אקווינקום

אקווינקום
	שרידי העיר האזרחית ומוזיאון אקווינקום במבט אווירי
מידע כללי
סוג	אתר ארכאולוגי, קסטרום, מבנה רומי עתיק
מיקום	המחוז השלישי של בודפשט
מדינה	הונגריה
קואורדינטות	47°33′51″N 19°02′58″E / 47.564139°N 19.049472°E

אקווינקום (לטינית Aquincum – "עיר המים") הייתה עיר עתיקה ומעוז צבאי רומי (קסטרום) ששכנו על גדות הדנובה בצפון-מזרחה של הפרובינציה פאנוניה אינפריור (Pannonia Inferior). כיום שוכנים שרידי אקווינקום ברובע אובודה של בודפשט (הרובע השלישי), בירת הונגריה.

היסטוריה

לפני בוא הרומאים

אקווינקום שוכנת סמוך מדרום לעיקול הדנובה, במיקום נוח לחציית הנהר, שכן הגדה שוב איננה מתאפיינת בגבעות בלתי עבירות^[1]. מסיבה זו התנקזו נתיבי תחבורה שונים לנקודה זו מאז התקופה הפרהיסטורית. מיקומה המוגן של אקווינקום בצל גבעות בודה, מבטיח תנאי אקלים נוחים והוא נהנה ממשאבים טבעיים דוגמת מעיינות, מרבצי חרס וחומרי בניין. העקבות הקדומים ביותר לנוכחות אנושית הן מהתקופה הפלאוליתית התיכונה, וכבר בתקופה הנאוליתית המוקדמת והתיכונה (בערך 5500 עד 5000 לפנה"ס), קמו באזור יישובי הקבע הראשונים. יישובים פרהיסטוריים שכנו באזור בודפשט באופן רציף גם בתקופה הנאוליתית המאוחרת, בתקופה הכלקוליתית, ובתקופות הברונזה והברזל. בשלהי תקופת הברזל, במחצית הראשונה של המאה ה-1 לפנה"ס, בנו הקלטים יישוב מבוצר דמוי עיר (אופידום) על גבעת גלרט (Gellért-hegy), וזה היווה מרכז לשבטים הקלטים הארוויסקים^[2].

הכיבוש הרומי והתפתחות אקווינקום

הכיבוש הרומי של אזור פאנוניה, שבמחקרים קודמים תוארך לרוב לשנים 12-11 לפנה"ס, היה למעשה תהליך הדרגתי שנמשך עשרות שנים^[3]. עם זאת, במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה, הנוכחות הרומית התפתחה לשלטון ישיר. כתוצאה מכך, אולי בשנות ה-40 של המאה ה-1, ננטשה העיירה הקלטית בגבעת גלרט בלחץ רומי, והאוכלוסייה המקומית עברה לעיירות סמוכות במישור. במישור הדנובה צצו כפרים קלטים חדשים ויישובים של מהגרים רומאים שבהם התיישבו חיילים משוחררים, בעלי מלאכה וסוחרים. יישוב כזה בשטחה של העיר האזרחית המאוחרת אקווינקום מוכר מחפירות והורכב בעיקר מבתי בור פשוטים.

עם בוא הרומאים, עלתה חשיבותו של האזור בעקבות התפתחות כלכלת שוק וסלילת דרכים רומיות, ובעיקר בשל כך שהדנובה היוותה את הגבול הקיסרי של האימפריה, הידוע בשם לימס הדנובה. בסביבות אמצע המאה ה-1 הוקמו מספר בסיסים צבאיים רומיים קצרי מועד בין הכפרים והחוות שלאורך גדות הדנובה, וכן מחנות של כוחות עזר שהיוו כולם חלק מלימס הדנובה המתהווה. ברובע ויזיווארוש (Víziváros) של ימינו, השוכן למרגלות גבעת הטירה בבודפשט, הוקם מחנה ליחידת פרשים של כ-500 איש. בשנת 73 לספירה הוקם מחנה פרשים שני מעט צפונה משם, באובודה של ימינו, ואשר ככל הנראה היה פעיל עד סוף המאה ה-2. ממש בסמוך אליו נבנה מחנה גדול בסוף המאה ה-1 - אולי בשנת 89 לספירה - שאליו הועבר הלגיון השני אדיוטריקס שמנה 6,000 איש. מתקן זה שופץ בתחילת המאה ה-2 והוזז מעט מערבה, ונותר בסיס צבאי חשוב על גבול האימפריה למשך שארית השלטון הרומי באזור. הקמתו של מחנה זה סימנה את תחילתה של תקופת התיישבות משמעותית באזור, והאוכלוסייה ההטרוגנית - קלטים מקומיים, חיילים רומיים משוחררים עם משפחותיהם, סוחרים, בעלי מלאכה ונותני שירותים לצבא - גדלה באופן משמעותי.

