לדלג לתוכן

אנפית בקר מערבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןאנפית בקר מערבית
אנפית בקר מערבית, אגם תוניס
אנפית בקר מערבית, אגם תוניס


קרקורי אנפיות בעת התקבצות ללינה, הונדורס קובץ צליל

מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: שקנאים
משפחה: אנפתיים
סוג: אנפית בקר
מין: אנפית בקר מערבית
שם מדעי
Ardea ibis
‏לינאוס, 1758
תחום תפוצה
מפת התפוצה של אנפית הבקר המערבית

מפת התפוצה של אנפית הבקר המערבית

  יציבה
  מקייצת
  חורפת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אנפית-בקר מערבית (שם מדעי: Ardea ibis) היא אחת מ-2 המינים בסוג לשעבר אנפית הבקר (כיום מוקמה מחדש תחת הסוג אנפה (Ardea)) שבמשפחת האנפתיים. מצויה באירופה, דרום-מערב אסיה, ואפריקה, והרחיבה את תפוצתה גם לאמריקה. קרובה מאוד לאנפית הבקר המזרחית (בעבר שתיהן נכללו תחת אותו המין).

בישראל היא יציבה נפוצה ביותר ברוב חלקי הארץ, מעט פחות בחבלי הארץ המדבריים. מהנפוצות והבולטות מבין אנפות הארץ.[2]

טקסונומיה ואטימולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנפית הבקר תוארה לראשונה בשנת 1758 על ידי קארולוס ליניאוס בספרו Systema naturae תחת השם המדעי Ardea ibis,[3] אך הועברה לסוג Bubulcus[א] בשנת 1855 על ידי שארל לוסיאן בונפרטה.[5] בשנת 2023 פורסם מחקר פילוגנטי מולקולרי שקבע כי שני מיני אנפיות הבקר אכן כלולות בסוג אנפה (Ardea).[6][7] שם הסוג Ardea מגיע מלטינית, וכבר במקור נטבע כמילה לאנפה. במיתולוגיה הרומאית ארדאה הייתה בירתם של הרוטולי אשר הוחרבה עד היסוד, ומהריסותיה התרוממה ציפור עדינה ובהירה, ניערה את האפר מכנפיה, וקראה קריאות יגון.[8] שם המין הספציפי Ibis מלטינית ויוונית, ומקורו בכלל בשמו של המגלן,[9] ויוחס למין זה בטעות.[8]

על אף הדמיון החיצוני והשם האנגלי הדומה, אנפית הבקר קרובה יותר למינים בסוג אנפה מאשר לאלו בסוג לבנית.[10] תועדו מקרים נדירים של רביית כלאיים בין אנפיות בקר לאנפה כחולה קטנה, לבנית קטנה, ואנפית השלג.[11]

לרוב מין זה מתואר כמונוטיפי, אך ישנן רשימות המכירות בתת-מין שני בנוסף לאחד הטיפוסי בשם B. i. seychellarum, מאיי סיישל.[12]

תיאור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורכה נע בין 88–96 ס"מ, מוטת כנפיה 46–56 ס"מ, ומשקלה 270–512 גרם.[13] היא בעלת צוואר קצר ועבה יחסית, מקור מוצק, ועמידה שפופה. לבוגרים מחוץ לעונת החיזור יש ניצוי לבן ברובו, מקור צהוב, ורגליים אפרפרות-צהובות. במהלך עונת החיזור, הבוגרים מקבלים ניצוי כתום על הגב, החזה והכיפה; והמקור, הרגליים וקשתיות העין הופכים לאדומים בוהקים לתקופה קצרה לפני הזיווג.[14] הזוויגים דומים, אך הזכר גדול במקצת ומשמר את לבוש החיזור לזמן רב יותר. לצעירים כל הניצוי לבן, והמקור שחרחר.[13][15]

מיקום עיני האנפית מאפשר לה ראיה דו-עינית כשהיא משחרת אחר מזון,[16] ומחקרים פיזילוגיים מציעים כי המין פעיל דמדומים או אף פעיל לילה.[17] מחקר ישראלי מצא שבניגוד לרוב קרובותיה, אנפית הבקר נעשתה מותאמת לשיחור מזון בקרקע יבשה, וכתוצאה מכך איבדה את היכולת של רוב האנפות לביצוע תיקון בראייה העוזר להן להתגבר על השתקפויות אור במים.[18]

קולות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב היא שקטה, אך היא נוהגת להשמיע קרקורים במושבות הקינון ובהתאספויות לינה.[19]

הבדלה ממינים דומים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבנית קטנה דומה לה, אך היא בעלת מקור שחור ומעט ארוך יותר, ורגליה שחורות עם אצבעות צהובות. הלבנית הגדולה בעלת רגליים שחורות לגמרי, והיא גדולה ממנה משמעותית. סימן זיהוי חשוב נוסף הוא ששתי הלבניות קשורות מאוד לסביבות מים, ואילו אנפית הבקר נצפית לעיתים קרובות בסביבה יבשה לחלוטין.

