אתמולים
 | |
| הכריכה הקדמית של הספר | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | צבי אילן |
| סוגה | ספרי ארץ ישראל |
| הוצאה | |
| הוצאה | מודן - הוצאה לאור |
| תאריך הוצאה | 1988 |
| מספר עמודים | 243 |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 001072670 |
אתמולים הוא ספרו של חוקר ארץ ישראל צבי אילן העוסק במחקרים ותגליות בעברה של הארץ. בפרקי הספר מתוארת עבודת הארכאולוג לשלביה השונים: מאיתור המקורות למיניהם: ארכיונים - כולל אלה שבחו"ל, גנזכים, מוזאונים, ספרות זכרונות ועדויות בעל-פה - בישראל ומחוצה לה, ועד לבדיקת שטח החפירה הארכאולוגית בהתחשב בסקרים שבוצעו בה בעבר. הספר מביא את הספורים העומדים מאחורי התגליות - כולל הציפיות של יוזמי החפירה, הקשיים בעת החפירה והסיפוק בסיומה. בעמוד הראשון של הספר מבטא המחבר את הרעיון העומד בבסיס החפירה לאיתור העתיקות - השגת מידע על עברה של הארץ ואם אפשר גם על הקשר בין העבר לבין בניין הארץ בהווה.
הספר כולל שני שערים:
- שער ראשון - סיפורי הזמן הקדום.
- שער שני - סיפורי העת החדשה
הזמן הקדום
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שער זה מתחיל בתיאור מסעו של פרעה סתי הראשון לארץ ישראל בשנים 1301-1309 לפנה"ס, באמצעותו מובא תיאור של דרך פלשתים המקראית. אילן מציג תבליט הנמצא במצרים ובו תיאור שובו של פרעה סתי מארץ כנען כאשר הוא מוביל שלל ושבויים. הוא מביע את ההשערה לגבי הזמן שהיה דרוש לעבור את דרך ארץ פלשתים, לאור תיאורן בתבליט של עשר תחנות בדרך ממצרים לארץ ישראל, כאשר בין כל שתי תחנות סמוכות מרחק 25 ק"מ, שהוא מהלך יום של שיירה. מכך מסיק אילן שאת מדבר סיני אפשר היה לעבור בעשרה ימים.
הוא מוצא בתבליט קשר עם ישיבת בני ישראל בפיתום ורעמסס. שתי הערים זוהו בבטחה ב"תל-מסחותה" וב"קנאטיר" שבמזרח לדלתה של הנילוס, סמוך ל"ואדי תומילאת" שרואים בו את ארץ גושן.
סיפור נוסף שמביא אילן הוא על אחד הזיופים הארכאולוגיים של קרמיקה מואבית ושל חלק מספר דברים אשר נעשו על ידי מוזס וילהלם שפירא והוצגו בשנת 1883. שפירא היה אספן וסוחר עתיקות שחי ופעל בירושלים העות'מאנית. הוא התפרסם כזייפן עתיקות בינלאומי[1] שעמד במרכזן של שתי פרשות זיוף עתיקות אשר הסעירו את עולם הארכאולוגיה וחקר המקרא בבריטניה, צרפת וגרמניה.
בשערורייה הראשונה שהסתבך בה, התברר כי אוסף חרסים מואבי בן אלפי פריטים שמכר למוזיאון בברלין אינו אלא עבודת זיוף זולה של קדרים בני תקופתנו. עשור לאחר מכן, מששיקם את המוניטין שלו כסוחר עתיקות מומחה, הסתבך בשנית כשניסה להציע למכירה למוזיאונים אחדים באירופה אוסף מגילות ובהן קטעים מספר דברים שנתגלו, לכאורה, במערות באזור ים המלח. כאשר שפירא עמד על סף סגירת עסקה עם המוזיאון הבריטי בלונדון, נקבע בידי מומחים שהמגילות מזויפות. חוות הדעת שהביאה לכישלון העסקה הביאה לאובדן המגילות ולמותו של שפירא.
אילן מספר כי אפילו ראש ממשלת בריטניה ויליאם גלאדסטון התפנה מעיסוקיו וברר עם שפירא פרטים על המגילות שכללו קטעים מספר דברים. החוקר שארל קלרמון-גנו הצרפתי נסע למקום שבו נמצאו המגילות ומצא כי הבדואים הוליכו שולל את שפירא ואת המשלחת הגרמנית שבדקה את אמיתות הממצאים.
