אוניות המערכה מסדרת רויאל סובריין

אוניות המערכה מסדרת רויאל סובריין

אה"מ רויאל סובריין עם הלוח החופשי הגבוה מפליגה בים מתון
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי
סדרה קודמת	אוניות מחופות שריון מסדרת טרפלגר
סדרה עוקבת	אוניות המערכה מסדרת סנטוריון
אוניות בסדרה	אה"מ רויאל סובריין (1891), אה"מ ראמיליס (1892), אה"מ רזולושן (1892), אה"מ רוונג' (1892), אה"מ הוד (1891), אה"מ אמפרס אוף אינדיה, אה"מ ריפאלס (1892), אה"מ רויאל אוק (1892)
ציוני דרך עיקריים
מספנה	מספנת צ'טהאם
תחילת הבנייה	1889
הושקה	1891–1892
תקופת הפעילות	1892–1915 (כ־23 שנים)
אחריתה	8 נגרטו
מידות
הֶדְחֶק	14,380 טון
אורך	115.8 מטר
רוחב	22.9 מטר
שוקע	8.4 מטר
נתונים טכניים
מהירות	17.5 קשרים
גודל הצוות	670–692 איש
טווח שיוט	8,740 ק"מ במהירות 10 קשר
הנעה	8 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור בהספק 11,000 כוחות סוס
צורת הנעה	2 מדחפים
אמצעי לחימה
שריון	שריון עיקרי – 356–457 מ"מ, שריון סיפון – 64–76 מ"מ, מחיצות – 356–406 מ"מ, ברבטות – 279–432 מ"מ, צריחי תותחים – 279–432 מ"מ, קזמטים – 152 מ"מ, מגדל הניווט – 305–356 מ"מ
חימוש	4 תותחים 13.5 אינץ' (343 מ"מ), 10 תותחים 6 אינץ' (152 מ"מ), 10 תותחים 6 ליטראות (2.2 אינץ', 57 מ"מ), 12 תותחים 3 פאונד (1.9 אינץ' (47 מ"מ)), 7 צינורות טורפדו 18 אינץ' (450 מ"מ)

אוניות המערכה מסדרת רויאל סובריין הייתה קבוצה של שמונה אוניות מערכה פרה-דרדנוט שנבנו עבור הצי המלכותי בשנות ה-90 של המאה ה-19. האוניות בילו את הקריירה שלהן בציי הים התיכון, הבית והתעלה, לפעמים כאוניות דגל, למרות שכמה מהן גויסו לשירות בשייטת הנודדת ב-1896 כאשר המתיחות עם הקיסרות הגרמנית עלתה בעקבות פשיטת ג'יימסון בדרום אפריקה. שלוש אוניות הוקצו לשייטת הבינלאומית שהוקמה כאשר נוצרים יוונים מרדו נגד שלטון האימפריה העות'מאנית בכרתים בשנים 1897–1898.

בערך בשנים 1905–1907, האוניות נחשבו מיושנות והצטמצמו למילואים. האוניות החלו להימכר לגריטה החל משנת 1911, אם כי אמפרס אוף אינדיה הוטבעה כספינת מטרה במהלך ניסויי ירי ב-1913. הוד צוידה בבליטות נגד טורפדו הראשונות כדי להעריך תוכניות הגנה תת-מימיות ב-1911 לפני שהוטבעה כספינת חסימה כמה חודשים לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914. רק רוונג' שרדה כדי לראות שירות פעיל במלחמה, במהלכה הפגיזה את קו החוף הבלגי. שמה שונה לרידאוטבל ב-1915, היא נשמרה כגווה ומאוחר יותר באותה שנה הפכה לספינת בסיס עד שנמכרה לגרוטאות לאחר המלחמה.

