לדלג לתוכן

אמנות קרולינגית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

האמנות הקרולנגית, הידועה גם בשם "הרנסאנס הקרולינגי", שלטה באירופה בין השנים 780 ל-900, זמן שלטונם של קרל הגדול ויורשיו. אמנות זו נוצרה עבור אנשי חצר המלוכה ומספר כנסיות גדולות שהיו תחת חסות המלך. ככל שגדל המרחק ממרכזי השליטה ירדה גם איכות הביצוע והתחכום של היצירות. האמנות התקיימה באזורים שהם כיום צרפת, שווייץ, גרמניה, אוסטריה, צפון איטליה וארצות השפלה. בצד כמה חידושים שמאפיינים אמנות זו היא הושפעה מהאמנות הקלאסית, הביזנטית וכן מהאמנות האינסולרית של האיים הבריטיים.[1] זה היה הניסיון הראשון, המעמיק והיסודי באירופה לחקות ולהחיות את סגנון האמנות הקלאסית של ארצות הים התיכון תוך שהם ממזגים לתוכה אלמנטים של האמנות מאירופה הצפונית, בעיקר בציור דמויות אנושיות. אמנות זו היותה יסוד שעליו התפתחו מאוחר יותר האמנות רומנסקית והאמנות גותית.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקיסרות של קרל הגדול

היוזם והאחראי במידה רבה להתעוררות התרבותית במאות השמינית והתשיעית היה קרל הגדול, שהיה מלך הפרנקים בשנים 768–814 וגם מלך לומברדיה בשנים 774–814. בתאריך 25 בדצמבר שנת 800 הוא הוכתר ברומא לקיסר (Imperator Augustus Romanorum), על ידי האפיפיור לאו השלישי, ועקב כך נחשב לקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה. מודל החיקוי של שלטונו היה הקיסר הביזנטי קונסטנטין, שהשאיר אחריו מסורת מפוארת של חוזק צבאי ותרבותי.
השליטים הקרולינגים שהרחיבו את שלטונם לחלקים נרחבים במערב אירופה, הביאו לשקט וביטחון אחרי תקופה ארוכה של אי יציבות שנבעה מפלישות השבטים הגרמאניים, פלישות שהחלו עוד במאה החמישית. היציבות הפוליטית והכלכלית שנוצרה באזור, שמשה מנוף לצמיחה כלכלית שאפשרה את מימון ההתפתחות של האמנות הקרולינגית.[2]
בתקופת שלטונו של קרל הגדול פילגה המחלוקת על האיקונוקלאזם את עולם הנוצרי. קרל הגדול צדד בכנסייה המערבית, שהתנגדה לרעיונות האיקונוקלאזם, בכך הפך למגן האפיפיורות וקשריו עם רומא התחזקו, והם שהביאו גם לידי הכתרתו לקיסר. ההכתרה נערכה בבזיליקת פטרוס הקדוש ברומא. מסעו של קרל הגדול לרומא השפיע עליו רבות, הוא התוודע שם לתרבות הקלאסית של יוון ורומא, ושם לו למטרה להפיץ את אמנותה ברחבי האימפריה שלו. על פי דרישתו כל יצירות האומנות, הבניה והפיסול, נעשו רק בחומרים הטובים ביותר. לכן נבנו כל המבנים בעלי החשיבות בתקופתו מאבן, ומאמץ גדול הוקדש לכתיבה ואיור של כתבי היד, שיהיו עד כמה שאפשר יותר יפים ומפוארים. תשומת יוצאת מן הכלל הוקדשה לכריכות הספרים שנעשו מזהב ואבנים טובות ולעיתים שנהב ופנינים.[3]
חלק בלתי נפרד מההתפתחות התרבותית, היו בעיני קרל הגדול, הפצת הלימוד וחידוש תרבות העבר המפוארת בממלכתו שלו. תפקיד האמנות להשקפתו, היה לספר את סיפורי הקדושים ולתאר את דמויותיהם בצורה יעילה ובאקספרסיוניזם כך שקהל המאמינים יוכל ללמוד את תורת הנצרות ביעילות וביסודיות. מטרתו של הקיסר הייתה למצב את עצמו ואת שושלתו כשליטים הגדולים יורשי העבר, להמשיך ולפתח את ההישגים האמנותיים שנעשו באותן תקופות זוהר.

קרל הגדול היה המנהיג הראשון שסיפק חינוך מקיף לכל הצעירים, ללא קשר למעמדם הסוציו-אקונומי. סייעה לו בכך מעורבותו הרבה ביצור והפצת כתבי יד שנעשו בספרייתו ובמרכזים גדולים שבחסותו. ספרים אלו נעשו למקורות השכלה בעלי חשיבות עליונה בתקופה הקרולינגית ואחריה.[3]
שני ספרי צווים של קרל הגדול הם אבני היסוד של הרפורמות שהגה, ושאותם העביר באופן מפורש ל"חיילים של הכנסייה". בביטוי זה השתמש המלך במכתב שנקרא Epistola de litteris colendis (מכתב אודות טיפוח הלמידה) שנכתב בין השנים 794 – 797, בו הוא קורא לחינוך ההמונים ולהקנות להם יכולת הבנה טובה יותר ולחידוש העיסוק בלימודים הקלאסיים. כך למטרתו, יוכלו ההמונים להתבטא בלשון צחה יותר ולהבין את המסר האוונגליסטי של הנצרות. במכתבו הוא גם מוכיח את מנהיגי הכנסייה שעליהם לשמש דוגמה ולהיות מומחים בדקדוק ולשון.[4] באדמוניציו גנרליס מתאריך 23 במרץ שנת 789, מבהיר קרל שמתפקידו כשליט לדאוג לישועת נשמות נתיניו ולכן הוא קובע חוקים, שמטרתם לעשות את הכנסייה מוסרית יותר. במכתב שיועד לבישוף Baugulf מפולדה, מתאר המלך את כוונותיו לרפורמה תרבותית, שתעשה באמצעות הזמנה של המלומדים החשובים ביותר מכל אירופה לחצרו כדי לייעץ לו בנושאי פוליטיקה, כנסייה אמנות וספרות.[1] כמו כן הוא קורא לתיקון והגהה של הטקסט בספרי הבשורה, המזמורים, חישובי תאריכים (computus) והספרים הקרולינגיים (libri catholici).[5]
אחד ממניעי החסות והתמיכה המסיביים של קרל הגדול באמנות, היה ללא ספק רצונו להיפטר מהתדמית "הברברית" של השליטים הפרנקים וגם הפיכתו לקיסר האימפריה הרומית שרתה מטרה זו. כך גם הריכוז הרב של משוררים ושאר אמנים בחצר המלוכה באאכן, שכונתה רומא החדשה. שם זה היה עד לזמנו של קרל הגדול מיוחס רק לקונסטנטינופול.[6]

