רצח ויליאם מקינלי
 | |
| ליאון צ'ולגוש יורה בנשיא ארצות הברית, ויליאם מקינלי באקדח המוסתר במטפחת. קטע מאיור של ט. דארט ווקר. | |
| תאריך | 6 בספטמבר 1901 |
|---|---|
| מקום | בית המוזיקה, אתר התערוכה הפאן-אמריקאית, באפלו, ניו יורק, ארצות הברית |
| מטרה | ויליאם מקינלי |
| קואורדינטות | 42°56′19″N 78°52′25″W / 42.938694444444°N 78.873611111111°W |
| סוג | ירי באקדח |
| נשק | אקדח איוור ג'ונסון 0.32 |
| הרוגים | ויליאם מקינלי |
| פצועים |
0  |
| מבצע |
ליאון צ'ולגוש |
| מניע | תפיסת עולם אנרכיסטית |
 | |
  | |
רצח ויליאם מקינלי, נשיא ארצות הברית ה-25, אירע ב-6 בספטמבר 1901 כאשר הוא ביקר בתערוכה הפאן-אמריקאית בהיכל המוזיקה שבעיר באפלו, ניו יורק. הנשיא מקינלי לחץ את ידי הקהל, כאשר ליאון צ'ולגוש, אנרכיסט, ירה בו פעמיים בבטנו. מקינלי מת שמונה ימים לאחר מכן, ב-14 בספטמבר, כתוצאה מנמק שנגרם מפציעותיו. הוא היה הנשיא האמריקאי השלישי שנרצח. קדמו לו אברהם לינקולן ב-1865 וג'יימס גרפילד ב-1881.
ויליאם מקינלי נבחר לכהונה שנייה בבחירות שהתקיימו ב-1900. הוא נהנה מהמגע עם הציבור, וסירב להשתמש באמצעי אבטחה. מזכירו האישי של הנשיא, ג'ורג' ברוס קורטליו, חשש מפני ניסיון התנקשות שיתרחש במהלך ביקורו של הנשיא בבית המוזיקה וביטל אותו פעמיים. הנשיא מקינלי החזיר את הביקור ללוח הזמנים שלו בכל אחת מהפעמים.
צ'ולגוש איבד את מקום עבודתו במהלך המשבר הכלכלי של 1893 (אנ') ופנה לאנרכיזם, תורת מחשבה מדינית שרוצחיהם של מנהיגים במדינות שונות באותה תקופה דבקו בה. בראותו במקינלי סמל לדיכוי, היה צ'ולגוש משוכנע שזהו תפקידו כאנרכיסט להורגו. לאחר שלא עלה בידו להתקרב לנשיא בשלב מוקדם יותר של הביקור, הוא ירה בו פעמיים, כאשר הנשיא הגיע ללחוץ את ידו בשורת קבלת הפנים בהיכל המוזיקה. הקליע הראשון שרט את מקינלי, והשני הקטלני חדר לבטנו ומעולם לא אותר.
בתחילה נראה שהנשיא יחלים מפציעתו, אך ב-13 בספטמבר חלה תפנית לרעה, כאשר פצעיו הפכו לנמק, ולמחרת השכם בבוקר הוא נפטר. לאחר מותו של מקינלי ירש אותו סגן הנשיא תאודור רוזוולט. לאחר רצח מקינלי, שעליו נדון צ'ולגוש לעונש מוות בכיסא חשמלי, העביר הקונגרס חקיקה, שבאופן רשמי הטילה את האחריות על אבטחת הנשיא על השירות החשאי.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספטמבר 1901 היה ויליאם מקינלי בשיא עוצמתו כנשיא. הוא נבחר ב-1896 במהלך השפל הכלכלי שנוצר כתוצאה מהפאניקה של 1893. הוא הביס את יריבו מהמפלגה הדמוקרטית, ויליאם ג'נינגס ברייאן. מקינלי הוביל את האומה הן בדרך שהשיבה אותה לשגשוג והן לניצחון במלחמת ארצות הברית–ספרד, בה היא סיפחה אליה מושבות ספרדיות כמו פוארטו ריקו והפיליפינים. הוא נבחר מחדש בקלות בהתמודדות חוזרת מול ברייאן ב-1900, ועל פי ההיסטוריון אריק ראוצ'וויי "נראה היה כאילו ממשל מקינלי ימשיך בנחת ללא הפסקה לעוד ארבע שנים, ממשלה המסורה לשגשוג".[1]
סגן הנשיא בתקופת כהונתו הראשונה של מקינלי, גארט הוברט, מת ב-1899 והנשיא הותיר את הבחירה לשותפו למרוץ לוועידת המפלגה הרפובליקנית של 1900. בשלבים שלפני הוועידה, ראה האיש הדומיננטי של המפלגה בניו יורק, סנאטור תומאס סי. פלאט, את ההזדמנות לקדם את מושל ניו יורק וסגן מזכיר הצי, תאודור רוזוולט, כמועמד לתפקיד סגן הנשיא. רוזוולט קיבל על עצמו את המועמדות ונבחר כשותפו למרוץ של מקינלי.[2]
ליאון צ'ולגוש נולד בדטרויט, מישיגן ב-1873 כבנם של מהגרים פולנים.[3] משפחת צ'ולגוש העתיקה מספר פעמים את מקום מגוריה, כאשר אביו של ליאון, פול, חיפש עבודה במערב התיכון. כבוגר, עבד ליאון צ'ולגוש בבית חרושת בקליבלנד עד שאיבד את משרתו במסגרת סכסוך עבודה ב-1893. לאחר מכן הוא עבד בצורה בלתי סדירה ונכח באספות פוליטיות ודתיות, תוך שהוא מנסה להבין את הסיבות לקלחת הכלכלית שהובילה לפאניקה של 1893. בעשותו זאת, הוא החל להתעניין באנרכיזם. ב-1901 כבר התעוררו החששות מתנועה זו בארצות הברית ובית המשפט העליון של מדינת ניו יורק פסק שאדם שמזהה עצמו כאנרכיסט מהווה איום על שלום הציבור. באירופה ביצעו אנרכיסטים מעשי רצח וניסיונות רצח של לא מעט פקידי ממשל או חברי בתי מלוכה והם הואשמו באחריות למהומות היימרקט ב-1886 בשיקגו.[4]
במהלך המאה ה-19 אירעו שתי רציחות של נשיאים אמריקנים: רצח לינקולן ב-1865 ורצח ג'יימס גרפילד ב-1881.[5] גם בהתחשב באירועים אלו, הנשיא מקינלי לא חיבב את אנשי הביטחון שחצצו בינו לבין הציבור. כאשר שהה בעירו, קנטון, אוהיו, הוא הלך לכנסייה או למרכז המסחרי של העיירה, בלי שייתלוו אליו מאבטחים ובוושינגטון הוא יצא לטיולים עם רעייתו מבלי שהיו מאבטחים על כרכרתו.[6]
הביקור הנשיאותי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