ההבחנה בינה לבין אנפית הבקר המזרחית מעט יותר מורכבת, כשבלבוש החורף הלבן ההבדלים היחידים הם שלמערבית הרגליים והמקור קצרים יותר בכ-5-10% בממוצע, והזנב מעט ארוך יותר. בלבוש החיזור ההבדלים בולטים, כשהצבע הכתום המתפתח בנוצותיה של המערבית מצומצם לגב, חזה, וכיפה; וגוונו פחות עמוק.[20][21]


הבדלה בין אנפית בקר מערבית (למעלה) לאנפית בקר מזרחית (למטה)

  • לבוש קיץ
    לבוש קיץ
  • לבוש חיזור
    לבוש חיזור
  • תקריב ראש, לבוש חיזור
    תקריב ראש, לבוש חיזור

ניתן להבחין כי אצל אנפית הבקר המערבית הצבע הכתום בלבוש החיזור והקיץ מצומצם לגב, חזה, והכיפה; וגוונו פחות עמוק מזה של המזרחית

תפוצה ובית גידול

[עריכת קוד מקור | עריכה]
התשפטות המין באמריקה במשך השנים

מין זה עבר את אחת מההתפשטויות הטבעיות המהירות והרחבות ביותר מכל מיני ציפורים.[19] במקור אנפית הבקר המערבית הייתה מצויה בחלקים מדרום ספרד ופורטוגל, אפריקה הטרופית והסובטרופית, ומערב אסיה. החל מסוף המאה ה-19 היא החלה להרחיב את תפוצתה לדרום אפריקה, וקיננה לראשונה במחוז הכף ב-1908.[22] אנפיות בקר נצפו לראשונה ביבשת אמריקה על גבול גיאנה וסורינאם בשנת 1877, לאחר שככל הנראה עפו מעל האוקיינוס האטלנטי.[13][23] משערים כי רק בשנות ה-30 של המאה ה-20 המין התבסס בהצלחה באזור זה.[24]

המין הגיע לראשונה לצפון אמריקה ב-1941 (תצפיות מוקדמות אלו נחשבו במקור כפליטי תרבות), קינן בפלורידה ב-1953, התפשט במהירות, וקינן לראשונה בקנדה ב-1962.[22] כיום נפוץ לצפות בה מערבה עד לקליפורניה. היא תועדה לראשונה כמקננת בקובה ב-1957, בקוסטה ריקה ב-1958, ובמקסיקו ב-1963, אם כי כנראה התבסס עוד לפני כן.[24] באירופה, אוכלוסיית המין הצטמצמה באופן היסטורי בספרד ובפורטוגל, אך בחלק האחרון של המאה ה-20 היא גדלה חזרה והתפשטה בחצי האי האיברי, ולאחר מכן החלה להתיישב בחלקים אחרים של אירופה; דרום צרפת ב-1958, צפון צרפת ב-1981 ואיטליה ב-1985.[22] היא תועדה כמקננת בבריטניה לראשונה בשנת 2008 שנה בלבד לאחר התפשטות שנצפתה בשנה הקודמת.[25][26] בשנת 2008 דווחו גם תצפיות באנפיות בקר באירלנד בפעם הראשונה.[27]

ההתפשטות המסיבית והמהירה של תחום תפוצת אנפית הבקר המערבית נובעת מיחסיה עם בני האדם ובעלי חיים מבויתים. על אף שהיא מותאמת במקור ליחסים סימביוזיים עם מיני פרסתני בר גדולים, היא הצליחה לעבור אדפטציה בקלות לבהמות וסוסים מבויתים. ככל שגידול בעלי חיים מבויתים התפשט ברחבי העולם, אנפית הבקר הצליחה לתפוס נישות אקולוגיות ריקות אחרת.[28] בנוסף, אוכלוסיות רבות של אנפיות בקר נודדות ומתפזרות למדי,[19] דבר אשר עזר להרחבת תפוצת המין. ישנן תצפיות בפרטים משוטטים באיים סאב-אנטארקטיים שונים, כולל האי מריון, איי ג'ורג'יה הדרומית והסנדוויץ' הדרומיים ואיי אורקני הדרומיים.[29] להקה קטנה של שמונה אנפיות נצפתה גם בפיג'י בשנת 2008,[30] וישנן מספר תצפיות באי הפסחא.[31]

