אוניות המערכה מסדרת נסאו

אוניות המערכה מסדרת נסאו
	אוניית הצי הגרמני הקיסרי "ריילנד" ב-1910
	אוניית הצי הגרמני הקיסרי "ריילנד" ב-1910
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	הצי הקיסרי הגרמני
דגל הצי
סדרה קודמת	אוניות המערכה מסדרת דויטשלנד
סדרה עוקבת	אוניות המערכה מסדרת הלגולנד
אוניות בסדרה	"נסאו", "וסטפאלן", "ריינלנד", "פוזן"
ציוני דרך עיקריים
מספנה	AG Vulcan Stettin
תחילת הבנייה	1907
הושקה	1908
תקופת הפעילות	1909–1919 (כ־10 שנים)
אחריתה	נגרטו
מידות
הֶדְחֶק	18,873 טון (סטנדרט), 21,000 טון (בתפוסה מלאה)
אורך	146.1 מטר
רוחב	26.9 מטר
שוקע	8.76 מטר
נתונים טכניים
מהירות	20.2 קשרים
גודל הצוות	1,108 קצינים ומלחים
טווח שיוט	15,400 ק"מ במהירות 12 קשר
הנעה	12 דוודים המזינים 3 מנועי קיטור תלת-דרגתיים בהספק 22,000 כוחות סוס
צורת הנעה	3 מדחפים
כמות הדלק	2,700 טון פחם, 160 טון דלק
אמצעי לחימה
שריון	חגורת שריון 300 מ"מ ; צריחי תותחים 280 מ"מ ; מגדל הניווט 400 מ"מ ; ברבטות 160 מ"מ ; מחיצות טורפדו 30 מ"מ
חימוש	12 תותחים בקוטר 11 אינץ' (280 מ"מ) ; 12 תותחים בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) ; 16 תותחים 3.5 אינץ' (88 מ"מ) ; 6 צינורות טורפדו 17.7 אינץ' (450 מ"מ)

אוניות המערכה מסדרת נסאו היו קבוצה של ארבע אוניות מערכה דרדנוט שנבנו עבור הצי הקיסרי הגרמני בתחילת שנות ה-1900. הסדרה כללה את נסאו, האונייה המובילה, ריינלנד, פוזן ווסטפאלן. כל ארבע האוניות הונחו באמצע 1907, והושלמו עד סוף 1910. למרות שבדרך כלל הן נתפסו ככאלה שנבנו כתגובה לאה"מ דרדנוט הבריטית, עיצובם מתחקה אחר מקורו ל-1903; הם היו למעשה תגובה לקודמותיה של דרדנוט מסדרת לורד נלסון. סדרת נסאו כללה סוללה ראשית של 12 תותחי 28 ס"מ (11 אינץ') בשישה צריחים עם תותחים בסידור משושה יוצא דופן. שלא כמו דרדנוטים רבים אחרים, אוניות הסדרה שמרו על מנועי קיטור תלת-דרגתיים במקום טורבינות קיטור חזקות יותר.

לאחר הכניסה לשירות, אוניות הסדרה שימשו כפלגה II, שייטת אוניות המערכה I של צי הים הפתוח במשך כל הקריירה שלהן. מ-1910 עד 1914, הספינות השתתפו בשגרת השלום הרגילה של הצי הגרמני, כולל תרגילי שייטות שונים, הפלגות אימונים ותמרוני צי מדי אוגוסט-ספטמבר. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ביולי 1914, הספינות השתתפו בפעולות צי רבות שנועדו לבודד ולהשמיד אלמנטים בודדים של הצי הגדול הבריטי המעולה מבחינה מספרית. אלה כללו לעיתים קרובות הפלגה כתמיכה מרוחקת לסיירות המערכה של קבוצת הסיור I בזמן שהם פשטו על ערי החוף הבריטיות. פעולות אלו הגיעו לשיאן בקרב יוטלנד ב-31 במאי - 1 ביוני 1916, שם סייעו הספינות להטביע את הסיירת המשוריינת אה"מ בלאק פרינס.