התכנון וההגעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בטקס ההשבעה לכהונתו השנייה, שהתקיים ב-4 במרץ 1901, נשא מקינלי נאום קצר.[7] בהיותו זה מכבר תומך במכסי מגן ובהאמינו שחוק דינגלי שחוקק ב-1897 בשנת נשיאותו הראשונה, סייע לאומה האמריקאית להגיע לשגשוג, הוא תכנן לנהל משא ומתן על הסכמי סחר הדדיים עם מדינות אחרות. מהלך זה היה אמור לפתוח את השווקים הזרים למגזר הייצור האמריקאי ששלט בשוק המקומי הודות למכסי המגן, ששאף להרחיב את שווקיו. במהלך סיור ארוך שתוכנן לחודשים שלאחר השבעתו, התכוון מקינלי לשאת נאומים מרכזיים לקידום תוכניתו, ששיאם היה אמור להיות ביקור ונאום בתערוכה הפאן-אמריקאית (אנ') בבאפלו ב-13 ביוני.[8]
הנשיא מקינלי, רעייתו אידה והפמליה הרשמית שלהם, עזבו את וושינגטון ב-29 באפריל למסע ברכבת ברחבי ארצות הברית, שתוכנן להסתיים בבאפלו. הוא התקבל בחמימות במערב ארצות הברית במקומות שבהם לא ביקר מעולם נשיא. בהיותם בקליפורניה חלתה הגברת הראשונה קשות ולזמן מה היה חשש לחייה. בסן פרנסיסקו היא החלימה, אך הנשיא ביטל את המשך הסיור ובני הזוג מקינלי שבו לוושינגטון. הנאום בתערוכה נדחה ל-5 בספטמבר, לאחר שמקינלי בילה כמה שבועות בוושינגטון וחודשיים בביתם בקנטון. הוא ניצל את הזמן ששהה בביתו באוהיו לעבוד על נוסח הנאום ובהשגחה על שיפוצים שבוצעו בביתו. מקינלי תכנן להישאר בקנטון עד אוקטובר.[9]
צ'ולגוש התגורר בחווה של הוריו ליד קליבלנד החל מ-1898, עבד באופן מצומצם, שכן הוא סבל מהתמוטטות עצבים. ידוע שהוא נכח בנאום שנשאה אמה גולדמן במאי 1901 בקליבלנד. הוא התקרב אליה לפני הנאום וביקש ממנה להמליץ לו על ספרים על אנרכיזם. השיחה בין השניים, שבה לא עודדה גולדמן אלימות, אך הביעה את הבנתה לאלו שנגררו אליה, השפיעה עמוקות על צ'ולגוש. מאוחר יותר הוא ציין שמילותיה בערו במוחו. ביולי הוא הגיע לראותה בביתה שבשיקגו כאשר היא עמדה לצאת יחד עם בתה לבאפלו לצפות בתערוכה ושני האנרכיסטים נסעו יחדיו אל תחנת הרכבת. גולדמן הביעה את דאגתה בפני אחד הפעילים הרדיקליים האחרים מכך שצ'ולגוש (שעשה שימוש בכינוי "פרד ניימן") מסתובב סביבה. זמן קצר לאחר מכן הוא עזב ככל הנראה לשיקגו. ויליאם ארנץ, פועל שעבד בפארק בקנטון, העיד שהוא ראה אדם דומה לצ'ולגוש באמצע 1901, כאשר הנשיא שהה בביתו ולעיתים ביקר בפארק. אותו אדם נשא עמו שני אקדחים, וכאשר אנרץ הזכיר לו שחל איסור לשאת כלי נשק מחוץ למטווח של הפארק, הוא הגיב בביטול. ארנץ רצה להזעיק את המשטרה, אך אותו אדם לא נמצא מעולם.
מאוחר יותר באותו קיץ עבר צ'ולגוש לבאפלו, אם כי הסיבות לכך לא ידועות. הסופר והעיתונאי סקוט מילר שיער שייתכן שהוא בחר בבאפלו בשל אוכלוסיית המהגרים הפולנים הגדולה שלה. הוא התאכסן בפרבר ווסט סנקה ובילה את רוב זמנו בקריאה. לאחר מכן עזב צ'ולגוש לקליבלנד, אך לא ברור מה היו מעשיו שם. ייתכן שהוא אסף ספרות אנרכיסטית או שהשיג עוד כסף. לאחר קליבלנד עבר צ'ולגוש לשיקגו, שם הוא ראה ידיעה בעיתון שהנשיא מקינלי מתכנן ביקור בבאפלו. הוא שב לשם, כשהוא עדיין לא היה בטוח מה יעשה. ראשית, הוא רק חיפש להיות בקרבת האיש שמבחינתו גילם את חוסר הצדק. ביום שלישי, 3 בספטמבר גמלה בליבו ההחלטה. מאוחר יותר אמר צ'ולגוש בחקירתו במשטרה:
זה היה בליבי, לא היה לי מפלט מזה. לא יכולתי לכבוש את יצרי שכן חיי היו על כף המאזניים. אלפי אנשי היו בעיר ביום שלישי. שמעתי שזה היה יום הנשיא. נראה היה שכל האנשים הללו כורעים ברך לפני השליט הגדול. גמלה בי ההחלטה להרוג את השליט.[10]
ב-3 בספטמבר הלך צ'ולגוש לחנות הכולבו של וולברידג' ברחוב הראשי של באפלו ורכש אקדח איוור ג'ונסון בקוטר 0.32 אינץ' (8.1 מ"מ). בשלב זה לא הייתה בידיו תוכנית ברורה להתנקשות בנשיא. ביום המחרת הגיע הזוג הנשיאותי לבאפלו ברכבת. התותח שירה את מטח ההצדעה לנשיא בהגעתו לעיר הוצב קרוב מדי למסילה והירי גרם לפיצוץ מספר חלונות ברכבת וגרמו לגברת הראשונה לתגובה עצבנית.[11] כתריסר אנשים על הרציף, שהאמינו שהנזק נגרם עקב פצצה, צעקו "אנרכיסטים!"[12] כשפסע הנשיא מקינלי אל מחוץ לרכבת והתקבל בקבלת פנים רשמית, נדחק צ'ולגוש אל תוך הקהל, אך נוכח שהנשיא מאובטח בצורה הדוקה מדי כדי שהוא ינסה להתנקש בחייו.[11]
הביקור בתערוכה ובמפלי ניאגרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסעו של הנשיא מקינלי לבאפלו היה חלק מעשרה ימים של היעדרות מקנטון שהחלו ב-4 בספטמבר וכללו ביקור בקליבלנד במאהל של "הצבא הגדול של הרפובליקה" (Grand Army of the Republic, מסדר של הווטרנים של צבא האיחוד שלחמו במלחמת האזרחים), שמקינלי עצמו נמנה עם חבריו.[13] הזוג מקינלי התאכסן בבית מילברן בבאפלו, ביתו הגדול של נשיא התערוכה, ג'ון ג'. מילברן. בשבת, 9 בספטמבר הם נסעו לקליבלנד והתארחו בתחילה בביתו של איש העסקים ולימים מושל אוהיו, מיירון הריק, ידידו של הנשיא ולאחר מכן בביתו של ידידו הקרוב ויועצו של הנשיא, הסנאטור מארק האנה.[14][15] עם הגעת הפמליה הנשיאותית לבאפלו, היא הוסעה דרך שטחי התערוכה בדרך לבית מילברן, עצרה לרגע ליד גשר הניצחון של התערוכה, כך שהם יכלו לצפות על האטרקציות של התערוכה.
