אנרכיזם

אָנַרְכִיזְם או אַל-מִשְׁטְרָנוּת הוא מושג כללי המתייחס למגוון פילוסופיות פוליטיות התומכות ביצירת חברה המבוססת על מוסדות התנדבותיים, בביטול מוסד המדינה ולעיתים גם בביטול כלל המבנים ההיררכיים בחברה. אידאולוגיות אנרכיסטיות שונות קמו במהלך ההיסטוריה בעיקר כביקורת אקטיבית על מוסדות ממשלתיים, או צורות ממשל שונות.

רבים משתמשים במושג "אנרכיזם" או "אנרכיה" כדי לתאר אי-סדר, מהומה ובלגן, אף על פי שרוב האנרכיסטים אינם מסכימים עם ההגדרה הזאת וטוענים כי היא אידאולוגיה פוליטית ופילוסופית אשר רוצה להביא למימוש השוויון ולפירוק ההיררכיה החברתית.

האנרכיסטים משמאל גורסים כי לכל מערכת חברתית היררכית תהיה השפעה שלילית משמעותית הן על הפרט הנמצא תחת סמכותה והן על בעל הסמכות באותה קבוצה.

אנרכיסטים מזרמים המתנגדים למוסד הרכוש גורסים כי במקום המבנים הפוליטיים הריכוזיים, הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, ומנהגים כלכליים כמו עבודה תמורת שכר – כל ההתקשרויות וההסכמים בין בני האדם צריכים להיות מבוססים על התנדבות ללא תמורה גשמית, ניהול עצמי ושליטה קהילתית. החברה צריכה להיות מורכבת בעיקר מיחידים עצמאיים וחופשיים, תחת הרעיון שלקהילות ויחידים יש זכות לקבל החלטות על חייהם, בפרט ביחס למידת השפעת ההחלטות עליהם.

אטימולוגיה

מקור השם "אנרכיזם" הוא בשפה היוונית, ומשמעו "היעדר ארכון" (ארכון היה בעל המשרה הבכירה ביותר באתונה, המקביל לראש המדינה בימינו). משמע, אנרכיזם, במובנו הרחב ביותר, הוא אמונה שכל צורת שלטון וכפייה על אחר אינם נחוצים וצריך לבטלם. במילה "אנרכיה", כפי שרוב האנרכיסטים עושים בה שימוש, אין הכוונה לכאוס ואי-סדר, אלא לחברה ללא מדינות ועם קשרים חברתיים התנדבותיים.

החברה האנרכיסטית

ערך מורחב – אנרכיזם וחברה

בעוד ההתנגדות למוסדות כופים ולהיררכיה חברתית היא מאפיין עיקרי של כל סוגי האנרכיזם השמאלי (להבדיל מהאנרכו-קפיטליזם), לאנרכיזם יש גם חזון חיובי לגבי תפקוד מוצלח של חברה אנרכיסטית. ישנו מגוון רב ושונות בין הפילוסופיות האנרכיסטיות והדעות חלוקות בתחומים שונים כגון סוג השיטה הכלכלית שתונהג, היחס לסביבה ולתעשייה, תפקיד האנרכיסטים בתנועות אחרות, ושאלת השימוש בכוח להגנה על חברה אנרכיסטית עתידית.

העקרונות הבסיסיים של האנרכיזם הם חירות, שוויון, סולידריות וניהול-עצמי. האנרכיסטים מאמינים שלאף אדם אין הזכות לשלוט ולכפות את רצונותיו ודעותיו על אדם אחר, ולכן גם היווצרות חברה אנרכיסטית תיתכן רק על ידי שחרור-עצמי ולא על ידי כפיית הרעיון האנרכיסטי על אחרים. החברה האנרכיסטית תורכב מקהילות והתאגדויות חופשיות של עובדים, כאשר ניהולן יתבצע על ידי כל חברי ההתאגדות (העובדים) או הקהילה, בשקיפות מוחלטת ובאמצעות שיטת הדמוקרטיה הישירה, בניגוד לשיטת הדמוקרטיה הייצוגית. שיטה נוספת לניהול וקבלת החלטות באנרכיזם היא שיטת הקונצנזוס, כאשר הדבר מתאפשר. כך, יאמרו האנרכיסטים, כאשר מתקיימת שקיפות ולכל אדם תהיה אפשרות להצביע ולהביע את דעתו, ללא תלות במעמד ובתפקיד, יימנעו גם מקרים של שחיתות וניצול סמכויות.

תולדות האנרכיזם המודרני

ויליאם גודווין – יש הרואים בו את אבי האנרכיזם המודרני

בשנת 1793 כתב ויליאם גודווין את ספרו "חקירה בנוגע לצדק פוליטי", שהפך לליבת הביקורת האנרכיסטית על ממשלות, כלכלה והסדר החברתי הקיים. אף על פי שגודווין לא השתמש במילה "אנרכיזם", יש הרואים בו את אבי האנרכיזם המודרני. אולם, הדעה הרווחת היא שרק כאשר פייר-ז'וזף פרודון פרסם את "מהו רכוש?", בשנת 1840, המושג "אנרכיזם" אומץ כהגדרה-עצמית. מסיבה זו יש כאלו הרואים בפרודון את אבי האנרכיזם המודרני.

האנרכיזם כתנועה חברתית ידע עליות ומורדות בפופולריות שלו. תקופתו הקלאסית התרחשה בין השנים 1860 ל-1939, כאשר היה קשור בצורה הדוקה לתנועות העובדים של המאה ה-19 והמאה ה-20. בתקופת מלחמת האזרחים בספרד, הצליח האנרכיזם להשיג משקל פוליטי משמעותי, לזכות בתמיכה המונית, ואף להיות מיושם בשטח בצורה חלקית, בעיקר באזור ברצלונה, עד שדוכא בידי הקומוניסטים-סטליניסטים והפשיסטים הלאומנים. אולם, מאז ועד היום לא הצליח לזכות שוב בתמיכה המונית ונותר תנועת שוליים.

האינטרנציונל הראשון

יבשת אירופה סערה לאחר אביב העמים, ובשנת 1864 איחד האינטרנציונל הראשון זרמים מהפכניים מגוונים שכללו בין השאר את תומכיו הצרפתיים של פרודון, בלאנקיסטים, הבונים החופשיים, איגודי עובדים אנגלים, סוציאליסטים וסוציאל-דמוקרטים. עקב העובדה שתנועות עובדים פעילות לקחו בו חלק, האינטרנציונל הראשון הפך לארגון משמעותי.

קרל מרקס היה דמות מובילה באינטרנציונל וחבר במועצה הכללית של הארגון. תומכי פרודון, המוטואליסטים, התנגדו לסוציאליזם המדינתי של מרקס, ותמכו בהימנעות מפוליטיקה והחזקות רכוש קטנות. בשנת 1868, בעקבות ההשתתפות הכושלת שלהם בליגת השלום והחופש (LPF), מיכאיל באקונין ותומכיו הצטרפו לאינטרנציונל הראשון – והחליטו לא לשתף פעולה עם ה-LPF. הם כרתו ברית עם החלקים הסוציאליסטים האנטי-סמכותניים של האינטרנציונל, שתמכו בהפלת המדינה ובקולקטיביזציה של רכוש. בתחילה, הקולקטיביסטים עבדו בשיתוף עם המרקסיסטים על מנת לדחוף את האינטרנציונל הראשון לכיוון סוציאליסטי מהפכני יותר. בהמשך, האינטרנציונל נחלק לשני קטבים, כאשר מרקס ובאקונין עומדים בראש כל אחד מן המחנות. באקונין הגדיר את רעיונותיו של מרקס כסמכותניים וצפה שאם מפלגה מרקסיסטית תעלה לשלטון, מנהיגיה פשוט ייקחו את מקומו של המעמד השליט מולו הם נלחמו.