בעמק בית שאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]התיאור של מהלך החפירות בשרידי בית הכנסת העתיק במעוז חיים בעמק בית שאן, הוא אחד הסיפורים המעניינים בספר: אילן היה רועה צאן בקיבוץ. בזמן המרעה מצא חרסים, מטבעות ושברי זכוכית. הוא הציג את הממצאים בפני מורתו "אראלה יבנאלי-טל, שממנה למדתי כיצד להסתכל, היכן ומה לקרוא". ואכן ב"גבעת הגמדים" ליד הקיבוץ, היכן שרעה את צאנו, התגלו שרידי בית כנסת. הוא מתאר כי באחד הימים עבד מחפרון במקום, הכף פגעה ברצפת פסיפס ולאחר ניקוי המקום התגלה על הרצפה ציור של מנורה. ואכן בחפירות שנערכו במקום נחשפו שרידי בית כנסת עתיק עם רצפת פסיפס (שעיטוריה כוללים מנורת שבעת קנים), שהיה קיים מסוף המאה ה-5 ועד לאמצע המאה ה-7.
דוגמה לקשר בין הדברים הכתובים במקורות לבין ממצאים ארכאולוגיים הוא מביא מחפירות בשרידי בית כנסת בבית שאן. בתלמוד ירושלמי כתוב: "תני: אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין, מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין"[2]. פירושו של דבר: אין מתירין לבני חיפה, בית שאן וטבעון לשמש כשליח ציבור, שכן בני מקומות אלה רגילים להחליף בדיבור ובכתיבה: אות "ה" באות "ח" ואות "ע" באות "א".
ואכן, בחפירות נתגלתה כתובת ארמית ובה מופיעות שגיאות כאלה: המילה "חדה" במקום "הדה" (פירושה "זה") ו"אבידתה" במקום "עבידתה" (פירושה "עבודה").
לחקלאות הקדומה בנגב
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפרק זה מדגים אילן את הקשר בין תצפיות שטח לבין לימוד העבר. יש בנגב שרידים חקלאות על פני רבבות דונם - להערכתו כ-20 אלף דונם. השאלה היא מניין הגיעו המים להשקיה. בחורבת חלוקים ליד היישוב מרחב עם הוא מגלה תעלות המאספות מים ממרחקים גדולים. עם המים הגיעה גם אדמת סחף פורייה. כאשר הוקמו סכרים באזור נאספו מים לאגירה. בנגב נמצאו תלוליות, המסודרות שורות שורות וביניהן תעלות. הערבים מכנים אותן "תולילאת אל-ענאב" - כלומר תלוליות הענבים. התאוריה הייתה שכל תלולית ריכזה טל ובמרכזה הייתה גפן שניזונה מהמים. פרופסור מיכאל אבן ארי העוסק בנושא הקים בעבדת חווה שפעלה לפי העקרונות מימי קדם. הוא מסכם, שכשם שראשוני רביבים יכלו ללמוד משיטות החקלאות בימי קדם, גם המתיישבים בימינו יכולים ללמוד מהם.
בית הכנסת במרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מרות (יישוב קדום)#בית הכנסת של קהילת מרות
בית הכנסת של קהילת מרות היה מוקד החפירה הבולטת של אילן. האתר נחשף על ידי צוות החוקרים צבי אילן ועמנואל דמתי בחפירות שנערכו מטעם רשות העתיקות. שרידי בית כנסת ולידו בית מדרש נמצאו בחורבות הכפר הערבי "מארוס", 4 ק"מ מזרחית מתל חצור, לפי הדמיון בשמות מניחים כי מדובר במֵרות עליה סיפר יוסף בן מתתיהו כי הייתה הנקודה הצפונית בגליל שבוצרה על ידו.
ממצאים נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרקים נוספים עוסקים באתרים הבאים:
- גילוי מחדש של תיאטרון ונקבת מים ב"לגיו" - ליד מגידו.
- השבת שבע מצבות בעברית ובארמית מבית קברות יהודי בגבעות אבו כביר שביפו שנמצאו באוניברסיטה בנורווגיה.
- גילוי רצפת בית הכנסת בנערן היהודית ליד יריחו. הרצפה התגלתה בשנת 1918 בעקבות בור שנפער בשל פגז תותח שנחת במקום. הרצפה כוסתה וקבוצת חיילים מגולני חשפה אותה לאחר מלחמת ששת הימים.
שלושת המאמרים האחרונים בשער זה עוסקים ב"קופות ציבור בימי קדם", "קמיעות עתיקים: בשם האל נעשה ונצליח" וב"גאוגרפיה של צדיקים".
