירופאי ומדינות נוספות. הסיבה לקרקוע הייתה רצף של חמש תקלות מאותו סוג במטוסים שונים מדגם זה, שגרמו למספר נחיתות חירום, אם כי לא לתאונות. הבעיה הייתה נעוצה בסוללות היוני ליתיום של המטוס – שעוצמת כל אחת מהן פי כ־85 מסוללה של מחשב נייד – שהתחממו ועלו באש. תקלה זו נחשבת לחמורה במיוחד, כיוון שהיא עלולה לגרום לשריפה ולחנק של הנוסעים מעשן. רשות התעופה האמריקאית וכן רשויות תעופה אחרות חוקרות את התקלות שקרו[2]. התברר כי לעיתים מסוימות מתרחשת בזמן טעינה התחממות של סוללות יוני ליתיום, הגורמת לבריחה תרמית מהסוללה שעלולה להוביל לשריפת הסוללה ואף להתפוצצותה, אך קשה לצפות מתי היא אמורה להתרחש, ואי אפשר להבין את מקור הבעיה. החברה הציעה עיצוב מחדש של הסוללה, מעטפת פלדה שתכלול חומר עמיד בפני אש, סביבה נטולת חמצן סביב הסוללה, וצינור ניקוז שיפנה את העשן מחוץ לגוף המטוס במקרה של התחממות קריטית של הסוללות. כעבור שלושה חודשים אישר ה־FAA שינויים בתכנון המטוס, שיאפשרו את החזרתם לשירות של 50 המטוסים שיוצרו[3]. עלות הקרקוע והתיקון לחברת בואינג מוערכת בלמעלה מ־500 מיליון דולר.
ב־2016, בטיסת אייר קנדה מטורונטו לתל אביב, כשלה מערכת חמצן אחת מבין השתיים של המטוס, ולכן המטוס ירד לגובה נמוך, בה ריכוז החמצן באוויר יותר גבוה. לאחר זמן מה כשלה גם המערכת השנייה. המטוס נחת נחיתת חירום בשדה התעופה לונדון הית'רו ללא נפגעים.
כמו כן בשנת 2018 נתגלו בעיות במנועי הרולס רויס של המטוס, ובעקבות כך חברת אל על החליפה את מנועיה לדגם המתקדם של המנוע[4].
בעיות בטיחותיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהמשך להתרסקות דגם בואינג 737 MAX ולקרקוע דגם זה ברחבי העולם, עיתון הניו יורק טיימס ערך תחקיר על המפעל בנורת צ'ארלסטון שבדרום קרוליינה אשר מייצר את הדגם הזה. בתחקיר זה עלו ממצאים קשים על בעיות בטיחות קשות: תלונות של עובדים על שיטות ייצור פגומות, חלקים שבורים שהושארו במטוסים, נקמה בעובדים שהתריעו על בעיות ועוד. התחקיר חושף כי התרבות הארגונית מעדיפה מהירות על פני איכות, בעקבות עיכובים ממושכים בייצור, בואינג לחצה על העובדים לבנות במהירות מטוסי דרימליינר, תוך שהיא מתעלמת לעיתים מאזהרותיהם בתחום הבטיחות[5].
גרסאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]787-8
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדגם הבסיסי והעיקרי, אורכו 57 מטר ומוטת כנפיו 60 מטר. טווח הטיסה הוא 14,200–15,200 ק"מ, בהתאם למספר הנוסעים. במטוס 210–246 מושבים. גרסה זו של בואינג 787 היא הראשונה להיכנס לשירות סדיר, בשנת 2010. בואינג מייעדת גרסה זו להחלפת מטוסים מדגם בואינג 767-200ER ו־767-300ER וכן להכניסו לנתיבי טיסות ארוכות שבהן אין כדאיות כלכלית בהפעלת מטוסים גדולים יותר. רוב הזמנות הדגם התקבלו לגרסה זו.
787-9
[עריכת קוד מקור | עריכה]דגם מוארך, אורכו 63 מטר, ובו 250–296 מושבים . טווח המטוס נע בין 14,800–15,750 ק"מ. המטוס נכנס לשירות בשנת 2014.
787-10
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדגם הארוך ביותר, אורכו 68 מטר, ובו 290–336 מושבים, ב־31 במרץ 2017 המריא המטוס לראשונה[6]. ב־27 במרץ 2018 נמסר בפעם הראשונה לחברת התעופה סינגפור איירליינס ובכך החל השירות המסחרי של הדגם[7].
.jpg)
דגמים אחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]787-3
[עריכת קוד מקור | עריכה]דגם לטווחים קצרים. יישא 290 נוסעים בשתי מחלקות (עסקים ותיירים), לטווח של 4,650–5,650 ק"מ בעומס מלא. דגם זה יתחרה בדגמים של איירבוס A300, איירבוס A310 ,A350 ובואינג 757-300/בואינג 767-200 בנתיבים אזוריים משדות תעופה בעלי מגבלות על גודל מטוסים היכולים להתחבר לשרוול העלאת נוסעים. גוף מטוס זה יהיה זהה לדגם 9–787 אולם יכיל חיזוקים כדי לאפשר המראות ונחיתות מרובות. מוטת כנפיו תהיה קצרה בכ־7.6 מטר מזו של דגם 9–787 והוא יהיה מצויד בכנפונים, זאת כדי להתאים למגבלות הגודל בשדות תעופה קטנים יותר, במיוחד ביפן.
