לדלג לתוכן

הסילפידה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הסילפידות)

הסילפידהצרפתית: La Sylphide) הוא בלט רומנטי בשתי מערכות. שתי גרסאות היו לבלט; את הכוריאוגרפיה לגרסה הראשונה יצר פיליפו טליוני בשנת 1832, ואת הכוריאוגרפיה לשנייה יצר אוגוסט בורנונביל ב-1836. הגרסה של בורנונביל היא היחידה הידועה ששרדה וזה אחד הבלטים הוותיקים ביותר ששרדו בעולם.

ב-12 במרץ 1832 עלתה הגרסה הראשונה של הסילפידה, בהצגת בכורה בסאל לה פלטייה של האופרה של פריז בכוריאוגרפיה של הכוריאוגרף האיטלקי פורץ הדרך פיליפו טליוני ולמוזיקה מאת ז'אן מדלן שנייצהפר.[1]

טליוני עיצב את היצירה כתצוגה לבתו מארי. "הסילפידה" היה הבלט הראשון שבו היה לריקוד על קצות האצבעות צידוק אסתטי ולא תעלול אקרובטי גרידא, לא אחת תוך סרבול בתנועות הזרוע ומאמצים ניכרים, שהיה מקובל על רקדנים בסוף שנות ה-20' של המאה ה-19. מארי נודעה בקיצור חצאיותיה בהצגת "הסילפידות" (כדי להציג לראווה את ריקודה המעולה על קצות האצבעות), מעשה שנחשב לשערורייתי מאוד בשעתו. בן-זוגה של טליוני, בתפקיד ג'יימס, היה ז'וזף מאזילייר.

את הלברית כתב הטנור אדולף נורי, "רוברט" הראשון באופרה "רוברט השד" של מאיירבר, אופרה שבה השתתפה מארי טליוני בפרק המחולות, "בלט הנזירות". התסריט של נורי התבסס פחות או יותר על סיפור מאת שארל נודייה, Trilby, ou Le lutin d'Argail, אבל בשינוי מגדרי הגיבורים - שד ואשת דייג אצל נודייה; סילפידה, או רוח יער אוורירית, ואיכר, בבלט.

תמונת מעשה הכישוף של מאדג' הזקנה, הפותחת את המערכה השנייה של הבלט, נוצרה בהשראת "לה סטרגה" של ניקולו פגניני, שקיבלה את השראתה מתמונת המכשפות מתוך "Il Noce di Benevento" ("עץ האגוז של בנוונוטו"), בלט משנת 1812 שיצרו הכוריאוגרף סלבטורה ויגאנו והמלחין פרנץ קסאפר זיסמאייר.

אמה ליברי בתפקיד הסילפידה בבלט "הסילפידה" של טליוני/שנייצהופר, פריז 1862
הכוריאוגרף סלבטורה ויגאנו, ב-1797 בתצריב עם צבעי מים מאת יוהאן גוטפריד שדו

הפקות מחודשות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמה ליברי, אחת הבלרינות האחרונות של עידן הבלט הרומנטי, הופיעה לראשונה עם בלט האופרה של פריז כסילפידה בהפקה של "הסילפידות" בשנת 1858. כשמארי טליוני (שפרשה בשנת 1847) ראתה את לִיבְרי בתפקיד זה, היא האריכה את שהותה בפריז כדי ללמד את הנערה, שהזכירה לה את עצמה בצעירותה.

בשנת 1892 העלה מריוס פטיפה הפקה מחודשת של בלט "הסילפידה" המקורי של טליוני בבלט הקיסרי, בצירוף מוזיקה של ריקרדו דריגו. וריאציה שדְריגוֹ הלחין בשביל הבלרינה ורוורה ניקיטינה בגרסה של פטיפה, היא כיום הסולו המסורתי שרוקדת הבלרינה הראשית בקלאסיקה המפורסמת, הגראנד פָּה מתוך "פאקיטה".

בשנת 1972 יצר וביים הכוריאוגרף פייר לאקוט גרסה חדשה של "הסילפידה", מבוססת על הגרסה של טליוני, בשביל בלט האופרה של פריז. כיוון שהכוריאוגרפיה של טליוני אבדה ללא השב, הכוריאוגרפיה של לאקוט מבוססת על תדפיסים, רשימות, ציורים וחומרים ארכיוניים מתקופת הצגת הבכורה של הבלט. הכוריאוגרפיה של לאקוט היא בסגנון התקופה, אבל חדשה כולה, והיו שביקרו אותה כבלתי-אותנטית. פרשניות התפקיד בגרסה של לאקוט באופרה הלאומית של פריז הן גיזליין תֶזְמָאר (אשתו של לאקוט) ואוֹרֶלי דיפּון. שתי האמניות הנציחו את עבודתן על DVD ווידאו.