רקע

גובה ימני, תוכנית הסיפון וחתך גוף האונייה כפי שמתואר ב-Brassey's Naval Annual 1906

בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 התחזק הלחץ על הממשלה לחדש ולהרחיב את הצי המלכותי. פחד ממלחמה עם רוסיה בשנת 1885 במהלך תקרית פאנג'דה, כישלון הצי החוסם להכיל את האוניות הפשיטות בנמל במהלך תמרוני הצי של 1888 והערכות מציאותיות יותר של מספר האוניות הנדרשות לביצוע המשימות הנדרשות במלחמה נגד צרפת, יחד עם חשיפות של עיתונאים משפיעים כמו ויליאם תומאס סטאד, חשפו חולשות חמורות בצי. הממשלה הגיבה עם חוק ההגנה הימית משנת 1889, שסיפק 21.5 מיליון ליש"ט לתוכנית הרחבה עצומה ששמונת האוניות מסדרת רויאל סובריין היו עמוד השדרה שלה. החוק גם קבע את תקן שני המעצמות, לפיו הצי המלכותי ביקש להיות גדול כמו שתי המעצמות הימיות הגדולות הבאות ביחד.

העבודה המקדימה על מה שיהפוך לסדרת רויאל סובריין החלה ב-1888 ומועצת האדמירליות הנחה את מנהל הבנייה הימית, סר ויליאם וייט, לתכנן גרסה משופרת ומוגדלת של סדרת טרפלגר. אוניות אלו היו מצוידות בצריחי תותחים, שמשקלם הכתיב שהן אוניות עם בולט נמוך כדי להפחית את משקלן העליון. וייט, לעומת זאת, טען במאמץ רב לעיצוב של אוניות עם בולט גבוה כדי לשפר את יכולתן של האוניות החדשות להילחם ולהפליג במזג אוויר סוער. משמעות הדבר היא שניתן היה להרכיב את החימוש רק בברבטות קלות יותר, בעלות שריון פחות כבד. לאחר דיונים רבים, הבולט עוצב לפי השקפתו של וייט והעיצוב היה דומה לגרסה מוגדלת של סדרת אדמירל המוקדמת יותר, למרות שאחת משמונת האוניות, הוד, נבנתה כספינת צריח עם בולט נמוך מתוך כבוד ללורד הים הראשון, אדמירל סר ארתור הוד, שטען בתוקף עבור הטיפוס. רויאל סובריין נחשבות לעיתים קרובות לראשונות מטיפוס אוניית מערכה שנודעה לאחר כניסתה לשירות של אה"מ דרדנוט המהפכנית ב-1906 בתור פרה-דרדנוט.

תכנון ותיאור

הדחק האוניות היה 14,150 טונות ארוכות (14,380 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-15,580 טונות ארוכות (15,830 טונות) במעמס מלא. היה להן אורך בין הניצבים של 380 רגל (115.8 מטרים) ואורך כולל של 410 רגל 6 אינץ' (125.1 מטרים), רוחב של 75 רגל (22.9 מטרים), ושוקע של 27 רגל 6 אינץ' (8.4 מטרים).

במקור, הסדרה נועדה להיות מצוידת בנשק חדש, תותח 12 אינץ' ארוך בקליבר 40. עם זאת, האוניות צוידו במקום בתותחי 13.5 אינץ', בדומה לאלו שהיו בסדרת אדמירל, שכן הבולט דרש 4 מהתותחים הכבדים ביותר שקיימים, על האוניות.

לאוניות המצוידות בברבטות היה בולט של 19 רגל 6 אינץ' (5.9 מטרים) (כ-90% מההנחיות המודרניות), שסופק על ידי תוספת של סיפון נוסף שלם, ששיפר את הביצועים של האוניות בים סוער. כדי להפחית את המשקל העליון שלהם, וייט נתן להם כמות משמעותית של צֱרָה. הבולט של הוד, לעומת זאת, היה רק 11 רגל 3 אינץ' (3.4 מטרים), מה שאומר שהיא הייתה רטובה מאוד ואיבדה מהירות במהירות ככל שגובה הגלים גדל. היא הייתה אוניית המערכה הבריטית האחרונה עם הצריחים הכבדים, בסגנון הישן, וכל אוניות המערכה הבריטיות העתידיות היו בעיצוב עם בולט גבוה והחימוש העיקרי שלהן היה בברבטות, אם כי אימוץ של בתי תותחים משוריינים ומסתובבים מעל הברבטות הוביל בהדרגה לכך שהם גם נקראו "צריחים".