בשנת 1872, המאבק בין שני המחנות הגיע לשיאו, עם הפיצול הסופי ביניהם, כאשר בקונגרס בהאג, מרקס תכנן את סילוקם של באקונין והאנרכיסט ג'יימס גיום מהאינטרנציונל ודאג שמטה הארגון יעבור לניו יורק. בתגובה, החלקים האנטי-סמכותניים ייסדו אינטרנציונל משל עצמם בקונגרס סיינט אימייר, ואימצו תוכנית אנרכיסטית מהפכנית.

אנרכיזם ועבודה מאורגנת

ערך מורחב – אנרכו-סינדיקליזם

החלקים האנטי-סמכותניים של האינטרנציונל הראשון היו בעצם גלגול מוקדם יותר של האנרכו-סינדיקליזם, שחיפש "להחליף את זכויות היתר ואת הסמכות של המדינה" ב"ארגון החופשי והספונטני של העבודה". בשנת 1886, "הפדרציה של האיגודים המקצועיים" בארצות הברית וקנדה הכריזה פה אחד שהחל ב-1 במאי, יום העבודה יהיה בן 8 שעות. בתגובה, איגודי עובדים ברחבי ארצות הברית הכריזו על שביתה כללית בתמיכה בדרישה זו. ב-3 במאי, בשיקגו, החל מאבק בעת שעובדים מחליפים ניסו לעבור את משמרות השביתה. התערבות משטרתית הובילה למותם של 4 מפגינים, דבר שעורר את זעם העובדים בעיר. למחרת, החלו מהומות היימרקט, שהיו מכשול למאבק העובדים ליום עבודה בן 8 שעות.

בשנת 1890 נעשה ניסיון שני, הפעם בהיקף בין-לאומי, לדרוש יום עבודה בן 8 שעות. לאירוע הייתה גם מטרה משנית, והיא לציין את זכרם של העובדים שנהרגו כתוצאה ממהומות היימרקט. לזכר האירועים הללו, מצוין האחד במאי, יום תחילת השביתה הכללית שהובילה למאורעות היימרקט.

בשנת 1907, הקונגרס האנרכיסטי הבינלאומי של אמסטרדם אסף נציגים מ-14 מדינות, ביניהם דמויות בולטות בתנועה האנרכיסטית, כגון אריקו מלטסטה, פייר מונאט, לואיג'י פאברי, אמה גולדמן ורודולף רוקר. בקונגרס נדונו מספר נושאים, ביניהם ארגון התנועה האנרכיסטית, נושאים חינוכיים, שביתה כללית ואנטי-מיליטריזם. אחד מהדיונים המרכזיים סבב סביב הקשר בין אנרכיזם וסינדיקליזם, כאשר מונאט טען שהסינדיקליזם הוא מהפכני והוא ייצר את התנאים למהפכה חברתית, בעוד מלטסטה סבר שסינדיקליזם לבדו אינו מספיק על מנת לחולל מהפכה חברתית, ושהאיגודים המקצועיים הם רפורמיסטים ולעיתים אף שמרניים.

פדרציות של איגודי עובדים אנרכיסטים היוו כוח משמעותי בתנועת העובדים בספרד. האיגוד האנרכו-סינדיקליסטי המצליח ביותר היה ה-CNT, שנוסד בשנת 1910. מאז היווסדו ועד לסיומה של מלחמת האזרחים בספרד, ה-CNT היה הכוח המשמעותי ביותר בתנועת העובדים הספרדית ומילא תפקיד חשוב במלחמה. הארגון האנרכיסטי הגדול ביותר כיום הוא ה-CGT, שהוא איגוד מקצועי אנרכו-סינדיקליסטי ספרדי. מספר החברים ב-CGT מנה כ-100,000 חברים בשנת 2003.

אנרכיזם וטרור

בסוף מאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היה גל של טרור אנרכיסטי ששיאו במערב היה רצח נשיא ארצות הברית מקינלי בעיר באפלו ב-1901. במזרח אירופה, האנרכיזם לבש צורה אלימה פי כמה, וקיבל צידוק מצידם של פילוסופים, והיווה בסיס להתארגנות של מפלגות, המפורסמת בהן הייתה 'הסוציאליסטים הרבולוציוניסטים' (ס.ר), שעיקר מרכזי בטקטיקה הפוליטית שלהם היה הרצח הפוליטי.

מעשים אלו היוו ביטוי מעשי לדוקטרינה האנרכיסטית של "תעמולה באמצעות פעולה". דוקטרינה זו עודדה פעולות אלימות של יחידים, כגון התנקשויות פוליטיות, במטרה לשמש השראה לפעולות נוספות ולהצתת מהפכה.

פעולות טרור רבות התרחשו בצרפת. בדצמבר 1893 אנרכיסט בשם אוגוסט ווייאן (Auguste Vaillant 1861-1894) זרק פצצה בתוך בית המחוקקים הצרפתי במטרה לרצוח את ראש ממשלת צרפת. הניסיון נכשל וגרם לפצועים רבים. חודשיים מאוחר יותר הוטלה פצצה על באי בית הקפה הפריזאי טרמינוס (Terminus) על ידי אמיל הנרי (Emile Henri 1872-1894). הפצצה הרגה אדם אחד ופצעה עשרים נוספים. בזמן בריחתו הספיק אמיל עוד לירות למוות בשוטר עד שנתפס על ידי עוברי אורח.

בתחילת המאה ה-20 גברה ההכרה בחוגי האנרכיסטים שהדוקטרינה היא אסטרטגיה כושלת, ורוב האנרכיסטים הרחיקו עצמם מהרעיון. מיעוט המשיך את המעשים עוד מספר שנים. היום, פעולות אלימות של אנרכיסטים כלפי בני אדם הם אירוע נדיר ביותר, אף על פי שרובם אינם פציפיסטים במובן הנוקשה של המילה. למרות זאת, רבים עדיין מקשרים את האנרכיזם עם אלימות וכאוס, לעיתים בגלל השימוש במילה 'אנרכיה' בתקשורת במשמעות של אי-סדר פוליטי או חברתי, על אף שאין הכוונה לאנרכיזם במובנו הפוליטי.

המהפכה הרוסית

אנרכיסטים השתתפו יחד עם הבולשביקים, הן במהפכת פברואר, והן במהפכת אוקטובר, כאשר אנרכיסטים רבים תמכו בתחילה בהפיכה הבולשביקית. אולם, הבולשביקים פנו במהרה נגד האנרכיסטים והאופוזיציה השמאלנית בכלל - מאבק אשר הגיע לשיאו במרד קרונשטאדט. אנרכיסטים במרכז רוסיה נכלאו, או אולצו לרדת למחתרת או להצטרף לבולשביקים. באוקראינה, האנרכיסטים לחמו במלחמת אזרחים נגד הצבא הלבן ולאחר מכן נגד הבולשביקים כחלק מהמאבק הצבאי בהנהגת נסטור מאכנו, שניסה לכונן חברה אנרכיסטית באזור למשך מספר חודשים.