הספינות פעלו גם בים הבלטי נגד האימפריה הרוסית במהלך המלחמה; נסאו ופוזן לחמו באוניית המערכה הרוסית פרה-דרדנוט סלאווה במהלך קרב מפרץ ריגה ב-1915. ריינלנד ווסטפאלן נשלחו לפינלנד כדי לתמוך בכוחות הפיניים הלבנים במלחמת האזרחים הפינית, למרות שריינלנד עלתה על שרטון וניזוק קשות. לאחר תבוסתה של גרמניה, כל ארבע האוניות נמסרו כשלל מלחמה למדינות ההסכמה המנצחות ונגרטו בתחילת שנות ה-20.

תכנון

תכנונים ראשוניים

למרות שמקובל לצטט כי סדרת נסאו נבנתה בתגובה לאה"מ דרדנוט, ההחלטה לאמץ סוללה ראשית בעלת תותחים גדולים קדמה לבניית כלי השיט הבריטי. עבודת תכנון על מה שיהפוך בסופו של דבר לסדרת נסאו התחילה ב-1903, כשהעבודה הייתה אמורה להתחיל ב-1906. הקייזר וילהלם השני טען שהצי צריך לבנות סיירות משוריינות גדולות כסוג אוניית ראשה יחידה. בדצמבר 1903, וילהלם השני הציע ספינה חדשה, בהדחק של כ 13,300 טונה מטרית (13,100 טונות ארוכות), ולהיות חמושה בארבעה תותחי 28 ס"מ (11 אינץ') ושמונה תותחי 21 ס"מ (8.3 אינץ'). המהירות הייתה אמורה להיות 18 קשר (33 קמ"ש; 21 מייל לשעה). הוא ביקש ממשרד הבינוי להגיש הצעות על סמך רעיונותיו; עד ינואר 1904, שלושה תכנונים כאלה הוכנו: "5A", "5B" ו-"6". השניים הראשונים כללו שמונה תותחי 21 ס"מ, בארבעה צריחים עם תותח יחיד ובארבעה קזמטים עבור "5A" ובארבעה צריחים עם תותחים ב"5B". העיצוב "6" נשא עשרה מהתותחים בארבעה קזמטים והשישה הנותרים בסוללה מרכזית. למרות שהפיקוד הימי הרגיש ש"5B" מציע את קשתות הירי הטובות ביותר, הם העבירו את עיצוב ה"6" לבחינה נוספת. הערכה של התכנון הובילה למסקנה שהוא לא הציע שיפור משמעותי לעומת סדרת דויטשלנד.

הקייזר התערב שוב בפברואר עם בקשה לאוניות בהדחק של 14,000 t (13,779 טון ארוך) עם סוללות משניות של עשרה תותחי 21 ס"מ או 24 ס"מ (9.4 אינץ'); מחלקת הבנייה והמספנה הקיסרית (גר') בקיל הגישה הצעות. הראשונה, "6B-D", הייתה גרסה של העיצוב הקודם של "6", בעוד שניים אחרים, "10A" ו-"10B" כללו את התותחים הגדולים יותר; ההגשות מקיל לא שרדו ופרטיהן אינם ידועים. וילהלם קטע את עבודת התכנון הזו בכך שהציע שיש להגביר את המהירות באופן משמעותי במחיר של הפחתת הסוללה הראשית לתותחי 24 ס"מ, שהביאו למחקרי תכנון נוספים שהסתיימו עד אפריל. כל אלה נחשבו בלתי מקובלים ועבודות תכנון נוספות בוצעו במסגרת משרד הצי הקיסרי (גר'). הפקידים שם הבחינו כי יש להגביל את הסוללה המשנית לתותחי 21 ס"מ, מאחר שהמשקל המוגבר של תותחי ה-24 ס"מ הגביל את מספר התותחים. זה הביא ל"פרויקט I", חמוש ב-12 מהתותחים, "פרויקט II", חמוש ב-16 מהתותחים, ו"פרויקט III", שנשא שמונה תותחי 24 ס"מ. כל שלוש הגרסאות שמרו על סוללה ראשית של תותחי 28 ס"מ.

