אליסיה מרקובה
לידה |
1 בדצמבר 1910 לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
---|---|
פטירה |
2 בדצמבר 2004 (בגיל 94) באת', הממלכה המאוחדת |
מדינה | הממלכה המאוחדת |
פרסים והוקרה | |
פרופיל ב-IMDb | |
אליסיה מרקובה (באנגלית: Alicia Markova; 1 בדצמבר 1910 - 2 בדצמבר 2004) (דיים מפקדת מסדר האימפריה הבריטית, DBE) הייתה בלרינה וכוריאוגרפית, מנהלת ומורה בריטית לבלט קלאסי. היא נודעה בעיקר בקריירה שלה עם בלט רוס של סרגיי דיאגילב והודות להופעותיה ברחבי העולם, הייתה בעיני רבים אחת מרקדניות הבלט הקלאסי הגדולות ביותר במאה ה-20. מרקובה הייתה הרקדנית הבריטית הראשונה שהייתה לרקדנית ראשית בלהקת בלט ויחד עם דיים מרגוט פונטיין, אחת משתי הרקדניות האנגליות היחידות שהוכרו כפרימה בלרינה אסולוטה.[1][2][3][4] מרקובה הייתה רקדנית מייסדת של בלט ראמבר, הבלט המלכותי ותיאטרון הבלט האמריקאי, וחברה מייסדת ומנהלת של הבלט האנגלי הלאומי.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדות ונעורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרקובה נולדה כ"ליליאן אלישה מרקס" ב-1 בדצמבר 1910. אביה, ארתור, היה יהודי; אמה, איילין, התגיירה.[5]
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרקובה החלה לרקוד בעצת הרופא לחיזוק גפיה החלשות. הופעתה הראשונה על במה הייתה בגיל 10, בתפקיד סאלומה בהצגת "דיק' ויטינגטון וחתולו". במודעת ההצגה כונתה "אלישה הקטנה, פבלובה הילדה". היא החלה ללמוד בלט אצל הנסיכה סראפינה אסטאפייבה, בלרינה רוסייה שהתגוררה בלונדון. אסטאפייבה פרשה מן הריקוד בבלט רוס, להקת בלט מפורסמת, שייסד האמרגן סרגיי דיאגילב. אסטאפייבה ייסדה את האקדמיה הרוסית למחול" בצ'לסי, לונדון, ולזכותה הוראת מספר ניכר של רקדנים בריטיים ידועי-שם, בהם מרגוט פונטיין ואנטון דולין. שלט זיכרון מציין כיום את הסטודיו הקודם שלה.
בלט רוס של דיאגילב
[עריכת קוד מקור | עריכה]בגיל 13, הייתה מרקובה מטרה לתצפית של דיאגילב, שביקר בלונדון בחיפוש אחר כישרון חדש ללהקת הבלט שלו. הוא הזמין אותה להצטרף לבלט רוס במונטה קרלו, וזאת עשתה בשנת 1925, חודש לאחר יום הולדתה ה-14. עקב גילה, רקדה מספר רב של תפקידים שהכוריאוגרפיה להם נוצרה במיוחד בשבילה, וכמו כן הופיעה ברפרטואר מגוון של בלטים חדשים ומוכרים. לצד רקדנים רבים ידועי שם, פגשה במהלך תקופה זו מספר רב של דמויות בולטות במאה ה-20, שהיו שותפים ליצירת בלטים ללהקה, בהם פבלו פיקאסו, אנרי מאטיס, איגור סטרווינסקי, סרגיי פרוקופייב, ליאוניד מאסין, ז'ורז' בלנשין וברוניסלבה ניז'ינסקה.
לאחר דיאגילב
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מות דיאגילב בשנת 1929, חזרה מרקובה לאנגליה, שם הייתה לבלרינה הראשית המייסדת של "מועדון הבלט", להקה שיסדה דיין מארי ראמבר. בתקופה זו נודעה בייחוד בביצוע יצירות מאת פרדריק אשטון, שלא היה ידוע אז, אבל עם השנים היה לאחד הכוריאוגרפים המהוללים ביותר של בריטניה. "מועדון הבלט" היה ללהקת הבלט המקצועית הראשונה בממלכה המאוחדת, שנודעה בהמשך כ"בלט ראמבר". הלהקה, הנודעת כיום כלהקת הריקוד ראמבר עודנה להקת הריקוד הוותיקה ביותר בממלכה המאוחדת.