הוד עם בולט נמוך המצוידת בצריחים

בעיה נוספת עם הוד הייתה שיציבותה של אונייה נובעת בעיקר מגובה הבולט, ככל שהבולט גבוה יותר, רזרבת העילוי של האונייה גדולה יותר והיא "בטוחה" יותר מפני טביעה בזוויות גלגול גבוהות, ולכן היה צריך לתת לה גובה מטאצנטרי גדול יותר (המרחק האנכי בין המטא-סנטר למרכז הכובד מתחתיו) של כ-4.1 רגל (1.2 מטרים) במקום 3.6 רגל (1.1 מטרים) בשאר אוניות הסדרה כדי לגרום לה להתגלגל פחות בים סוער. זה הביא להקטנה של פרק זמן הגלגול שלה בכ-7% בהשוואה לאוניות האחיות שלה, מה שבתורו הפך את הירי שלה לפחות מדויק. וייט בחר בכוונה גובה מטאצנטרי גבוה כדי למזער את הגלגול והוא לא חשב שיש צורך בסנפירי ייצוב. כאשר רזולושן חוותה גלגול כבד במהלך סערה כבדה בדצמבר 1893, אשר זיכתה את הכיתה בכינוי Rolling Ressies, אחותה, ריפאלס, הותקנה עם סנפירי ייצוב תוך כדי אבזור והדגימה באופן סופי את יעילותם במהלך ניסויים השוואתיים.

אמפרס אוף אינדיה המצוידת בברבטות

אוניות הסדרה הונעו על ידי זוג מנועי קיטור תלת דרגתיים בעלי שלושה צילינדרים, שכל אחד מהם הניע גל הנע אחד, תוך שימוש בקיטור שסופק על ידי שמונה דוודים גליליים שפעלו בלחץ של 155 PSI (1,069 קילו-פסקל, 11 קילוגרם-כוח לסמ"ר). המנועים תוכננו להפיק סך של 9,000 כוחות סוס (6,700 קילוואט) בעת הפלגה עם שוקע סטנדרטי ובמהירות של 16 קשרים (30 קמ"ש); בעת הפלגה עם שוקע מאולץ, הם היו צפויים לייצר 11,000 כוחות סוס (8,200 קילוואט) ומהירות מרבית של 17.5 קשרים (32.4 קמ"ש). אוניות הסדרה חרגו ממהירויות אלו בקלות; רויאל סובריין עצמה הגיעה למהירות של 16.43 קשרים (30.43 קמ"ש) מ-9,661 כוחות סוס (7,204 קילוואט) בעת הפלגה עם שוקע סטנדרטי. אולם ניסויים בהפלגה עם שוקע מאולץ גרמו נזק לדוודים שלה, למרות שהאונייה הגיעה למהירות של 18 קשרים (33 קמ"ש) מ-13,360 כוחות סוס (9,960 קילוואט). כתוצאה מכך, הצי החליט לא לדחוף את הדוודים של סדרת רויאל סובריין מעבר ל-11,000 כוחות סוס כדי למנוע נזק דומה. האוניות נשאו לכל היותר 1,420 טונות ארוכות (1,443 טונות) של פחם, שהעניק להם טווח של 4,720 מיילים ימיים (8,740 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש).

חימוש ושריון

תקריב של הברבטה האחורית על סיפון אמפרס אוף אינדיה

תותח ה-12 אינץ' (305 מילימטרים) הועדף על ידי מועצת המנהלים, אך הוא עדיין היה בפיתוח, אז תותח ה-BL‏ 13.5 אינץ' (343 מ"מ)/ קליבר 32 במשקל 67 טונות ארוכות (68 טונות) נבחר לשימוש בסדרות הקודמות. ארבעת התותחים הורכבו בשתי ברבטות בצורת אגס או צריחים עגולים, אחד לפני ואחד מאחורי המבנה העילי. הברבטות היו פתוחות, ללא ברדסים או מגני תותחים, והתותחים היו חשופים במלואם. מנופי התחמושת היו בקודקוד הברבטה והתותחים נאלצו לחזור לעמדה מקדימה ומאחורה כדי להיטען מחדש. הפגזים במשקל 1,250 ליברות (570 קילוגרם) שנורו על ידי תותחים אלו יכלו לחדור 28 אינץ' (711 מילימטרים) של ברזל יצוק בטווח של 1,000 יארד (910 מטרים), תוך שימוש במטען הודף במשקל 630 ליברות (290 קילוגרם) של אבקה חומה ללא עשן (SBC). בהגבהה מרבית של +13.5°, לתותחים היה טווח של כ-11,950 יארד (10,930 מטרים) עם SBC; מאוחר יותר החליף מטען הודף של קורדיט במשקל 187 ליברות (85 קילוגרם) את ה-SBC שהרחיב את הטווח לכ-12,620 יארד (11,540 מטרים). האוניות נשאו 80 פגזים לכל תותח.