בנוסף להתרחבות הטבעית של תפוצתה, אנפיות בקר הוכנסו בידי אדם בכוונה לכמה אזורים. המין שוחרר בהוואי בשנת 1959. שחרורים מוצלחים בוצעו גם באיי סיישל ורודריגז, אך ניסיונות להפיץ את המין במאוריציוס כשלו. אנפיות רבות שוחררו גם על ידי גן-החיות ויפסנייד באנגליה, אך המין מעולם לא התייצב שם.[32]

למרות שאנפית הבקר משחרת מזון לפעמים במים רדודים, בניגוד לרוב האנפות היא מצויה בדרך כלל בשדות ובבתי גידול עשבוניים יבשים, מה שמשקף את הסתמכותה התזונתית הגדולה יותר על חרקים יבשתיים ולא על טרף מימי.[33]

נדידה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיות מסוימות של אנפיות בקר נודדות, אחרות משוטטות, וההבחנה בין השניים יכולה להיות קשה למין זה.[19] באזורים רבים אוכלוסיות יכולות להיות גם יציבות וגם נודדות. בחצי הכדור הצפוני, הנדידה היא מאקלים קריר יותר לאזורים חמים יותר. הנדידה במערב אפריקה באה כתגובה לגשמים, ובדרום אמריקה אנפיות נודדות דרומית לטווח הרבייה שלהן מחוץ לעונת הקינון.[19]

ידוע כי אנפיות צעירות מתפזרות עד 5,000 ק"מ מאזור הרבייה שלהן. להקות עשויות לעוף למרחקים עצומים ונצפו מעל ימים ואוקיינוסים כולל באמצע האוקיינוס האטלנטי[34] ובחופי אנטארקטיקה.[31]

קינון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנפית הבקר מקננת במושבות, שלעיתים קרובות, אם כי לא תמיד, נמצאות סביב מקווי מים.[19] המושבות מוקמות בדרך כלל ביערות ליד אגמים או נהרות, בביצות, חופים, או באיים קטנים בפנים הארץ, ולעיתים הן חולקות אותן עם עופות מים אחרים; כגון אנפות, לבניות, מגלנים וקורמורנים. עונת הקינון בצפון אמריקה נמשכת מאפריל עד אוקטובר.[19] גם אצל האוכלוסייה מאיי סיישל, עונת הקינון היא מאפריל עד אוקטובר.[35]

הזכר מבצע מצג ראווה על עץ במושבה, תוך שימוש במגוון של התנהגויות טקסיות כגון ניעור ענף והצבעה לשמיים (העלאת המקור שלו אנכית כלפי מעלה),[36] כשהחיזור מתמשך במשך שלושה או ארבעה ימים. זוגות חדשים נוצרים מחדש מדי עונה ובעת קינון מחודש בעקבות כשל במחזור הקינון.[37] הקן הוא פלטפורמה קטנה ולא מסודרת של מקלות על עץ או בשיח ונבנה על ידי שני ההורים. המקלות לבניית הקן נאספים על ידי הזכר ומסודרים על ידי הנקבה, וגניבת מקלות היא תופעה נפוצה.[15] התטולה יכולה להכיל בין אחת לחמש ביצים, אם כי שלוש או ארבע זה המקרה הנפוץ יותר. לביצים צבע לבן-כחלחל בהיר, הן בצורת אליפסה וגודלן 45 מ"מ על 53 מ"מ.[38] הדגירה נמשכת כ-23 ימים, כאשר שני ההורים נושאים בנטל.[19] הגוזלים בוקעים מכוסים בחלקם בפלומה בעת הבקיעה, אך אינם מסוגלים להסתדר בעצמם; הם הופכים להיות מסוגלים לווסת את הטמפרטורה שלהם בגיל 9–12 ימים ומסיימים להתכסות בנוצות תוך 13–21 ימים.[39] הם מתחילים לפרוח מהקן ולטפס מסביב לאחר שבועיים, יוצאים לדרך לאחר 30 יום, ונעשים עצמאיים בסביבות היום ה-45 לחייהם.[37]