כתבי יד מאוירים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – כתב קרולינגי
מרקוס המבשר מתוך ספר הבשורות של Lorsch, סגנון בית הספר המלכותי באאכן
שמאל מתוך מזמורי תהילים של Utrecht סגנון בית הספר של ריימס
מתי מתוך ספר הבשורות של אבו (Ebbo) סגנון בית הספר של ריימס
מתי גיליון 12V מתוך הספר Physiologus סגנון בית הספר של ריימס
בראשית מתוך ספר התנ"ך של קרל השני סגנון בית הספר של טור
האות C מתוך אינציפיט בספר הפולחן של Drogo סגנון בית הספר של מץ

רוב היצירות ששרדו מהתקופה הקרולנגית הן כתבי יד מעוטרים. כתבים אלה כללו ספרי דת וכן חיבורים מתחומי ההיסטוריה והספרות המדעית שמקורם בתקופה הקלאסית של יוון העתיקה ורומא.
המלכים הקרולינגים עודדו לימודי הדת ועשו זאת באמצעות מימון פעולות של העתקה, איור והפצה של כתבים דתיים. על פי אמונת קרל הגדול והיורשים שבאו אחריו, תכליתם של הספרים לשמש כלי עזר בידי הנזירים והכמרים כדי להנחות את האנשים אל הישועה האלוהית המובטחת. יצירת הספרים נעשתה כולה בידי אנשי כמורה בחצר המלוכה ובמספר ספריות בתוך הסקריפטוריום של המנזרים החשובים בממלכה. כל אחד מהמקומות הללו היה בעל סגנון ייחודי משלו שהתפתח על בסיס הידע והכישורים של האמנים שהגיעו אליו, וכן על בסיס ההשפעות המקומיות והתקופה שבה הם נעשו. הסגנונות של בתי הספר השונים נראים בבירור בכתבי היד ובכריכות המפוארות שלהם.[3] חלק מבתי הספר פעלו בזמן מקביל באזורים שונים ברחבי הממלכה, ואחרים הופיעו מאוחר יותר לקראת סוף התקופה הקרולינגית.

מרכזי כתיבה ואיור

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • המרכזים העיקריים שבהם נוצרו כתבי יד מאוירים הם:[7]
  • בית הספר של חצר המלוכה הקרולינגי שבו נכתבו הספרים המוקדמים ביותר.
  • בית הספר של הארכיבישוף אבו מריימס.
  • בית הספר של מנזר מרטינוס הקדוש בטור.
  • בית הספר בבישופות של מץ.

בית הספר בחצר המלוכה של קרל הגדול, ידוע גם בשם בית הספר של אדה (Ada) - כתבי היד של בית ספר זה, היו מעוטרים, מצועצעים וראוותניים האיורים מזכירים בצורתם את הפסיפסים ותחריטי השנהב שנעשו ברוונה במאה ה-6. אלו היו כתבי היד הראשונים שנוצרו בתקופה הקרולינגית המוקדמת והאמנים שעסקו בכך, ניסו לשחזר את הסגנון הרומי הקלסי. אולם ניכרות בכתבי היד גם השפעות אחרות כמו: האמנות הביזנטית, המרובינגית והאינסולארית. התמונות אופיינו בכך שהיו שטוחות וצוירו ללא ממד עומק וללא התייחסות לנפח או מרחב. מבית היוצר הזה, ידועים היום עשרה ספרים בסך הכול, המפורסמים שבהם: Godescalc Evangelistary Lorsch Gospels; ; Soissons Gospels; Vienna Coronation Gospels Ada Gospels ; Harley Golden Gospels[8]
בית הספר של הארכיבישוף אבו (Ebbo) – בתחילת המאה התשיעית 816-835, החל אבו, הארכיבישוף של הקומונה בHautvillers שליד ריימס, לאסוף אמנים למנזר שבראשו עמד. מאיירים ומעתיקים אלו יצרו סגנון אמנותי שונה. כתבי היד של ספרי הברית החדשה מבית היוצר של אבו צוירו בתנועות מכחול מהירות ומלאות חיים, והדמויות נראות כאחוזות תזזית. הטכניקה של קווי ציור נטורליסטיים ודמויות מלאות אנרגיה היו תופעה חדשה ונחשבו להמצאה בעלת השפעה לא רק באמנות הקרולינגית אלא גם בתקופות מאוחרות יותר[9]
בית הספר של מנזר מרטינוס הקדוש בעיר טור – במנזר זה שימש אלקווין כארכיבישוף, לאחר סיום שירותו בחצר המלוכה של קרל הגדול. המנזר הפך עם זמן למרכז חשוב ביותר של העתקה והגהה של ספרי התנ"ך בהתאם לנוסח הלטיני של הוולגטה. העותק הראשון נעשה כנראה עוד בהנחייתו של אלקווין עצמו והוצג בפני קרל הגדול בעת הכתרתו לקיסר בשנת 800. אולם עיקר העבודות נעשו לאחר מותו של אלקוין (שנת 804), במהלך הבישופות של יורשו. Fridugisius. בתקופה זו המנזר זכה להצלחה ופרסום שנשמרו עד להריסתו בעת פלישה של הויקינגים, במחצית השנייה של המאה התשיעית.[10] סדרה של ספרי תנ"ך גדולים בכרך אחד, נעשו על ידי המעתיקים והמאיירים שבמנזר במטרה להפיצם לכנסיות השונות ברחבי האימפריה הקרולינגית.
הדיוקסיה של מץ – בין השנים 850 ל-855 הייתה הדיוקסיה של מץ למרכז נוסף שבו נוצרו כתבי יד מאוירים. מתקופה זו שרד ספר בשם הסקרמנט של דרוגו (The Drogo Sacramentary) הוא ספר ליטורגי ששמש לתפילות בתקופת ימי ביניים. הוא מכיל המנונים ששרו אותם בעת המיסה, דרשות, תפילות וקטעים מספרי הברית החדשה.[11]
בית הספר של קרל השני – לבסוף יסד קרל השני בית ספר בסגנון חצר המלוכה של סבו שמיקומו המדויק לא ברור עד היום. בית ספר זה מיזג את סגנונות טור, ריימס והחצר הקרולינגית לכדי סגנון ייחודי. מספר ספרים מיוחסים לסגנון זה. האחרון והמפורסם ביותר הוא ה-Codex Aureus of St. Emmeram משנת 870.[12]

כתבי היד ששרדו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • קובץ ספרי הבשורה של חצר המלכות (Gospels coronation) או גם coronation Evangeliar .