אוגוסט בורנונביל ב-1841

מנהל הבלט הדני אוגוסט בורנונביל התכוון לחדש את הגרסה המקורית של טליוני בקופנהגן, עם הבלט המלכותי הדני, אבל האופרה של פריז דרשה מחיר גבוה מדי תמורת הפרטיטורה של שנייצהפר. בסופו של דבר העלה בורנונביל את "הסילפידה" בהפקה משלו, שהתבססה על הלברית המקורי, עם מוזיקה מאת הרמן סוורין לוונשלד. הצגת הבכורה התקיימה ב-28 בנובמבר 1836, עם הבלרינה הדנית הצעירה לוסיל גראהן ובורנונביל בתפקידים הראשיים.

הבלט הדני המלכותי מבצע את הגרסה של בורנונביל במתכונתה המקורית מאז יצירתה והיא עודנה אחת מיצירותיו המהוללות ביותר של בורנונביל. פרשניות מודרניות שלגרסת בורנונביל כוללות את אווה אבדוקימובה וליז יפסן, שהופעתה מוקלטת על גבי DVD.

סיפור העלילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכה ראשונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולם של בית חווה סקוטי נם ג'יימס רובן, סקוטי צעיר, בכורסה לצד האח המבוערת. סילפידה תולה בו מבטים אוהבים ומחוללת סביב כורסתו. היא נושקת לו ונעלמת, כשהוא מקיץ לפתע. ג'יימס מעיר את חברו גורן משנתו וחוקר אותו על הסילפידה. גורן מצהיר, שמעולם לא ראה יצור כזה ומזכיר לג'יימס, שהוא עומד להינשא בקרוב מאוד. ג'יימס פוטר מעליו את התקרית ומבטיח לשכוח אותה.

כלתו המיועדת של ג'יימס, אפי, מגיעה עם אמה ועם שושבינותיה. ג'יימס נושק לה כמכיר בחובתו, אבל נרתע למראה צל בפינה. במחשבה, שהסילפידה שלו חזרה, הוא ממהר לשם, אך מוצא רק את המכשפה, מאדג' הזקנה, הכורעת מול האח כדי להתחמם. ג'יימס מאוכזב וכעוס.

אפי וחברותיה מפצירות במאדג' הזקנה לקרוא את עתידן, והמכשפה נענית להן. היא מבשרת בחדווה לאפי, שג'יימס מאוהב במישהי אחרת והיא עתידה להתאחד עם גורן. ג'יימס רותח מזעם. הוא מרחיק את מאדג' בכוח הזרוע מקרבת האח ומשליך אותה מן הבית. אפי שמחה להיווכח, שג'יימס מוכן להיאבק עם מכשפה למענה.

אפי ושושבינותיה ממהרות לעלות כדי להתכונן לכלולות, וג'יימס נשאר לבדו בחדר. בעוד הוא משקיף החוצה מבעד לחלון, מתגשמת הסילפידה לפניו ומתוודה על אהבתה. היא ממררת בבכי על אדישותו לכאורה. ג'יימס מתנגד תחילה, אבל הולך שבי אחר יופייה האוורירי, נכנע ונושק לה ברוך. גורן, האורב לו בצללים וצופה במתרחש, ממהר לתאר לאפי את מה שראה.

כשאפי הנרעשת וחברותיה נכנסות לחדר לאחר ששמעו את סיפורו של גורן, הסילפידה נעלמת. האורחים מניחים, שגורן פשוט מקנא וצוחקים למשבתו. הכל יוצאים במחול. הסילפידה נכנסת אל לב החגיגה ומשתדלת להסיח את דעתו של ג'יימס.