אנפית הבקר עוסקת ברמות נמוכות של טפילות תטולה, ותועדו מקרים בודדים של ביצי אנפית בקר אשר הוטלו בקינים של אנפיות שלג ואנפות כחולות קטנות, אם כי ביצים אלו בוקעות לעיתים רחוקות בלבד.[19] ישנן גם עדויות לרמות נמוכות של טפילות תוך-מינית, כאשר נקבות מטילות ביצים בקינים של אנפיות בקר אחרות. נצפו עד 30% הזדווגויות חוץ-זוגיות.[40][41]

הגורם העיקרי לתמותת גוזלים הוא רעב. יכולה להיווצר יריבות עזה בין אחים, ובדרום אפריקה גוזלים שלישיים ורביעיים גוועים לעיתים קרובות ברעב.[37] בבתי הגידול היבשים אשר הם בעלי פחות דו-חיים התזונה עלולה להיות חסרה כמות מספקת של בעלי חוליות ועלולה לגרום להפרעות בעצמות האפרוחים הגדלים עקב מחסור בסידן.[42] בברבדוס, לעיתים פשטו על הקינים קופי ורווט,[23] ומחקר בפלורידה דיווח על עורב הדגים ((אנ') Corvus ossifragus) והחולדה המצויה כשודדי קינים אפשריים אחרים. אותו מחקר ייחס תמותת גוזלים מסוימת לשקנאים חומים המקננים בסביבה, אשר בטעות, אך לעיתים קרובות, עקרו קינים או גרמו לנפילת גוזלים.[43]


גלריית תמונות קינון

תזונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנפית הבקר ניזונה ממגוון רחב של סוגי טרף, בעיקר מחרקים, בעיקר חרגולים, צרצרים, זבובים (בוגרים ורימות[44]), ועשים, כמו גם עכבישים, צפרדעים ותולעי אדמה.[45][46] במקרים נדירים הן נצפו סורקות לאורך ענפי עצי פיקוס אחר פירות בשלים.[47] היא פיתחה מערכת יחסית סימביוזית עם מיני פרסתנים גדולים כמו פרות או ביזונים, והיא תופסת יצורים קטנים המופרעים על ידי היונקים. מחקרים הראו שהצלחת שיחור המזון של אנפיות הבקר גבוהה בהרבה כאשר היא מחפשת מזון לצד בעלי חיים גדולים מאשר כשהיא לבד.[48] כאשר היא מחפשת מזון בסמוך לבקר, הוכח כי שיעור ההצלחה עולה פי 3.6 בלכידת טרף מאשר כשהיא מחפשת מזון לבדה. ביצועיה דומים כאשר היא עוקבת אחר מכונות חקלאיות, אך היא נאלצת לנוע יותר.[49] בסביבה אורבנית נצפו אנפות בקר מחפשות מזון במצבים מוזרים יותר, כגון על פסי רכבת.[50]

אנפית בקר מגוננת על השטח שמסביב לבעל חיים "שלה" בצורה חלשה בלבד מפני אנפיות אחרות, אך אם השטח מוצף באנפיות היא עשויה לוותר ולהמשיך לתור אחר מזון במקום אחר. במקום בו מצויים בעלי חיים גדולים רבים, אנפיות בקר מחפשות מזון בסלקטיביות סביב מינים הנעים בסביבות 5–15 צעדים לדקה, תוך הימנעות מעדרי תנועה מהירים ואיטיים יותר; באפריקה, אנפיות בקר מחפשות באופן סלקטיבי מאחורי זברות, קובוס המים, גנו מצוי ותאו הכף.[51] פרטים דומיננטיים יותר ניזונים הכי קרוב למארח ומשיגות יותר מזון.[15]

אנפית הבקר עשויה גם להראות גיוון בתזונה שלה. באיים עם מושבות של עופות ים, היא עשויה לטרוף את הביצים והאפרוחים של שחפיות ועופות ים אחרים.[32] במהלך הנדידה היא תועדה גם אוכלת עופות יבשה נודדים מותשים.[52] לאוכלוסייה מאיי סיישל נטייה לחומסנות מסוימת, ופרטים נצפו רודפים אחרי גוזלים של שחפית כהה ומאלצים אותם לפלוט מזון.[53]


גלריית תמונות תזונת האנפית

סטטוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למין זה טווח תפוצה עצום, עם היקף עולמי מוערך של 10,000,000 קמ"ר. מצד שני, התרחבותו והתבססותו של המין על פני טווחים גדולים הביאו אותו לסיווג כמין פולש (אם כי עדיין נצפתה השפעה מועטה, אם בכלל, על הטבע המקומי).[54]