במהלך הדיונים בסוף אפריל, "פרויקט I" התגלה כעיצוב המועדף מכיוון שהוא יהיה זול יותר מ-"II" (מה שידרוש גם את הרחבת תעלת הקייזר וילהלם). העיצוב שוכלל לשתי גרסאות, "IA" ו-"IB", כשהראשונה משתמשת בקזמטים והשנייה משתמשת בצריחים בודדים. וילהלם אישר את "IA" במאי, למרות שסידור התותחים המשניים התברר כנתון במחלוקת, ובדצמבר הוגשה גרסה נוספת, "7D", שהעבירה שמונה מהתותחים לצריחים תאומים ואימצה מערכת הגנה תת-מימית משופרת, אשר הקייזר אישר ב-7 בינואר 1904. תוכניות אלו שובשו מיד כאשר נודע לגרמנים על המאפיינים של סדרת לורד נלסון, אשר נשאו סוללה משנית של עשרה תותחי 9.2 אינץ' (230 מ"מ), והערכות לגבי הסדרה הבאה של אוניות מערכה, שהיו אמורות לשאת חימוש חזק עוד יותר. המשמעות היא ש-"7D" לא יספיק להתמודד עם הדור הבא של ספינות קרב בריטיות, וצוות התכנון יצטרך להתחיל מחדש.

הצעות לרק תותחים גדולים

גרסאות עם שישה צריחים עם זוג תותחי 21 ס"מ, יחד עם אוניות המערכה הגרמניות הראשונות עם תותחים גדולים; אלה כללו סוללה של שמונה תותחי 28 ס"מ, ארבעה בצריחים תאומים סטנדרטיים והשאר בצריחים עם תותח יחיד. וילהלם אישר את גרסת התותחים הגדולים ב-18 במרץ 1905, ולאחר מכן בוצע חידוד עיצובי נוסף, שכלל הגדלת רוחב האונייה, ארגון מחדש של הסוללה המשנית של שמונה תותחי 17 ס"מ (6.7 אינץ'), וצריחים משופרים עבור תותחי הסוללה הראשיים. הקייזר ניסה שוב להתערב בתהליך התכנון לאחר שנודע לו על אוניות המערכה מסדרת רגינה אלנה, שהיו מסוגלות להגיע למהירות של 22 קשרים (41 קמ"ש); הוא לחץ על הצי לבנות כלי שיט דומה, באותם קווים כמו הסוג שהציע ב-1903. אדמירל אלפרד פון טירפיץ ציין כי מיזוג קטגוריות אוניות המערכה והסיירות המשוריינות לא יתאפשר על פי חוק הצי משנת 1900, וכי משרד הבנייה היה עסוק מדי בפרויקטים אחרים מכדי לקחת על עצמו עוד אחד.

בתקופה זו פעל טירפיץ להבטחת חקיקתו של חוק הצי הבא; הוא ביקש במקור שש אוניות מערכה חדשות ושש סיירות משוריינות, יחד עם מספר ספינות קטנות יותר שונות. כשתכנוני אוניות ראשה המשיכו לגדול בגודלם ובעוצמתם, העלות שלהם עלתה מעלה. התנגדות להגדלות התקציב של הרייכסטאג אילץ את טירפיץ לצמצם את בקשתו לשש סיירות משוריינות - שאחת מהן הייתה אמורה להיות מוצבת בעתודה - ו-48 ספינות טורפדו, תוך שהוא מסיר לחלוטין את בקשתו לאוניות מערכה חדשות; ההצעה המופחתת התקבלה בהצבעה ב-19 במאי 1906 כתיקון הראשון לחוק הצי. שבוע לאחר העברת התיקון, הוקצו לצי כספים עבור שתי אוניות מערכה בדחי של 18,000 טון וסיירת משוריינת בדחי של 15,000 טון. כמו כן סופקו כספים להרחבת תעלת קייזר וילהלם ולהגדלת מתקני המזח כדי להכיל את הספינות הגדולות יותר.