האנרכיסטים האמריקאים המגורשים, אמה גולדמן ואלכסנדר ברקמן, היו בין אלו שהתסיסו נגד הבולשביקים, עקב מדיניותם ודיכוי מרד קרונשטאדט, לפני שעזבו את רוסיה. שניהם כתבו על החוויה שלהם ברוסיה, וביקרו את מידת השליטה שהבולשביקים הפעילו. עבורם, הציפיות של באקונין לגבי תוצאותיו של שלטון מרקסיסטי, התגשמו לנגד עיניהם.

הניצחון הבולשביקי במהפכת אוקטובר ומלחמת האזרחים ברוסיה הסבו נזק משמעותי לתנועה האנרכיסטית העולמית. עובדים ופעילים פוליטיים רבים ראו בהצלחה הבולשביקית דוגמה חיובית. מפלגות קומוניסטיות גדלו על חשבון התנועה האנרכיסטית ותנועות סוציאליסטיות אחרות. בארצות הברית ובצרפת, לדוגמה, חברים רבים בארגונים אנרכו-סינדיקליסטים כגון ה-CGT וה-IWW עזבו את הארגון והצטרפו לקומינטרן.

המאבק בפשיזם

בתחילת המאה ה-20, עלייתו של הפשיזם באירופה שינתה את מהות המאבק האנרכיסטי במדינה. המאבקים הראשונים בין אנרכיסטים לפשיסטים החלו באיטליה. אנרכיסטים איטלקים מילאו תפקיד מרכזי בארגון האנטי-פשיסטי, "חוליות העם" (Arditi del Popolo), שהיה חזק יותר באזורים בעלי מסורת אנרכיסטית, ונחל הצלחות רבות, כולל הדיפת "החולצות השחורות" (ארגון פשיסטי כמו-צבאי) במעוז האנרכיסטי בפארמה, באוגוסט 1922. בצרפת, בה הליגות הימניות הקיצונית התקרבו להתקוממות במהומות פברואר 1934, האנרכיסטים נקטו בחזית מאוחדת נגדן.

בספרד, ה-CNT סירב בתחילה להצטרף לחזית העממית, והימנעות תומכי ה-CNT מהצבעה בבחירות הובילו לניצחון הימין. אך בשנת 1936, ה-CNT שינה את מדיניותו והקולות האנרכיסטיים תרמו לחזרתה של החזית העממית לשלטון. חודשים לאחר מכן, המעמד השליט הגיב בניסיון הפיכה, וכך החלה מלחמת האזרחים בספרד. בתגובה למרד הצבאי, תנועה של איכרים ועובדים אנרכיסטים, בתמיכה של מיליציות חמושות, השתלטו על ברצלונה וחלקים כפריים נרחבים בספרד, בה הם ביצעו מהלך של קולקטיביזציה של האדמה. אך עוד לפני הניצחון הפשיסטי ב-1939, האנרכיסטים דוכאו בידי הסטליניסטים, ששלטו על פריסת הסיוע הצבאי לרפובליקה, מברית המועצות. הסטליניסטים דיכאו את הקולקטיבים ורדפו אחר מרקסיסטים סוררים ואנרכיסטים.

אנרכיזם עולמי כיום (תחילת המאה ה-21)

אנרכיזם ומערכות ארגון לא-היררכיות נפוצים מאוד כיום בקרב תנועות מהשמאל הרדיקלי. כיום פעילים האנרכיסטים בעיקר במאבקים הקשורים לזכויות האדם, לזכויות בעלי חיים ולאנטי-גלובליזציה, ובמאבקים שונים נגד דיכוי עמים, תרבויות, קבוצות, מיעוטים ויחידים. גם כיום נחשבים פעילים אנרכיסטיים במדינות רבות לקיצוניים, ומוקצים מן החברה.

אנרכיזם צפון אמריקאי מושפע רבות מהתנועה האמריקאית לזכויות האזרח, ומהתנועה נגד מלחמת וייטנאם. אנרכיזם אירופאי התפתח מתנועות הפועלים, ושניהם אימצו את המאבקים למען בעלי החיים ולמען כדור הארץ. צורות הפעולה של ארגונים וקבוצות אנרכיסטיות הן בדרך כלל ביצוע של פעולות ישירות במסגרת קבוצות זיקה, כמו למשל בארגונים החזית לשחרור בעלי חיים והחזית לשחרור כדור הארץ, אשר נחשבים כארגוני טרור אקולוגי על ידי הרשויות.

בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 התעוררו באירופה ובמקומות אחרים בעולם זרמים אנרכיסטיים רבים. עם הסיבות לכך נמנים התעצמות מגמת הגלובליזציה, עליית הפציפיזם בתרבות האירופית והיווצרות האינטרנט כמדיום בעל פוטנציאל אנרכיסטי (למשל באתרי ויקי ובבלוגים, שתפקודם מאופיין בסממנים אנרכיסטיים). ביטוי מובהק להתעוררות זו היו הפגנות ענק במספר ערים אירופיות נגד הגלובליזציה והשיטה הקפיטליסטית, וספציפית נגד ארגון הסחר העולמי ונגד כנסים של ארגון המדינות המתועשות. הפגנות אלה דוכאו ביד חזקה בידי השלטונות, וכמה מהן הידרדרו לאירועים אלימים. במסגרת ההתנגדות למלחמת עיראק התפשטה מחאה זו, וראיית העולם שמאחוריה, גם למדינות אחרות באמריקה ובמזרח הרחוק. הפגנות רבות משתתפים אלו, מאורגנות דרך ערוצים שונים כקבוצות זיקה, רשתות תקשורת מבוזרות, ומועצות דוברות. ההפגנה המפורסמת מכולן, התרחשה בסיאטל, בשנת 1999, בעת כנס של ארגון הסחר העולמי.

חלק מהאנרכיסטים תומכים ביצירת 'גושים שחורים' (Black Blocs) בהפגנות. במסגרת הגוש השחור, המשתתפים לובשים שחור ומסתירים את פניהם על מנת להימנע מזיהוי פניהם על ידי המשטרה. משתתפי הגוש מתעמתים עם המשטרה, מציבים מחסומים, ולפעמים משתתפים בהרס של רכוש תאגידי. לטענתם, ההרס שהם גורמים, אינו משתווה להרס שגורמים מעוררי הגלובליזציה - ולדבריהם, אם יש באלימות משום העברת מסר שיקטין את הנזק אזי היא מוצדקת. אף על פי שמשתתפי ה'גוש השחור' הם לרוב האנרכיסטים שנכנסים לכותרות התקשורת, הם אינם אלא מיעוט רועש בקרב התנועה האנרכיסטית.

בשנים האחרונות התארגנה במדינת ישראל קבוצה של צעירים המכונה "אנרכיסטים נגד הגדר". מדובר בקבוצת שמאל רדיקלי המתנגדת לבנייתה של גדר ההפרדה על שטחים פלסטיניים מעבר לקו הירוק, כאשר חלקם מתנגדים לעצם הרעיון של גדר הפרדה, ללא קשר למיקומה הגאו-פוליטי. הפגנותיה של קבוצה זו בסמוך לאזורי הגדר הובילו לא פעם לעימותים בין פעיליה לכוחות הביטחון.

