אל-אחסא

אל-אחסא
الْأَحْسَاء
	מטע הדקלים בנווה המדבר אל-אחסא
אתר מורשת עולמית
	נווה המדבר אל-אחסא, נוף תרבותי מתפתח
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2018, לפי קריטריונים 3, 4 ו-5
שטח האתר	85.44 קילומטרים רבועים
שטח אזור החיץ	215.56 קילומטרים רבועים
נתונים ומידות
שטח	8,544 הקטאר, 21,556 הקטאר
מיקום
מדינה	ערב הסעודית
מיקום	מחוז א-שרקייה
קואורדינטות	25°25′46″N 49°37′19″E / 25.429444°N 49.621944°E
	(למפת ערב הסעודית רגילה) ריאד ג'דה מכה אל-מדינה דמאם בוריידה ח'מיס מושייט איראן כ. עיראק ירדן יש. מצ. סודאן ארי. תימן עומאן איחוד; האמיר.; ק. המ.; הפ.; ים; סוף; אל-אחסא

אל-אחסא (בערבית: الْأَحْسَاء), הוא נווה מדבר מסורתי, הידוע גם בשמות אל-חסה (الْحَسَاء) והג'ר (هَجَر), השוכן בנפת אל-אחסא במחוז א-שרקייה שבמזרח ערב הסעודית. נווה המדבר ממוקם כ-60 קילומטרים בפנים הארץ מחופי המפרץ הפרסי.

עם שטח של כ-85.4 קילומטרים רבועים, נווה המדבר אל-אחסא הוא נווה המדבר הגדול בעולם. יש יותר מ-2.5 מיליון עצי דקל, כולל תמרים, בנווה המדבר, הניזונים מאקווה תת-קרקעית גדולה ומושקים בזרימתם של יותר מ-280 מעיינות ארטזיים, מה שמאפשר חקלאות כל השנה באזור שבלעדיהם היה האתר מדבר חול.^[1]

אל-אחסא הוא חלק מהאזור הידוע היסטורית בשל מיומנותו הגבוהה בחייטות, במיוחד בהכנת בישט, גלימת גברים מסורתית.^[2] המחוז הגאוגרפי אל-בחריין נמצא במזרח חצי האי ערב, וכולל את החוף המזרחי של חצי האי ערב עד לגבולות איחוד האמירויות הערביות, עומאן, וכולל גם את האי אוואל (בחריין של ימינו). מבחינה היסטורית, הייתה אל-אחסא העיר המרכזית במחוז אל-בחריין, היוותה את רוב אוכלוסייתו וסיפקה את רוב התפוקה החקלאית שלו. נווה המדבר הפך לאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בשנת 2018.^[3] הוא גם חלק מרשת ערים יצירתיות (אנ') של אונסק"ו מאז דצמבר 2015.^[4] לטענת עלי אלדוסרי מהמחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטת אקסטר נווה המדבר של אל-אחסא ונווה המדבר אל-עין (באיחוד האמירויות, על הגבול עם עומאן) הם נאות המדבר החשובים ביותר בחצי האי ערב.^[5]

אטימולוגיה

אל-אחסא הוא צורת הרבים של המילה "אל חיסא" (ٱلْحِسَى) המתייחס לחול המצטבר שמתחתיו שכבה אטומה. לפיכך, כאשר ירד גשם, המים יספגו דרך החול, מוגנים מפני אידוי על ידי החול, ויישמרו על ידי שכבת הבסיס, ויצרו אקווה. משום כך בקידוח יפרצו מים קרים לפני השטח.

בעבר היה קרוי פיט-ארדשיר (בסורית קלאסית: ܦܝܛܐܪܕܫܝܪ) בפי האשורים והפרסים.^[6]

היסטוריה

היסטוריה קדומה

אל-אחסא היה מיושב מאז התקופה הפרהיסטורית, בשל שפע המים שלו באזור צחיח.^[7] מעיינות מים מתוקים טבעיים צצו בנאות המדבר באזור במשך אלפי שנים, ואפשרו התיישבות קבע וחקלאות (במיוחד גידול תמרים) מאז התקופה הפרהיסטורית.