צוות התכנון המשיך לשכלל את הספינה החדשה, ועד ספטמבר 1905 הוצעו כמה גרסאות, כולל "F", שהחליפה את ארבעת הצריחים בעלי התותח היחיד במספר שווה של צריחים עם זוג תותחים. גם תותחי ה-17 ס"מ הוחלפו ב-12 תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') על בסיס שהם הציעו קצב אש גבוה בהרבה. מערכת הגנה תת-ימית משופרת אומצה גם כן, וכתוצאה מכך העיצוב נסגר כ"G", שאושר ב-4 באוקטובר. סידורים פנימיים של מחסני התחמושת וחדרי הדוודים הביאו ל-"G2", בעוד שניסיון להעביר את כל צריחי התותחים לצד הרוחב הוצג כ-"G3", אך זה התברר כלא ישים. "G2" נבחר להמשך עידון, והפך ל"G7" ולאחר מכן ל-"G7b", שהקייזר אישר ב-3 במרץ 1906. הסידור הראשוני עם שלוש ארובות שונה לשתיים בלבד, וחרטום חדש שולב, שהבטיחה את אישור הקייזר ב-14 באפריל בתור "G7d". בניית כלי השיט הראשון אושרה ב-31 במאי; חבר נוסף נוסף זמן קצר לאחר מכן, עם שניים נוספים שהוסמכו לתוכנית הבנייה של 1907.

מפרטים

מאפיינים כלליים

האוניות היו באורך 146.1 מטרים (479 רגל 4 אינץ'), רוחב 26.9 מטרים (88 רגל 3 אינץ'), והיה להן שוקע של 8.9 מטרים (29 רגל 2 אינץ'). לאניות היה יחס אורך לרוחב של 5.45, שהיה "עיקש" במקצת בהשוואה לעיצובים מאותה תקופה. במידה מסוימת, הרוחב הגדול מהרגיל נבע מארבעת צריחי הכנפיים, שהצריכו גוף רחב יותר. הדחק האוניות היה 18,873 טונה מטרית (18,575 טונות ארוכות) עם בתפוסה סטנדרטית, ו-20,535 טונה מטרית (20,211 טונות ארוכות) במעמס מלא. לאניות היו תשעה עשר תאים אטומים למים, למעט נסאו, שהיו בה רק שש עשרה. לכל ארבע האוניות הייתה תחתית כפולה עבור שמונים ושמונה אחוזים מהשדרית. ההיגוי נשלט על ידי זוג הגאים שהותקנו זה לצד זה. הספינות נשאו מספר סירות, כולל סירת כלונסאות, שלוש דוברות של אדמירל, שני שיגורים, שני חותכים ושתי סירות. הצוותים הסטנדרטיים של הספינות מנו 40 קצינים ו-968 מלחים; בזמן ששירתו כספינות דגל של השייטת, הן תוגברו ב-13 קצינים ו-66 מלחים, וכספינות דגל של הפלגה, הן תוגברו עם 2 קצינים ו-23 מלחים.

כפי שתוכנן, האוניות לא התמודדו טוב במיוחד, אפילו בים שקט, ותנועתן הייתה נוקשה למדי. הספינות חוו סבסוב קשה עקב משקלם של צריחי הכנפיים. צריחי הכנפיים הכבדים גרמו לאוניות להיות בעלות גובה מטאצנטרי גדול, מה שאמור היה להפוך אותן למשטחי תותחים יציבים מאוד, אך תקופת הגלגול שלהן התבררה כתואמת לזו של גלי הים הצפוני הממוצעת. מאוחר יותר נוספו שדרית הגלגול, מה שעזר להפחית את בעיית הגלגול. למרות הנטייה להתגלגל, אוניות הסדרה היו ניתנות לתמרון והיה להן רדיוס סיבוב קטן. הם ספגו אובדן מהירות קל בים סוער, אך עד 70 אחוז בהגה קשה. שדרית הגלגול שהותאמו כדי לשפר את הטיפול גרמו לחלק מאובדן המהירות בהגה קשה.