בשנת 105 לערך חילק הקיסר טראיאנוס את הפרובינציה הרומית פאנוניה לשתי פרובינציות נפרדות, ואקווינקום הייתה לבירתה של הפרובינציה המזרחית מבין השתיים, שנודעה בשם פאנוניה אינפריור^[4]. בשנים אלו התפתח סביב מחנה הלגיון רובע אזרחי (Canabae), ומעט צפונה משם קמה עיר אזרחית בעלת חשיבות רבה יותר. היווצרות דומה של יישוב כפול התרחשה במחנות לגיון רבים בגבולה הצפוני של האימפריה הרומית, אולם מבחינה מנהלית, לשתי ההתנחלויות האחיות באקווינקום היה מעמד שונה: השטח שעליו קם הרובע האזרחי (Canabae) מסביב למחנה הלגיון, אף שהיה גדול ומאוכלס יותר, היה בשליטת הצבא מבחינה חוקית; לעומתו, העיר האזרחית הקטנה יותר שקמה מצפון לשם לא הייתה כפופה לשלטון הצבא, ולכן הייתה יכולה להפוך למרכז הפוליטי של הרשות המקומית (Civitas), אשר נקראה צ'יוויטאס ארוויסקורום (Civitas Eraviscorum) על שם התושבים הקלטים המקוריים של האזור. בסביבות שנת 124 העניק הקיסר אדריאנוס לעיר האזרחית אקווינקום מעמד של מוניקיפיום ואת השם מוניקיפיום אליום אקווינקום (Municipium Aelium Aquincum). בשנת 194 הקיסר ספטימיוס סוורוס העניק לעיר מעמד של קולוניה אשר נשאה כעת את השם קולוניה איליה ספטימיה אקווינקום (Colonia Aelia Septimia Aquincum)^[5]. במאה ה-2 קמו מול אקווינקום על הגדה השמאלית של הדנובה (פשט) שני מאחזים צבאיים קטנים - קונטרה אקווינקום (Contra-Aquincum) ליד גשר אליזבת של ימינו וטראנסאקווינקום (Transaquincum) סמוך לגשר ארפאד.

פריחה

המאה ה-2 ותחילת המאה ה-3 היו בדרך כלל תקופה של צמיחה ותנאים כלכליים טובים עבור אקווינקום. הממצא הארכאולוגי מתקופה זו כולל מוצרי יבוא שונים באיכות גבוהה וכן יצירה מתוחכמת של אמנים ואומנים מקומיים. אחד המוצרים החשובים ביותר מתוצרת מקומית הוא קרמיקה שכללה גם קדרות רומית אדומה עתיקה (Terra Sigillata). אקווינקום הייתה מרכז כלכלי חשוב מעבר לפאנוניה אינפריור, ונראה כי שימשה כנקודת מסחר גם למישור ההונגרי הלא-רומי שמעבר לדנובה ואף לחלקים הצפוניים של דאקיה ממזרח. חשיבותה הפוליטית, הצבאית והכלכלית של העיר הביאה לכך שהתאפיינה בהרכב אוכלוסייה רב-תרבותי. בנוסף להשפעות ילידיות קלטיות ורומיות, ניכרות גם השפעות חזקות ממחוזות רומיים אחרים באירופה, ואף באסיה ובאפריקה. מיקומה הבולט של אקווינקום ישירות על הגבול הוביל למעורבותה במלחמות שונות עם שבטים מעבר לדנובה, ועקב כך לנוכחותם התכופה של מצביאים ושליטים רומיים. ביקוריהם לוו בדרך כלל בהשקעה גדולה בתשתית המקומית, הן מצד אוכלוסיית העיר והן מצד השליט. בתקופת הזוהר שלה מנתה העיר הכפולה של אקווינקום כ-40,000 עד 60,000 תושבים. למרות גודל האוכלוסייה הניכר בסטנדרטים קדם-מודרניים, תנאי ההיגיינה היו כה טובים, שתוחלת החיים הממוצעת עלתה ב-15 שנים לסביבות 42–43 שנים. בין היתר תרמו לכך האספקה האמינה של מים זורמים ומערכת הביוב המפותחת.