יחסים עם האדם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל היותה מין בולט, אנפית הבקר משכה שמות עממים נפוצים רבים. שמות אלה נוגעים בעיקר להרגליה לעקוב אחרי בקר וחיות גדולות אחרות, והיא נודעה כ"עגור הפרה", "ציפור הפרה" או "אנפית הפרה"; או אפילו "ציפור הפיל" או "אנפית הקרנף".[19] פירוש שמה הערבי, "אבו קרדן", הוא "אבי הקרציות", שם שנגזר ממספרם העצום של טפילים כגון קרציית העופות המצויים במושבות הקינון שלה.[19][55]

אנפית הבקר היא ציפור פופולרית בקרב בוקרים בשל תפקידה הנתפס כמדבירה ביולוגית של טפילי בקר כמו קרציות וזבובים.[19] מחקר באוסטרליה מצא כי אנפיות בקר הפחיתו את מספר הזבובים שהטרידו את הבקר על ידי ניקורם ישירות מהעור.[56] התועלת לחיות משק היא שהניעה את החוואים ואת מועצת החקלאות והיערות של הוואי לשחרר את המינים בהוואי.[32][57][58]

לא כל האינטראקציות בין בני אדם ואנפיות הבקר מועילות. אנפית הבקר עלולה להוות סכנה בטיחותית לכלי טיס בשל ההרגל שלה לשחר אחר מזון בלהקות גדולות בשולי מדשאות של שדות תעופה,[59] והיא הייתה מעורבת בהתפשטות של זיהומים בבעלי חיים ועופות כמו מי-לב (אנ') ו-IBD (אנ'),[60] ואולי גם מחלת ניוקאסל (אנ').[61]

גלריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • בוגר בלבוש חורף הלבן, צרפת
    בוגר בלבוש חורף הלבן, צרפת
  • בלבוש קיץ מפתחת צבע כתום בחזה, כיפה והגב. דרום אפריקה
    בלבוש קיץ מפתחת צבע כתום בחזה, כיפה והגב. דרום אפריקה
  • פרט מויקטוריה, סיישל. האוכלוסיה מסיישל מוכרת לעיתים כתת-מין תחת השם B. i. seychellarum
    פרט מויקטוריה, סיישל. האוכלוסיה מסיישל מוכרת לעיתים כתת-מין תחת השם B. i. seychellarum
  • תקריב ראש
    תקריב ראש
  • בשיא עונת החיזור האנפית מקבלת לזמן קצר לבוש מיוחד: העור החשוף בסביבת העין מקבל גוון סגול, קשתית העין נהיית אדומה, והמקור נהייה אדום-צהוב
    בשיא עונת החיזור האנפית מקבלת לזמן קצר לבוש מיוחד: העור החשוף בסביבת העין מקבל גוון סגול, קשתית העין נהיית אדומה, והמקור נהייה אדום-צהוב
  • פרט צעיר בגן החיות של נירנברג. מקורם של פרטים צעירים שחור, ובשל כך ניתן להתבלבל בינם לבין לבנית קטנה.
    פרט צעיר בגן החיות של נירנברג. מקורם של פרטים צעירים שחור, ובשל כך ניתן להתבלבל בינם לבין לבנית קטנה.
  • בוגר בלבוש קיץ בתעופה
    בוגר בלבוש קיץ בתעופה
  • בתעופה, מבט מלמטה
    בתעופה, מבט מלמטה
  • אנפיות בלבוש חיזור, אורוגוואי
    אנפיות בלבוש חיזור, אורוגוואי
  • להקה בתעופה
    להקה בתעופה
  • התקבצות אנפיות בקר בבנין
    התקבצות אנפיות בקר בבנין

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]


קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנפית בקר מערבית בוויקישיתוף