אזור נווה המדבר והשם הג'ר עשויים להיות קשורים ספציפית לאזור במזרח הקדום הקרוי אגארום (אנ') המוזכר בכתובות דילמוניות כמשכנו המקורי של האל הראשי שלהם אינזק (אנ'). אם כך, כנראה השם אגארום מתייחס לחלק היבשתי שממול לאי בחריין.^[8] על פי ההשערה, מקורה של תרבות דילמון בנווה המדבר של מזרח חצי האי ערב, אך מאוחר יותר עברה לאי בחריין. עם זאת, פרשנות זו אינה חפה מביקורת, ומקורות אחרים מציבים את אגארום באי פילכה.^[9]

התקופה המוסלמית

מזרח חצי האי ערב נכבש על ידי ח'ליפות ראשידון המתהווה במהלך המאה ה-7. מאוחר יותר הוא עבר בירושה לח'ליפים מבית אומיה ומבית עבאס. בשנת 899 לספירה, האזור עבר לשליטתו של מנהיג הקרמטים, אבו טאהיר אל-ג'נאבי (ער'), והוכרז עצמאי מהח'ליפות העבאסית של בגדאד. בירתו הייתה באל-מומיניה ליד חופוף (אנ') המודרנית. בסביבות שנת 1000, אל-חסה הפכה לעיר ה-9 בגודלה בעולם עם קרוב ל-100,000 תושבים.^[10] בשנת 1077, הופלה מדינת אל-אחסה הקרמטית על ידי השושלת האויונית (אנ'). אל-אחסא נפלה לאחר מכן תחת שלטון השושלת הבחרנית (אנ') של השושלת העוספורית (אנ'), ואחריה קרוביהם, השושלת הג'אברית (אנ'), שהפכו לאחת המעצמות האימתניות ביותר באזור, כשהם כבשו מחדש את איי בחריין מידי נסיכי הורמוז (אנ'). השליט הג'אברי האחרון של בחריין היה מוקרין אבן זמיל (אנ').

בשנת 1521 כבשה האימפריה הפורטוגזית את איי אוול (האיים המרכיבים את בחריין של ימינו) מידי השליט הג'אברי מוקרין אבן זמיל, שנהרג בקרב. הג'בארים נאבקו לשמור על מעמדם ביבשת מול האימפריה העות'מאנית ובני בריתה השבטיים, המונטפיק (אנ'). בשנת 1550 עברו אל-אחסא וקטיף הסמוכה לריבונות האימפריה העות'מאנית בראשות הסולטאן סולימאן הראשון. אל-אחסא היה איילט לאהסה במערכת המנהלית העות'מאנית, ובדרך כלל הייתה וסאל של השער הנשגב. קטיף אבדה מאוחר יותר לפורטוגזים.

העות'מאנים גורשו מאל-אחסא ב-1670, והאזור עבר לשליטתם של ראשי שבט באני ח'אליד (אנ').

אל-אחסא, יחד עם קטיף, שולבו באמירות א-דרעיה הווהאבית ב-1795, אך חזרו לשליטה עות'מאנית ב-1818 עם פלישה בהוראת מוחמד עלי ממצרים. באני ח'אליד היו שוב שליטים של האזור, אך בשנת 1830, כבשה אמירות נג'ד (אנ') מחדש את האזור.

השלטון העות'מאני הישיר הוחזר בשנת 1871, ונווה המדבר אל-אחסא הוצב תחילה תחת וילאייט בגדאד ועם החלוקה של וילאייט בגדאד הוא הוצב מחדש תחת וילאייט בצרה בשנת 1875. בשנת 1913, אבן סעוד, מייסד ערב הסעודית המודרנית, סיפח את אל-אחסא וקטיף לתוך תחום שלטונו בנג'ד.^[11]

מעצמאות ערב הסעודית

אזור אל-אחסא נלקח מהעות'מאנים ב-1913, והביא לסעודים את השליטה בחוף המפרץ הפרסי ובמה שיהפוך לעתודות הנפט העצומות של ערב הסעודית.