למרות האמור לעיל, אנרכיזם אינו קשור אך ורק למחאה פוליטית. אנרכיסטים רבים פועלים עם אחרים במטרה לבנות מבנים חברתיים וארגונים אלטרנטיביים, כגון קומונות, כפרים אקולוגיים, חנויות-מידע ומרכזים קהילתיים רדיקליים, קבוצות "אוכל במקום פצצות", תנועות פועלים רדיקליות, שיטות חינוך חדשות, ותקשורת עצמאית בצורות שונות. כמו כן, הם מדגישים את ערך השוויון וארגון "אופקי" בתוך התנועה, בשימושם בכלים כמו קבלת החלטות בקונצנזוס ודמוקרטיה ישירה. כל אלו מתיישבים עם הרעיון האנרכיסטי של יצירת חברה אנטי-סמכותנית חדשה, בתוך החברה ההיררכית הישנה.

יש האומרים כי ההתפתחויות הטכנולוגיות האחרונות, כמו האינטרנט והתקשורת הסלולרית, איפשרו לרעיון האנרכיסטי להיות יותר משכנע ויותר נגיש. אנשים רבים משתמשים בטלפונים סלולרים ובאינטרנט על מנת ליצור קהילות מבוזרות הפועלות על פי עקרונות אנרכיסטים. חלק מהקהילות הללו, שמו להן למטרה להנגיש מידע בצורה לא ממוסחרת, וללא ערך-שימושי. מטרה זו הושגה על ידי מחשבים אישיים, ומדיה דיגיטלית. טכנולוגיות אלו איפשרו לאנשים לחלוק קובצי מוזיקה דרך האינטרנט, וליצור קהילות של תכנות בקוד פתוח, אשר תורמים מזמנן ומציעים מוצרים בחינם. דוגמאות לכך כוללות את ויקיפדיה, הרישיון הציבורי הכללי של גנו, מערכת ההפעלה לינוקס ואינדימדיה.

זרמים באנרכיזם

הדגלים והכוכבים הנהוגים בזרמים השונים של אנרכיזם

קיימים זרמים רבים באנרכיזם, המבוססים על תפיסות עולם שונות. זרמים אלו אינם סותרים בהכרח, ויש חפיפה חלקית בין רבים מהם.

אנרכו-סינדיקליזם

ערך מורחב – אנרכו-סינדיקליזם

אנרכו-סינדיקליזם הוא ענף של התאוריה האנרכיסטית המתמקד בתנועת העובדים, ומכאן המונח סינדיקליזם. אנרכו-סינדיקליסטים רואים באיגודי עובדים כוח פוטנציאלי לשינוי חברתי מהפכני, בכך שיחליפו את הקפיטליזם והמדינה בחברה חדשה שתנוהל בצורה דמוקרטית ועל ידי ניהול עצמי של עובדים. אנרכו-סינדיקליסטים שואפים לביטול מערכת השכר ורוב צורותיו של הרכוש הפרטי, המובילים להבדלי מעמדות.

עקרונות הבסיס של האנרכו-סינדיקליזם הם:

1. סולידריות עובדים
2. פעולה ישירה
3. ניהול עצמי של העובדים

סולידריות עובדים משמעה שאנרכו-סינדיקליסטים מאמינים שכל העובדים, ללא הבדלי מין וגזע, נמצאים במצב דומה ביחס למעסיקיהם (תודעה מעמדית). יותר מכך, משמעה שבתוך החברה הקפיטליסטית, כל הפסד או רווח של עובדים על או למעסיקיהם, ישפיע, בסופו של דבר, על כלל העובדים. לכן, על מנת לשחרר את עצמם, על כל העובדים לתמוך האחד בשני בחיכוכים מעמדיים.

אנרכו-סינדיקליסטים מאמינים שרק פעולה ישירה – כלומר, פעולה שמציבה את האדם באופן ישיר אל מול הבעיה על ידי כך שהוא פועל בעצמו להעלאת הבעיה אל פני השטח בצורה כזו שאי אפשר להתעלם ממנה, זאת בניגוד לשיטות לא ישירות כמו בחירת נציגים אשר מבטיחים לספק פתרונות באיזשהו תאריך עתידי – תאפשר לעובדים לשחרר את עצמם.

בנוסף, אנרכו-סינדיקליסטים מאמינים שארגוני עובדים – הארגונים הנאבקים נגד מערכת השכר, שעל פי התאוריה האנרכו-סינדיקליסטית, ייצרו בסופו של דבר את הבסיס לחברה החדשה – צריכים להתארגן בניהול-עצמי ללא היררכיה. אסור שיהיו בהם "בוסים", ובמקום זאת, העובדים צריכים להחליט בעצמם את כל ההחלטות שמשפיעות עליהם.

אנרכו-קפיטליזם

ערך מורחב – אנרכו-קפיטליזם

אנרכו-קפיטליזם היא פילוסופיה פוליטית אינדיבידואליסטית במסורת הליברלית השואפת לחברה קפיטליסטית חופשית, ללא ממשלה כגוף המחזיק במונופול על הכוח. האנרכו-קפיטליזם גורס כי מוסדות פרטיים וקהילתיים המבוססים על זכות הקניין יכולים לספק את כלל השירותים – לרבות בוררות סכסוכים, שיטור וביטחון.

על פי האנרכו-קפיטליזם ביזור הכוח בחברה יוביל לחברה שלווה, עשירה ובעלת קודקס חוקים ליברלי ומוסרי בהרבה. הממשלה נתפסת כגוף לא מוסרי ולא יעיל המחריג עצמו מכללי המוסר הרגילים, בכך שהוא פועל לגנבת רכוש על ידי מיסוי, לכליאתם של חפים-מפשע בגין פשעים ללא קורבן, ולחקיקת חוקים באופן המוטה לטובת קבוצות אינטרס ולטובת עצמו. אנרכו-קפיטליסטים תומכים ביישום עקבי של עקרון אי-התוקפנות העומד בבסיס הליברליזם הקלסי.

האנרכו-קפיטליזם נהגה לראשונה על ידי גוסטבו מולינארי שהיה מתלמידיו של הכלכלן והוגה תקופת הנאורות פרדריק בסטייה. את הגרסה הרווחת הראשונה של אנרכו-קפיטליזם הפיץ מארי רות'בארד, כלכלן ליברטריאני מן האסכולה האוסטרית החל משנות ה-50 במאה ה-20. רות'בארד שילב בין התאוריה הכלכלית של האסכולה האוסטרית, הליברליזם הקלאסי והאנרכיזם האינדיבידואליסטי האמריקאי מן המאה ה-19.

האנרכו-קפיטליזם הוא זרם ליברלי, ובכך הוא נבדל משאר זרמי האנרכיזם אשר מבוססים על סוציאליזם. בניגוד חד לשאר הזרמים אין לאנרכו-קפיטליזם התנגדות לעצם קיומם של מבנים חברתיים היררכיים, כל עוד אלו נובעים מהתקשרות וולונטרית המבוססים על מסחר.

מרבית הזרמים האנרכיסטיים הקיימים כיום דוחים את האנרכו-קפיטליזם ואינם מחשיבים אותו כזרם לגיטימי באנרכיזם, מאחר שקפיטליזם מייצג עבורם היררכיה כלכלית ומעמדית שאינה משתלבת עם תפיסות אנרכיסטיות.