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ השם Bubulcus מגיע מלטינית, ומשמעותו "רועה בקר", ומרפרר לקשרה לבקר, בדומה לשמות העממיים בעברית, אנגלית, ושפות נוספות.[4]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אנפית בקר מערבית באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ אסף מירוז, אנפית בקר מערבית, Bubulcus ibis, באתר פורטל הצפרות הישראלי
  3. ^ Linnaeus, C. (1758). Systema naturae per regna tria naturae, secundum classes, ordines, genera, species, cum characteribus, differentiis, synonymis, locis. Tomus I. Editio decima, reformata (בלטינית). Holmiae [Stockholm]: Laurentii Salvii. p. 144. A. capite laevi, corpore albo, rostro flavescente apice pedibusque nigris
  4. ^ Valpy, Francis Edward Jackson (1828). An Etymological Dictionary of the Latin Language. London; A. J. Valpy. p. 56.
  5. ^ Bonaparte, Charles Lucien (1855). "[untitled]". Annales des Sciences Naturelles comprenant la zoologie (בצרפתית). 4 (1): 141.
  6. ^ Gill, Frank; Donsker, David; Rasmussen, Pamela, eds. (באוגוסט 2024). "Ibis, spoonbills, herons, Hamerkop, Shoebill, pelicans". IOC World Bird List Version 14.2. International Ornithologists' Union. נבדק ב-26 בספטמבר 2024. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Hruska, J.P.; Holmes, J.; Oliveros, C.; Shakya, S.; Lavretsky, P.; McCracken, K.G.; Sheldon, F.H.; Moyle, R.G. (2023). "Ultraconserved elements resolve the phylogeny and corroborate patterns of molecular rate variation in herons (Aves: Ardeidae)". Ornithology: ukad005. doi:10.1093/ornithology/ukad005.
  8. ^ 1 2 Jobling, James A (2010). The Helm Dictionary of Scientific Bird Names. London: Christopher Helm. pp. 54, 201. ISBN 978-1-4081-2501-4.
  9. ^ "Ibis". Webster's Online Dictionary. Webster's. נבדק ב-15 במרץ 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Sheldon, F.H. (1987). "Phylogeny of herons estimated from DNA-DNA hybridization data". The Auk. 104 (1): 97–108. doi:10.2307/4087238. JSTOR 4087238.
  11. ^ McCarthy, Eugene M. (2006). Handbook of Avian Hybrids of the World. Oxford University Press. p. 190. ISBN 0-19-518323-1.
  12. ^ Bubulcus ibis seychellarum (Western Cattle Egret (seychellarum)) - Avibase, avibase.bsc-eoc.org
  13. ^ 1 2 3 Western Cattle Egret Overview, All About Birds, Cornell Lab of Ornithology, www.allaboutbirds.org (באנגלית)
  14. ^ Krebs, E.A.; Hunte, W.; Green, D.J. (2004). "Plume variation, breeding performance and extra-pair copulations in the cattle egret". Behaviour. 141 (4): 479–499. doi:10.1163/156853904323066757.
  15. ^ 1 2 3 McKilligan, Neil (2005). Herons, Egrets and Bitterns: Their Biology and Conservation in Australia (PDF extract). CSIRO Publishing. pp. 88–93. ISBN 0-643-09133-5.
  16. ^ Martin, G.R.; Katzir, G. (1994). "Visual Fields and Eye Movements in Herons (Ardeidae)". Brain, Behavior and Evolution. 44 (2): 74–85. doi:10.1159/000113571. PMID 7953610.
  17. ^ Rojas, L.M.; McNeil, R.; Cabana, T.; Lachapelle, P. (1999). "Behavioral, Morphological and Physiological Correlates of Diurnal and Nocturnal Vision in Selected Wading Bird Species". Brain, Behavior and Evolution. 53 (5–6): 227–242. doi:10.1159/000006596. PMID 10473901. S2CID 21430848.
  18. ^ Katzir, G.; Strod, T.; Schectman, E.; Hareli, S.; Arad, Z. (1999). "Cattle egrets are less able to cope with light refraction than are other herons". Animal Behaviour. 57 (3): 687–694. doi:10.1006/anbe.1998.1002. PMID 10196060. S2CID 11941872.
  19. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Telfair II, Raymond C. (2006). Poole, A. (ed.). "Cattle Egret (Bubulcus ibis)". The Birds of North America Online. Ithaca: Cornell Lab of Ornithology. doi:10.2173/bna.113. אורכב מהמקור ב-17 במאי 2008. {{cite journal}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link)