ב-2 בדצמבר 1922 הודיע מייג'ור גנרל פרסי קוקס (אנ'), הנציב העליון הבריטי של מסופוטמיה מטעם משרד המושבות, רשמית לאמיר כווית השייח' אחמד אל-סבאח כי גבולות כווית שונו. מוקדם יותר באותה שנה, רב-סרן ג'ון מור, הנציג הבריטי בכווית, נפגש עם אבן סעוד מסעודיה כדי להסדיר את סוגיית הגבול בין כווית לנג'ד. התוצאה של הפגישה הייתה אמנת עוקייר משנת 1922, שבו הכירה בריטניה בריבונותו של אבן סעוד על שטחים שנתבעו על ידי אמיר כווית.

כלכלה

מבחינה היסטורית, היה אל-חסה היה אחד האזורים הבודדים בחצי האי ערב שבו גידלו אורז. בשנת 1938 התגלו מרבצי נפט ליד דמאם, מה שהביא למודרניזציה המהירה של האזור. בתחילת שנות ה-60, רמות הייצור הגיעו למיליון חביות (160,000 מ"ק) ליום. כיום, מקיף אל-אחסא מקיף את שדה הנפט הקונבנציונלי הגדול בעולם, שדה ע'וואר.

אל-אחסא ידוע בעצי הדקל ובתמרים. באל-אחסא יש למעלה מ-2.5 מיליון עצי דקל המייצרים למעלה מ-100 אלף טון תמרים מדי שנה.

אתרי תיירות

מעיינות

בנווה המדבר אל-אחסא יש בין 60 ל-70 מעיינות או מקורות מים מתוקים.

עתיקות

בנווה מדבר אל-אחסא יש מספר רב של אתרים ארכאולוגיים המעידים על חשיבותו של האזור.

אתרים בולטים

קאסר איברהים, נבנה ב-1556

12 מקומות הוגדרו במסגרת אתר המורשת העולמית כ"הנוף התרבותי של נווה המדבר אל-אחסא":^[3]

נווה המדבר המזרחי (الواحة الشرقية, 25°24′08″N 49°37′50″E / 25.402167°N 49.630567°E / 25.402167; 49.630567) – שטח 38.85 קמ"ר
נווה המדבר הצפוני (الواحة الشمالية, 25°29′11″N 49°35′26″E / 25.486300°N 49.590536°E / 25.486300; 49.590536) – שטח 20.10 קמ"ר
א-סייף (السِيف, 25°22′43″N 49°34′33″E / 25.378519°N 49.575714°E / 25.378519; 49.575714) – שטח 1.08 קמ"ר
קאסר איברהים (قصر إبراهيم, 25°24′08″N 49°37′50″E / 25.402167°N 49.630567°E / 25.402167; 49.630567) – שטח 19.7 דונם
סוק אל-קייסרייה (سوق القيصرية, 25°22′35″N 49°35′21″E / 25.376411°N 49.589147°E / 25.376411; 49.589147) – שטח 9.3 דונם
קאסר חוזם (قصر خزام, 25°22′05″N 49°34′37″E / 25.368025°N 49.576917°E / 25.368025; 49.576917) – שטח 6.7 דונם
קאסר סאהוד (قصر صاهود, 25°24′51″N 49°35′00″E / 25.414133°N 49.583367°E / 25.414133; 49.583367) – שטח 12 דונם
האתר הארכאולוגי ג'אוותה (موقع جواثا الأثري, 25°24′08″N 49°40′14″E / 25.402167°N 49.670483°E / 25.402167; 49.670483) – שטח 2,840 דונם
מסגד ג'אוותה (مسجد جواثا, 25°28′11″N 49°40′43″E / 25.469808°N 49.678481°E / 25.469808; 49.678481) – שטח 0.8 דונם
כפר אל-עיון (قرية العيون, 25°36′15″N 49°34′15″E / 25.604083°N 49.570825°E / 25.604083; 49.570825) – שטח 633.5 דונם
האתר הארכאולוגי עין קאנס (موقع عين قناص الأثري, 25°35′32″N 49°36′00″E / 25.592336°N 49.599958°E / 25.592336; 49.599958) – שטח 188 דונם
אגם אל-עספר (بحيرة الأصفر, 25°31′54″N 49°47′40″E / 25.531711°N 49.794358°E / 25.531711; 49.794358) – שטח 21.7 קמ"ר

אקלים

לאל-אחסא אקלים מדברי חם (סיווג BWh בשיטת קפן), כשהקיץ ארוך וחם במיוחד, והחורפים קצרים ומתונים מאוד. כמות המשקעים השנתית שמקבל נווה המדבר נמוכה מאוד: 83.3 מילימטרים, היורדים בחורף ובאביב.