מקורות מעטים מספקים תובנות על חיי התרבות בעיר, ואלה הן בעיקר כתובות המעידות, למשל, על נוכחותם של מוזיקאים מקצועיים, מורים לרטוריקה, אנשי תיאטרון ועורכי דין. טקסטים מסוימים על מצבות או חפצים אחרים משקפים גם תנועות פילוסופיות וספרותיות שונות. מבחינה דתית התאפיינה אקווינקום בגיוון רב, שכן הממשל הרומי ראה באלים זרים שווים (Interpretatio Romana) ולכן גילה כלפיהם סובלנות. עם זאת, אלי המדינה הרומיים יופיטר ויונו וכן פולחן הקיסר שולטים בממצא הארכאולוגי. יופיטר הושווה לפעמים לטיוטנוס, אל השבט הקלטי של הארוויסקים. גם אל היער והפוריות סילבנוס מילא תפקיד חשוב דומה, וכך גם כתות מונותיאיסטיות והנותאיסטיות שונות, כמו פולחן המסתורין של מיתרה ומאוחר יותר הנצרות.

שקיעה וארגון מחדש

בשל מיקומה בסמוך לגבול האימפריה הושפעה אקווינקום קשות מהמצב הצבאי המתדרדר במהלך משבר המאה ה-3. אף שבניגוד למבצרים אחרים באזור, אקווינקום לא נהרסה בהתקפות אויב בסביבות שנת 260, המצב הביטחוני עדיין הצריך לבנות ולהרחיב את המחנה מספר פעמים. חשיבותה הפוליטית של העיר ירדה כאשר הקיסר דיוקלטיאנוס ערך רפורמה במבנה האימפריה בסביבות שנת 300. אקווינקום השתייכה עתה לפרובינציה החדשה של ולריה^[2] וככל הנראה איבדה את מושב המושל שעבר לסופיאנה (Sopianae), היא פץ' של ימינו. אובדן החשיבות המדינית והמשבר הכלכלי הביאו לשינוי במבנה האזור הבנוי של אקווינקום בסוף המאה ה-3 ובתחילת המאה ה-4. העיר האזרחית ננטשה כנראה לחלוטין, והאוכלוסייה התרכזה כעת בעיר הצבאית, שבעצמה הועתקה מזרחה לשטח שבין מחנה הלגיון הקודם והדנובה. מבצר חדש זה תפקד כמרכז צבאי ואזרחי והיווה את מרכז אקווינקום בשלהי העת העתיקה. השטחים הלא מבוצרים של הרובע האזרחי הישן איבדו את חשיבותם ושימשו כבתי קברות ולמבני כנסיות. האמפיתיאטרון הצבאי הוסב למצודה בתחילת המאה ה-5 ונכלל באבטחת קו הגבול.

ארגון עירוני זה שהיה קטן מהעיר הרומית הכפולה של אקווינקום, נותר בעינו עד לימי הביניים. במחצית הראשונה של המאה ה-5, הרומאים נסוגו מהדנובה, ועימם היגרה גם חלק מאוכלוסיית העיר. היישוב המשיך והתקיים בהנהגת בישוף נוצרי תחת שלטון הלומברדים במאה ה-6 והאווארים הפאנוניים (המאה 6 עד המאה ה-8). כשהמדיארים התיישבו בפאנוניה במאה ה-10, קנדה קורסאן בחר באמפיתיאטרון הצבאי כמקום מגוריו, ובגסטה הונגרורום מכונה המבנה בשם "טירת קורסאן" (Castrum Curzan). מתחם העיר אינו מופיע עוד בשמו הקדום אקווינקום, אלא כ"עיר המלך אטילה". בין האמפיתיאטרון הישן בדרום והמבצר הרומי המאוחר בצפון, התפתחה העיר בודה והפכה למרכז חשוב של הממלכה ההונגרית. רק כאשר המונגולים פלשו להונגריה במאה ה-13, הועבר היישוב כולו למקום בטוח יותר, היינו לגבעת הטירה מדרום לשם. השם בודה נדד אל היישוב החדש, בעוד שאזור אקווינקום כונה מעתה אובודה, היינו "בודה הישנה".