טווח דגם זה מוגבל עקב הפחתת המשקל המרבי להמראה ל־163,290 ק"ג, עובדה המגבילה את כמות הדלק הנישאת במטוס לאחר העמסת הנוסעים ומטענם. בואינג מייעדת מטוס זה לנתיבים המקשרים בין ערים גדולות מאוד (מעל 5 מיליון תושבים) הנמצאות בקרבה יחסית, כגון לונדון וברלין, בוגוטה וקראקס, ניו יורק ויוסטון, סידני ואוקלנד, או טוקיו ושאנגחאי, כמו גם ערים בהודו ובמזרח אסיה. 43 מטוסים מדגם זה הוזמנו על ידי שתי חברות תעופה יפניות המפעילות היום מטוסים מדגם בואינג 747-400. אולם, עקב עיכובים בייצור המטוס ביטלה חברת ג'פאן איירליינס את כל הזמנותיה לדגם זה ואילו חברת אול ניפון איירווייז ביטלה הזמנת שני מטוסים מתוך 30 מטוסים בהזמנה המקורית.
ב־13 בדצמבר 2010 ביטלה בואינג את ייצורו ופיתוחו של דגם זה עקב חוסר בכדאיות כלכלית, וכל ההזמנות שהיו לדגם זה בוטלו.
מסירות והזמנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מסירת המטוס הראשונה הייתה בספטמבר 2011 לאול ניפון איירווייז.
- ב־5 באוגוסט 2015 הודיע חברת אל על כי בכוונתה לקנות 16 מטוסים 787 מהדגמים (-8), (-9) ו־(10). המטוסים היו צפויים להגיע החל מהמחצית השנייה של שנת 2017, ובהתאם לכך נחת לראשונה בנתב"ג מטוס ראשון, מדגם 9–787, ב־23 באוגוסט 2017[8]. בנוסף לאלו, החברה מסרה כי כאשר תסתיים הרכישה החברה תקנה 13 מטוסים נוספים מהדגמים הנ"ל[9].
- חברת ארקיע החליטה לקנות ארבעה מטוסים מדגם 9. אך לבסוף החליטה לוותר עליהם והיא מחכירה אותם לחברת נורוויג'ן אייר שאטל ורישומיהם הם LN-LNL G-CIXO EI-LNJ EI-LNI
- בתאריך 27 בדצמבר 2016 השלימה בואינג את מסירת המטוס ה־500 שלה מדגם 787 ושברה בכך שיא בזמן מסירת מטוסים. המטוס ה־500 נמסר לחברת אוויאנקה[10].
- בנובמבר 2018 קיבלה יונייטד את הבואינג 10–787, ובכך הפכה לחברה הראשונה המפעילה את שלושת הדגמים בצי המטוסים שלה.
- בנובמבר 2018 מסרה בואינג את הדרימליינר ה־787 שלה לצ'יינה סאות'רן איירליינס והוא נצבע בצביעה מיוחדת[1].
הזמנות של המטוס:
| 787-8 | 787-9 | 787-10 | סה"כ |
|---|---|---|---|
| 426 | 675 | 177 | 1,278 |
חברות תעופה המפעילות את המטוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרשימה מעודכנת לחודש אוגוסט 2017:
– אארומקסיקו – מקסיקו
– אוויאנקה – קולומביה
–אוזבקיסטן איירווייז – אוזבקיסטן
– אול ניפון איירוויז – יפן
– אזרבייג'ן איירליינס – אזרבייג'ן
– אייר אאוסטרל – ראוניון
– אייר אינדיה – הודו
– אייר אירופה – ספרד
– אייר ניו זילנד – ניו זילנד
– אייר פראנס – צרפת
– אייר קנדה – קנדה
– אל על – ישראל
– אמריקן איירליינס – ארצות הברית
– ארקפליי – הולנד
– איתיחאד איירווייז – איחוד האמירויות הערביות
– אתיופיאן איירליינס – אתיופיה
– בריטיש איירוויז – בריטניה
– ג'טאייר פליי – בלגיה
– ג'טסטאר איירווייז – אוסטרליה- – ג'פאן איירליינס – יפן
– האינאן איירליינס – סין
– וייטנאם איירליינס – וייטנאם- – וירג'ין אטלנטיק – בריטניה
- – יונייטד איירליינס – ארצות הברית
- – KLM – הולנד
– LATAM איירליינס – צ'ילה
– לוט פוליש איירליינס – פולין
– נורוויג'ן אייר שאטל – נורווגיה
– סקוט – סינגפור
– סעודיה – ערב הסעודית
– עומאן אייר – עומאן- – צ'יינה סאות'רן איירליינס – סין
– קטר איירווייז – קטר
– קניה איירווייז – קניה
– רויאל אייר מרוק – מרוקו
– רויאל ברוניי – ברוניי
– רויאל ג'ורדניאן – ירדן- – שיאמן איירליינס – סין
- – ת'ומסון איירווייז – בריטניה