כתב העת העתיק ביותר בקבוצה זו הוא אוסף ספרי הבשורה שנקרא Godescalc Pericopes ומצוי כיום בספרייה הלאומית של צרפת. .[13] זוהי הדוגמה המוקדמת ביותר של סגנון חצר המלכות, ומהספרים הראשונים שנכתבו בסקריפטיום (חדר הכתיבה) של החצר.[14] מטרת כתב היד הייתה להנציח את מסעו של קרל הגדול לרומא, מפגשו עם האפיפיור אדריאנוס הראשון והטבלת בנו הבכור פיפין לנצרות. מידע זו כמו גם שם המעתיק מופיע בדף ההקדשה בסוף הספר. כתב יד זה הוזמן על ידי קרל הגדול ואשתו הילדגרד ב-7 באוקטובר שנת 781 אצל מעתיק ומשורר ממוצא פרנקי בשם Godescalc, שנעזר בצוות של מאיירים ומעתיקים. העבודה הסתיימה שנה וחצי לאחר מכן בתאריך 30 באפריל 783.[15]
בסגנון האיורים שבספר, התמזגו אמנות אינסולרית, אנגלו-סאכסונית ואירית עם אמנות ביזנטית ונוצרית הקדומה. העיטורים בפתיח, הם של נושאים מן הטבע, הצורות המשולבות מעידות על מוצא אינסולרי. השפעה זו הייתה בחלקה עוד טבועה בממלכה הפרנקית ובחלקה היא תוצאה של חידוש הקשר עם המסורת האנגלית דרך מלומדים כמו אלקווין שזומן בשנת 781 מיורק לחצרו של קרל.[16] האיורים של דיוקנאות השליחים מבוססות על מודלים ביזנטיים כמו אלו בפסיפסים של בזיליקת סן ויטאלה ברוונה.[17] האמן ניסה לתת נפח לדמויות על ידי יצירת גוונים שונים של אותו הצבע, שמקנים אשליית צל ונפח לדמויות. למשל, בדמותו של מרקוס הקדוש בקובץ הדרשות שבספר אפשר לראות שהאמן מצייר על פי המוסכמות הביזנטיות הטיפוסיות. הפנים מעוצבים בחום וקפלי הלבוש מצוירים בדפוס מסוגנן. צורת הישיבה של השליח אינה אפשרית כמעט במציאות, הרגל השמאלית מוצגת בפרופיל ואילו השנייה במבט מלפנים. כן מוצגת באיור הצללה מסוימת.[1]
כתבי היד הקרולינגיים היו הראשונים שהשתמשו בקביעות באותיות קטנות לכתיבת הטקסט, והיו בכך המבשרים של הכתיבה באותיות קטנות של ימינו.[18] בכתבי היד הקרולינגיים נכללו מספר סוגי אותיות ונקבעה היררכיה כדי להבחין בין רמות שונות בטקסט של בספרים: לכותרות הספר שימשו אותיות מרובעות בסגנון רומי. אותיות גדולות סימנו את ראש הפרק, תוכן העניינים והמילים הראשונות של שורת הפתיחה, אינציפיט. שאר הספר נכתב באותיות הקרולינגיות הקטנות.[15] אותיות הטקסט נכתבו בצבעי זהב וכסף על קלף צבוע בארגמן. בספר 127 עמודים, שש מיניאטורות שכוללות את: ארבעת השליחים, ישו בתפארתו ומזרקת החיים (fons vitae). השימוש בצבע לאותיות בא להדגיש שהן עצמן חשובות באותה רמה כמו תוכן הטקסט. צבעים אלו שהם עמידים מאוד ומפוארים באים לסמל את התגלמות האל.[19]

  • ספר הבשורה של ההכתרה (Vienna coronation gospel).[20]

המאיירים והמעתיקים של ספר זה ישבו כולם בחצר המלוכה באאכן, ונמנו על זרם האמנים ששאף להחזיר לעולם את סגנון ההלניסטי. תווי הפנים של דמויות הקדושים צוירו כפי שהיו מציירים בעת העתיקה את הפילוסופים היווניים. בהתאם למסורת זו הן גם מוקמו באוויר הפתוח כשמאחוריהם נוף ומבנים ארכיטקטוניים. החלל והתפיסה של הציור נותנים אשליה של מציאות, בשונה מאוד מהרקע של תפאורת במה שהיה נפוץ בציורים של ימי הביניים. הדמויות יושבות כשלפניהן מוצב מעמד ועליו ספר, הציורים נראים כביכול "מודרניים" יותר מאלה של ימי הביניים, אולם למעשה הם העתקים של המסורת העתיקה של הציור בארצות המזרח התיכון. עובדה זו מביאה להשערה שהמאיירים מקורם מאיטליה או אולי מביזנטיון.[16]
קובץ ספרי הבשורה, כולל 236 דפי קלף הצבועים ארגמן וכתובים בצבעי זהב וכסף. גודל הדפים הוא 32.4 ס"מ על 24.9 ס"מ. כל דף מכיל טקסט בעמודה אחת שכוללת 26 שורות. גם בספר זה נעשה שימוש בגודל שונה של האותיות. בנוסף, מופיעים בספר שישה עשר לוחות מאוירים וארבעה ציורי דיוקנאות של השליחים אחד בכל פתיח של הספר המתאים. בשוליי הדף הראשון של הבשורה על פי לוקאס מופיע חתימה של כומר יווני בשם דמטריוס, כתובה באותיות זהב. ייתכן שזו חתימתו של המעתיק או המאייר והיא עשויה לחזק את ההשערה שהיו אמנים ביזנטיים בחצרו של קרל הגדול.[21]

בעת הכתרה היו מניחים את הספר לפני השליט. בשנת 800 הניח קרל הגדול את שלוש אצבעות יד ימין על הדף הראשון בספר חזון יוחנן. על פי המסורת, אם כי אין אפשרות להוכיח זאת, הספר גם נקבר על ברכי שליט זה. בשנת 1000 נפתח הקבר על ידי הקיסר אוטו השלישי, והספר זכה בכריכה חדשה.[16] כיום ה-Coronation Gospels נמצא באוצר המלכות (Kaiserliche Schatzkammer) שבארמון הופבורג בווינה.