אתרי אקווינקום

מחנה הלגיון

מחנה הלגיון הוקם ככל הנראה בשנת 89 לספירה, כאשר הלגיון השני אדיוטריקס הוצב באזור. הוא נבנה בין שני מחנות צבאיים קטנים יותר והוקף חומת עץ ואדמה. בתקופת שלטונו של הקיסר אדריאנוס (117-138), נבנה המחנה מחדש באבן, הרחק מעט מגדת הדנובה, וזה נותר ללא שינוי בצורתו הבסיסית במשך כמעט מאתיים שנה. כדי לספק מים למחנה נבנתה אמת מים שהובילה אליו מים ממספר מעיינות מצפון לאקווינקום דרך העיר האזרחית המאוחרת יותר. המחנה היה בנוי בצורת מלבן באורך של 570 מטרים וברוחב של 476 מטרים, ופינותיו היו מעוגלות (בדומה לצורתם של קלפי משחק). הוא הוקף בחומת אבן ברוחב של 1.4 מטר ונקבעו בו מגדלים מרובעים במרווחים קבועים. בכל אחד מצדדיו נקבע שער שהיה מאובטח בשני מגדלים מרובעים גדולים יותר. שלושה חפירים מקבילים הקיפו את המחנה בכל צדדיו, למעט בצידו המערבי שבו נחפרה תעלה בודדת^[6].

תוכנית המחנה הייתה אופיינית למחנות הלגיון של אותה תקופה, והתאפיינה ברחובות שתי וערב בכיוון דרום-צפון ומזרח-מערב. במרכז המחנה הצטלבו רחובות האורך והרוחב הראשיים אשר הובילו אל ארבעת שערי המחנה. סמוך למרכז המחנה שכנה הפרינקיפיה (Principia) ששמשה כמפקדת המטה ובה היו משרדים מנהליים ומקדש המחנה. סמוך לפרינקיפיה שכנו הפרטוריום (מגורי מפקד המחנה), בית החולים והמרחצאות. ביתר שטחו של המחנה שכנו צריפי המגורים, מחסנים ובתי מלאכה. המחנה נהנה ממים זורמים ומערכת ביוב כבר בשלב מוקדם מאוד.

המצודה העתיקה המאוחרת, שנוספה ממזרח למחנה בתחילת המאה ה-4, הייתה מלבנית בצורתה, אורכה 720 מטרים ורוחבה 300 מטרים. החומות שהקיפו אותה היו בעובי של 3 מטרים. בשלהי העת העתיקה, לאחר בניית המצודה החדשה, נבנו בחציו המזרחי של המחנה מבנים שונים שאינם צבאיים, ובהם כנסייה. החצי המערבי כבר לא היה בשימוש, אולם הונח בו צינור מים תת-קרקעי חדש לתמיכה באמה הישנה שהייתה פעילה עד ימי הביניים. בניין המרחצאות הגדול ברובע הדרום-מזרחי של המחנה הקדום נבנה מחדש בשלהי העת העתיקה, ושימש כנראה כמעונו של המפקד העליון מאחר שארמון המושל הישן ננטש.

ארמון המושל

ארמון המושל שכן על אי בדנובה מצפון מזרח למחנה הלגיון ושימש למגורי המושל ובני משפחתו וכן למטרות מנהליות ופוליטיות. הבנייה החלה בתחילת המאה ה-2, במקביל לייסודה של הפרובינציה פאנוניה אינפריור, שהמתחם שימש כמקום מושבה המנהלי. בתוך כמה עשורים נבנה מתחם גדול בגודל של 120 על 150 מטרים שהוקם סביב חצר מרכזית. החזית הראשית פנתה מזרחה אל הדנובה והשטח שלא בשליטה רומית, ומשני צדיה הוקמו מגדלים עגולים. בחלק זה של המנה שכנו חדרים ממלכתיים מעוטרים בפסיפסים. באגף הצפוני שכנו המגורים הפרטיים של המושל ובית מרחץ, והאגף הדרומי כלל בתי מלאכה, מחסנים ותנורים, אך גם מקדש קטן. נראה שכל מושל תרם למבנה מזבח מקודש ו-16 מזבחות כאלו נשתמרו מהתקופה שבין השנים 120–283. מקדש נוסף ניצב בחצר הפנימית ושימש, בין היתר, את הפולחן הקיסרי ואת פולחן האלה פורטונה. אזורי המגורים והאגפים הרשמיים, ואפילו מתקני השירותים, היו מעוטרים. חדרים רבים היו מצוידים בחימום תת-רצפתי, ועוטרו בפסיפסים ובציורי קיר. ציורי הקיר חודשו מספר פעמים, כאשר העיטורים הישנים נצבעו בחדשים בסגנון התקופה. כמו כן השתמרו שרידים מפסלים שנצבו בארמון. ארמון המושל היה מחובר הן לאקווינקום והן לגדה המזרחית של הדנובה באמצעות גשרים, ולצידו נבנה רציף לספינות. בסוף המאה ה-3 ננטש הארמון, כנראה בשל עליית מפלס הדנובה, ובמאה ה-4 נקבע מושב המושל במרחצאות של מחנה הלגיון, שהוסבו למגורים.