אקלים באל-אחסא (1985–2010)
חודש	ינואר	פברואר	מרץ	אפריל	מאי	יוני	יולי	אוגוסט	ספטמבר	אוקטובר	נובמבר	דצמבר	שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°)	21.2	24.2	28.9	35.1	41.5	44.4	45.7	45.4	43.3	37.6	29.9	23.4	35.0
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°)	8.5	10.6	14.3	19.6	24.9	27.6	29.4	28.9	25.3	21.1	15.6	10.5	19.7
משקעים ממוצעים (מ"מ)	15.0	11.6	16.2	10.7	2.1	0.0	0.0	0.9	0.0	0.6	5.1	21.1	83.3
מקור: מרכז האקלים של ג'דה^[12]

קישורים חיצוניים

אתר האינטרנט הרשמי של אל-אחסא (בערבית)

Al-Ahsa Oasis, an Evolving Cultural Landscape UNESCO
Tor Eigeland, 1970, "The Twice-Used Water", Saudi Aramco World
Jon Mandaville, 1974, "Al-Hasa: Outpost of Empire", Saudi Aramco World

הערות שוליים

^ "Largest oasis". Guinness World Records.
^ Rima Al Mukhtar (9 בנובמבר 2012). "Traditional & modern: The Saudi man's bisht". Arab News. {{cite web}}: (עזרה)
^ ¹ ² "Al-Ahsa Oasis, an evolving Cultural Landscape". UNESCO.
^ Al-Ahsa
^ Marshall Cavendish (2007). "Geography and climate". World and Its Peoples. Vol. 1. Cavendish Square Publishing. pp. 8–19. ISBN 978-0-7614-7571-2.
^ "The Syriac Gazetter".{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
^ "About". אורכב מ-המקור ב-23 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
^ Khaled al-Nashef: "The Deities of Dilmun" (pp. 340–342, 346, 349), in Bahrain Through the Ages: The Archaeology, edited by Scheich ʿAbdāllah Bahrain, Haya Ali Khalifa, Shaikha Haya Ali Al Khalifa & Michael Rice. Routledge, 1986. ISBN 9780710301123.
^ Sa'ad and Sae'ed Area in Failaka Island
^ Al-Ahsa City Profile - UN-Habitat, Page 16
^ World and its peoples. London: Marshall Cavendish. 2006. p. 29. ISBN 0-7614-7571-0.
^ "Climate Data for Saudi Arabia". Jeddah Regional Climate Center. אורכב מ-המקור ב-12 במאי 2012. {{cite web}}: (עזרה)

[1] "Largest oasis". Guinness World Records.

[2] Rima Al Mukhtar (9 בנובמבר 2012). "Traditional & modern: The Saudi man's bisht". Arab News. {{cite web}}: (עזרה)

[unesco-3] ¹ ² "Al-Ahsa Oasis, an evolving Cultural Landscape". UNESCO.

[4] Al-Ahsa

[5] Marshall Cavendish (2007). "Geography and climate". World and Its Peoples. Vol. 1. Cavendish Square Publishing. pp. 8–19. ISBN 978-0-7614-7571-2.

[6] "The Syriac Gazetter".{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link)

[7] "About". אורכב מ-המקור ב-23 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)

[8] Khaled al-Nashef: "The Deities of Dilmun" (pp. 340–342, 346, 349), in Bahrain Through the Ages: The Archaeology, edited by Scheich ʿAbdāllah Bahrain, Haya Ali Khalifa, Shaikha Haya Ali Al Khalifa & Michael Rice. Routledge, 1986. ISBN 9780710301123.

[9] Sa'ad and Sae'ed Area in Failaka Island

[10] Al-Ahsa City Profile - UN-Habitat, Page 16

[11] World and its peoples. London: Marshall Cavendish. 2006. p. 29. ISBN 0-7614-7571-0.

[12] "Climate Data for Saudi Arabia". Jeddah Regional Climate Center. אורכב מ-המקור ב-12 במאי 2012. {{cite web}}: (עזרה)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]