הנעה

הצי הקיסרי הגרמני אימץ את מנועי הטורבינה המתקדמים של פארסונס ששימשו את הדרדנוטים הבריטיות, בעיקר בשל ההתנגדות של טירפיץ ושל מחלקת הבנייה של הצי. ב-1905 הצהיר האחרון כי "השימוש בטורבינות בספינות מלחמה כבדות אינו מומלץ". החלטה זו התבססה אך ורק על עלות: באותה עת, פארסונס החזיקה במונופול על טורבינות קיטור ודרשה עמלת תמלוגים של מיליון מארק עבור כל מנוע טורבינה שיוצר. חברות גרמניות לא היו מוכנות להתחיל בייצור של טורבינות בקנה מידה גדול עד 1910.

לפיכך, סדרת נסאו שמרה על שלושה מנועי קיטור אנכיים תלת-דרגתיים ו-3 צילינדרים, כל אחד בחדר המכונות שלו, כאשר כל אחד מהם מניע מדחף בעל 3 להבים בקוטר 5 מ' (16 רגל). קיטור למנועים סופק על ידי שנים-עשר דוודי צינור מים שולץ-ת'ורניקרופט שחולקו לשלושה חדרי דוודים. צריחי הכנפיים ומחסני התחמושת שלהם חילקו עוד יותר את המכונות לשלוש קבוצות מופרדות, ובכך הגדילו את יכולת ההישרדות. הדוודים הועברו לזוג ארובות. מערכת ההנעה דורגה ב-22,000 כוחות סוס למהירות מרבית של 19 קשרים (35 קמ"ש), למרות שבשירות, כל ארבע האוניות חרגו מהנתונים הללו בפער גדול. תפוקת הכוח נעה בין 26,244–28,117 כוחות סוס, עם מהירויות מרבית של 20–20.2 קשרים (37–37.4 קמ"ש). לשם השוואה, טורבינות הקיטור של דרדנוט סיפקו מהירות מדורגת של 21 קשרים (39 קמ"ש). הספק החשמל סופק על ידי שמונה גנרטורים טורבו, שהפיקו 1,280 קילוואט (1,720 כוחות סוס) ב-225 וולט.

לאוניות הייתה קיבולת רגילה של 950 טון של פחם, אם כי במעמס מלא הם יכלו לשאת עד 2,700 טון. במהירות שיוט של 10 קשרים (19 קמ"ש), הספינות יכלו להפליג לאורך 9,400 מיילים ימיים (17,400 ק"מ); הגדלת המהירות ל-12 קשרים (22 קמ"ש) הפחיתו את הטווח שלהם ל 8,300 מיילים ימיים (15,400 ק"מ), ובמהירות של 16 קשרים (30 קמ"ש) רדיוס הפעולה שלהם ירד משמעותית, ל-4,700 מיילים ימיים (8,700 ק"מ). תוך כדי הפלגה במהירות 19 קשרים (35 קמ"ש), הספינות יכלו להפליג לטווח של 2,800 מיילים ימיים (5,200 ק"מ). בשנת 1915 הותקנו הדוודים מבוססי נפט כהשלמה, יחד עם אחסון ל-160 טון של מזוט; זה אפשר לרסס נפט על הפחם כדי לשפר את קצב הבעירה.