אנרכו-קומוניזם

ערך מורחב – אנרכו-קומוניזם

אנרכו-קומוניזם מדגיש את השוויוניות, ביטול הכסף, ושימוש בכלכלת מתנות על מנת להקל על חלוקת הסחורה. הוא תומך בבעלות משותפת על אמצעי הייצור והחלוקה ובבעלות אישית על דברים שימושיים - לדוגמה, היחיד רשאי להיות הבעלים של המכנסיים שלו, אבל המפעל לייצור מכנסיים שייך לכל הקהילה. משמע, המפעלים שייכים לכל החברה, וכל מי שתרם לחברה יוכל לקבל את מה שהוא צריך.

ביטול עבודת השכר הוא עקרון מרכזי באנרכו-קומוניזם. הטענה היא שכאשר חלוקת ההון תהיה מבוססת על צרכים שהוחלט עליהם בשיתוף, אנשים יהיו חופשיים לעסוק בכל פעילות שתראה להם המספקת ביותר, ולא יאלצו לעבוד בעבודות שאין להם את הרצון או היכולת לעבוד בהן. אנרכו-קומוניסטים טוענים שאין דרך הגיונית למדידת הערך של התרומה הכלכלית של כל אחד, מכיוון שכל ההון הוא תוצר משותף של הדורות הנוכחיים והקודמים.

אנרכו-קומוניסטים טוענים שמערכת כלכלית המבוססת על עבודת שכר ורכוש פרטי, דורשת מערכת מדינתית כופה שתאכוף את זכויות הקניין ותנציח יחסים כלכליים לא שוויוניים הנובעים, באופן בלתי נמנע, מפערים בשכר או מכמות הרכוש. בנוסף לכך, הם טוענים ששווקים כלכליים ומערכות כספיות מחלקות את העבודה למעמדות ומייחסות ערכים כמותיים מלאכותיים לעבודתו של היחיד, ומנסות להסדיר את הייצור, הצריכה והחלוקה.

מרבית האנרכו-קומוניסטים גורסים שאת מקומו של השוק, צריכה להחליף כלכלת מתנה ללא כסף, בה סחורות ושירותים ייצורו על ידי העובדים ויחולקו בחנויות קהילתיות בהן כל אחד (כולל העובדים שייצרו את המוצרים) רשאי לצרוך כל דבר שהוא רוצה או צריך, כ"תשלום" על עבודתם בייצור סחורות או שירותים. כל הגבלה על הייצור או החלוקה תקבע על ידי היחידים בתוך הקבוצות המעורבות, במקום על ידי בעלי עסקים, משקיעים, בנקים וכו'.

אנרכיזם של סגנון חיים

המינוח "אנרכיזם של סגנון חיים" משמש היום לתיאור עמדות שמתרכזות יותר בשינוי ההתנהגות האישית, ופחות בארגון מחדש של החברה וביטול החברה המעמדית.

לרוב, אלו שמגדירים את עצמם כאנרכיסטים של סגנון חיים טוענים שאינם מתנגדים למאבק לשינוי הסדר החברתי, דוחים את ההבדלה בין התנהגות אישית והתנהגות מעמדית וטוענים שהדרך הטובה ביותר למימוש והשגת האנרכיזם היא להתחיל כבר היום להתנהג כאנרכיסט, על ידי התנתקות ככל הניתן ממוסדות מדינה ומוסדות היררכיים וקפיטליסטיים ויצירת קהילות, מרכזים חברתיים, ארגונים ועסקים על פי עקרונות אנרכיסטים.

רבים החיים על פי סגנון חיים זה, גרים בבתים נטושים שהשתלטו עליהם, ובכך נמנעים מלשלם שכר דירה (תופעה זו נרחבת בעיקר באירופה ונקראת "סקוואטינג", כאשר מבנה נטוש שהשתלטו עליו נקרא סקוואט). כמו כן, הם משיגים מזון, בגדים, רהיטים וכדומה על ידי סחר חליפין, או על ידי נבירה בפחי אשפה (תופעה הנקראת "דאמפסטרינג", ומתבצעת גם כמחאה על בזבוז המצרכים והמשאבים הנרחב בחברה הקפיטליסטית). דרך נוספת להשגת אמצעים היא גנבה מתאגידים (ההצדקה לכך היא בטענה שהגנבה נעשית על מנת לפגוע בתאגיד כמחאה על הניצול והסבל הרב שגורמים תאגידים רב-לאומיים, לטענתם).

קבוצה מפורסמת התומכת בסגנון חיים שכזה היא הקבוצה האנרכיסטית האמריקאית Crimethinc.

אנרכו-פמיניזם

ערך מורחב – אנרכו-פמיניזם

אנרכו-פמיניזם משלב אנרכיזם עם פמיניזם. המונח הוטבע, והפילוסופיה נוצרה במהלך הגל הפמיניסטי השני בשנות ה-60 של המאה ה-20.

אנרכו-פמיניסטיות רואות בפטריארכיה התגלמות של היררכיה, ולכן כבעיה בסיסית בחברה. אנרכו-פמיניסטיות מאמינות שהמאבק נגד הפטריארכיה הוא חלק אינטגרלי ממלחמת המעמדות ומהמאבק האנרכיסטי נגד המדינה.

אנרכו-פרימיטיביזם

ערך מורחב – אנרכו-פרימיטיביזם

אנרכו-פרימיטיביזם הוא זרם המבקר את מקורות והתפתחות הציוויליזציה. פרימיטיביסטים טוענים שהמעבר מצייד וליקוט לחקלאות מסורתית גרם להיווצרות המעמדות, לכפייה ולניכור. הם תומכים בחזרה לצורת החיים שלפני הקמת הציוויליזציה על ידי ביטול התעשייה, ביטול חלוקת העבודה וההתמקצעות, ונטישת הטכנולוגיה.

האנרכו-פרימיטיביסטים טוענים שחקלאות וביות של צמחים ובעלי חיים מובילים ליצירתו של רכוש פרטי, הרס כדור הארץ ומציעים שיטות של פרמהקלצ'ר, וחזרה לקיום פרה-תעשייתי. הם מצביעים על כך שלפני המצאת החקלאות, בני האדם חיו בשבטים קטנים ונודדים שהיו שוויוניים מבחינה חברתית, פוליטית וכלכלית.

אנרכיזם אינדיבידואליסטי

ערך מורחב – אנרכיזם אינדיבידואליסטי

אנרכיזם אינדיבידואליסטי מתנגד לקולקטיביזם ומדגיש את חשיבות האוטונומיה של היחיד ואת חירותו. בנוסף, האנרכיזם האינדיבידואליסטי תומך בקיומו של רכוש פרטי (בעלות אישית על התוצר המלא של העבודה), כמו גם בשוק תחרותי בו רכוש ועבודה ניתנים לקנייה ולמכירה (ובכך מתנגד לקומוניזם). כמו כן, הוא מאמץ את תאוריית הערך של העבודה, וכתוצאה מכך, מתייחס לרווח (ולכן גם לקפיטליזם כשיטה המאפשרת רווח) כאלמנט של ניצול. במקום הקפיטליזם והקומוניזם, הוא מציע את המוטואליזם כשיטה הכלכלית הראויה.

בהתאם לכך, הוא אינו שולל את קיומה של מערכת תגמולים, בין אם תגמולים פורמליים (כגון משכורת) או בלתי פורמליים (תחושת סיפוק, הכרה חברתית, וכו'). אוהדי האנרכיזם אינדיבידואליסטי טוענים כי ניגודי אינטרסים נובעים אך ורק מפגיעה במצבם הטבעי של בני האדם, על ידי מערכות סמכות.