בעת החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שער זה מתחיל בתיאור אוסף של איגרות שנה טובה שמצא אילן בארכיונים ובספריות בלונדון. מסתבר כי אגרות ברכה מארץ ישראל נשלחו לנדבנים בבריטניה. באגרות הברכה, לצד איחולי שנה טובה, נוספה מישאלה או בקשה. הברכות נשלחו בראש וראשונה מירושלים אך גם מערי הקודש האחרות: טבריה, צפת וחברון. אילן מצא חמישה טיפוסים של איגרות:
- ברכות צמודות ללוחות שנה וספרים מאת איש ירושלים דוד הכהן משנת 1878.
- ברכה בתוך מסגרת בה יש מקום לשם האדם אליו נשלחת הברכה. אף היא של דוד הכהן ונכללת בספרו "זיכרון כבוד לעיר דוד" משנת תרל"ט.
- ברכות על טופס דפוס זהה אבל עם שינוי קל בתוכן. אלו ברכות שנשלחו למשה מונטפיורי על ידי חיים אליעזר הויזדורץ.
- חוקרי ארץ ישראל, אברהם משה לונץ וזאב ספיר הציגו את סגולות ארץ הקודש.
- ברכות ממשכנות שאננים אשר נשלחו על ידי חיים פנחס שמואל, "שליח ציבור וקורא בתורה קבוע במשכנות הרב". בברכות ציורים של שמונה מקומות בארץ ישראל.
על האוצר שלא נמצא
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1815 נערכה באשקלון חפירה ארכאולוגית מיוחדת במינה. ליידי הסטר סטנהופ האנגליה מצאה מגילה ולפיה קיימים בארץ ישראל אוצרות שטמנו הצלבנים בעת כיבוש הארץ על ידי הערבים. האוצרות טמונים במקומות הבאים: במסגד באשקלון, ליד מעיינות ראש העין וגם ב"עוג'ה" - או בבקעת הירדן או בעוג'ה אל-חפיר שבנגב. המטמון באשקלון נאמד בשלושה מיליון מטבעות זהב. הסולטאן הטורקי הסכים לשותפות תמורת מחצית המטמון, מוחמד אגא א-שאמי הצטרף לתוכנית וכך החלו חפירות ליד שריד מסגד עתיק. בסוף הגיעו לארבע מיכלי אבן גדולים, אשר נמצאו ריקים. המבנה שנחפר זוהה כבית המועצה - בולהטריון - של אשקלון הרומית - ביזנטית.
השודד השחור מחברון
[עריכת קוד מקור | עריכה]מכתב שנשלח מחברון ופורסם בעיתון היהודי "ג'ואיש כרוניקל" ומכתבים נוספים, מתארים את המערכת השלטונית בהרי חברון במחצית הראשונה של המאה ה-19. על פימכתבים, עבד אל-רחמאן בן הכפר דורא היה לשליט האזור. יהודי חברון העלו לו מיסים וכינו אותו בספריהם "הרב השחור". הפחה הטורקי בירושלים ניסה להכניעו אך הדבר לא עלה בידו והוא מינה אותו למושל האזור. אחיו מרדו בו, פרצו מלחמות ביניהם בחלחול ובחברון.
למרות התשלום מראש, נבזז רכוש היהודים, וחלקם עברו לעיר העתיקה בירושלים. השלטון בהר חברון עבר מיד ליד, משייח לשייח ושוב למושל הטורקי. כתוצאה מכך רכוש התושבים היה לביזה, ואזור סבל מחוסר ביטחון מוחלט.
בשנת 1848, מונה עבד אל-רחמאן למושל העיר מטעם הטורקים לאחר שהמושל הטורקי הקודם גורש ממנה על ידי הפחה הטורקי בירושלים. בשנת 1855 החליטו הטורקים לשים סוף לתוהו ובוהו בהר חברון. הצבא הטורקי השתלט על העיר ובכך הסתיימו שנות שלטונו של עבד אל-רחמאן. עד היום נחשבת בדורא משפחתו לחשובה.
שאר ערכי השער
[עריכת קוד מקור | עריכה]שער זה כולל סיפורים אחדים מתולדות היישוב בארץ:
- "החבצלת" שוב פורחת - העיתון פורסם ברציפות 42 שנה משנת 1870 עד לשנת 1912. אך מסתבר כי היו גיליונות של העיתון כבר משנת 1863. הגיליונות האלה אבדו וצבי אילן מצא אותם ב"בריטיש ליבררי" המצויה בבנין המוזיאון הבריטי.