בעת שהותו בבאפלו היו לנשיא שני ימים רצופי אירועים. ביום חמישי, 5 בספטמבר הוא נשא נאום ולאחר מכן סייר בתערוכה. ביום המחרת הוא נסע לטיול במפלי ניאגרה ובשובו לעיר הוא נועד עם הציבור בהיכל המוזיקה שבשטחי התערוכה. אחת מהסיבות להגעתו החוזרת והנשנית של מקינלי לתערוכה הייתה להרחיב את היקפן של קבלות הפנים. ביקורו של הנשיא הפופולרי זכה לפרסום נרחב. קבלת הפנים עם הציבור בהיכל המוזיקה לא הייתה לרוחו של מזכירו האישי, ג'ורג' ברוס קורטליו, שמתוך דאגה לביטחונו של הנשיא, ניסה בשתי הזדמנויות לבטל את הביקור. בכל אחת משתי הפעמים החזיר הנשיא מקינלי את האירוע לסדר יומו. הוא חפץ להעניק את תמיכתו לתערוכה, שכן הוא הסכים עם גישת שיתוף הפעולה בין מדינות חצי הכדור המערבי, נהנה לפגוש את הציבור ולא חשש כלל מאפשרות של רצח. כאשר ביקש קורטליו מהנשיא בפעם האחרונה לבטל את האירוע, השיב לו מקינלי: "מדוע עלי לעשות כן? אף אחד לא חפץ לפגוע בי". קורטליו הזהיר את מקינלי שרבים יתאכזבו מכך שלא יהיה לו זמן מספיק כדי ללחוץ את ידיהם של כל האנשים שישתתפו באירוע והנשיא השיב, "ובכן, בכל מקרה הם ידעו שהשתדלתי".[16] כשהבין קורטליו שלא יעלה בידו לשכנע את הנשיא לשנות את סדר יומו, הוא הבריק לרשויות בבאפלו וביקש מהם לתגבר את האבטחה.
בבוקרו של יום חמישי, 5 בספטמבר, נפתחו שערי התערוכה בשעה 6:00 בבוקר, כדי לאפשר לקהל להיכנס מוקדם ולתפוס נקודות תצפית טובות בעת נאומו של הנשיא. הרחבה הגדולה ליד גשר הניצחון, שהייתה המקום בו אמור היה הנשיא לנאום, הייתה מלאה מפה לפה והקהל גלש אל רחבת המזרקות הסמוכה. מתוך 116,000 המבקרים בתערוכה באותו יום, האזינו ככל הנראה כ-50,000 איש לנאומו של מקינלי. הנתיב שבין בית מילברן לבין המקום בוא נאם הנשיא היה מוקף באלפי צופים. נסיעתו של מקינלי עם רעייתו בכרכרה אל שטחי התערוכה לוותה בתשואות רמות. הוא עלה אל דוכן נואמים שהשקיף על הרחבה ולאחר הקדמה קצרה מפי מילברן, הוא החל לשאת את נאומו.[17]
בנאומו האחרון, קרא מקינלי לשים קץ להתבדלות האמריקנית. הוא הציע לכונן הסכמי סחר שיאפשרו ליצרנים האמריקאים להיפתח לשווקים חדשים. "עידן הבלעדיות תם. התרחבות הסחר שלנו היא בעיה בוערת. מלחמות הסחר הן חסרות תועלת".[18] הקהל הגיב לנאומו במחיאות כפיים סוערות. לאחר שסיים את נאומו, ליווה הנשיא את רעייתו בחזרה לכרכרתם, שכן היא שבה לבית מילברן בעוד הוא המשיך לסייר בתערוכה.
מקינלי סייר בביתני התערוכה של שאר מדינות יבשת אמריקה, תוך שהוא מושך קהל שמחא לו כפיים לכל מקום אליו הוא הגיע. הוא ישב בראש מפגש צהריים בבניין מדינת ניו יורק ונכח בקבלת פנים למוזמנים בלבד בבית הממשלה. הוא אובטח באופן כבד על ידי שוטרים וחיילים, אך עדיין עשה מאמץ להיות במגע ישיר עם הקהל, כשהוא מעודד את אלו שניסו לרוץ לקראתו ונתן להם להבין שהוא הבחין בהם וקד קידה לקבוצה רעשנים של צעירים שמכרו פופקורן. הוא עצר לעצירה בלתי מתוכננת לקפה בביתן של פוארטו ריקו לפני ששב לבית מילברן בשעות אחר הצהריים המאוחרות.
על אף האזהרות של קורטליו למארגנים שהיא עלולה לא להשתתף בביקור עקב בריאותה הרופפת, נכחה אידה מקינלי במפגש הצהריים שנערך לכבודה על ידי מועצת מנהלות התערוכה ולאחר ארוחת הערב, שבו הנשיא ורעייתו לשטחי התערוכה ועצרו בדרכם בגשר הניצחון כדי לצפות בתאורה החשמלית שהאירה את שטחי התערוכה לאחר שקיעת החמה. הם יצאו בסירה של תחנת ההצלה לצפות ממנה בזיקוקי הדי-נור לפני ששבו לבית מילברן.
צ'ולגוש, שבכיסו היה אקדח, הגיע לתערוכה מוקדם והיה די קרוב לדוכן הנואמים לפני הגעתו של הנשיא מקינלי. הוא שקל לירות בנשיא במהלך הנאום, אך חש שלא יעלה בידו לכוון היטב למטרה ובנוסף, הוא נדחק על ידי ההמון. צ'ולגוש לא הגיע לידי החלטה כאשר סיים מקינלי את נאומו ונעלם בחסותם של משמרות האבטחה. על כל פנים, הוא ניסה לעקוב אחרי הנשיא כאשר זה החל את סיורו בתערוכה, אך נדחף לאחור על ידי השוטרים. הוא הבין שכבר לא תהיה לו הזדמנות נוספת להיות קרוב לנשיא באותו יום ושב לחדר השכור שבו התגורר.