חימוש

תרשים של סדרת נסאו, מראה את סידור הסוללה הראשית

המנועים התלת-דרגתיים האנכיים תפסו מקום רב שאחרת היה יכול לשמש למחסני תחמושת. ללא קיבולת מחסנים מספקת כדי לתמוך בצריחי ירי על קו מרכז האונייה, המתכננים נאלצו לפזר שישה צריחים דו-תותחים בתצורת משושה יוצאת דופן. שני צריחים תאומים הורכבו מלפנים ומאחור (אחד בכל קצה), ושניים הורכבו על כל צד של הספינה. בירי ישירות קדימה ואחורה, האוניות יכלו לירות משישה תותחים ובירי לרוחב הספינה היה ניתן לירות משמונה תותחים; זו הייתה אותה יכולת תאורטית כמו דרדנוט, אבל האוניות מסדרת נסאו דרשו שני תותחים נוספים כדי להשיג זאת. המעצבים הגרמנים סברו שהסדר זה סיפק עתודה שימושית של תותחים כבדים שהיו מוגנים מאש האויב. בעוד שההסדר היה נפוץ יחסית עם ספינות קרב סמי-דרדנוט, הצי הנוסף היחיד שאימץ אותו בדרדנוטים שלהם היו היפנים עם בסדרת קוואצ'י.

כל ספינה נשאה 12 תותחי 28 ס"מ (11 אינץ') SK L/45. צריחי הכנפיים היו תושבות Drh LC/1906, וכך גם הצריחים בקו האמצע בשתי האוניות הראשונות של הכיתה, נסאו ווסטפאלן. פוזן וריינלנד נשאו את תותחי קו האמצע שלהם בצריחי Drh LC/1907, בעלי תא מטען ארוך יותר מהתכנון של LC/1906. צריחי Drh LC/1906 ותותחי 28 ס"מ SK/L45 תוכננו במיוחד עבור הדרדנוטים הגרמניות החדשות בשנת 1907. שתי התוספות אפשרו הגבהה עד 20 מעלות, אבל תושבות LC/1907 יכלו להנמיך שתי מעלות נוספות, עד -8. מחסני המטענים ההודפים העיקריים של הסוללה הוצבו מעל חדרי פגזים, למעט צריחי קו האמצע של נסאו ווסטפאלן. תותחים אלו ירו פגזים במשקל 666 פאונד, עם מטען הודף קדמי במשקל 24 ק"ג (52.9 פאונד) בשקיות משי ומטען ראשי במארז פליז במשקל 75 ק"ג (165.3 פאונד). התותחים ירו את הפגזים במהירות לוע של 855 מטר לשנייה (2,810 רגל לשנייה) והיה להם טווח מקסימלי של 20,500 מ' (67,300 רגל).

החימוש המשני של הספינות כלל 12 תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') SK L/45, שהותקנו בנפרד בקזמטים. שישה מהם הוצבו משני צדי הספינה בגובה הסיפון הראשי משני צדדי הרוחב. תותחים אלו ירו פגזים חודרי שריון בקצב של 4 עד 5 לדקה. התותחים יכלו להנמיך ל-7 מעלות ולהגביה ל-20 מעלות, לטווח מקסימלי של 13,500 מטרים (14,800 יארד). הפגזים שקלו 51 קילוגרם (112 ליברות) ונורו במהירות לוע של 735 מטר לשנייה (2,410 רגל לשנייה). התותחים הוגבהו וסובבו ידנית.

להגנה מטווח קרוב נגד סירות טורפדו, הספינות נשאו גם 16 תותחי 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/45, גם בקזמטים. ארבעה מהם היו בספונסונים לפני הסוללה הראשית, שניים משני הצדדים. ארבעה נוספים היו במבנה העילי הקדמי, וארבעה האחרים היו בספונסונים בירכתיים. תותחים אלו ירו קליעים במשקל 22 ק"ג לטווח 2,133 רגל לשנייה (650 מטר לשנייה), וניתן לסובב אותם עד 25 מעלות לטווח מקסימלי של 10,500 יארד (9,600 מ'). לאחר 1915, שני תותחי 8.8 ס"מ הוסרו והוחלפו בשני תותחי נ"מ 8.8 ס"מ, ובין השנים 1916 ו-1917, 12 תותחי ה-8.8 ס"מ הנותרים בקזמטים הוסרו. תותחי נ"מ אלו ירו קליעים מעט קלים יותר במשקל 21.2 פאונד, ב-2,510 רגל/שנייה (765 מטר/שנייה). ניתן להגביה אותם ל-45 מעלות והם יכלו לפגוע במטרות בטווח של 12,900 יארד (11,800 מ') משם.