נתונים טכניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| דגם | B787-8 |
B787-9 | B787-10 |
|---|---|---|---|
| צוות בתא הטייס | שניים עד ארבעה | ||
| נוסעים | 242 בשתי מחלקות 381 (מקסימום) |
290 בשתי מחלקות 420 (מקסימום) |
330 בשתי מחלקות |
| אורך | 56.7 מ' | 62.8 מ' | 68.3 מ' |
| מוטת כנפיים | 60.1 מ' | ||
| שטח הכנף | 325 מ"ר | ||
| זווית משיכת כנף | 32.2° | ||
| גובה | 16.9 מ' | 17 מ' | |
| קוטר המרכב | 5.77 מ' | ||
| רוחב תא הנוסעים | 5.49 מ' | ||
| קיבולת מטען | 28 LD3 | 36 LD3 | 40 LD3 |
| משקל המראה מקסימלי | 228 טון | 253 טון | 254 טון |
| מהירות שיוט | מאך 0.85 (1,028 קמ"ש, 487 קשר, בגובה 40,000 רגל/12.19 ק"מ) | ||
| מהירות שיוט מקסימלית | מאך 0.9 (1,089 קמ"ש, 510 קשר, בגובה 40,000 רגל/12.19 ק"מ) | ||
| טווח (תחת עומס) | 13,600 ק"מ | 14,100 ק"מ | 11,900 ק"מ |
| תכולת דלק מרבית | 126,000 ליטר | ||
| גובה טיסה | 43,000 רגל | ||
| מנועים (2×) | GEnx-1B RR 1000 | ||
| יכולת דחף מרבי | 280 קילו־ניוטון | 320 קילו־ניוטון | 340 קילו־ניוטון |
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של בואינג 787 דרימליינר (באנגלית)- בואינג 787 באתר החברה
- וו. ג'יי הניגן, לוס אנג'לס טיימס, החלום של בואינג לא ממריא, באתר nrg, 7 בנובמבר 2009
- הדקו חגורה: מופע הפעלולים של ה'דרימליינר', באתר ynet, 18 ביולי 2014
- זיו ריינשטיין, החלום הופך למציאות: איך זה לטוס ב"מטוס החלומות"?, באתר וואלה, 10 בנובמבר 2014
טקס הגלילה של הדרימליינר 10–787, סרטון באתר יוטיוב- אבי אשכנזי, החלום התגשם: מטוס הדרימליינר הראשון של אל על נחת בנתב"ג, באתר וואלה, 23 באוגוסט 2017
הניו יורק טיימס, "לעולם לא אטוס במטוס הזה": התחקיר שחושף בעיות בטיחות קשות במפעל לייצור הדרימליינר, באתר TheMarker, 22 באפריל 2019- מהו מטוס הנוסעים הממריא אנכית?, באתר אנציקלופדיה אאוריקה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 תבנית:Https://www.boeing.com/commercial/
- ^ "Boeing Statement on Federal Aviation Administration 787 Action".
- ^ אחרי יותר מ־3 חודשי קירקוע: בואינג קיבלה אישור להפעיל מחדש את הדרימליינר, באתר כלכליסט, 19 באפריל 2013
- ^ חזי שטרנליכט, אל על החליפה את מנועי הדרימליינר כדי להימנע ממשבר, באתר כלכליסט, 10 בפברואר 2019
- ^ טיימס, ניו יורק (2019-04-22). ""לעולם לא אטוס במטוס הזה": התחקיר שחושף בעיות בטיחות קשות במפעל לייצור הדרימליינר". TheMarker. נבדק ב-2019-04-22.
- ^ /News, טיסת בכורה ל'דרימליינר' של בואינג, באתר ערוץ 7
- ^ "מטוס הבואינג 10–787 דרימליינר הראשון נמסר לסינגפור איירליינס". פורט2פורט. נבדק ב-2018-03-27.
- ^ "צפו: מטוס הדרימליינר התקבל בטקס המוני - כיכר השבת". כיכר השבת. נבדק ב-2017-08-23.
- ^ דני שדה ועמית קוטלר, סיאטל, לאן יטוס הדרימליינר הראשון של אל על?, באתר ynet, 26 ביוני 2017
- ^ "חלום של מטוס: נמסר מטוס הדרימליינר ה־500". פורט2פורט. נבדק ב-2016-12-27.
| מטוסים אזרחיים מתוצרת בואינג | ||
|---|---|---|
| מטוסי מדחף | 40 • 50 • 73 • 75 • 80 • 200 • 221 • 247 • 307 • 314 • 377 | |
| מטוסי סילון (סדרת 7x7) | 707 • 717 • 727 • 737 (קלאסי • NG • MAX) • 747 (747-400 • 747-8) • 757 • 767 • 777 (777X) • 787 • BBJ | |
| מטוסי מחקר | 367 • 7J7 • 2707 • פליקן • סוניק קרוזר • X-40 • X-43 • X-48 • X-53 • Y1 • Y2 • Y3 | |