חימוש משני של עשרה תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) מהירי-ירי היו שדרוג משמעותי ביחס לששת תותחי ה-4.7 אינץ' (120 מ"מ) מהירי-ירי של סדרת טרפלגר. תותחים אלו נועדו להרוס את המבנה הלא משוריין של יריביהם והם היו מרווחים על שני סיפונים כך שפגיעה בודדת לא תשבית יותר מאחד. ארבעה מהתותחים היו ממוקמים על הסיפון הראשי והיו ניתנים לשימוש רק במזג אוויר רגוע מכיוון שהם היו כל כך קרובים לקו המים של האוניות, בעוד התותחים הנותרים היו מעליהם בסיפון העליון. יחד עם אספקת התחמושת שלהם של 200 פגזים לכל תותח, התותחים שקלו כ-500 טונות ארוכות (508 טונות) והיו אחת הסיבות לעלייה הגדולה בהדחק לעומת האוניות הקודמות. התותחים ירו פגזים במשקל 100 ליברות (45 קילוגרם) לטווח של 11,400 יארד (10,400 מטרים) בהגבהה המרבית שלהם של +20°. 16 תותחי 6-פאונד מהירי-ירי 57 מילימטרים (2.2 אינץ') מסוג לא ידוע ותריסר תותחי הוצ'קיס 3 פאונד (1.9 אינץ' (47 מ"מ)) מהירי-ירי הותאמו להגנה מפני סירות טורפדו (להוד היו רק שמונה תותחי 6 פאונד). האוניות היו חמושות גם בשבעה צינורות טורפדו בקוטר 14 אינץ' (356 מ"מ), שניים בכל צד רוחב ואחד בירכתיים מעל המים ואחד בכל צד רוחב מתחת למים.

תוכנית השריון של אוניות הסדרה הייתה דומה לזו של טרפלגר, שכן חגורת קו המים של שריון מורכב רק הגנה על האזור שבין הברבטות. חגורת השריון בעובי 14–18 אינץ' (356–457 מילימטרים) הייתה באורך 250 רגל (76.2 מטרים) וגובהה הכולל היה 8 רגל 6 אינץ' (2.6 מטרים) מתוכם 5 רגל (1.5 מטרים) מתחת למים. מחיצות רוחביות בעובי 16 אינץ' (406 מילימטרים) (מקדימה) ו-14 אינץ' (356 מ"מ) (מאחורה) יצרו את המצודה המשוריינת המרכזית. מעל החגורה היה פס שריון בעובי 4 אינץ' (102 מילימטרים), מגובה על ידי מחסני פחם עמוקים, שהסתיים על ידי מחיצות אלכסוניות בעובי 3 אינץ' (76 מילימטרים) שחיברו את שריון הצד העליון לברבטות. הלוחות של השכבה העליונה היו שריון הארווי רק ברויאל סובריין; לאחיותיה הייתה פלדת ניקל, למרות שהלוחות של הוד היו בעובי 4.375 אינץ' (111 מילימטרים).