אוניות הסדרה היו חמושות גם בשש צינורות טורפדו 45 ס"מ (17.7 אינץ') שקועים. צינור אחד הורכב בחרטום, אחר בירכתיים, ושניים בכל צד רחב, בשני קצוות מחיצת הטורפדו. אלה סופקו עם טורפדו C/06D; היה להם טווח של 6,300 מ' (20,700 רגל) עם מהירות של 26.5 קשרים (49.1 קמ"ש), והם נשאו ראש נפץ במשקל 122.6 ק"ג (270 פאונד). ניתן היה לסובב את צינור החרטום שלושים מעלות לשני הצדדים ואת צינורות הרוחב ניתן היה לכוון שלושים מעלות קדימה ושישים מעלות אחורה.

שריון

אוניות הסדרה היו מוגנות בשריון פלדה מוצק של קרופ. פריסת השריון הבסיסית חילקה את הספינות לשלושה חלקים: החרטום, הירכתיים והמצודה המרכזית, כשהאחרון משתרע מקדמת האונייה לאחורי הסוללה הראשית. המצודה הייתה מורכבת מהחלק העיקרי של שריון החגורה, המחובר בשני קצותיו על ידי מחיצות משוריינות רוחביות, ונתמך על ידי שריון סיפון מעוקל בגובה אמצע הסיפון. הוא הגן על האזורים החיוניים באוניות, כולל חללי מכונות ההנעה ומחסני התחמושת שלהן. משני קצות המצודה, עובי החגורה הצטמצם במידה ניכרת והסיפון הורד לגובה קו המים קדימה, אם כי מאחור הוא נשאר בגובה אמצע הסיפון. הצורך בהגנה תת-מימית משופרת הוכח במהלך מלחמת רוסיה-יפן בשנים 1904–1905, שבמהלכה נפגעו מספר אוניות מערכה משני הצדדים קשות או הוטבעו על ידי מוקשים ימיים וטרפדות; חשיבות רבה הייתה גם הנזק החמור לאוניית המערכה SMS קייזר פרידריך השלישי בשנת 1901 לאחר שפגעה בסלע לא ידוע.

החלק העיקרי של שריון החגורה היה בעובי 29 ס"מ (11.5 אינץ') לגובה של 1.2 מ' (4 רגל), גדל ל 30 ס"מ (11.8 אינץ') לצד חדרי המכונות, אם כי הצטמצם ל-17 ס"מ (6.7 אינץ') בקצה התחתון, שהיה 1.60 מ' (5.25 רגל) מתחת לקו המים. הוא גם הצטמצם בקצה העליון ל-16 ס"מ (6.3 אינץ') ברמת הסיפון העליון. לכיוון החרטום, הוא הצטמצם ל-14 ס"מ (5.5 אינץ') ואז ל-10 ס"מ (4 אינץ'). מאחורי המצודה הצטמצמה החגורה ל 13 ס"מ (5 אינץ') עד 9 ס"מ (3.5 אינץ') לפני שהסתיים במחיצה רוחבית אחרת שגם היא הייתה בעובי 9 ס"מ. מאחורי החגורה הראשית הייתה מחיצת טורפדו בעובי 3 סנטימטרים (1.2 אינץ'); היה קושי מסוים בהרכבת מחיצת הטורפדו, בשל ארבעת צריחי הכנפיים והברבטים שלהם, שתפסו מקום ניכר קרוב לקצה גוף הספינה. סוללת הקזמט, הממוקמת ישירות מעל החלק המרכזי של החגורה, הייתה מוגנת על ידי לוח שריון בעובי 16 ס"מ. חלק זה של שריון הצד היה גם מכוסה משני קצותיו על ידי מחיצה שהייתה בעובי 2 ס"מ (0.8 אינץ').