בבוקר יום שישי, 6 בספטמבר, התלבש הנשיא בלבוש רשמי כרגיל, ויצא מבית מילברן לטיול בשכונה. הנשיא כמעט וחמק מכוחות האבטחה, כאשר השוטרים והחיילים הבחינו בו עוזב ומיהרו אחריו. גם צ'ולגוש התעורר מוקדם באותו יום מתוך כוונה להגיע לקבלת הפנים בהיכל המוזיקה. בשעה 8:30 הוא הגיע לשטחי התערוכה, בדיוק בזמן לראות את הנשיא עובר בכרכרתו בדרכו לתחנת הרכבת שממנה יצא לביקור במפלי ניאגרה. הזוג מקינלי נסע ברכבת ללואיסטון, שם הם עברו לעגלות שלקחו אותם לתצפית על ערוץ נהר הניאגרה. כאשר הגיעה הפמליה לבניין עיריית ניאגרה פולס, הם עברו לכרכרות שמהן צפו בנוף. הפמליה רכבה את מחצית הדרך מעבר ל"גשר ירח הדבש" וצפו על המפלים, והנשיא נזהר שלא לעבור לשטח קנדה משיקולים של כללי הטקס. היה זה יום חם ואידה מקינלי חשה ברע עקב כך. היא הוסעה למלון בעיירה ושם המתינה לבעלה, שסייר באי העיזים, לפני שהצטרף אליה לארוחת צהריים. לאחר שעישן סיגר על המרפסת, רכב הנשיא עם רעייתו אל הרכבת שהמתינה להם בקרבת מקום ולאחר מכן סיירו בתחנת הכוח ההידרואלקטרית של המפלים. הרכבת שבה אז לבאפלו כך שמקינלי יכול היה להגיע לקבלת הפנים בהיכל המוזיקה. הכוונה המקורית של אידה מקינלי הייתה להתלוות לבעלה אל האולם, אך מאחר שהיא לא התאוששה לגמרי, היא החליטה לשוב לבית מילברן ולנוח שם. מאחר שהזמן שהוקצה לקבלת הפנים התקצר לעשר דקות, לא ציפה הנשיא שהוא ייפרד מאשתו לזמן רב. מאחר שהשעה הייתה 15:30, עצר מקינלי לכיבוד קל בבניין המיסיון לפני שהמשיך בדרכו להיכל המוזיקה.
הירי ומותו של מקינלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
היכל המוזיקה. כמו רוב מבני התערוכה, המבנה פורק עם סיומה. -
מקום הרצח בתוך היכל המוזיקה. הנקודה בה נרצח מקינלי מסומנת ב-X בפינה הימנית התחתונה של התמונה. -
הנשיא מקינלי מקבל את פני הקהל שבא לברכו בבית המוזיקה. -
איור הממחיש את האופן שבו החזיק צ'ולגוש את אקדחו מתחת למטפחת כאשר ירה בנשיא. -
הכתבה הראשית בניו יורק טיימס מ-7 בספטמבר 1901, למחרת הרצח.
.jpg)
קבלת הפנים בהיכל המוזיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר הועמדה לרשות מארגני התערוכה ההזדמנות לארח את הנשיא מקינלי בקבלת פנים רבתי, הם בחרו לעשות זאת בהיכל המוזיקה. לואיס ל. בבקוק, המרשל הגדול של התערוכה, ראה בבניין זה כאידיאלי למטרה זו. האודיטוריום הגדול היה ממוקם בקרבת רחבת הכניסה, בלב שטחי התערוכה והיו לו פתחים מכל ארבעת עבריו. בנוסף לשורות המושבים על רצפת האולם, היו לו יציעים רחבי ידיים. בבקוק בילה את כל הבוקר של אותו יום בביצוע כמה שינויים פיזיים לקראת קבלת הפנים. המושבים ברצפת האולם הוזזו כדי ליצור מעבר רחב, שהשתרע מהדלתות המזרחיות שדרכם יכול היה הקהל להיכנס, ועד למקום בו אמור היה הנשיא לעמוד. לאחר שהאנשים לחצו את ידו של הנשיא, הם המשיכו ליציאה מהבניין. דגל ארצות הברית נתלה מאחורי הנשיא, הן כדי להוות מסך מאחוריו, והן כאלמנט עיטורי. כמה צמחים בעציצים הוצבו מסביב למקום בו הוא עמד כדי ליצור זירה נאה. בנוסף למטרות שונות להן שימש, היה הבניין המהודר אחד מפניני האדריכלות של שטח התערוכה.[19]
סידורים משמעותיים ננקטו בנוגע לביטחונו של הנשיא. שוטרים ניצבו בפתחי המבנה. בלשים ממשטרת באפלו שמרו על המעבר. בנוסף למאבטח הקבוע של מקינלי מטעם השירות החשאי, ג'ורג' פוסטר, צוותו שני סוכנים נוספים למסע לבאפלו בעקבות חששותיו של קורטליו. בבקוק נעשה עצבני בשל בדיחה שנאמרה בארוחת הצהריים שבמהלך קבלת הפנים מישהו עלול לירות בנשיא. הוא דאג שתריסר חיילי חיל התותחנים יעמדו במדים מלאים במהלך קבלת הפנים, מתוך כוונה שעמידתם שם תהייה חלק מהמבנה הטקסי של האירוע. בנוסף, הוא דאג שהם יעמדו במעבר שבו נע הקהל אל הנשיא, והנחה אותם לבודד כל אדם בעל מראה חשוד שיתקרב אל הנשיא. חיילים אלו לא אומנו בפעילות משטרתית, והם עמדו באזור שבחזית המקום בו עמד הנשיא והסתירו את המתרחש לבלשים ולסוכני השירות החשאי. באירועים מסוג זה, עמד פוסטר בדרך כלל משמאלו של הנשיא ומאחוריו. מילברן ביקש לעמוד לשמאלו של הנשיא כדי שיוכל להציג בפניו את האנשים שהיו מוכרים לו ושהגיעו ללחוץ את ידו של הנשיא. עקב כך ניצבו פוסטר וסוכן נוסף מעבר למעבר מול מקינלי.[20]