- מכתבים למונטפיורי: "אנו רוצים להקים כפרים - בשנת 1874 פנה משה מונטפיורי בהצעה לתושבי היישוב הישן והציע להם לעבור לעבודת האדמה היצרנית במקום להמשיך לחיות על כספי החלוקה. בתגובה התקבלו בלונדון 28 בקשות לסיוע להתיישבות חקלאית, מהן 17 בקשות מירושלים. הבקשות היו חתומות ביד מאות אנשים. הם בקשו כי הוא יקנה עבורם קרקע להתיישבות. המכתבים היו: מירושלים, יפו, צפת, טבריה, פקיעין וחיפה. התוצאה הייתה היישוב יהודי בראש פינה ובפתח תקווה.
- העץ האחרון של פרדס מונטיפיורי - בשדרות יהודית 12, בשכונת מונטפיורי, בתל אביב היה מצוי עץ הדר, בעל גזע עבה, אכול ברובו וענפיו נסמכים מוטות, שריד למטעים שניטעו במקום. הפרדס נקנה על ידי מונטיפיורי בשנת 1855, אך היה קיים כבר 13 שנה. הייתה תקופה שבה המושל הטורקי ביפו שלח בכל לילה שלושה חיילים לשמור על הפרדס.[3]
- הפנקס הנסתר של חלוצי "ראשון". בבית הספר החקלאי במקוה ישראל נמצא בשנת 1992 בקירוב פנקס חשבונות של מייסדי ראשון לציון - מסתבר שהיה זה הפנקס בו רשמו תושבי המושבה את העסקאות שנעשו בה בשנת 1882. בפנקס 44 עמודים ובעמוד הראשון רשומים כל חברי האגודה. האחראי היה זלמן דוד ליבונטין.
- שבי ציון במרומי הגולן - אגודה בשם "שבי ציון" הוקמה בשנת 1891 בניו יורק במטרה להתיישב בארץ ישראל. קבוצות שונות רכשו בגולן ובחורן 8,000 דונם. בספר מוצגת מפה מלאה של רכישות האדמה והיישובים בגוש הדרומי של החורן. הקבוצה התיישבה ב"סחם אל-ג'ולן". המושבה נקראה תפארת בנימין על שם הברון רוטשילד. ביולי 1896 החליטו הטורקים לגרש את המתיישבים. האדמות מצויות 8 ק"מ מהגבול עם סוריה.
- ראשיתה של "רכבת העמק - התוכניות של לורנס אוליפנט אושרו בשנת 1882. קדמו לו אחרים בשנת 1861. המסילה נסללה לאחר מותו. הוחל בסלילה רק בשנת 1905. התוואי עבר בנהר הירמוך שלא לפי הצעת אוליפנט. הוא הציע כי המסילה תעלה דרך ואדי סומך, בדרך העולה היום לרמת הגולן.
- סג'רה היא אילניה, היישוב הראשון בגליל התחתון - פיק"א קנתה את המקום בשנת 1900 והאגרונום חיים מרגליות קלווריסקי הקים בה חווה. משנת 1901 הפך המקום למושבה של אריסים, אשר בשנת 1911 היו לאיכרים.
- תוכנית אל עריש היא התוכנית להקמת מדינה יהודית בחצי האי סיני - בנימין זאב הרצל החליט לבדוק את ההצעה בשנת 1902. משלחת יצאה למדבר בשנת 1903. חובר דו"ח זהיר, הוצג חוזה אך ההצעה בוטלה.
- ברית יהודית-בדווית כבר בראשית המאה - משלחת של ראשי הבדואים הגיע לבנק אנגלו-פלשתינה ביפו בשנת 1903 והציעה ברית בין היהודים לבין הבדואים. הם הציעו שאם ארץ ישראל תהיה שלהם, בעזרת היהודים, הם יאפשרו הקמת מדינה יהודית. ההצעה נבחנה, הרצל התייחס להצעה באהדה. שולמה מקדמה. אבל ההסתדרות הציונית החליטה בשנת 1905 למשוך את ידה מההצעה.
- הכאפיה והעקאל של ויצמן. באביב 1918 נפגש ויצמן עם המלך פייסל הסעודי. קיים צילום מפורסם בו ויצמן עטוף בשי שהעניק לו המלך.
- ה"מזגגה" בטנטורה. בניין גבוה ורחב ממדים נמצא על שפת ימה של דאר. בבנין עמד מאיר דיזנגוף להקים בית חרושת לזכוכית. חומר הגלם היה אמור להיות החול שעל שפת הים. כיום שוכן בבניין מוזיאון המזגגה.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Uzi Dahari, “Archaeological Forgeries!”, Center for the Study of Antiquity, Cornerstone University
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ב', הלכה ד'
- ^ העץ האחרון של פרדס מונטיפיורי נעקר וניטע שוב בגן הטרופי בגני יהושע בתל אביב עם שלט הסברה לידו.