הרובע האזרחי (קנאבה)

בדומה לרוב האתרים הצבאיים הרומיים, סביב המחנה המבוצר צמח יישוב שבו התיישבו קרובי החיילים וכן סוחרים, בעלי מלאכה, נותני שירותים, פקידים ועובדי מדינה, המכונה "קנאבה". למרות שלקנאבה לא הייתה אמנת עיר רומית ולכן הן נעדרו חוקה מוסדרת, הן פיתחו אופי עירוני ונשלטו על ידי מינהלת מקומית בראשות שני ראשי ערים בעלי תואר "מגיסטר". נראה כי המעמד של קולוניה שהוענק לאקווינקום בתחילת המאה ה-3 התייחס גם לקנאבה, אך לא ברור עד כמה השפיע הדבר על המבנה המנהלי שלה.

מכיוון שמחנה הלגיון של אקווינקום לא ניצב ישירות על גדת הנהר, הקנאבה יכלה להקיפו בכל ארבעת צדדיו. חפירות שבוצעו במקום מצביעות על התרחבות מהמאה ה-1 עד המאה ה-3. בקתות פשוטות של התקופה המוקדמת הוחלפו בתחילה במבני עץ ולאחר מכן במבני אבן, ומערכות אספקת המים והביוב הורחבו. בצפון הקנאבה, סמוך לארמון המושל, שכן אזור מגורים יוקרתי שהווילות שבו עוטרו בפסיפסים, ציורי קיר ופסלים, וחלקן השתייכו כנראה לפקידי מדינה רמי דרג. הממצא החשוב ביותר באזור זה הוא "וילה הרקולס", ששמה (המודרני) מגיע משני פסיפסים שמורים היטב של הגיבור היווני. באזור זה שכן גם מקדש. ממערב ומדרום-מערב למחנה הלגיון התפתחו בעיקר מגורי אומנים, שכללו מפעלי חרס ולבנים שנהנו ממרבצי החרס המקומיים. פורום ואזור שוק גדול נמצאו בדרום-מערב הקנאבה, ובצידה המזרחי הוקם נמל על הדנובה, מחסנים וככל הנראה מבנה של מלון. בנוסף, היו בקנבה כמה בתי מרחצאות.

בקצה הדרומי של הקנאבה שכן "האמפיתיאטרון הצבאי" שנבנה בשנת 145 לערך, בתקופת שלטונו של הקיסר אנטונינוס פיוס. קודם להקמתו שכן במקום מגרש אימונים, והמבנה נבנה על ידי החיל הטכני של הלגיון השני אדיוטריקס. אמפיתיאטרון זה היה גדול מהאמפיתיאטרון של העיר האזרחית וקוטרו נע בין 108.4 מטרים ל-131.8 מטרים. אורך הזירה היה 89.6 מטרים ורוחבה עמד על 66.1 מטרים. גודלה המשמעותי של הזירה (גדולה מזו של הקולוסיאום ברומא) מוסבר בכך ששימשה גם לתרגילים צבאיים. האמפיתיאטרון יכול היה להכיל עד 13,000 צופים^[7].