במשך כל אחר הצהריים מילאו אנשים את רצפת האולם שמעבר למעבר ואת היציעים, מתוך רצון לראות את הנשיא, גם אם לא עלה בידם לגשת אליו ולברכו. מקינלי הגיע בדיוק בשעה המתוכננת, סקר את הסידורים לקראת האירוע ופסע למקום שיועד לו, שם הוא עמד כשמילברן משמאלו וקורטליו מימינו. העוגב החל לנגן את המנון ארצות הברית כשהנשיא הורה לפתוח את הדלתות כדי לאפשר לקהל שהמתין כדי לברכו להיכנס. המשטרה אפשרה להם להיכנס והנשיא הכין את עצמו לבצע את "העבודה החביבה עליו". כפוליטיקאי מנוסה, הצליח מקינלי לעמוד בקצב של 50 לחיצות ידיים בדקה, כשהוא מקדים את אחיזת ידיהם כך שהם יעברו על פניו במהירות מבלי למחוץ את אצבעותיו. קורטליו הציץ כל רגע בשעון בחרדה. כשחלפו חמש דקות מתוך עשר הדקות שהוקצו, הוא סימן בידו לבבקוק לסגור את הדלתות. בראותו את קורטליו מסתכל בשעונו, התקדם בבקוק אל הדלתות. כשקבלת הפנים נמשכה, ניגן נגן העוגב יצירות מאת יוהאן סבסטיאן באך. תהלוכת האזרחים שלחצו את ידי נשיאם הופרעה כאשר מירטל לדג'ר בת ה-12 מספרינג ברוק, ניו יורק, שהייתה מלווה באמה, בקשה מהנשיא שייתן לה את פרח הציפורן האדום שהוא נהג תמיד לענוד על דש בגדו. הנשיא העניק לה את הפרח והמשיך לקבל את פני האזרחים ללא הסמל המסחרי של מראהו הנאה. סוכני השירות החשאי הביטו בחשד על גבר גבוה ושחרחר שנראה חסר מנוחה כאשר הוא צעד אל הנשיא, אך שחררו אנחת רווחה כאשר הוא לחץ את ידי מקינלי ללא שהתרחשה כל תקרית ופנה לכוון היציאה. הכלל הרגיל שכל אלו שניגשו אל הנשיא חייבים לעשות זאת כשכפות ידיהם פתוחות וריקות מכל חפץ, לא יושם, ככל הנראה בשל מזג האוויר החם, שכן כמה אנשים השתמשו במטפחות כדי לנגב את אגלי הזיעה ממצחיהם. האיש שצעד מאחורי אותו גבר גבוה ושחום אחז את ידיו בתוך מטפחת כאילו הוא היה פצוע. כאשר ראה אותו הנשיא, הוא הושיט אליו את ידו השמאלית במקום הימנית. בשעה 16:07, בעוד הנשיא לוחץ את ידו, ירה אותו אדם, ליאון צ'ולגוש, באקדחו, שהיה מוסתר במטפחת, שני כדורים בבטנו של הנשיא.
תוך כדי שהקהל התבונן במחזה בחרדה, ותוך כדי שהנשיא התנודד אל המדרגה שלפניו, התכונן צ'ולגוש לירות את הכדור השלישי. מי שמנע ממנו לעשות כן היה ג'יימס פרקר, אמריקאי ממוצא אפריקאי וספרדי מג'ורג'יה שעמד מאחורי צ'ולגוש בתור ללחוץ את ידו של הנשיא, הפיל את עצמו על הרוצח ותפס את האקדח. שבריר שנייה לאחר מכן עשו כן גם הבלש ממשטרת באפלו, ג'ון גירי, ואחד מחיילי התותחנים, פרנסיס או'בריאן. צ'ולגוש נעלם מתחת לערימה של גברים, חלקם חובטים בו בקתות רוביהם. בתוך ההמולה שמעו אותו אומר: "מילאתי את חובתי".[21] מקינלי התנודד לאחור ולימין, אך קורטליו, מילברן והבלש גירי מנעו ממנו ליפול. הם הובילו אותו אל כיסא. הנשיא ניסה לשכנע את קורטליו שהוא לא נפצע קשה, אך כשהוא ניסה לחשוף את הפצע ניכר היה שהדימום קשה. בראותו את מטר האגרופים ניחת על צ'ולגוש, הורה מקינלי לאנשים לחדול. צ'ולגוש הובל משם, אך לא לפני שהסוכן פוסטר ערך עליו חיפוש. כאשר הפנה צ'ולגוש את מבטו אל הנשיא בזמן שנערך עליו החיפוש, הפיל אותו פוסטר לרצפה במכה אחת.
לאחר שהפסיק את מטר האגרופים שניחת על צ'ולגוש, הייתה דאגתו העיקרית של הנשיא לרעייתו והוא האיץ בקורטליו, "אשתי, היה זהיר קורטליו באופן שתבשר לה, הו, היה זהיר". התגובה הראשונית של הקהל הייתה פאניקה, והניסיון שלהם להימלט מהאולם, גרם לתסכול מצד אחרים שנהרו פנימה כדי לראות מה קרה. כשנישא מקינלי החוצה על אלונקה לאמבולנס מונע בחשמל, נשמעה קריאת בהלה מהקהל למראה פניו האפרוריים של הנשיא. פוסטר התלווה אליו לבית החולים של התערוכה. בדרכם לשם הרגיש הנשיא מבעד לבגדיו חפץ מתכתי ואמר "אני מאמין שזהו הקליע". הנשיא מקינלי נורה פעמיים. קליע אחד נתקל בכפתור חליפתו של הנשיא ורק שרט אותו. הקליע השני חדר לבטנו.[22]
הניתוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]
האמבולנס שנשא את מקינלי הגיע לבית החולים של התערוכה בשעה 16:25. אף על פי שבדרך כלל טופלו בו רק מקרים רפואיים קלים, היה בו חדר ניתוח. כשנורה הנשיא, לא נכח בבית החולים רופא מיומן, רק אחיות וסטאז'רים.[23] המנתח הטוב ביותר בעיר, מנהל בית החולים, דר' רוזוול פארק, היה בניאגרה פולס, שם הוא ביצע ניתוח צוואר מורכב. כאשר הודיעו לו במהלך ניתוח זה שהוא דרוש בדחיפות לניתוח בבאפלו, תגובתו הייתה שהוא לא יכול לעזוב, גם עבור נשיא ארצות הברית. רק אז נאמר לו מי נורה. שבועיים קודם לכן, הציל פארק את חייה של אישה שסבלה מפצעים כמעט זהים לאלו של הנשיא מקינלי. הרופא הראשון שהגיע לבית החולים היה דר' הרמן מינטר, שאותו פגש הנשיא לזמן מאוד קצר יום קודם לכן. מקינלי הפצוע (שניחן ביכולת זיכרון טובה לפרצופים), התבדח שכאשר הוא פגש את מינטר, הוא לא ציפה שהוא יזדקק לשירותיו המקצועיים. כששכב מקינלי על שולחן הניתוחים, הוא ציין בנוגע לצ'ולגוש: "הוא לא ידע, הברנש המסכן, הוא לא ידע מה הוא עושה, הוא לא היה יכול לדעת". פארק עדיין לא היה פנוי וכשהחלה לרדת החשיכה, שכן אור השמש היה מקור התאורה העיקרי בחדר הניתוח, עם הגעתו של מנתח אחר, דר' מתיו מאן, הוחלט לנתח את הנשיא מידית כדי לנסות לשלוף את הקליע שנותר בגופו. מינטר הזריק למקינלי מורפין וסטריכנין כדי להקל על הכאב. מאן, שבהתמחותו היה רופא נשים ללא ניסיון בפציעות בטן, ביצע פעולת הרדמה באמצעות דיאתיל אתר כאשר מקינלי הפצוע מלמל את תפילת האדון.