האנרכיסטים האינדיבידואליסטים המסורתיים אינם מתנגדים לבעלות פרטית על ההון, אך עם זאת רובם מתנגדים לבעלות על אדמה שלא בשימוש. זאת מכיוון שאדמה אינה תוצר של עבודה ולכן לא ניתן לקנות או למכור אותה. למרות זאת, היחיד רשאי להחזיק באדמה על ידי כיבושה או שימוש בה ועליו להמשיך להשתמש בה על מנת שתישאר בבעלותו. אדמה שלא בשימוש אינה נחשבת כרכוש משותף של הקהילה, אלא פשוט אינה בבעלות אף אחד ולכן לא נדרשת קבלת רשות מהקהילה על מנת להשתמש בה לצרכים פרטיים.

עקב כל אלו, האנרכיזם האינדיבידואליסטי מנוגד לזרמים קולקטיביסטיים של האנרכיזם (אנרכו-קומוניזם ואנרכו-סינדיקליזם). אף על פי שחלק מהאנרכיסטים האינדיבידואליסטים עסקו בעניינים מעשיים, האנרכיזם האינדיבידואליסטי נחשב לרוב כ"אנרכיזם פילוסופי" מכיוון שהוא מתמקד בעיקר בטיעונים פילוסופיים על מנת לגרום לשינוי. לעיתים הוא נראה כצורה של ליברליזם ולכן היו שקראו לו "אנרכיזם ליברלי".

אנרכו לאומיות

הכוכב המזוהה עם האנרכו-לאומיות

ערך מורחב – אנרכו-לאומיות

אנרכו-לאומיות (ניתן לתרגם גם כאנרכו-לאומנות) היא אידאולוגיית ימין רדיקלית אנטי-קפיטליסטית ואנטי מרקיסיסטית המציגה עצמה כזרם באנרכיזם, אף כי רוב מוחלט של האנרכיסטים רואה בכך מעשה התחזוּּת מצד פעילים נאו-פשיסטים. מחזיקי האידאולוגיה מעוניינים בביטול מוסד המדינה והפלת הכלכלה הקפיטלסטית תוך שימור הבדלנות של כל אומה משאר אומות העולם כקולקטיב. אנרכיסטים לאומיים רואים במודרניות, בליברליזם, בחומרניות, בצרכנות, בהגירה, ברב תרבותיות ובגלובליזציה את הסיבות העיקריות לירידה חברתית של אומות וזהויות תרבותית. הם רואים צורך ליצור ברית אסטרטגית ואידאולוגית של בדלנים גזעיים בעולם המערבי וברוסיה, של איסלאמיסטים במדינות בעלות רוב מוסלמי, תנועות לאומניות במדינות עולם שלישי, ואנטי-ציונים מכל העולם על מנת להתנגד ל"סדר העולמי החדש". גלובליזציה נתפסת ככלי של הבנקאות הבינלאומית הנשלטת על ידי היהודים והאימפריאליזם אמריקאי, דבר שמוביל בהכרח לקריסה כלכלית עולמית ולהתמוטטות אקולוגית.

נושאים באנרכיזם

מטרות ואמצעים

באופן כללי, אנרכיסטים תומכים בפעולה ישירה ומתנגדים לבחירת נציגים. רוב האנרכיסטים מרגישים כי הבאתו של שינוי אמיתי אינה אפשרית באמצעות קיום בחירות, ורבים טוענים כי השתתפות בבחירות שוות ערך להכרה במוסד המדינה.בעוד שאחרים קוראים לגישה פרגמטית יותר, כולל השתתפות במשאלי עם.

פעולה ישירה עשויה להיות אלימה או בלתי אלימה. למרות שכמה אנרכיסטים מאמינים שאלימות מוצדקת כדי להפיל את השיטה החברתית הסמכותנית הקיימת, רוב האנרכיסטים מתנגדים לטרור ורואים בו דבר סמכותני. מיכאל באקונין ואריקו מלטסטה, כתבו שאלימות היא הכרחית בזמן מהפכה, אבל דחו את הטרור כאנטי-מהפכני.

קפיטליזם

רוב המסורות האנרכיסטיות דוחות את הקפיטליזם, כמו גם את המדינה. הן רואות בקפיטליזם דבר סמכותני, כפייתי, ונצלני ומאשימות אותו בפגיעה בסביבה ורווחת האדם. אנרכו קפיטליסטים, ורוב האנרכיסטים האינדיבדואליסטים, לעומת זאת, רואים בהון פרטי וברכוש דברים טבעיים ומרכזיים לחברה חופשית. היות שהם מאמינים שקפיטליזם טבעי וספונטני, הביטול שלו יצריך מדינה כפייתנית או אלימות פרטית, ולכן הביטול של מוסד ההון והרכוש נתפש כדבר לא רצוי לאנרכיה.

אנרכיסטים חברתיים לעומתם, הולכים בעקבות פרודון ומתנגדים לבעלות של מקומות העבודה על ידי קפיטליסטים ורוצים להחליף את העבודה בשכר בהתארגנויות של עובדים. אנרכיסטים אלו מסכימים עם קביעתו של קרופוטקין לפיה "המקור של התפיסה האנרכיסטית את החברה" נעוץ ב"ביקורת... כנגד ההתארגנויות ההיררכיות והתפיסות הסמכותניות של החברה" ולא סתם התנגדות פשוטה למוסד המדינה או לממשלה. הם טוענים כי עבודה בשכר היא היררכית וסמכותנית מטבעה וכתוצאה מכך לא ייתכן קפיטליזם אנרכיסטי. אנרכיסטים אלה יסכימו על ג'רמי גנניגס אשר טוען כי "קשה שלא להסיק שרעיונות אלה [אנרכו קפיטליזם] - בעלי שורשים עמוקים בליברליזם הקלאסי - הם אנרכיסטים רק על בסיס של אי הבנה מה הוא אנרכיזם".

קומוניזם

בעוד שאנרכיסטים רבים מציגים את הקומוניזם כצורת ארגון לחברה ולכלכלה, אנרכיסטים אחרים רואים בו סכנה לחרות ולהתפתחות החופשית של הפרט. רוב זרמי האנרכיזם מבחינים בין צורה סמכותנית וליברטרית של קומוניזם. פרודון אמר על הקומוניזם, "אם זה הזן המרקסיסטי או האוטופי, הוא הורס את החרות על ידי לקיחה מהפרט את השליטה על אמצעי הייצור." באקונין כתב: "אני שונא את הקומוניזם כי הוא מהווה את שלילת החירות ומכיוון שעבורי, אנושיות ללא חירות היא בלתי נתפסת. איני קומוניסט... מאחר שהוא מוביל בצורה בלתי נמנעת לריכוז הרכוש בידיה של המדינה".

אנרכיסטים אינדיבידואליסטים רבים מתנגדים לקומוניזם בכל צורותיו, על בסיס הטענה שבלתי אפשרי ליישם קומוניזם מרצון. אינדיבידואליסטים כגון בנג'מין טאקר, ויקטור יארוס והנרי אפלטון דחו את האנרכו-קומוניזם כזרם לגיטימי באנרכיזם. הם דחו את שיטותיו וטענו שהוא סמכותני מטבעו. לדעת האינדיבידואליסט הנרי אפלטון, "קומוניזם, בהיותו מנוגד לטבע האדם, בהכרח ישתמש בשיטות לא טבעיות אם ייושם בשטח" ויתרגם את עצמו ב"ביזה, שימוש אכזרי בכוח, ואלימות".