  • תורת הברית החדשה של אדה (Ada Gospels)[22]
    נמצא במוזיאון של טריר (Stadtbibliothek, Codex 22) (סוף המאה השמינית או תחילת המאה התשיעית). כתב היד כולל הקדשה של קרל הגדול לאחותו אדה, מכאן שמו. הוא נכתב על דפי קלף בכתב יד זעיר שאופייני לתקופה זו ואף נקרא על שם התקופה. מידותיו של הספר הן כ-36 ס"מ על כ-24 ס"מ. זהו אחד מכתבי היד שאוירו על ידי אמני בית הספר המלכותי האיורים כוללים קישוטי האותיות ראשיות, וכן דיוקנאות של מתי, מרקוס המבשר[23] ולוקאס. האיורים מצביעים על השפעה אינסולארית, איטלקית וביזנטינית.
  • ספר הבשורה של אבו (Ebbo Gospels)
    נכתב בין השנים 835-816 במנזר הבנדיקטני בHautvillers עבור הארכיבישוף של ריימס. בספר נמצא שיר לכבודו של הארכיבישוף ועל פיו ניתן לתארך את הכתיבה לשנים הנזכרות. כל דף הוא בגודל של כ-25 ס"מ X כ-20 ס"מ.

המאפיינים של סגנון זה הם קווי ציור נמרצים המציגים תנוחות נרגשות של הדמויות. אפקט זה מושג בעזרת תנועות מברשת מהירות וחטופות. סגנון זה מופיע בכתבים נוספים כמו למשל האיורים במזמור הראשון של ספר תהילים בכתב יד בשם Utrecht Psalter.[24]
אחד מהאיורים המייצגים הוא, הפורטרט של מרקוס המבשר. האמן השתמש בקווים אחוזי טירוף כביכול, ליצירת אשליה של נפח הגוף. השרפרף שעליו יושב הקדוש מוצב בזווית בלתי מציאותית בעליל, אבל ישנם כמה ניסיונות של האמן להציג את הגוף בתלת־ממד בחלל. הרגל הימנית מוצבת מתחת לכיסא והאמן ניסה להראות לצופה דרך יצירת קווים עקומים והצללה שלרגל יש נפח, למרות מספר אי דיוקים, הדמות היושבת על הכיסא מגלה תנוחה אמינה, אם כי היא משרה אי שקט.[1] תמונה נוספת היא דמותו של מתי המוצבת בשטח פתוח ולפניו ספר, הוא מקשיב לדברי המלאך שנמצא בחלקה הימני העליון של התמונה. הקווים המיוחדים בציור הם חזקים ודינמיים. הגלימה שלובשת הדמות, כמו גם הנוף מושפעים מכתבים קלאסיים עתיקים שהיו בספרית החצר באכאכן. אולם סגנון זה רחוק מאוד מהשלווה הקלאסית. אפילו הצבעים אינם רגילים הם כוללים צבעי ירוק וורוד שהיוו חידוש במאה התשיעית[25] הכריכה של ספר הבשורות הזה נעשתה בזהב כאשר האל מופיע במרכזה, לידו דמות מריה ובארבע הפינות סמלי השליחים הנוצריים.[26]

  • ספר מזמורי תהילים של אוטרכט (The Utrecht Psalter)[27]

הספר נוצר בסביבות שנת 820 בריימס והוא מכיל תפילות מתוך פרקי התנ"ך, שעל פיהם נהגו הנזירים לזמר את תפילותיהם. בספר 108 דפי קלף, גודל כל אחד הוא 33 ס"מ על 25 ס"מ. בנוסף לכתב היד, יש בו 166 איורים לפי חלוקת המזמורים: מאה וחמישים איורים למזמורי תהילים ושישה עשר איורים למזמורים מתוך שיר השירים. הטקסט הלטיני הוא על פי תרגום הוולגטה, במה שנקרא היום גרסת Gallicanum והוא כתוב בשלוש עמודות. כיום נמצא הספר בספרייה של אוניברסיטת אוטרכט (Hs. 32). משערים שהספר נכתב במנזר הבנדיקטני שב- Hautvillers באותו הסגנון של ספר הבשורות. וייתכן שנעשה בחסותו של הארכיבישוף של ריימס בין השנים 820 ל-835.[28] נראה שלפחות שישה אמנים עסקו באיור הספר, סגנונם הוא פחות או יותר אחיד. סגנון זה הוגדר ב"עצבני" או "דינמי", "סוריאליסטי וברוקי". הדמויות לעיתים מעוררות השוואה לציוריו של הירונימוס בוש.[29] החופש שבציור בדמויות, עשוי להעיד על קהל יעד שונה, שהיה כנראה אנשי הכמורה לדרגותיהם השונות. הדמויות אינן ממוסגרות לעיתים שונות מהתפיסה האיקונוגרפית הרגילה, שמופיעה בספרים הרשמיים מסוג זה, ומאופיינים בכתיבה נרטיבית. [30]

אפשר להגדיר את הציור בספר התהילים של אוטרכט כבעל כמה רמות, הוא ומשתמש בסמלים צורניים לבטא את כוונותיו. הספר נחשב למקור הראשוני לסגנון הדימויים החזותיים שמופיע בתקופות מאוחרות יותר. הספר מספק הסברים לכל הסיפורים התנ"כיים שבו ולעיתים בצורה מאוד מתוחכמת. למשל כדי להדגיש שדמות המלומד המצוירת באחד האיורים, עוסקת בלמידה יומם וליל, מעל לראשו מצוירים לאורך כל העמוד, השמש ואחריה הירח וכוכבים. כל האיורים מלאים תכנים נסתרים מעין אלו, שהיו כנראה מובנים לקהל אנשי הכמורה שהחזיק בהם. הדמויות מאוד מסוגננות ורחוקות מאוד מהסגנון האמנותי של האריסטוקרטיה, הציורים אימפרסיוניסטיים והעבודות מהוות חידה לצופה. הספר מהווה אב-טיפוס של סיפור שמרתק את הצופה בסיפור חזותי בנוסף על התיאור שבטקסט הספרותי.[31]
לאותו סגנון משתייך גם הספר Physiologus.[32] הטקסט בספר זה המתאר את החיות ואורחות חייהם בתוספת איורים. מקורו של הספר יווני ונכתב באלכסנדריה בין המאה השנייה למאה הרביעית. הוא תורגם ללטינית והחלו להעתיק עותקים שלו, ברוח הנצרות, בסגנון בית הספר של ריימס. בנוסחו הנוצרי השתמשו האמנים במידע שבספר כבסיס לתורתם המוסרית והתאימו מובנים אלגוריים והשקפת עולם נוצרית להתנהגותן של החיות.[33]