הברבטות וצריחי התותחים היו מוגנים על ידי שריון מורכב, שעובי נע בין 16–17 אינץ' (406–432 מילימטרים) והקזמטים לתותחי הסיפון הראשי בקוטר 6 אינץ' היו עם שריון בעובי 6 אינץ'. מנופי התחמושת אל התותחים המשניים של הסיפון הראשי היו עם שריון בעובי 2 אינץ' (51 מילימטרים) ואילו אלו של תותחי הסיפון העליון היו פי שניים מזה. הסיפון המשוריין השקוע היה בעובי 3 אינץ' באמצע האונייה והצטמצם ל-2.5 אינץ' (64 מילימטרים) לקראת קצות האניה; הקצה הקדמי התעקל כלפי מטה כדי לחזק את איל הניגוח בצורת המחרשה. דפנות מגדל הניווט הקדמי היו בעובי 12–14 אינץ' (305–356 מילימטרים) וצינור התקשורת שירד עד לסיפון השריון היה בעובי 8 אינץ' (203 מילימטרים). מגדל הניווט האחורי היה מוגן על ידי לוחות בעובי 3 אינץ', וכך גם צינור התקשורת שלו. בין השנים 1902 ו-1904, מגני התותחים הדקים המגינים על תותחי הסיפון העליון בקוטר 6 אינץ' הוחלפו בכל האוניות בקזמטים משוריינים למעט הוד, שחוסר יציבותה מנע הוספת משקלים כאלה גבוהים באונייה.

שינויים

שיפולי שדרית הותקנו בשנים 1894–1895 לכל האוניות שחסרו להם. תותחי 3 פאונד בצמרות הלחימה העליונות הוסרו מכל האוניות בשנים 1899–1902 וכך גם מגני התותחים של התותחים בצמרות הלחימה התחתונות, למעט באמפרס אוף אינדיה ששמרה על שלה עד 1903–1904. צינורות הטורפדו מעל המים הוסרו מכל האוניות בשנים 1902–1905 וקזמטים משוריינים הותאמו לתותחי ה-6 אינץ' בסיפון העליון בין השנים 1902 ל-1904. ציוד בקרת אש ומדי טווח הותקנו בכל אונייה בשנים 1905–1908 וכל התותחים הקלים הוסרו מהסיפון הראשי ומצמרות הלחימה עד 1909. כל אחורי הגשר הוסרו פרט לרוונג' ב-1910. שנתיים לאחר מכן האונייה ההיא החליפה את התותחים שלה לתותחי 10 אינץ' (254 מ"מ) לבדיקה; התותחים הוסרו באוקטובר 1912.

לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה, שונתה רוונג' עבור משימות הפגזת החוף. כדי להרחיב את טווח התותחים שלה, הם שונו לתותחי ל-12 אינץ' (305 מ"מ). בשנה שלאחר מכן, הותקנו לה בליטות נגד טורפדו.

אוניות הסדרה

נתוני בנייה

שם האונייה	המספנה	הונחה	הושקה	כניסתה לשירות	עלות (כולל חימוש)
רויאל סובריין	מספנת פורטסמות'	30 בספטמבר 1889	26 בפברואר 1891	מאי 1892	913,986 ליש"ט
אמפרס אוף אינדיה	מספנת פמברוק	9 ביולי 1889	7 במאי 1891	11 בספטמבר 1893	912,162 ליש"ט
ריפאלס		1 בינואר 1890	27 בפברואר 1892	25 באפריל 1894	915,302 ליש"ט
הוד	מספנת צ'טם	12 באוגוסט 1889	30 ביולי 1891	מאי 1893	926,396 ליש"ט
ראמיליס	J&G תומסון, קליידבנק	11 באוגוסט 1890	1 במרץ 1892	17 באוקטובר 1893	980,895 ליש"ט
רזולושן	פאלמרס, ג'ארו	14 ביוני 1890	28 במאי 1892	5 בדצמבר 1893	953,817 ליש"ט
רוונג'		12 בפברואר 1891	3 בנובמבר 1892	22 במרץ 1894	954,825 ליש"ט
רויאל אוק	קאמל לירד, בירקנהד	29 במאי 1890	5 בנובמבר 1892	12 ביוני 1894	977,996 ליש"ט

היסטוריית שירות

רויאל סובריין, ריפאלס, רזולושן ואמפרס אוף אינדיה הוקצו תחילה לצי התעלה, כאשר רויאל סובריין שימשה כאוניית הדגל של הצי והאונייה האחרונה כאוניית הדגל של סגן המפקד. רוונג' ורויאל אוק הוזמנו לשייטת הנודדת בשנת 1896 כאשר המתיחות עם הקיסרות הגרמנית הייתה גבוהה בעקבות פשיטת ג'יימסון בדרום אפריקה, כשהראשונה הייתה אוניית הדגל. ראמיליס הפכה לאוניית הדגל של צי הים התיכון ואליה הצטרפה הוד. כל אוניות צי התעלה השתתפו בסקירת צי יובל היהלום של המלכה ויקטוריה ב-1897. אמפרס אוף אינדיה ורויאל סובריין הועברו לים התיכון זמן קצר לאחר הסקירה למרות שרק האונייה הראשונה הצטרפה לראמיליס והוד כחלק מהשייטת הבינלאומית, כוח רב לאומי שהתערב במרד הנוצרי היווני נגד שלטון האימפריה העות'מאנית בשנים 1897–1898. בכרתים.