  20. ^ David Sibley, Distinguishing Eastern and Western Cattle Egret, Sibley Guides, ‏26 באוקטובר 2023 (באנגלית)
  21. ^ Ross Ahmed, Subspecific identification and status of Cattle Egret, צפרות הולנדית 33, ינואר 2011, עמ' 294–304
  22. ^ 1 2 3 Martínez-Vilalta, A.; Motis, A. (1992). "Family Ardeidae (Herons)". In del Hoyo, J.; Elliot, A.; Sargatal, J. (eds.). Handbook of the Birds of the World. Vol. 1: Ostrich to Ducks. Lynx Edicions. pp. 401–402. ISBN 84-87334-09-1.
  23. ^ 1 2 Krebs, Elizabeth A.; Riven-Ramsey, Deborah; Hunte, W. (1994). "The Colonization of Barbados by Cattle Egrets (Bubulcus ibis) 1956–1990". Colonial Waterbirds. Waterbird Society. 17 (1): 86–90. doi:10.2307/1521386. JSTOR 1521386.
  24. ^ 1 2 Crosby, G. (1972). "Spread of the Cattle Egret in the Western Hemisphere" (PDF). Journal of Field Ornithology. 43 (3): 205–212. doi:10.2307/4511880. JSTOR 4511880.
  25. ^ "First cattle egrets breed in UK". BBC News. 23 ביולי 2008. נבדק ב-24 ביולי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ Nightingale, Barry; Dempsey, Eric (2008). "Recent reports" (PDF). British Birds. 101 (2): 108.
  27. ^ Barrett, Anne (15 בינואר 2008). "Flying in ... to make new friends down on the farm". Irish Independent. {{cite news}}: (עזרה)
  28. ^ Botkin, D.B. (2001). "The naturalness of biological invasions". Western North American Naturalist. 61 (3): 261–266.
  29. ^ Silva, M.P.; Coria, N.E.; Favero, M.; Casaux, R.J. (1995). "New Records of Cattle Egret Bubulcus ibis, Blacknecked Swan Cygnus melancoryhyphus and White-rumped Sandpiper Calidris fuscicollis from the South Shetland Islands, Antarctica" (PDF). Marine Ornithology. 23: 65–66.
  30. ^ Dutson, G.; Watling, D. (2007). "Cattle egrets (Bubulcus ibis) and other vagrant birds in Fiji" (PDF). Notornis. 54 (4): 54–55.
  31. ^ 1 2 Western Cattle-Egret, Ardea ibis, eBird.org
  32. ^ 1 2 3 Lever, C. (1987). Naturalised Birds of the World. Harlow, Essex: Longman Scientific & Technical. pp. 15–17. ISBN 0-582-46055-7.
  33. ^ Mullarney, Killian; Svensson, Lars; Zetterström, Dan; Grant, Peter J. (2001). Birds of Europe. Princeton University Press. ISBN 0-691-05054-6.
  34. ^ Arendt, Wayne J. (1988). "Range Expansion of the Cattle Egret (Bubulcus ibis) in the Greater Caribbean Basin". Colonial Waterbirds. Waterbird Society. 11 (2): 252–262. doi:10.2307/1521007. JSTOR 1521007.
  35. ^ Skerrett, A.; Bullock, I.; Disley, T. (2001). Birds of the Seychelles. Helm Field Guides. ISBN 0-7136-3973-3.
  36. ^ Marchant, S.; Higgins, P.J. (1990). Handbook of Australian, New Zealand and Antarctic Birds. Vol. 1 (Ratites to Ducks). Oxford University Press. ISBN 0-19-553068-3.
  37. ^ 1 2 3 Kushlan, James A.; Hancock, James (2005). Herons. Oxford University Press. ISBN 0-19-854981-4.
  38. ^ Beruldsen, G. (2003). Australian Birds: Their Nests and Eggs. Kenmore Hills, Queensland: self. p. 182. ISBN 0-646-42798-9.
  39. ^ Hudson, Jack W.; Dawson, William R.; Hill, Richard W. (1974). "Growth and development of temperature regulation in nestling cattle egrets". Comparative Biochemistry and Physiology A. 49 (4): 717–720. doi:10.1016/0300-9629(74)90900-1. PMID 4154173.
  40. ^ Fujioka, M.; Yamagishi, S. (1981). "Extra-marital and pair copulations in cattle egret". The Auk. 98 (1): 134–144. doi:10.1093/auk/98.1.134. JSTOR 4085616.
  41. ^ McKilligan, N.G. (1990). "Promiscuity in the cattle egret (Bubulcus ibis)". The Auk. 107 (2): 334–341. doi:10.2307/4087617. JSTOR 4087617.