  • ספרי התנ"ך של טור (Turonian Bibles)

נעשו על פי הזמנה התכנון הנקי שלו וכתב היד הברור עשו אותם למושכים וראויים לשמש כשי לראשי מנזרים ואפילו למלכים. אולם הם היו יותר מאובייקטים יפים וראויים להערצה, הם היו אידיאלים לקריאה משותפת או כתבנית ליצירת ספרי תנ"ך נוספים. באחד מהעותקים של תנ"ך טור שנמצא בספרייה הבריטית, יש גם כתב תווים מעל לטקסט של מגילת איכה, הוכחה לכך שהספר שימש בטקסים בכנסייה.[10] מבין שלושת ספרי התנ"ך של טור הדוגמה האחרונה והטובה ביותר שנעשתה בין השנים 845 ל-846 עבור קרל השני (הקירח), כתב היד נקרא, התנ"ך של וויויאן. פעילות בית הספר של טור נגדעה לאחר פלישת הנורמנים בשנת 853, אולם סגנונו נשאר בעל השפעה באמנות הקרולינגית.[34] התנ"ך הראשון של קרל השני (Vivian Bible) נמצא כיום בספרייה הלאומית של צרפת (MS lat. 1) הוא ספר מאויר מהמאה התשיעית שנתן במתנה בשנת 846 על ידי הרוזן וויויאן שהיה lay abbot של מנזר מרטין הקדוש, לקיסר קרל השני בעת שהלה ביקר בכנסייה. גודלו 495 מילימטר על 423 מילימטר ודפיו עשויים קלף. בהקדשה של הספר ניתנת תשומת לב גדולה לקריאה והבנה של הטקסט התנ"כי כגורם חשוב במלוכה ראויה. הוא כנראה היה אחד מתוך שלושה ספרי תנ"ך שנעשו בטור, שני האחרים הם: התנ"ך של Bamburgh והתנ"ך של Grandval Moutier. הם נעשו בתקופת כהונתו של הבישוף Adalhard בין השנים 834-843[35]

אדריכלות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרתנו את האדריכלות הקרולינגית היא מוגבלת כיוון שרוב המבנים שלה נהרסו, בזיליקת סן-דני וקתדרלת ריימס שבצרפת, ניצבות על שרידי הכנסיות הקרולינגיות. האדריכלות הקרולינגית הושפעה מהאדריכלות הרומית, אך גם פיתחה מאפיינים משלה. לכנסיות הקרולינגיות היו קירות עבים מאוד. החלונות היו קטנים, ומעט אור חדר דרכם. האדריכלים הקרולינגיים זנחו את הצורות דמויות הקופסה לטובת בבזיליקות רחבות שמצטלבות לעיתים קרובות עם טרנספט (בית רוחב). חידוש בולט של אדריכלות זו הוא החלק המערבי של הכנסייה, ה"ווסטוורק" (Westwork), החזית זו נעשתה לנקודת המוקד של הכנסייה. הקיר החיצוני מורכב ממספר קומות כפולות תחומות בשני מגדלים. החלק הפנימי כולל אולם מעבר (vestibule), קפלה וסדרה של גלריות הפונות לעבר החלל המרכזי של הכנסייה (ספינה). דוגמה לחזית כנסייה מסוג זה ששרדה עד היום נמצאת במנזר המלכותי של Corvey בגרמניה. מבנה נוסף מהתקופה הקרולינגית שנשאר עד היום הוא הקפלה המלכותית באאכן שקודשה על ידי האפיפיור ליאו השלישי בשנת 805. זהו מבנה מרכזי שיש לו כיפה מתומנת, התכנון מושפע מבזיליקת סן ויטאלה מהמאה ה-6 ברוונה. בתקופה הקרולינגית המאוחרת היו לעיתים ארבעה מגדלים שכולם היוו חלק בלתי נפרד מהמבנה, שניים בחזית ושנים בפינות הטרנספט. בגרמניה, ממדיהם של מגדלים אלה שהיו עגולים, נטו להיות קטנים יותר מאשר במקומות אחרים. המנזרים שנבנו בתקופה זו, התבססו על כלליו של בנדיקטוס מנורסיה ועל פולחן הקדושים שהביא לידי מספר רב של עולי רגל לכנסיות המנזרים שבהם היו שרידי קדושים.
הקפלה המלכותית באאכן (כיום החלק המרכזי של הקתדרלה) 789-794

