איינר טמברסקיילב
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
 | |
| לידה |
980 נורווגיה  |
|---|---|
| פטירה |
1050 (בגיל 70 בערך) נורווגיה |
| מדינה |
נורווגיה |
| בן או בת זוג |
ברגליוט הוקונשדאטר |
  | |
איינר טמברסקיילב (בנורדית עתיקה: Einarr Þambarskelfir, בנורווגית: Einar Tambarskjelve; 980 – 1050) היה אציל ופוליטיקאי נורווגי שפעל במהלך המאה ה-11, נודע בעיקר כאחד שעמד בראש התנגדות האצילים הפיאודלים כנגד אולף השני, מלך נורווגיה, וגם עקב התייחסויות אליו בבלדות (ראה הסאגה של אולאף טריגפסון והרוזן איריק).
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]איינר טמברסקיילב אשר נולד בשנת 980, היה בנו של אינדרייד, חוואי עשיר ובעל כוח בתקופת הוויקינגים במלהאוס (Melhus). כשגדל, הפך איינר להיות אדונה ומפקדה של הוסאבי (Husaby), נחלה בשקאון (Skaun), עיירה במחוז טרנדלג והפך למצביא רב עוצמה עם צבא משלו. איינר גם היה צאצא של שושלת לדה, שושלת אשר הייתה דומיננטית ביותר אז. את מסע הבכורה שלו כדמות בבלדה וגם בזירה הפוליטית ערך בקרב סבולדר בשנת 1000 כאשר לחם בצד המפסיד לצד אולף טריגבאסון. קטע המובא מהבלדה על ידי אודר סנורסון המציג את השתתפותו של איינר בקרב סבולדר:
איינר טמברסקיילב, אחד מהקשתים, עמד ליד התורן וירה בקשתו. איינר ירה חץ לעבר האדון אריק [...] ואז אמר האדון לאיש שנקרא פין, [...] "תירה בראש האיש ההוא." ופין ירה; והחץ פגע באמצע קשתו של איינר בדיוק ברגע בו איינר מתח אותה, והקשת נסדקה ונשברה לשני חלקים. "איהו?" קרא המלך אולאף, "אשר נשבר ברעש שכזה?" "נורווגיה, מלך, מידיך," קרא איינר. "לא! לא כה נורא," אומר המלך; "קח את קשתי שלי, ותירה", מעיף אליו את הקשת. איינר לקח את הקשת ומשך בה חץ מעל ראשו. "חלש מדי, חלש מדי," אמר, "לקשתו של מלך אדיר!" וזרק את הקשת הצידה לקח חרב ומגן ונלחם בגבורה.
תחת שלטון אולאף האראלדסון
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשהפסיד בקרב סבולדר המלך אולאף טריגפאסון קפץ למים והתאבד בטביעה (אף על פי שגופתו מעולם לא נמצאה, אם כי יש המשערים שהוא קפץ למים עם שריונו עליו וכך הגיע לקרקעית הים, הוא ואחרוני לוחמיו.), איינר עם זאת לא קפץ למים אחר אולאף, ושרד את הקרב. את עשורי חייו הבאים בילה בתמרון במפה הפוליטית המשתנה של נורווגיה. איינר יחד עם ארלינג סקיאלסון (Erling Skjalgsson) תמך בדוכס סוון הוקונסון מלדה, אחיו למחצה של אריק הוקונסון, אשר נגדו נלחם איינר בקרב סבולדר. איינר וארלינג תמכו בסוון כנגד אולף השני בקרב נסייאר בשנת 1016. בשל תוצאות הקרב, סוון ברח מנורווגיה לשוודיה וארלינג הצטרף לברית עם המלך החדש אולאף אולאף האראלדסון. איינר נשאר לְלֹא פֶּגַע. הוא חזר למלהאוס ונשאר יריב של המלך. כאשר קנוט הגדול, מלך דנמרק ביקש להפיל את אולאף האראלדסון בשנת 1028, איינר תומך בו. עם זאת, הוא לא מצטרף לצבא האיכרים אשר נלחם כנגד צבאו של האראלדסון בקרב סטיקלסטאד. אחרי הקרב אצילים נורווגיים רבים חשו שהמלך קנוט הבטיח למליך אותם כשליטי נורווגיה במקומו. איינר ציפה שהוא יהיה הבחירה הטבעית, בהיותו היריב הוותיק ביותר של אולף. במקום זאת, המלך האנגלי-דני הפך את בנו סוון למלך בפועל, ואת אשתו אלפגיפו מנורת'האמפטון (Ælfgifu of Northampton) לשליטת נורווגיה.