העיר האזרחית

במרחק מה מצפון לקנאבה שכנה העיר האזרחית, שחלק נכבד ממנה משוחזר כיום ונגיש כפארק ארכאולוגי. העיר האזרחית הייתה קטנה משמעותית מהקנאבה, אך מבחינה חוקית היא נחשבה למוניקיפיום ואחר כך לקולוניה. כאשר היא קיבלה לראשונה זכויות עיר בסביבות שנת 124, נבנתה בה חומה היקפית בעלת שערים עם מגדלים כפולים מכל ארבעת צדדיה. במרכז העיר שכן פורום, שכלל גם מקדש גדול ואולם ישיבות עם חימום תת-רצפתי. מלבד זאת היו בעיר מספר בתי מרחצאות (ציבוריים או פרטיים) וכן מקדשים למגוון רחב של אלוהויות ממוצא ים תיכוני, קלטי או מזרחי הפרוסים ברחבי העיר. מצפון לעיר מחוץ לחומות נבנה לפני אמצע המאה ה-2 "האמפיתיאטרון האזרחי" שהיה קטן מ"האמפיתיאטרון הצבאי" בקנאבה, והיה יכול להכיל עד 7,000 צופים בלבד. מבני הציבור נבנו לרוב באמצעות תרומות של אזרחים עשירים שקיוו לזכות מהם יוקרה והשפעה. העיר נחצתה מצפון לדרום על ידי אמת המים הגדולה, שנבנתה לפני הקמתה כדי לספק מים למחנה הלגיון שמדרום. באמה נקבעו שערים שקישרו בין שני חלקי העיר. לעיר היה תפקיד כלכלי חשוב והעדות הטובה ביותר לחשיבות זו היא אולם השוק (Macellum) שנבנה רק באמצע המאה ה-3. בנוסף למתחם השוק היו בעיר רחובות עם חזית מסחרית וברחוב הרוחב הראשי הייתה שורת חנויות שעברה כמעט לכל אורכה של העיר. העיר האזרחית ננטשה כנראה בסביבות שנת 300.

שחזור העיר האזרחית, מבט ממזרח. מימין נראה האמפיתיאטרון האזרחי ולרוחב התמונה נראית אמת המים שהובילה מים מצפון אל מחנה הלגיון, דרך העיר האזרחית
האמפיתיאטרון של העיר האזרחית
שרידי המיטראאום
שרידים מאמת המים
שרידי אולם השוק בעיר האזרחית

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אקווינקום בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ Klára Póczy: Aquincum. Das römische Budapest. Philipp von Zabern, Mainz 2005, ISBN 3-8053-3473-7, עמ' 10, עמ' 30 ועמ' 39–40.
^ ¹ ² A short history of Aquincum
^ László Borhy: Die Römer in Ungarn. Wissenschaftliche Buchgesellschaft, Darmstadt 2014, ISBN 978-3-8053-4820-1, עמ' 28–31.
^ Klára Póczy: Aquincum. Das römische Budapest. Philipp von Zabern, Mainz 2005, ISBN 3-8053-3473-7, עמ' 17–24 ועמ' 54.
^ אנציקלופדיה בריטניקה
^ Margit Németh: Military forts in Óbuda. In: Katalin H. Kérdő, Ferenc Schweitzer (Hrsg.): Aquincum. Ancient landscape – ancient town. Geographical Institute, Budapest 2014, ISBN 978-963-9545-40-3, עמ' 80.
^ Anita Kirchhof: Military amphitheatre. In: Paula Zsidi (Hrsg.): Archaeological Monuments from the Roman Period in Budapest. Walks around Roman Budapest. 2. Auflage, BTM Aquincum Museum, Budapest 2016, ISBN 978-963-9340-85-5, עמ' 80-82

[1] Klára Póczy: Aquincum. Das römische Budapest. Philipp von Zabern, Mainz 2005, ISBN 3-8053-3473-7, עמ' 10, עמ' 30 ועמ' 39–40.

[history-2] ¹ ² A short history of Aquincum

[3] László Borhy: Die Römer in Ungarn. Wissenschaftliche Buchgesellschaft, Darmstadt 2014, ISBN 978-3-8053-4820-1, עמ' 28–31.

[4] Klára Póczy: Aquincum. Das römische Budapest. Philipp von Zabern, Mainz 2005, ISBN 3-8053-3473-7, עמ' 17–24 ועמ' 54.

[5] אנציקלופדיה בריטניקה

[6] Margit Németh: Military forts in Óbuda. In: Katalin H. Kérdő, Ferenc Schweitzer (Hrsg.): Aquincum. Ancient landscape – ancient town. Geographical Institute, Budapest 2014, ISBN 978-963-9545-40-3, עמ' 80.