הקתדרלה של אאכן בימי הביניים
הקפלה בעלת 8 הפינות בקתדרלה של אאכן

שניים מכותבי האוטוביוגרפיה של קרל הגדול, מתארים את חשיבות הארמון באאכן ואת הקפלה שהיוותה חלק ממנו. איינהרד, כתב בסביבות שנת 820, ספר בשם "חיי קרל הגדול", ספר נוסף נכתב בשנת 980 בערך על ידי נוטקר המגמגם (אנ') (Notker Balbulus), שניהם מדגישים את יופייה וחשיבותה. הקפלה המלכותית תוכננה לבקשת קרל הגדול, כדי לשמש ככנסיית הארמון וכמאוזולאום. המתכנן היה אודו ממץ (Odo of Metz), איינהרד הוא שהשגיח על עבודות הבנייה שהחלה בשנת 791, בשנת 805 היא הוקדשה על ידי האפיפיור לאו השלישי, לכבוד ישו ולכבוד מריה.
החלל המרכזי של קפלת הארמון, תחום על ידי שמונה אומנות מסיביות הנושאות כיפה בעלת שמונה פינות. לאמבולטוריום המקיף את החלל שמתחת לכיפה, 16 צלעות שוות שביניהן קמרונות צולבים. צורתו הזוויתית של האמבולטוריון ושתי הקומות שמעליו נעשו על פי הדגם של כנסיית סן ויטלה. אולם גלריה של כנסיית אאכן, הייתה גבוהה בהרבה והגיעה לגובה של 30.9 מטר. במשך תקופה ארוכה היה זה מבנה האבן הגבוה ביותר בגרמניה. כמו כן היו האומנות ברוונה דקות לעומת אלו המסיביות שבקפלה באאכן. אודו (Odo) ממץ תכנן את הקפלה במידות שנחשבו באותה תקופה למקודשות.[36] גובה הכנסייה, על-פי מידות קרולינגיות, היה 48 רגל. היקפה, 144 רגל, כאשר, המידה 144 היא מידת היקף של ירושלים השמימית.
מקור השראה נוסף הייתה כנסיית סרגיוס ובכחוס בקונסטנטינופול שנבנתה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס בשנת 520 בקירוב. גם בכנסיית סרגיוס ובכחוס אנו מוצאים מבנה מתומן עם שמונה פינות. הנקודה החשובה ביותר המקשרת בין כנסיית זו ובין הקפלה באאכן, היא העובדה ששתי הכנסיות האלה הן קפלות ארמון.
הקירות המסיביים של הקפלה המלכותית נבנו באבן, והחלונות קטנים זאת כדי לתמוך בכיפת האבן הכבדה שמעל. האסתטיקה והמבנה של הקפלה דומים לתקדימים הרומיים שלה, אך במקום השימוש בבטון לבנייה, נעשה כאן שימוש באבנים גדולות ומסיביות, ולכן הקפלה חשוכה לעומת אלו הביזנטיות. במבט מן האפסיס שבמזרח לעבר מערב הכנסייה, ניתן לראות את כס השיש בגובה הגלריה, שעליו ישב קרל הגדול ולקח חלק בפולחן הדתי, כמו שעשו הקיסרים הרומיים שקרל הגדול ראה עצמו כממשיכם. הכס שבנוי על-פי כס שלמה המלך, עם שש מדרגות (מלכים א', י',19), שימש להכתרתם של 32 קיסרים קדושים בין השנים 936-1531 .[37]

בית השער מהתקופה הקרולינגית, מנזר לורש

שער המנזר בלורש.[38] מבנה זה בעיירה לורש (אנ') שבגרמניה, נבנה במאה התשיעית כמבנה בפני עצמו בפרוזדור של כנסיית המנזר, בחצר המקדימה של אחד המנזרים החשובים באירופה. לבניית השער בלורש התאחדו שלושה סגנונות בנייה: הסגנון הקלסי, הסגנון הביזנטי והסגנון הנורדי. מבנה השער נראה כשער ניצחון למלך. הארקדות הגדולות נשענות על אומנות רחבות. המבנה אמנם מזכיר שער ניצחון, אך הוא שונה משערי הניצחון הרומיים. שבניגוד להם שהדגישו את הקשת המרכזית, בלורש שלוש הקשתות שוות בגובהן ובאורכן. לאומנות השער, צמודים חצאי עמודים (עמודים החצויים לאורכם). בקומה השנייה, האומנות נושאות קשתות בצורת V הפוך. הלבנים לבנות ואדומות לסירוגין, ניתן להבחין בסידורם בשלושה דגמים: דגם לוח שחמט, דגם יהלום, המזכיר את האופוס רטיקולאטום הרומי. פני שטח הקיר, מכוסים בלוחות צבעוניים שמקורם ביזנטי. אפריז המשולשים בקומה העליונה והקשתות המשולשות, מקורם במסורת נורדית. האלמנטים הרומיים עתיקים הם: אכסדרה הנושאת כרכוב, אומנות הנושאות קשתות, ואומנות מחורצות, צורת בסיסי העמודים, וצורת הכותרות. מאפיין קרולינגי הוא הגג שאינו העתק של גג רומאי אלא הוא משופע, זאת כדי למנוע הצטברות שלג על הגג.[37]

תוכנית מנזר סנט גאלן
מקרא:
D - הכנסייה, P1 - חדר כתיבה עם ספרייה מעליו, P2 - חדר תשמישי קדושה עם מלתחה מעליו, F - פרוזדור כניסה לאכסניה עבור אורחים חשובים ובית הספר החיצון, מולו פרוזדור כניסה לאכסניה עבור עניים ולחדר האוכל, G- הקלויסטר, H- מגורי הנזירים, I - בית השימוש, K - חדר האכל של הנזירים, Y- מגורי נזירים אורחים, W - מגורי מורי בית הספר החיצוני, E - כניסה לכנסייה, J- הכנת לחם הקודש והשמן, L- מטבח, M- מאפיה ומזקקה, P - גן צמחי תבלין, r - מגורי הקיסר, i - מגורי הרועים, X - מגורי ומטבחי אורחים ועולי רגל, b- מחסן לגרעיני הדגן שיהפכו למשקה אלכוהולי, V - בית ספר לתלמידי חוץ

תוכנית מנזר סנט גאלן, נמצאת בספרית המנזר וקרויה על שמו. לא ידוע על ביצועה כל שהוא של התוכנית בשטח. התוכנית היא דוגמה למערך כולל של כנסיית מנזר מהמאה התשיעית. התוכנית בעלת הצורה האורתוגונליות, מזכירה את תוכניות הרחובות בערים הרומיות.
ארגון כנסיית המנזר וכל הבניינים והמתקנים אשר סביבה לקהילה המספקת את צרכיה העצמיים, מבטא את הכללים של בנדיקטוס הקדוש ששילבו פולחן דתי עם עבודת כפיים והדרישה שעל הנזירים להיות מבודדים מעובדים שאינם נזירים.
במערך מבנה המנזר, הכנסייה היא המבנה המפואר ביותר. בתוכנית זו לכנסייה צורה של בזיליקה, הכניסה ראשית בצורת ווסטוורק עם זוג מגדלים עגולים. לכנסייה שני האפסיסים וכניסות אחת בקצה המזרחי, ושנייה בקצה המערבי. מעל ריבוע התיצלובת נישא מגדל פעמונים. מלבד כנסייה, מופיע בתוכנית מנזר סן גאלן מערך כולל של מבנים: קלויסטר, אולם אספות (House Chapter), מגורי אב המנזר, מגורי נזירים, בית הארחה, בתי ספר, ספרייה, מאפייה, מבשלת שיכר, מטבחים, מרתפי אחסון, סדנת נפח, סדנת צורף וסדנאות של בעלי-מלאכה אחרים, ברכת דגים, בוסתנים, גני פרי וירק, מטחנת דגן ועוד. תוכנית סן גאלן נחשבת לתוכנית אידיאלית למנזר גדול והיא נתונה לשינויים על-פי התנאים והצרכים המקומיים. משתקפת בה העובדה שבימי הביניים, במאה התשיעית, המנזרים לא נבנו בערים. קהילת המנזר חיה כיחידה אוטרקית, בעצמאות כלכלית, כמו מדינה קטנה.[37]