  42. ^ Phalen, David N.; Drew, Mark L.; Contreras, Cindy; Roset, Kimberly; Mora, Miguel (2005). "Naturally occurring secondary nutritional hyperparathyroidism in cattle egrets (Bubulcus ibis) from central Texas". Journal of Wildlife Diseases. 41 (2): 401–415. doi:10.7589/0090-3558-41.2.401. PMID 16107676.
  43. ^ Maxwell, G.R. II; Kale, H.W. II (1977). "Breeding biology of five species of herons in coastal Florida". The Auk. 94 (4): 689–700. doi:10.2307/4085265. JSTOR 4085265.
  44. ^ Seedikkoya, K.; Azeez, P.A.; Shukkur, E.A.A. (2007). "Cattle egret as a biocontrol agent" (PDF). Zoos' Print Journal. 22 (10): 2864–2866. doi:10.11609/jott.zpj.1731.2864-6. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2011-09-29. נבדק ב-2017-04-09.
  45. ^ Fogarty, Michael J.; Hetrick, Willa Mae (1973). "Summer Foods of Cattle Egrets in North Central Florida". The Auk. 90 (2): 268–280. JSTOR 4084294.
  46. ^ Siegfried, W.R. (1971). "The Food of the Cattle Egret". Journal of Applied Ecology. British Ecological Society. 8 (2): 447–468. doi:10.2307/2402882. JSTOR 2402882.
  47. ^ Chaturvedi, N. (1993). "Dietary of the cattle egret Bubulcus ibis coromandus (Boddaert)". Journal of the Bombay Natural History Society. 90 (1): 90.
  48. ^ Grubb, T. (1976). "Adaptiveness of Foraging in the Cattle Egret". Wilson Bulletin. 88 (1): 145–148. JSTOR 4160720.
  49. ^ Dinsmore, James J. (1973). "Foraging Success of Cattle Egrets, Bubulcus ibis". American Midland Naturalist. The University of Notre Dame. 89 (1): 242–246. doi:10.2307/2424157. JSTOR 2424157.
  50. ^ Devasahayam, A. (2009). "Foraging behaviour of cattle egret in an unusual habitat". Newsletter for Birdwatchers. 49 (5): 78.
  51. ^ Burger, J.; Gochfeld, M. (1993). "Making Foraging Decisions: Host Selection by Cattle Egrets Bubulcus ibis". Ornis Scandinavica. Blackwell Publishing. 24 (3): 229–236. doi:10.2307/3676738. JSTOR 3676738.
  52. ^ Cunningham, R.L. (1965). "Predation on birds by the Cattle Egret" (PDF). The Auk. 82 (3): 502–503. doi:10.2307/4083130. JSTOR 4083130.
  53. ^ Feare, C.J. (1975). "Scavenging and kleptoparasitism as feeding methods on Seychelles Cattle Egrets, Bubulcus ibis". Ibis. 117 (3): 388. doi:10.1111/j.1474-919X.1975.tb04229.x.
  54. ^ "Bubulcus ibis (bird)". Global Invasive Species Database. אורכב מ-המקור ב-4 במרץ 2016. נבדק ב-6 בפברואר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  55. ^ McAtee, Waldo Lee (באוקטובר 1925). "The Buff-backed Egret (Ardea ibis L., Arabic Abu Qerdan) as a Factor in Egyptian Agriculture" (PDF). The Auk. 42 (4): 603–604. doi:10.2307/4075029. JSTOR 4075029. {{cite journal}}: (עזרה)
  56. ^ McKilligan, N.G. (1984). "The food and feeding ecology of the Cattle Egret Ardeola ibis when nesting in south-east Queensland". Australian Wildlife Research. 11 (1): 133–144. doi:10.1071/WR9840133.
  57. ^ Berger, A.J. (1972). Hawaiian Birdlife. Honolulu: University of Hawaii Press. ISBN 0-8248-0213-6.
  58. ^ Breese, P.L. (1959). "Information on Cattle Egret, a Bird New to Hawaii". Elepaio. Hawaii Audubon Society. 20: 33–34.
  59. ^ Paton, P.; Fellows, D.; Tomich, P. (1986). "Distribution of Cattle Egret Roosts in Hawaii With Notes on the Problems Egrets Pose to Airports". Elepaio. 46 (13): 143–147.
  60. ^ Fagbohun, O.A.; Owoade, A.A.; Oluwayelu, D.O.; Olayemi, F.O. (2000). "Serological survey of infectious bursal disease virus antibodies in cattle egrets, pigeons and Nigerian laughing doves". African Journal of Biomedical Research. 3 (3): 191–192.
  61. ^ "Heartwater" (PDF). Animal and Plant Health Inspection Service. U.S. Department of Agriculture. אורכב מ-המקור (PDF) ב-23 במאי 2006. נבדק ב-13 באפריל 2008. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אנפית_בקר_מערבית&oldid=40195558"