עלייה לכוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]ככל שהמתח עולה ולוחץ על איינר עקב מתיחותו עם סוון קנוטסון, הוא פותח בשביתה פוליטית ועוזב את נחלתו ונוסע לגארת'ריקי (באזור בלארוס של היום), שם הוא מוצא את בנו הבלתי-חוקי בן האחד עשר של אולאף, מגנוס (אשר לימים יוודע בתור מגנוס "הטוב"). לאחר שאיינר מוצא את מגנוס הוא כורת ברית פוליטית עם קאלב ארנאסון, בעל ברית לשעבר של אולאף השני אשר גם לחם עמו בקרב סטיקלסטאד. ויחד עם קאלב הוא כורה ברית עם הארדיקאנוט מלך אנגליה (בזמן הזה סוון קנוטסון כבר הספיק להתחלף לאחר שהיה שליט דה פקטו של נורווגיה 5 שנים.) וכך ממצב את עצמו כמלך בפועל מאחורי מלך-הבובה מגנוס (תפקיד שלעולם לא היה יכול למלא אילו היה משתתף בקרב סטיקלסטאד). קאלב ארנאסון ת'וריר הונד, שני האצילים שעזרו לאיינר לעלות לשלטון הוגבלו בכוח והורחקו מכל כוח פוליטי, עקב כך נמוגו אל מאחורי הקלעים ואיבדו כל חשיבות שהיא. איינר נשאר השליט בפועל מאחורי מגנוס לאורך כל חייו, אף על פי שככל שהתבגר מגנוס הפך גם הוא לבעל דעה והשפעה משל עצמו.
מפלתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם זאת, בסביבות 1045 אזל מזלו של איינר המזדקן, בשלב זה, אחיו למחצה של אולאף האראלדסון, האראלד סיגורדסון, שכונה מאוחר יותר "הרדראדה" (בתרגום עקיף "שליט קשוח"), חזר עם הון עצום שצבר כמפקד צבאי בקונסטנטינופול. על פי חוקי הירושה שהציב המלך לשעבר האראלד הראשון, הארלד סיגורדסון טען ללגיטימיות כס המלך, טענה שהוא לא היסס להעלות. מחשש שהאראלד יהפוך את כוחו הכלכלי לכוח צבאי, מגנוס בניגוד לעצתו של איינר נתן להארלד להפוך למלוכה משותפת בסוף שנת 1046. כעבור שנה נפטר מגנוס, והאראלד הופך להיות מלכה היחיד של נורווגיה. האראלד היה נחוש לרכז את השלטון סביבו, ולא הייתה לו סבלנות לעסוק בענייני האצילים היריבים ומנהיגי האיכרים. לפיכך, הוא הגיע למסלול התנגשות עם איינר, אשר היה נחוש באותה מידה. נוצר סכסוך, שעלול היה להתחיל מלחמת אזרחים נורווגית, איינר החל להקים צבא איכרים נוסף כנגד האראלד ההולך ונעשה פופולרי ורודן. עם זאת, לפני שעבודה זו הושלמה, האראלד ביקש להתפייס עם איינר. הוא ביקש מאינר לפגוש אותו בחוותו אשר בנידרוס, כדי שהשניים יוכלו לשבת ולתווך הסכם. להאראל, לא היו כוונות כאלה. הוא החליט שיש להרוג את איינר לפני שתמיכתו תהיה חזקה מדי. לפיכך, כשהגיעו לחוות המלך, נרצחו איינר ובנו איינדריד. כנקמה, אלמנתו של איינר, הרוזנית ברגליוט הוקונשדאטר (Bergljot Håkonsdatter), הקימה צבא ותקפה את חוותו של האראלד בנידרוס, אולם האראלד הצליח לברוח מצבאה.