אנרכו-קומוניסטים דוחים את הביקורת הזו, ומצביעים על העיקרון של התארגנות מרצון שמחזק את התאוריה שלהם ומבדיל אותה מקומוניזם מדינתי. חלק מהאנרכיסטים האינדיבידואליסטים מוכנים להכיר באנרכו-קומוניזם כזרם לגיטימי. קווין קרסון כותב: "שוק חופשי, קומוניסטים ליברטניים, סינדיקליזם, וסוגים אחרים של אנרכיסטים קולקטיביסטים חייבים ללמוד להתקיים יחדיו בשלום ובכבוד הדדי, במאבק שלנו נגד המדינה התאגידית, ומחר בפאנארכיה שככל הנראה תירש אותה".

גלובליזציה

האנרכיסטים הם בעד גלובליזציה במובנו המקורי של המונח, כלומר, הרחבת הקשרים בין חברות ויחידים בקנה מידה עולמי, שכן אנרכיסטים מתנגדים ללאומיות, והם בעד יחסי אחווה ואי אלימות בין כל בני האדם. עם זאת, רוב האנרכיסטים רואים בגלובליזציה המתרחשת כיום את העמקת הניצול הקפיטליסטי: מניצול של מעסיק המנצל את עובדו, לניצול של מדינה או תאגיד המנצלים עובדים זולים ממדינות מתפתחות.

לטענת האנרכיסטים, המסחר הבינלאומי כפי שהוא מנוהל על ידי מוסדות בינלאומיים כמו הבנק העולמי, ארגון הסחר העולמי, G8 והפורום הכלכלי העולמי נעשה בכפייה, בעיקר כלפי מדינות נחשלות או כנגד אוכלוסיות חלשות. חלק מהאנרכיסטים רואים בכפייה כזו גלובליזציה נאו-ליברלית. קבוצות כמו Reclaim the Streets או פעולה עולמית של האנשים היו מהיוזמות של מה שנהוג לכנות התנועה נגד הגלובליזציה.

הטענה המרכזית כנגד הגלובליזציה הנאו ליברלית או התאגידית, אשר מצטרפים אליה גם זרמים אחרים הדוגלים בביזור ומגוון ואפילו כלכלת שוק, היא שהגלובליזציה הזו מקדמת את הריכוזיות של הכלכלה העולמית, על ידי הגדלת כוחם של תאגידים רב-לאומיים כקרטלים בשוק ומול האזרחים במישור הפוליטי והתרבותי. באופן זה ישנה הרחקה של מוקדי קבלת ההחלטות למוקדי כוח מרוחקים וריכוזיים יותר, ומקדמת קפיטליזם דורסני המעמיק את הפערים בחברה ואת הניכור. דבר זה עומד בניגוד לעקרונות האנרכיסטים של אטונומיה, דמוקרטיה ישירה, ביזור החלטות, סולידריות ושוויון.

המחאות נגד הגלובליזציה מאורגנות בדרך כלל על פי עקרונות של פעולה ישירה אנרכיסטית, עם סובלנות כללית כלפי מגוון של דעות שונות ושל דרכי פעולה שונות, החל מקבוצות של איוולות טקטית כגון צבא הליצנים, ועד קבוצות נוקשות יותר כמו הגוש השחור. פעולות המחאה והפעולה הישירה מאורגנות דרך ערוצים לא-היררכיים ובשיטות של דמוקרטיה ישירה.

דמוקרטיה

אימרה אנרכיסטית ידועה היא ש"לו הבחירות היו יכולות לשנות משהו, היו מוציאים אותן מחוץ לחוק". אנרכיסטים אינם מאמינים בדמוקרטיה ייצוגית, מאחר שעל פי טענתם, הנציגים הנבחרים בדרך כלל מתעלמים מרצונות המצביעים להם, וחותרים אחר מטרות אחרות, שהן בדרך כלל קידום האינטרסים של הגופים המממנים אותם. בנוסף, הם טוענים שדמוקרטיה ייצוגית מדכאת מעורבות חברתית, מאחר שקיום בחירות מספק את האשליה של חופש בחירה ודמוקרטיה, כאשר בעצם לאוכלוסייה אין כל השפעה על המדיניות החברתית, מלבד הצבעה פעם במספר שנים ובחירת שליט.

אנרכיסטים שואפים לחברה דמוקרטית, אשר תקיים דמוקרטיה ישירה בכל תחומי החיים (קהילה, עבודה, כלכלה, לימודים וכו'). זכויות המיעוט בחברה שכזו תמיד תישמרנה, ולעולם לא תיכָּפה דעת הרוב על המיעוט. למיעוט תמיד תהיה הזכות לסרב לדעת הרוב ולפרוש מאותה קהילה או ארגון בהם התקבלה החלטה אשר הותירה אותם במיעוט.

המתנגדים לאנרכיזם, טוענים שבלתי אפשר לקיים דמוקרטיה ישירה בקבוצות גדולות. האנרכיסטים מציעים מערכת של באי כוח על מנת להעביר מידע בפדרציות ורשתות גדולות, ועל מנת להתמודד עם נושאים ברמה עולמית. בהצעה האנרכיסטית לבאי כוח אין הכוונה ל"נציגי ציבור" כפי שאנו מכירים אותם כיום, והם אינם אפילו "נציגים". מבנה באי הכוח שמציעים האנרכיסטים הוא בעצם מערכת של שיטות בהן שליחים פשוט מעבירים מידע והחלטות שהוחלט עליהן בקהילות השונות. באי הכוח נבחרים (בניגוד לכאלו שמחפשים עבודה), וניתן "לפטר" אותם ברגע בו הם חורגים מהמנדט שניתן להם (בניגוד למצב בדמוקרטיה ייצוגית, בו ניתן להחליף נציג רק בסיום תקופה קבועה מראש).

הסביבה

סביבה וקיימות היו נושאים עבור אנרכיסטים לפחות מאז החיבור של קרופוטקין "שדות, מפעלים וסדנאות", אבל החל משנות ה-1970 אנרכיסטים במדינות מערביות היו מעורבים מאוד בפעילות למען הסביבה. אקו-אנרכיסטים ואנרכיסטים ירוקים דוגלים ברובם באקולוגיה עמוקה. זוהי ראיית עולם שתומכת במגוון ביולוגי ובקיימות. לעיתים קרובות אקו-אנרכיסטים נוקטים בפעולה ישירה כנגד מוסדות שגורמים לדעתם לנזק לסביבה ולקהילות. דוגמה בולטת לתופעה זו היא תנועת "כדור הארץ תחילה!", אשר חבריה נוקטים בפעולות כמו "התנחלות על עצים". גם לתנועה המיליטנטית יותר "החזית לשחרור כדור הארץ", אשר התפצלה מתוך "כדור הארץ תחילה!", יש קשרים עם התנועה האנרכיסטית. מרכיב חשוב נוסף הוא האקו-פמיניזם, אשר רואה בשליטה ובניצול הטבע על ידי האדם מטפורה של שליטה גברית באישה.