בשנת 1931 ייסדה נינט דה ולואה את "בלט ויק-וולס" בתחומי תיאטרון סדלר'ס וולס בלונדון. כחברה לשעבר בלהקת דיאגילב, הזמינה את מרקובה להצטרף ללהקה כאחת הרקדניות המייסדות. מרקובה נענתה להזמנה, ויצרה שותפות מפורסמת עם אנטון דולין. דה ולואה שכרה את פרדריק אשטון, שהיה לכוריאוגרף הביתה ובהמשך למנהל אמנותי של הלהקה. ב-1933 מינתה דה ולואה את מרקובה לפרימה בלרינה הראשונה של הלהקה, הנודעת כיום ברחבי העולם בשם הבלט המלכותי.
כאשר ראתה את ז'יזל בביצוע "אגודת קאמארגו" בשנת 1932, עם אולגה ספסיבצבה ודולין, עמדה מרקובה לראשונה על האפשרויות הצפונות בבלט זה, שהיה אז נשכח מלב. עם הזמן היה זה לתפקידה הנחשק בותר וזה, שאת אפשרויות המבע הגלומות בו המשיכה לפתח בשנות הקריירה שלה. הופעת הבכורה שלה בתפקיד "ז'יזל" הייתה ביום השנה החדשה 1934 בתיאטרון ויק.[6]
בשנת 1935 עזבו מרקובה ודולין את בלט ויק-וולס ליצור להקה נודדת משלהם, שנודעה בשם "להקת מרקוב-דולין". הלהקה הרבתה בסיורי הופעות במשך שתי עונות וב-1936 הצטרף סרגיי וולקונסקי ללהקה כמנהל בלט. ב-1938 הצטרפה מרקובה לבלט רוס דה מונטה קרלו, וסיירה בעולם כבלרינה הכוכבת של הלהקה. הלהקה הייתה הראשונה שהציגה הופעות בלט ברחבי ארצות הברית והביאה את צורת האמנות הזו לקהלים, שלא ראו בלט מעודם. במהלך תקופה זו, הייתה למרקובה חשיבות עליונה בגיבוש תיאטרון הבלט האמריקאי, והיא רקדה עם הלהקה בשנותיה הראשונות.
מרקובה הופיעה בבלטים ברחבי העולם, אבל זכורה בעיקר בז'יזל שלה, כמו גם ב|ברבור הגווע" ובסילפידות. בתקופת מלחמת העולם השנייה גיבשה מחדש את בלט רוס בארצות הברית והופיעה כרקדנית עם דולין בסרט ההוליוודי "שיר למיס ג'ולי".
הבלט האנגלי הלאומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1950 היו מרקובה ודולין למייסדים-שותפים של "פסטיבל בלט", להקה שהוקמה לחגוג את "פסטיבל בריטניה" הממשמש ובא, בתמיכת איש העסקים הפולני יוליאן ברונשווג. דולין הנועד להיות המנהל האמנותי הראשון של הלהקה, עם מרקובה כפרימה בלרינה. ייעודה של הלהקה היה לצאת לסיורי בלט כדי להביא את הבלט לקהלים, שזה היה הסיכוי היחיד שלהם להתוודע לצורת אמנות זו, ובהמשך הרחיבה את סיוריה אל אתרים מקובלים פחות, הן בממלכה המאוחדת והן מחוצה לה. הלהקה אף ייסדה מספר תוכניות חינוכיות, שנועדו לקרב את הבלט לקהלים חדשים. מרקובה המשיכה כפרימה בלרינה של הלהקה עד 1952, ולאחר מכן המשיכה להופיע בקביעות כרקדנית אורחת עד לפרישתה מריקוד מקצועי.[7][8]
ב-1960 עבדה מרקובה בשיתוף פעולה עם הרקדן הקלאסי ההודי ראם גופאל ליצירת דואט "רדהא קרישנה", המבוסס על המיתולוגיה ההינדית, שבו רקדה בתפקיד רדהא, והוא רקד כקרישנה. שיתוף הפעולה ביניהם מונצח כגלריית הדיוקנאות הלאומית (לונדון), שם ניצב פסל הארד שלה לצד הדיוקן שלו.