[7] Anita Kirchhof: Military amphitheatre. In: Paula Zsidi (Hrsg.): Archaeological Monuments from the Roman Period in Budapest. Walks around Roman Budapest. 2. Auflage, BTM Aquincum Museum, Budapest 2016, ISBN 978-963-9340-85-5, עמ' 80-82

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

בודפשט
אתרים עיקריים	בניין הפרלמנט ההונגרי • בזיליקת אישטוון הקדוש • גבעת הטירה • ארמון בודה • ארמון שנדור • האי מרגיט • המוזיאון הלאומי של הונגריה • מוזיאון האמנויות היפות • מוזיאון הטכנולוגיה והתחבורה ההונגרי • ארמון גרשם • בית האופרה • כנסיית מתיאש • באסטיון הדייגים • פסל החירות • בית הקפה אבזיה • בית הקפה היפני • היכל האמנות (בודפשט) • טירת ויידהוניאד • אנדרטת המילניום • אוסף הטקסטיל של גולדברגר • תיאטרון האופרטה של בודפשט • תיאטרון ארקל • קפה ז'רבו • מסעדת גונדל • מרתף מתיאש • התיאטרון הלאומי (בודפשט) • גן החיות והבוטני (בודפשט) • אקווינקום
גשרי בודפשט	גשר מגיירי • גשר ארפאד • גשר מרגיט • גשר השלשלאות • גשר אליזבת • גשר החירות • גשר פטפי • גשר ראקוצי • גשר הרכבת המחבר (הדרומי) • גשר הרכבת המחבר (הצפוני)
בתי כנסת ואתרים יהודיים	בית הכנסת הגדול של בודפשט • בית הכנסת ברחוב קזינצי • בית הכנסת רומבך • גטו בודפשט • בית הכנסת של ראקושפלוטה • בית הכנסת ברחוב פאווה • בית הכנסת בדרך פרנקל לאו • בית הכנסת בכיכר טלקי • בית הכנסת של אובודה • בית הכנסת של רחוב וישגראדי • בית הכנסת בדרך דוז'ה ג'רג' • בית הכנסת בבודהוואר • בית הכנסת באויפשט • בית הכנסת של פשטארז'בט • בית הכנסת של קבאניה • בית הכנסת של כיכר בתלן • המוזיאון והארכיון היהודי-הונגרי • המרכז לזיכרון ותיעוד השואה • בית הזכוכית (בודפשט) • בית המדרש לרבנים בבודפשט • נעליים על הדנובה • בית כנסת בית שלום (בודפשט) •
בתי קברות יהודים	בית הקברות היהודי ברחוב קוזמה • בית הקברות היהודי ברחוב שלגוטאריאני • בית הקברות היהודי ברקושקרסטור • בית הקברות היהודי פרקשרט • בית הקברות היהודי ברחוב גראנאטוש • בית הקברות היהודי ברחוב צ'רס • בית הקברות היהודי של אובודה • בית הקברות היהודי של בודה • בית הקברות היהודי של ראקושליגט
תחבורה	כביש הטבעת • קלטי פאייאודבר • ניוגטי פאייאודבר • דלי פאייאודבר • הרכבת התחתית של בודפשט • נמל התעופה הבין-לאומי בודפשט פרנץ ליסט • רכבת הילדים של בודפשט • רכבת גלגלי שיניים (בודפשט) • שדרת הטבעת הונגריה • השדרה הקטנה (בודפשט) • השדרה הגדולה (בודפשט) • הרכבת הפרברית של בודפשט
כיכרות	כיכר בלאהה לואיזה • אוקטוגון (בודפשט) • כיכר הגיבורים • כיכר ניוגטי • כיכר דיאק פרנץ • כיכר החירות בבודפשט • כיכר ורשמארטי
ספא (מרחצאות)	ספא סנט לוקאץ' • ספא גלרט • ספא דגאי • מרחצאות פלטינוס • ספא סצ'ני • מרחצאות הוויז
אחר	בודה (עיר) • פשט (הונגריה) • אובודה • אויפשט • דנובה • הפארק העירוני • פארק ממנטו • נפליגט • אוניברסיטת אטווש לוראנד • שדרות אנדראשי • יהדות הונגריה • השוק המרכזי של בודפשט • רחוב ואצי • אוניברסיטת בודפשט לטכנולוגיה ולכלכלה • אוניברסיטת מוהולי-נאג' לאמנות ועיצוב • היכל האמנות (בודפשט)