אנרכו-פרימיטיביזם היא פילוסופיה מערבית בעיקרה שתומכת בחזרה לחברה פרה-תעשייתית ובדרך כלל גם פרה-חקלאית. תומכי זרם זה פיתחו את הביקורת על הציוויליזציה התעשייתי. בביקורת זו טכנולוגיה ופיתוח הטכנולוגיה הובילו לניכור של אנשים מהעולם הטבעי. פילוסופיה זו פיתחה נושאים שקיימים בפעילות הפוליטית של הלודיטים ובכתבים של ז'אן-ז'אק רוסו. כמה פרימיטיביסטים תומכים בתהליך מלא של "השבת הטבע לפראותו" וחזרה לאורח חיים הנוודי של ציידים-לקטים, בעוד אחרים רק מעוניינים בסופה של החברה התעשייתית ולא מתנגדים לביות וחקלאות. תאורטיקנים מובילים בזרם הראשון הם דריק ג'נסן, וג'ון זרזן, בעוד שה"יונבומבר" טד קזינסקי משתייך לזרם השני. כיום יש חילוקי דעות רבים בין פרימיטיביסטים לבין צורות מסורתיות יותר של אנרכיזם המתמקדות במאבק מעמדי, כמו האקולוגיה החברתית של מוריי בוקצ'ין.

דת

ערך מורחב – אנרכיזם ודת

החל מפרודון ובאקונין ועד לאנרכו-סינדיקליסטים הספרדים, אנרכיסטים באופן מסורתי התנגדו או שהיו חשדנים כלפי דת מאורגנת. הם האמינו כי רוב הדתות המאורגנות הן היררכיות מטבען, וברוב המקרים, משתפות פעולה ותומכות במבני הכוח הקיימים כמו מדינה או הון. יחד עם זאת, יש הכורכים יחד אנרכיזם עם תפיסות דתיות.

אנרכיסטים נוצרים מאמינים כי אין סמכות גבוהה יותר מאשר אלוהים, ומתנגדים לסמכויות ארציות כמו ממשלות ולהיררכיה של הכנסיות. הם מאמינים כי התורה של ישו והמנהגים של הנוצרים הקדומים היו אנרכיסטים בבירור. חלק מהם מרגישים שהכתבים של "נצרתיים" וקבוצות נוצריות קדומות אחרות הושחתו על ידי הדעות הדתיות הנוכחיות - בעיקר כאשר פאולוס הכניס דעות של הפרושים, וכאשר קונסטנטינוס הכריז על הנצרות כדת הרשמית של רומא.

הסופר לב טולסטוי נחשב לאנרכיסט-נוצרי המפורסם ביותר, למרות שלא כינה את עצמו אנרכיסט, כיוון שהוא השתמש במונח זה כדי לתאר את אלו שרצו לשנות את החברה באמצעות אלימות, הספר שלו "ממלכתו של אלוהים נמצאת בתוכך" נחשב לטקסט יסודי באנרכיזם הנוצרי. תנועת הקתולי העובד היא ארגון אנרכיסטי-נוצרי מודרני.

אנרכיזם בודהיסטי נבע מתוך התנועה האנרכיסטית הסינית של שנות ה-1920. טאיקסו (Taixu) אחד ההוגים והכותבים המובילים של זרם מחשבה זה, הושפע עמוקות מאנרכיסטים נוצרים כמו לב טולסטוי, ומהמערכת באר-שדה הסינית העתיקה. ביטוי חדש יותר לזרם מחשבה זה קיבל ביטוי פופולרי בספרו של ג'ק קרואק, "בטלני הדהרמה" שיצא לאור בשנת 1958.

אנרכיזם בישראל

ערך מורחב – אנרכיזם בישראל

התנועה האנרכיסטית מאז הקמת המדינה הייתה בעיקרה ספרותית, עם סופרים יוצאי פולין כמו אליעזר הירשאוגה, אבא גורדין ויעקב מאיר זלקינד שכתבו ספרים וכתבים רבים בנושא אנרכיזם, בעיקר ביידיש. התנועה האנרכיסטית בישראל הפכה לאקטיבית בתחילת שנות ה-60, כשישעיהו תומא שי"ק ייסד את תנועת סרבנות המצפון בישראל, והפכה לאקטיבית אף יותר בתחילת שנות ה-90, כשסצנת הפאנק רוק בישראל החלה להיות פוליטית ונוסדו להקות רבות כמו נכי נאצה וסמרטוט כחול לבן שהוציאו בני נוער לרחובות והזרימו דם חדש בתנועה האנרכיסטית בישראל. קבוצות פעולה החלו לקום, כמו מאבק אחד – קבוצה אנרכיסטית לזכויות בעלי חיים, פעולה ירוקה – קבוצת פעולה ישירה למען הגנה סביבתית, כביסה שחורה – להט"ב וקווירים נגד הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, ורבות אחרות. בשנת 2003 פעילי שמאל רדיקלי ישראלים התכנסו למאהל מחאה ליד הכפר הפלסטיני מסחה ויזמו פעולות ישירות נגד גדר ההפרדה, ומאוחר יותר התגבשו לקבוצה הידועה בשם אנרכיסטים נגד הגדר, שזאת הקבוצה הפעילה והידועה ביותר בשמאל הרדיקלי הישראלי ובתנועה האנרכיסטית בישראל. מאז 2003 חברי הקבוצה יזמו פעולות ישירות רבות נגד גדר ההפרדה בגדה המערבית תוך שיתוף פעולה עם קבוצות פלסטיניות מקומיות ועם קבוצות התנגדות לכיבוש מהעולם, כמו תנועת הסולידריות הבין-לאומית.

הוגים אנרכיסטיים ידועים

• מיכאל באקונין
• אלכסנדר ברקמן
• אמה גולדמן
• לב טולסטוי
• מרטין בובר
• גוסטב לנדאואר
• וולטרין דה קלייר
• נסטור מאכנו
• מקס סטירנר
• פייר-ג'וזף פרודון
• פיוטר קרופוטקין
• אריקו מלטסטה
• נועם חומסקי

לקריאה נוספת

• אלכסנדר ברקמן, מה זה אנרכיזם?, הוצאת פרדס, 2023.
• ברברה טוכמן, ההלכה והמעשה: האנרכיסטים - 1914-1890- סקירה היסטורית של התפתחות ההגות והמחאה האנרכיסטית באירופה. פרק מתוך המגדל הגאה: דיוקן העולם לפני מלחמת העולם הראשונה 1914-1890, הוצאת דביר, 1998, עמודים 81–137.
• P.M.‎, בולו' בולו, הוצאת אוב - ז.ע.פ., 2002.
• אברהם יסעור (עורך), אנרכיזם - אנתולוגיה, הוצאת רסלינג, 2004.
• אמה גולדמן, חמישה מאמרים פמיניסטיים, פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2005.(הספר בקטלוג ULI)
• אורסולה לה גווין, "בידיים ריקות", מובי דיק.
• T.A.Z– אזור אוטונומי ארעי, אנרכיה אונטולוגית, טרור פואטי, הוצאת רסלינג, 2008. T.A.Z: אזור אוטונומי ארעי - חכים ביי - הוצאת רסלינג, באתר www.resling.co.il

קישורים חיצוניים

• נועה מנהיים, אוטופיה אנרכיסטית: לא מושלם כמו שזה נשמע, באתר הארץ, 29 באפריל 2015
• ירון כהן צמח, למה בעצם מתכוונים כשמכנים מישהו "אנרכיסט"?, באתר TheMarker‏, 5 באפריל 2023
• אנרכיזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אנרכיזם, דף שער בספרייה הלאומית