ב-1989 שונה שמו של ה"פסטיבל בלט" ל"בלט האנגלי הלאומי", לשקף את תפקיד הלהקה, כלהקת הבלט הקלאסי היחידה בבריטניה, המקדישה את כל-כולה לסיורי בלט ברחבי אנגליה, במחיר שווה לכל נפש.
פרישה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרקובה פרשה מן הריקוד כמקצוע בינואר 1963, בת 52. לאחר פרישתה המשיכה למלא תפקיד פעיל בתעשיית הבלט והתיאטרון כמורה, מנהלת וכוריאוגרפית. היא הייתה אחראית לבימוי מספר בלטים שרקדה עם הבלט רוס, וכן אימנה רקדנים לתפקידים שיצרה לכוריאוגרפים כגון סר פרדריק אשטון.
כמורה הגישה כיתות אמן בטלוויזיה ואף התמנתה לפרופסור לבלט ואמנויות הבמה באוניברסיטת סינסינטי בארצות הברית. בשלהי חייה, המשיכה לכהן כחברה קבועה בסגל ההוראה בקורסי בלט קבועים כגון הסמינרים של יורקשייר בלט ושל אבינגדון בלט, והייתה נשיאה ומורה אורחת קבועה בבתי הספר לחינוך לאמנות של לונדון ובבית ספר טרינג פארק לאמנויות הבמה. כמו כן הייתה מורה אורחת קבועה בבית הספר המלכותי לבלט.
מרקובה הייתה פעמיים אורחת התוכנית "אלה הם חייך" בטלוויזיה הבריטית, בינואר 1960 כשאמון אנדרוז הפ תיע אותה ברויאל פסטיבל הול, ובאוקטובר 1995, כשמייקל אספל הפתיע אותה בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן. מרקובה הייתה פטרונית/נשיאה של ארגוני מחול רבים; היא כיהנה כנשיאת ההבלט האנגלי הלאומי, חברה בהנהלת הבלט המלכותי וסגן נשיאה של האקדמיה המלכותית למחול.[9]
מותה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2 בדצמבר 2004, זמן קצר לאחר שעברה אירוע מוחי, מתה אליסיה מרקובה בבית חולים בבאת', יום לאחר יום הולדתה ה-94. היא לא נישאה מעולם. טקס זיכרון לציון חייה ועבודתה התקיים בווסטמינסטר אבי ב-8 במרץ 2005.
כחלק מן הטקס, ביצעו רקדנים מלהקת הבלט האנגלי הלאומי קטעים מן הבלט ז'יזל.[10]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אליסיה מרקובה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אליסיה מרקובה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אליסיה מרקובה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Dame Alicia Markova Royal Academy of Dance article
- ^ "דיים אליסיה מרקובה", מאמר בארכיב האקדמיה המלכותית למחול 15 ביוני 2011
- ^ Dame Alicia Markova (Obituary), The Telegraph, 3 December 2004
- ^ שרלוט היגינס, הגרדיאן "אליסיה מרקובה, פרימה בלרינה חשובה, מתה בגיל 94" 3 בדצמבר 2004
- ^ נדין מייזנר, אינדיפנדנט, "הספד לדיים אליסיה מרקובה" 3 בדצמבר 2004
- ^ "Alicia Markova and Anton Dolin: a legend of British ballet: a collection of portraits", with foreword by Peter Williams "אליסיה מרקובה ואנטון דולין: אגדה של בלט בריטי: אוסף פורטרטים", עם הקדמה מאת פיטר ויליאמס
- ^ ג'ון מרטין, מבקר בלט, הניו יורק טיימס:"מרקובה רוקדת בהעטלף. היא הבלרינה הגדולה הראשונה שמופיעה בהצגת אופרה סדירה במטרופוליטן" 1 בינואר 1954
- ^ Dame Alicia Markova obituary בלט מגזין הספד לאליסיה מרקובה 26 בדצמבר 2005
- ^ Markova profile בלט UK/אגדת אליסיה מרקובה 25 באוקטובר 2005
- ^ "Markova Memorial - Westminster Abbey" הבלט האנגלי הלאומי, "טקס זיכרון" לאליסיה מרקובה, ווסטמינסטר אבי3 באוקטובר 2012