במשך מאות בשנים, משמעותה של פגיעת ירי בבטן הייתה מוות מנמק או מזיהום, כשלרופאים נותר מעט לעשות למעט הקלה על הכאב. רק 17 שנים קודם להתנקשות במקינלי, היה המנתח השווייצרי, דר' תאודור קוכר, הראשון שניתח בהצלחה אדם שסבל מפציעה דומה. כדי להגביר את התאורה בחדר הניתוח, החזיק אחד הרופאים מראה ששיקפה את אור השמש שנותר. לקראת סיום הניתוח הושג מקור תאורה טוב יותר. בבית החולים לא היה ציוד ניתוח בסיסי כמו מפשק. כשהנשיא היה במצב של תשישות, יכול היה מאן לעשות מעט מאוד כדי לגשש בתוך הפצע ולנסות ולאתר את הקליע. עבודתו הייתה מורכבת בשל העובדה שהנשיא סבל מעודף משקל. המנתח ביצע חתך בעור, איתר והסיר פיסת בד קטנה שחדרה לבשר. הוא גישש באצבעו ובידו והבחין בנזק במערכת העיכול. אותרו בה הן חור כניסה והן חור יציאה. מאן תפר את שני החורים, אך לא עלה בידו לאתר את הקליע עצמו. הוא הגיע למסקנה שהקליע נעוץ בשרירי הגב של הנשיא. מאוחר יותר הוא כתב: "מרגע שקליע חדל לנוע הוא גורם מעט מאוד נזק". מכשיר רנטגן פרימיטיבי היה בתצוגה בתערוכה אך לא נעשה בו שימוש כלשהו במהלך הטיפול בנשיא. מאוחר יותר ציין מאן ששימוש במכשיר היה גורם יותר נזק מאשר תועלת. הוא השתמש בחוט משי שחור כדי לתפור את החתך ואת הפצע, ללא יצירת פתח ניקוז וכיסה את המקום בתחבושת. עם סיום הניתוח הגיע דר' פארק מניאגרה פולס. הוא לא היה מעוניין להתערב ובשעה 17:20 ניתנה לנשיא זריקה נוספת לשיכוך כאבים והחל תהליך ההתעוררות. מקינלי נלקח לבית מילברן על ידי אמבולנס חשמלי. בשלב זה עדיין לא עודכנה הגברת הראשונה על הירי. לאחר השלמת הניתוח עדכן אותה בעדינות רופאו האישי של הנשיא, פרסי מ. ריקסי, על שאירע. אידה מקינלי קיבלה את ההודעה בשלווה. היא כתבה ביומנה: "נסענו למפלי הניאגרה הבוקר. בשובנו יקירי קיבל את פני הקהל באולם ציבורי, כאשר הוא נורה על ידי...". בביוגרפיה שכתבה על מקינלי, העלתה מרגרט ליץ' את האפשרות שהגברת הראשונה לא הייתה מסוגלת לכתוב את המילה "אנרכיסט".[24]
ההחלמה לכאורה והמוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוך דקות ספורות לאחר הירי התפשטו החדשות ברחבי העולם באמצעות קווי הטלגרף ועורכי המהדורות המאוחרות של עיתוני ארצות הברית הספיקו להדפיסם עוד באותו הערב. בעידן שלפני הרדיו עמדו אלפים מחוץ לבנייני מערכות העיתונים בערים ברחבי ארצות הברית והמתינו לעדכוני החדשות שהגיעו מבאפלו. החששות שהנשיא מקינלי לא יצליח לשרוד עד סוף היום, הוזמו על ידי הודעות הרגעה שהוצאו על ידי קורטליו שהתבססו על מידע שנמסר על ידי הרופאים. המון רב התאסף מחוץ לבניין מטה משטרת באפלו לשם הובא צ'ולגוש. הידיעה שהוא מחזיק בתפיסת עולם אנרכיסטית הובילו לתקיפות של אנרכיסטים אחרים ובאחד מהם כמעט ובוצע מעשה לינץ' בפיטסבורג.
בבית מילברן נראה היה שהנשיא מתאושש. בשבת, 7 בספטמבר, הוא הצליח לנוח ואף שוחח עם הסובבים אותו. רעייתו הורשתה לראותו, וכן קורטליו. הנשיא שאל את מזכירו, "האם הם אהבו את הנאום שלי?" והוא שמח לשמוע על התגובות החיוביות. בינתיים מיהרו לבאפלו סגן הנשיא תאודור רוזוולט ששהה בוורמונט, רוב חברי הקבינט וסנאטור האנה. קורטליו המשיך לפרסם הודעות מעודדות. לנשיא הותר לקבל מעט אורחים והוא הלין על בדידותו. ב-9 בספטמבר, כשנראה היה שהמשבר חולף, החלו המכובדים לעזוב, כשהם משוכנעים שהנשיא יחלים. רוזוולט עזב לחופשה בהרי אדירונדק שבדרום-מזרח מדינת ניו יורק לאחר שהביע את זעמו על כך שעל פי חוקי מדינת ניו יורק, צ'ולגוש עשוי לרצות רק כמה שנות מאסר על ניסיון לרצח. העונש המרבי על עבירה כזאת עמד אז על עשר שנים. התובע הכללי של ארצות הברית, פילאנדר נוקס, יצא לוושינגטון כדי לבדוק את האפשרות שצ'ולגוש יישפט על פי החוק הפדרלי. מזכיר המדינה, ג'ון היי, היה מקורב מאוד לשני נשיאים שנרצחו. הוא היה מזכירו האישי של אברהם לינקולן וידיד קרוב של ג'יימס גרפילד. ב-10 בספטמבר הוא הגיע לבאפלו ובתחנת הרכבת התקבל על ידי בבקוק שדיווח לו על החלמתו של הנשיא. תגובתו הייתה שלדעתו הנשיא לא ישרוד.[25]
הביוגרף של הנשיא מקינלי, ויין מורגן, כתב על השבוע שלאחר ההתנקשות:
הרופאים היו מלאי ביטחון ואף חדורי תקווה... קשה להבין את העידוד שהם שאבו ממצבו של החולה שלהם. הוא היה כמעט בן שישים, סבל מעודף משקל והפצע עצמו לא חוטא באופן יסודי ולא נבדק כראוי. יש להודות שב-1901 היה קשה לנקוט בצעדים למניעת זיהומים.[26]