פיסול ועבודות מתכת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכתבי היד הקרולינגים המהודרים נועדו כריכות עשויות שנהב או זהב ומעוטרות באבנים ומתכות יקרות שלעיתים נתרמו זמן מה לאחר שכתב היד כבר היה מוכן. רק חלק קטן מכריכות אלו שרד בשלמותו לאורך הזמן. כריכות אחדות פורקו לחלקיהם ונשמרו בנפרד. הנושאים המופיעים בהם היו בעיקרם פרשנות על מאורעות מספרי הקודש, מסודרים בצורה אנכית וברובן נבעו מהשפעת הציורים של שלהי העת העתיקה, דמויות כמרים הועתקו מדיפטיכונים של הקונסולים הרומאים.

כריכת ספר הבשורות של Lorsch, צד קדמי
כריכת ספר הבשורות של Lorsch, צד אחורי
  • הכריכה של ספר הבשורה של לורש:

ספר הבשורות על כריכתו הוחזק במנזר של לורש מכאן שם הכריכה שהופרדה מהספר עצמו ופורקה ללוחות שהרכיבו אותה. חמישה מלוחות השנהב שהרכיבו את החלק הקדמי של הכריכה, נמצאים כיום במוזיאון הוותיקן ברומא.[39] חמשת הלוחות של הצד האחורי נמצאים במוזיאון ויקטוריה ואלברט[40] לוחות השנהב של הצד העליון מתארים את מרים ולצידה קדושים, ואילו בצד האחורי של הכריכה מופיעה דמות ישו דורך על חיה, נושא שהיה נפוץ בשלהי העת העתיקה ובתקופה המוקדמת של ימי הביניים. לצדו של יש מופיעים מלאכים. בשני צדי הכריכה לוחות נוספים עם דמויות מלאכים ותמונות מחיי ישו. לוחות השנהב המרכיבים את הכריכה נמצאים בתוך מסגרות עץ המחוברות אחת לשנייה. הן תוצר של המאה התשיעית של בית הספר של חצר המלוכה וניכרת בהם ההשפעה של הדיפטיכון של קונסטנטינוס הגדול מהמאה השישית והדיפטיכון של Barberini מהתקופה הביזנטית.[41] זאת בנוסף למאפיינים שלהאמנות הקרולינגית כמו פנים מעוגלים ועיניים בוהות קדימה והילות מקושטת מעל לדמויות.[42]

  • הכריכה של ספר הבשורות של Lindau, נמצאת כיום במוזיאון ע"ש מורגן בניו יורק[43]

שני צדי הכריכה, אינם עשויה מקשה אחת, הצד האחורי הוא כנראה תוצר של שלהי המאה השמינית. בהשראת האמנות האינסולרית של האיים הבריטיים, מקום יצירתו המשוער הוא ליד העיר זלצבורג וזמן ביצוע העבודה הוא בין השנים 750 -800 .[44] צד זה של הכריכה עשוי כסף מעובד ומקושט בציפוי של ריקועי זהב. הנושא העיקרי שמופע עליו הוא הצלב, שבמרכזו אבן טופז מרובעת. מקיפות אותה אותיות לטיניות שהן קיצורים של המשפט" ישו הנוצרי אדוננו" (Iesus Christus Dominus Noster).[45] הצד העליון המהודר יותר הוא ללא ספק תוצר של התקופה הקרולינגית המאוחרת בערך משנת 880 ומיוחס לבית הספר של קרל הקריח. הכריכה עשויה בטכניקה של תבליט שטוח והצלב הוא במרכז הקומפוזיציה. בתוך הצלב מופיעה דמותו של ישו. בתוך ארבעה תאים קטנים מעל ומתחת לזרועותיו הפרושות, מופיעות דמויות של מלאכים מרחפות בחלק העליון של התא, וכן דמויות נשיות שההסבר על אודות מהותן שנוי במחלוקת,.[46][47] שולי הכריכה מורכבים בעיקרם מאבני חן שונות בצורות צמחיות שונות האופייניות לאמנות הקרולינגית[46] השאלה, מתי חברו יחד הטקסט הכתוב עם שתי הכריכות השונות לכדי ספר אחד? נשארה פתוחה עד היום.[48]

הקריסטל של Lothair
  • הקריסטל של Lothair מאזור לותרנגיה בצפון מזרח אירופה, נמצא כיום במוזיאון הבריטי.[49]

זוהי צלחת שטוחה מקוורץ טהור (rock crystal), מתוארכת לשנים 855 – 869. רוחב הצלחת 18.6 ס"מ עומקה 1.39 ס"מ על גבי הצלחת מגולפות תמונות מהסיפור אודות שושנה (ספר דניאל פרק י"ג). בראש כל תמונה מופיעה כתובת מתוך הוולגטה. ארבע התמונות הראשונות מתארות את ההאשמה המזויפת של הזקנים כנגד שושנה, התמונה הבאה מתארת את משפטם וגזר דין המוות שלהם. התמונה האחרונה מתארת את זיכוייה של שושנה. הדמויות חרוטות בסגנון ריימס שמופיע גם בספר תהילים של אוטרכט. ההקדשה על הצלחת אומרת שהיא נעשתה על פי פקודתו של Lothair מלך הפרנקים[50]

  • דיוקן הפרש של קרל הגדול או קרל הקרח, הוא פסל קטן יצוק ברונזה בצבעים שחור וזהב מהמאה התשיעית, גובהו 27 ס"מ והוא נמצא כיום במוזיאון הלובר.[51]

לראשו של המלך חבוש כתר עם פרחי שושן, הוא עטור גלימה וחרב (חסרה כיום). רצועות מקשטות את רגליו וגם את נעליו. בשמאלו הוא מחזיק גלובוס שמסמל שליטה על העולם. הפסל הוא למעשה העתק פסלו של הקיסר מרקוס אורליוס משנת 175 לפנה"ס.[52]