כשתהלוכת הכלולות נערכת ליציאה, ג'יימס עומד לבדו ומסתכל בטבעת, שהוא אמור לשים על אצבעה של אפי. הסילפידה חוטפת את הטבעת, מעלה אותה על אצבעה היא, ובחיוך מדוחים, נמלטת אל תוך היער. ג'יימס חש אחריה במרדף להוט. האורחים נדהמים מהסתלקותו הפתאומית של ג'יימס. אפי שבורת-לב. היא נופלת בזרועות אמה ומתייפחת ללא נחמה. [2]

מערכה שנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באזור לוט בערפילים ביער, רוקדות מאדג' וחברותיה המכשפות במחול גרוטסקי סביב קלחת רוחשת, הן מוסיפות כל העת מיני פסולת וזוהמה למרקחתן. כשתוכן הקלחת מתלהט ויוקד, מושיטה מאדג' את ידה אל תוכה ושולפת צעיף קסום, שקוף למחצה, ממעמקיה. הקלחת שוקעת, המכשפות מתפזרות, הערפל נגוז, ומתגלה קרחת יער ירוקה ומלבבת.

ג'יימס נכנס עם הסילפידה, המציגה לפניו את עולם היער הקסום שלה. היא מביאה לו גרגרי יער ומים להתרענן, אבל חומקת מחיבוקו. כדי לשמח אותו, היא מזמנת את אחיותיה השמיימיות, המתקרבות בביישנות ומבצעות את מחולותיהן האווריריים. הסקוטי הצעיר נהנה ומצטרף לשעשוע לפני שהכל נחפזים אל חלק אחר של היער.

בינתיים, אורחי החתונה תרים ביער ומחפשים את ג'יימס. הם נכנסים אל קרחת היער. גורן מוצא את כובעו, אבל מאדג' משכנעת אותו לשמור על שתיקה. אפי נכנסת, יגעה משיטוטיה ביער. מאדג' דוחקת בגורן להציע לה נישואים. הוא עושה כן, ואפי נענית לו.

אחרי שכל הציבור מסתלק, נכנס ג'יימס אל קרחת היער. מאדג' פוגשת אותו ומטילה לעברו את הצעיף הקסום. היא מספרת לאיכר הצעיר, שהצעיף יקשור את הסילפידה אליו, כך שלא תוכל להימלט במעוף. היא מורה לו לכרוך את הצעיף על כתפי הסילפידה וזרועותיה להשגת התוצאה הרצויה. ג'יימס משולהב משמחה. כשהסילפידה חוזרת ורואה את הצעיף, היא מרשה לג'יימס לכרוך אותו על גזרתה.

כשג'יימס מחבק את הסילפידה בתשוקה, נושרות כנפיה מעליה, היא מתחלחלת ומתה בזרועות ג'יימס. מוכות צער, באות אחיותיה ומרימות את גופה הדומם. לפתע, באה תהלוכת כלולות עולצת, בהובלת אפי וגורן, וחוצה את קרחת היער. ג'יימס המום. הוא מתבונן השמיימה ורואה את הסילפידה נישאת למרומים בזרועות אחיותיה. ג'יימס כורע תחתיו. מאדג' חוגגת על גופתו. הצדק ניצח.[3]

הנפשות הפועלות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ג'יימס רובן, איכר סקוטי
  • הסילפידה, רוח יער
  • גורן, חברו של ג'יימס
  • אפי, ארוסתו של ג'יימס
  • מאדג' הזקנה, מכשפת הכפר
  • אמה של אפי, אישה קשישה
  • שושבינות, אורחי חתונה, מכשפות

גרסאות אחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופרה "הסילפידה ההררית" משנת 1834 מבוססת על הסיפור "הסילפידה" של ג'ון ברנט. עלילת האופרה הזאת הייתה בתורה לסאטירה של ויליאם שוונק גילברט באופרטה "איולנטה".

לא פעם נוטים לבלבל בין "הסילפידה" לבין הבלט "הסילפידות", עוד בלט העוסק ברוח היער האגדית. את הכוריאוגרפיה לבלט זה כתב מיכאיל פוקין בשביל הבלט רוס, למוזיקה של פרדריק שופן, כמופע קצר של בלט טהור, ללא עלילה. אף כי קיבל את השראתו מן "הסילפידה", נועד "הסילפידות" לביצוע כבלט עצמאי בזכות עצמו.

מתיו בורן יצר גרסה מעודכנת של "הסילפידה" בהפקה שלו מ-1994, "היילנד פלינג" [4] גרסה זו מתרחשת בסקוטלנד המודרנית (בשנות ה-90' של המאה ה-20) ומשתמשת בפרטיטורה המקורית של הרמן סוורין לוונשלד.[5]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הסילפידה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]