לדבריה של מרגרט ליץ' החלמתו לכאורה של מקינלי "הייתה רק ההתנגדות של גופו לנמק שהתפשט לאורך נתיב החדירה של הקליע דרך הקיבה, הלבלב והכליה". מכשיר רנטגן נוסף נשלח מניו ג'רזי על ידי ממציאו, תומאס אלווה אדיסון. במכשיר זה לא נעשה שימוש בטיפול בנשיא ועל הסיבה לכך יש כמה מקורות. ליץ' ציינה שהמכשיר, שלדבריה קורטליו דאג להבאתו ויחד איתו הגיע גם מפעיל מיומן, לא הופעל על פי הוראות הרופאים שטיפלו במקינלי. סקוט מילר סיפר שהרופאים ניסו לבדוק את המכשיר על אדם בגודל גופו של הנשיא, אך התברר שלמבוכתו של אדיסון חסר במכשיר חלק חיוני.[27]
לגופו של מקינלי הוחדר מזון באמצעות חוקן. ב-11 בספטמבר הוא הצליח לאכול מרק צח באמצעות הפה. כשנראה שהמרק מיטיב עמו, הותר לו ביום המחרת לשתות קפה ולאכול טוסט ומרק עוף. כשלקה בכאב האבחנה הייתה שהוא נובע מקלקול קיבה. ניתנו לו משלשלים וכמעט כל חברי הצוות הרפואי עזבו לאחר התייעצות הערב. השכם בבוקר 13 בספטמבר התברר כי הנשיא לוקה בקריסת מערכות. נשלחה הודעה דחופה לסגן הנשיא רוזוולט לשוב לבאפלו. ההודעה נשלחה לתחנת הטלגרף שהייתה מרוחקת 19 ק"מ מהמקום בו הוא נמצא ופקח השמורה נשלח למצוא אותו. מומחים זומנו להתייעצות, אף על פי שכמה רופאים קיוו בהתחלה שמקינלי ישרוד, אחר הצהריים היה ברור להם שאפסה התקווה. מבלי שהרופאים היו מודעים לכך באותו שלב, הנמק המשיך להתפשט בדפנות הקיבה ורעלנים החלו לחדור אל מחזור הדם. הכרתו של הנשיא אבדה ושבה אליו לסירוגין במהלך היום. כאשר שבה אליו הכרתו הוא היה מטופל למופת. בערוב היום ידע גם מקינלי עצמו שקיצו קרב. "זה חסר כל תועלת, רבותי, אני חושב שעלי לומר את תפילותי", הוא אמר. ידידיו ובני משפחתו היו לצדו ורעייתו התייפחה כשהיא ניצבת לצדו ואמרה, "אני גם רוצה ללכת, אני גם רוצה ללכת". בעלה השיב, "כולנו נלך, כולנו נלך, רצונו של האל יעשה, לא רצוננו אנו", ובכוחותיו האחרונים הוא הניח את זרועו עליה. ככל הנראה הוא גם זימר את המזמור האהוב עליו, "קרוב אלוהי אליך" (Nearer, My God, to Thee), אם כי על פי עדויות אחרות רעייתו זימרה חרש את המזמור הזה באוזניו.[28] לרגע מסוים הובלה אידה מקינלי מהחדר ואת מקומה תפס סנאטור האנה. מורגן ויין מציין שבהזדמנות האחרונה שהם היו יחדיו, "בזמן כלשהו באותו ערב נורא, התקרב מארק האנה לצידי המיטה, דמעות בעיניו, ידיו וראשו רעדו מתוך חוסר האמונה ששלושים שנות ידידות הגיעו לקיצן". כאשר הוא פנה אל הנשיא ולא זכה לתגובה, התייפח האנה, "על שנים של ידידות, 'ויליאם, ויליאם, האינך מזהה אותי?'"[29]
בשבת, 14 בספטמבר 1901, בשעה 2:15 בלילה, הלך הנשיא ויליאם מקינלי לעולמו כשהוא בן 58. באותו זמן היה סגן הנשיא רוזוולט בדרכו חזרה לבאפלו, כשהוא דוהר בדרכים ההרריות בכרכרתו אל תחנת הרכבת הקרובה, שם המתינה לו רכבת מיוחדת. עם שחר, כאשר הוא הגיע לתחנה, הוא התבשר על מות נשיאו.[30]
אחרית דבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנתיחה שלאחר המוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבוקרו של אותו יום נערכה נתיחה שלאחר המוות על ידי צוות של 14 רופאים בראשותו של מאן. ממצאי הנתיחה העלו שהקליע חדר דרך הקיבה, עבר דרך המעי הגס הרוחבי, ונעלם מאחורי הצפק לאחר שחדר לפינת הכליה השמאלית. נגרם גם נזק לבלוטת יותרת הכליה וללבלב. מינטר, שהשתתף בנתיחה, ציין מאוחר יותר שהוא מאמין שהקליע היה נעוץ במקום כלשהו בשרירי הגב, אם כי הדבר לא ברור בשל העובדה שהקליע מעולם לא אותר. לאחר ארבע שעות דרשה אידה מקינלי שהנתיחה תסתיים. מסכת מת נוצקה מפניו של הנשיא ותפילות נאמרו בבית מילברן לפני שגופתו של מקינלי הועברה לבניין עיריית באפלו לקראת תחילתם של חמישה ימי אבל לאומי. גופתו של הנשיא הועברה מבאפלו לוושינגטון די. סי. ומשם לקנטון. ב-19 בספטמבר, יום ההלוויה, כאשר יצא ארונו של מקינלי מביתו ברחוב נורת' מרקט בקנטון בפעם האחרונה, דממה ארצות הברית למשך חמש דקות. רכבות עצרו ושירותי הטלפון והטלגרף שבתו. ליץ' ציינה: "העם קד לנשיא שהלך ממנו".[31] הנשיא מקינלי נקבר בקבר שנבנה במיוחד עבורו ולימים נקברה בו גם רעייתו אידה. אחוזת הקבר קרויה אנדרטת מקינלי הלאומית.