החל משנת 1900 אוניות אלו שנפרסו בים התיכון, מלבד הוד, החלו לחזור הביתה ולעיתים קרובות שימשו כספינת משמר חופים או ספינת משמר לפני שהחלו בשיפוץ ארוך בשנים 1902–1903. אמפרס אוף אינדיה הייתה הראשונה מבין האחיות ששופצה והייתה האונייה היחידה מהסדרה שנכחה בסקירת צי ההכתרה של המלך אדוארד השביעי באוגוסט 1902. האונייה שימשה כאוניית הדגל של סגן מפקד צי הבית השני לאחר שיפוצה, עד שהוחלפה על ידי רויאל אוק ב-1904. רוונג' הייתה האונייה השנייה שהשלימה את השיפוץ שלה והייתה אוניית הדגל של צי הבית עד 1905. רוב האחיות הוצבו במילואים לאחר סיום שיפוצן, אם כי לרוב השתתפו בתמרוני הצי השנתיים.

רזולושן הייתה האונייה הראשונה של הסדרה שהוצבה במילואים ביוני 1904. רויאל סובריין, ראמיליס, ריפאלס, רוונג', רויאל אוק ואמפרס אוף אינדיה באו בעקבותיה ב-1905. האונייה האחרונה התנגשה בטעות בצוללת צה"מ A10 בשנה שלאחר מכן. למעט רוונג', כולם הוצאו משירות בשנים 1909–1912 ואמפרס אוף אינדיה הוטבעה כספינת מטרה ב-1913. רויאל סובריין וראמיליס נמכרו לגרוטאות באוקטובר 1913, ריפאלס קדמה להן ביולי 1911 ואחריהן רויאל אוק בינואר 1914 ורזולושן באפריל.

הוד שירתה את רוב הקריירה הפעילה שלה בצי הים התיכון, שם הלוח החופשי הנמוך שלה היה פחות חיסרון. האונייה הוכנסה לזמן קצר במילואים בשנת 1900 והפכה לספינת שמירה בשנה שלאחר מכן. היא חזרה לים התיכון בסוף 1901, אך נשארה שם רק שנה לפני שחזרה למספנת צ'טם לשיפוץ. הוד הוקצתה לצי הבית עם השלמתו באמצע 1903 ונשלחה למילואים בתחילת 1905. ארבע שנים מאוחר יותר היא הפכה לגווה בקווינסטאון, אירלנד. הוד שימשה בפיתוח של בליטות נגד טורפדו בשנים 1911–1913 והוטבעה בסוף 1914 כדי לשמש כספינת חסימה מעבר לכניסה הדרומית של נמל פורטלנד.

רוונג' הופעלה מחדש בשנת 1906 כספינת אימונים לתותחנים עד שהושבתה ב-1913. היא הוזמנה מחדש בשנה שלאחר מכן, לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה, להפגיז את חופי פלנדריה כחלק מסיירת דובר, שבמהלכה נפגעה ארבע פעמים, אך לא נפגעה קשה. הותקנו לה בליטות נגד טורפדו בתחילת 1915, האונייה הראשונה שהותקנו עליה מבחינה מבצעית. מאוחר יותר באותה שנה שונה שמה של הספינה לרידאוטבל כדי לשחרר את שמה לשימוש על ידי אוניית המערכה החדשה רוונג' והיא הפכה לספינת בסיס עד סוף השנה. היא הייתה האונייה האחרונה ששרדה מהסדרה שלה, ונמכרה לגרוטאות בנובמבר 1919.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אוניות המערכה מסדרת רויאל סובריין בוויקישיתוף