מספר פריטים נוספים הראויים לציון מהאמנות הקרולינגית הם: Ciborium Arnulf – חופת כמורה העומדת על מזבח.[53] דלתות הברזל בקפלת הארמון באאכן.[54] מזבח הזהב (נעשה בין השנים (824- 859), נמצא כיום בבזיליקה במילאנו[55]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אמנות קרולינגית בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 Carolingian
  2. ^ Carolingian Art
  3. ^ 1 2 3 Art & Architecture of the Carolingian Era
  4. ^ Carolingian Manuscript Illumination
  5. ^ Caroline Books-Libri Carolini)
  6. ^ Carolingian Art
  7. ^ Charlemagne, the Carolingian Revival and Illuminated Manuscripts
  8. ^ Carolingian Art
  9. ^ The Grove Encyclopedia of Medieval Art and Architecture, כרך 2 עמ' 408, נערך על ידי Colum Hourihane
  10. ^ 1 2 An Introduction to the Medieval Bible, Frans van Liere מאי 2014 עמ' 35
  11. ^ [ http://www.wdl.org/en/item/590/ The Drogo Sacramentary]
  12. ^ Illustrated Books
  13. ^ Carolingian Treasures
  14. ^ Medieval Art Paperback – February 6, 2004 Marilyn Stokstad
  15. ^ 1 2 Godescalc Gospels
  16. ^ 1 2 3 Coronation Gospels of the holy roman empire
  17. ^ Art of Medival World, Zarnecki New York1975 עמ' 120
  18. ^ Politics and Script: aspects of authority and freedom in the development of Graeco-Latin script from the sixth century B.C. to the twentieth century A.D : the Lyell lectures 1957 Morison, Stanley At the Clarendon Press, 1972 עמ' 131-137
  19. ^ In the Beginning: Bibles Before the Year 1000 by Michelle P. Brown, Herbert L. Kessler, Harry Y. Gamble, Monica J. Blanchard, Arthur M. Sackler Gallery, 2006, Smithsonian Book
  20. ^ תואר זה ניתן בתקופת ימי הביניים למספר כתבי יד מאוירים שהיו לפחות על פי המסורת, הספרים שעליהם היו נשבעים המלכים בטקס הכתרתם
  21. ^ Kunsthistorisches 1991, p. 166.
  22. ^ The Evangelist Portraits of the Ada School and Their Models, Elizabeth Rosenbaum The Art Bulletin Vol. 38, No. 2 (Jun., 1956), pp. 81-90
  23. ^ Portrait of Matthew from the Ada Gospels
  24. ^ Robert G. Calkins (1983). Illuminated books of the middle ages. Cornell University Press
  25. ^ The Ebbo Gospel: Inspiring and Inspired
  26. ^ The Coronation and Ebbo Gospels
  27. ^ Psalterium Latinum
  28. ^ The Utrecht Psalter
  29. ^ The Utrecht Psalter, "The Most Frequently Studied of All Illuminated Books"
  30. ^ Carolingian Art: A Study of Early Mediaeval Painting and Sculpture in Western Europe Hinks, Roger 1962 ,The University of Michigan Press
  31. ^ The Utrecht Psalter
  32. ^ Bern, Burgerbibliothek, Cod. 318
  33. ^ The origins of the medieval bestiary
  34. ^ Illustrated Books
  35. ^ A Carolingian Masterpiece: the Moutier-Grandval
  36. ^ מתבסס על האפוקליפסה של יוחנן חזון יוחנן "וַיֽמוֹד קומתה 144 איש"
  37. ^ 1 2 3 אדריכלות תקופת הנצרות המוקדמת והאדריכלות הביזנטית
  38. ^ Abbey and Altenmünster of Lorsch
  39. ^ cover of the Lorsch Gospel
  40. ^ Charlemagne and Aachen
  41. ^ Constantinople
  42. ^ The Covers of the Lorsch Gospels Margaret H. Longhurst and Charles Rufus Morey, Speculum Vol. 3, No. 1 (Jan., 1928), pp. 64-74: Medieval Academy of America
  43. ^ Images from Medieval and Renaissance Manuscripts
  44. ^ Lindau Grande
  45. ^ MS M. 1, back
  46. ^ 1 2 Carolingian Art. Ars Sacra, 800-1200. Edited by Peter Lasko. Pelican History of Art. Baltimore: Penguin Books, 1972. p. 66-65
  47. ^ Needham, Twelve Centuries of Bookbindings 400-1600 [1979] 25-26
  48. ^ Needham, Twelve Centuries of Bookbindings 400-1600 [1979] 28-28
  49. ^ The Lothair Crystal
  50. ^ Lothair Crystal
  51. ^ Equestrian statuette of Charlemagne or Charles the Bald
  52. ^ The Equestrian Portrait of Charlemagne by Yalda Safai
  53. ^ Ciborium of King Arnulf. Munich, Schatzkammer der Residenz.
  54. ^ The Carolingians in Central Europe, Their History, Arts, and Architecture: A By Herbert Schutz 319-321
  55. ^ SANT' AMBROGIO BASILICA
זרמים באמנות
אמנות העת העתיקה יוון העתיקה • רומא העתיקה • מצרים העתיקה • הסהר הפורה
אמנות ימי הביניים אמנות מרובינגית • אמנות קרולינגית • אמנות רומנסקית • אמנות גותית • ביזנטיון
הרנסאנס מנייריזם
אמנות מזרחית אמנות סינית • אמנות יפנית
אמנות העת החדשה בארוק • רוקוקו
אמנות מודרנית נאו-קלאסיציזם • רומנטיציזם • פרה-רפאליטים • אר נובו • אר דקו • ריאליזם (אמנות) • פוינטיליזם • אימפרסיוניזם • פוסט-אימפרסיוניזם • נאו-אימפרסיוניזם
אמנות המאה ה-20 וה-21 אמנות מופשטת • קוביזם • אקספרסיוניזם • פוטוריזם • קונסטרוקטיביזם • סוריאליזם • אקספרסיוניזם מופשט • פוביזם • פופ ארט • אופ ארט • נאו-גאו • דאדא • אסתטיקת יחסים
פורטל האמנות
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אמנות_קרולינגית&oldid=38737698"