בנוסף לנזק שנגרם לגופו של מקינלי על ידי הקליע, התברר בנתיחה שהנשיא סבל מקרדיומיופתיה. חולי זה החליש את ליבו והקטין את הסיכויים להחלמתו מפציעה שכזו. חולי זה יוחס למשקל היתר שלו ולעובדה שהוא לא עסק בפעילות גופנית. חוקרים מודרניים מאמינים שסיבת המוות של מקינלי הייתה דלקת לבלב חריפה, תופעה שגם כיום קשה לטיפול, ועל אחת כמה וכמה הייתה בלתי אפשרית לריפוי על ידי הרופאים באותה תקופה.[32]
משפטו של צ'ולגוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]משפטו של צ'ולגוש בעוון רצח הנשיא מקינלי החל בבית המשפט בבאפלו ב-23 בספטמבר 1901, תשעה ימים לאחר מות הנשיא. עדויות התביעה נמשכו יומיים וכללו בעיקר את עדויות הרופאים שטיפלו במקינלי וכמה עדי ראייה לרצח. פרקליט ההגנה, לורן ל. לואיס, ושותפו לצוות, לא זימנו עדים כלשהם. בנאום הסיכום שלו יחס זאת לואיס לסירובו של צ'ולגוש לשתף עמם פעולה. בנאום זה שארך 27 דקות, הקפיד לואיס לשבח את הנשיא המנוח. מילר ציין שטיעוני הסיכום של לואיס הוצגו מתוך מחשבה להגן על "מעמדו החברתי של לואיס עצמו, יותר מתוך מאמץ להציל את לקוחו מאימת הכיסא החשמלי".[33] אחרי פחות מחצי שעה של דיונים, הרשיע חבר המושבעים את צ'ולגוש ברצח. הוא נידון למוות וב-29 באוקטובר הוא הוצא להורג בכיסא חשמלי. לפני שנקבר בבית הקברות של בית הכלא, פוזרה חומצה בארונו כדי שגופתו תרקיב מהר יותר.[34]
התגובות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר רצח מקינלי, מתחו מאמרי המערכת של העיתונים ברחבי ארצות הברית ביקורת על הכשל באבטחת הנשיאים. אף על פי שעדיין לא היה לכך בסיס חוקתי, ב-1902 כבר היה השירות החשאי (שהיה יחידה של מחלקת האוצר), עסוק בהיקף מלא באבטחתו של הנשיא תאודור רוזוולט. מהלך זה לא יישב את הוויכוח. חלק מחברי הקונגרס המליצו שמשימת אבטחת הנשיא תוטל על צבא ארצות הברית. ב-1906 העביר הקונגרס חקיקה רשמית שהסמיכה את השירות החשאי כסוכנות האחראית על ביטחונו האישי של הנשיא.[35]
התקופה שלאחר הרצח עמדה בסימן של תגובה חריפה כנגד האנרכיזם. משטרת באפלו הודיעה זמן קצר לאחר הרצח שהם מאמינים שצ'ולגוש לא פעל לבדו וכמה אנרכיסטים נעצרו בחשד למעורבות במעשה. צ'ולגוש הזכיר במהלך חקירתו את קשריו עם אמה גולדמן. הרשויות עצרו את בני משפחתה כדי להפעיל עליה לחץ להסגיר את עצמה וכך היא אכן עשתה ב-10 בספטמבר. גולדמן הייתה עצורה כמעט שלושה שבועות. היא, כמו כל העצורים האחרים בפרשה נחשדו כמי שקשרו קשר עם צ'ולגוש לביצוע הרצח, אך בסופו של דבר היא שוחררה מבלי שהואשמה.[36] קהילות ומערכות עיתונים של האנרכיסטים הותקפו על ידי קבוצות נקם. אף על פי שאיש לא נהרג בתקיפות, נגרם נזק רב לרכוש.[37] החשש מפני האנרכיסטים הוביל לתוכניות מעקב שבסופו של דבר התגבשו ב-1908 על ידי ה-FBI. חוקים נגד האנרכיסטים שהועברו בתקופה שלאחר הרצח לא יושמו עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה כמה שנים לאחר מכן, זאת לצד חוקים נוספים כנגד תושבי חוץ שדעותיהם נתפסו כאיום. בין אלו שגורשו מארצות הברית בדצמבר 1919, הייתה אמה גולדמן. למרות שהייתה אזרחית הופעל עליה "חוק הרחקת האנרכיסטים".[38]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רשימה של ניסיונות התנקשות בנשיאי ארצות הברית
- רצח אברהם לינקולן
- רצח ג'יימס גרפילד
- רצח קנדי
- קללת טיפקאנו
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Bumgarner, Jeffrey, Federal Agents: The Growth of Federal Law Enforcement in America., Westport, Connecticut: Greenwood Press, 2006, ISBN 978-0-275-98953-8
- Fine, Sidney, "Anarchism and the assassination of McKinley", The American Historical Review 60, 1955, עמ' 777–799 doi: 10.2307/1844919, JSTOR 1844919
- Horner, William T, Ohio's Kingmaker: Mark Hanna, Man and Myth, Athens, Ohio: Ohio University Press, 2010, ISBN 978-0-8214-1894-9
- Johns, A. Wesley, The Man Who Shot McKinley, South Brunswick, New Jersey: A.S. Barnes, 1970, ISBN 978-0-498-07521-6
- Leech, Margaret, In the Days of McKinley, New York: Harper and Brothers, 1959
- McElroy, Richard L., William McKinley and Our America: A Pictorial History (softcover ed.), Canton, Ohio: Stark County Historical Society, 1996, ISBN 978-0-9634712-1-5
- Miller, Scott, The President and the Assassin, New York: Random House, 2011, ISBN 978-1-4000-6752-7
- Morgan, H. Wayne, William McKinley and His America (revised ed.), Kent, Ohio: The Kent State University Press, 2003, ISBN 978-0-87338-765-1
- Rauchway, Eric, Murdering McKinley: The Making of Theodore Roosevelt's America, New York: Hill and Wang, 2004, ISBN 978-0-8090-1638-9
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- McKinleyDeath.com אתר המכיל אוסף מקיף של מקורות על הרצח.
- "The Last Days of a President", ספריית הקונגרס (כולל סרטונים מהאירועים שקדמו לרצח ואחריו).
- Crime Library: McKinley assassination
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Rauchway, p. 4.
- ^ Rauchway, p. 9.
- ^ Wesley, p. 36.
- ^ Rauchway, p. 17.
- ^ Rauchway, p. ix.
- ^ Leech, pp. 561–562.
- ^ Morgan, p. 391.
- ^ Morgan, pp. 392–394.
- ^ Leech, p. 582.
- ^ Miller, p. 297.
- ^ 1 2 Miller, pp. 297–298.
- ^ Miller, p. 5.
- ^ Leech, p. 11.
- ^ Leech, pp. 584–585.
- ^ President going to big show, The Philadelphia Record, 4 בספטמבר 1901
- ^ Leech, p. 584.
- ^ Leech, pp. 586–587.
- ^ Morgan, p. 396.
- ^ Leech, p. 590.
- ^ Leech, pp. 590–591.
- ^ Miller, pp. 301–302.
- ^ Rauchway, p. 11.
- ^ Miller, p. 312.
- ^ Leech, p. 597.
- ^ Leech, p. 599.
- ^ Morgan, p. 401.
- ^ Miller, p. 316.
- ^ Miller, p. 320.
- ^ Morgan, p. 402.
- ^ Leech, p. 601.
- ^ Leech, p. 602.
- ^ William McKinley: Autopsy Report, DoctorZebra.com, 9 באפריל 2009
- ^ Miller, p. 325.
- ^ Rauchway, p. 53.
- ^ Bumgarner, pp. 45–46.
- ^ Fine, p. 782.
- ^ Fine, pp. 785–786.
- ^ Rauchway, p. 146.