סיפון השריון הראשי של הספינות היה בעובי 3.8 ס"מ (1.5 אינץ') במצודה המרכזית, ודפנות הסיפון היו משופעות כלפי מטה כדי להתחבר לקצה התחתון של החגורה. החלק המשופע גדל בעוביו ל 5.8 ס"מ (2.3 אינץ'), והתא שנוצר שימש כבונקר פחם, שיספק הגנה נוספת לחלק הפנימי של הספינות כאשר הבונקרים היו מלאים. תאים משני צידי מחיצת הטורפדו, שהיו ממוקמים לאחור כ 4 מ' (13 רגל), שימשו באופן דומה לאחסון פחם. בקטעי החרטום והירכתיים עובו הסיפון ל-5.6 ס"מ (2.2 אינץ'); הוא הוגדל עוד יותר ל 8.1 ס"מ (3.2 פנימה) מעל תא ההיגוי. סיפון החזוי היה 2.5 – 3.0 ס"מ (1 – 1.2 אינץ') מעל הסוללה המשנית ו-2 עד 3 ס"מ מעל מחיצת הטורפדו.

למגדל הניווט הקדמי היה גג בעובי 8 סנטימטרים (3.1 אינץ'); הצדדים היו בעובי 30 ס"מ. בראש מגדל הניווט היה מגדל הפיקוח הקטן יותר של התותחנים, שהיה לו פנים מעוקל בעובי 40 ס"מ (15.7 אינץ'). מגדל הנייוט האחורי היה פחות מוגן, עם גג בעובי 5 סנטימטרים (2 אינץ') וצדדים בעובי 20 ס"מ (7.9 אינץ'). בצריחי הסוללה הראשיים היו מגני תותחים בחזית בעובי 28 ס"מ, בצדדים לוחות בעובי 22 ס"מ (8.7 אינץ'), ולוחות אחוריים בעובי 26 ס"מ (10.25 אינץ') כדי לאזן את הצריחים. הגגות שלהם היו מורכבים משני חלקים: חלק קדמי משופע שהיה בעובי 9 ס"מ וחלק אחורי שטוח שהיה בעובי 6.1 ס"מ (2.4 אינץ'). הסוללה המשנית בקזמטים הייתה מוגנת על ידי החגורה העליונה והיו לה מגני תותחים בעובי 8 ס"מ; כל תותח חולק במסך רוחבי בעובי 2 ס"מ למניעת כניסת רסיסי פגז שעלולים לפגוע בתותח אחד לקזמט הסמוך. על האוניות הותקנו גם רשתות נגד טורפדו, אך אלו הוסרו לאחר 1916.

בנייה

נתוני בנייה
שם האונייה	המספנה	הונחה	הושקה	נכנסה לשירות
נסאו	Kaiserliche Werft, וילהלמסהאפן	22 ביולי 1907	7 במרץ 1908	1 באוקטובר 1909
וסטפאלן	AG Weser, ברמן	12 באוגוסט 1907	1 ביולי 1908	16 בנובמבר 1909
ריינלנד	AG Vulcan, שטטין	1 ביוני 1907	26 בספטמבר 1908	30 באפריל 1910
פוזן	Germaniawerft, קיל	11 ביוני 1907	12 בדצמבר 1908	31 במאי 1910

היסטוריית שירות

שירות לפני המלחמה

לאחר שנכנסו לשירות בתחילת 1910, נסאו ווסטפאלן הצטרפו לשייטת אוניות המערכה הראשונה, כשהאחרונה שימשה כספינת הדגל. מאוחר יותר באותה שנה, הצטרפו אליהם פוזן וריינלנד כאשר הם נכנסו לשירות. במהלך ארבע השנים הבאות, הספינות לקחו חלק בשגרה של תמרוני שייטות וצי, אימוני ירי והפלגות אימונים. כל שנה בדרך כלל הגיעה לשיאה בשייט אימונים בקיץ ביולי, לעיתים קרובות למים הנורווגיים, ואחריו תמרוני הצי השנתיים שנערכו בסוף אוגוסט ותחילת ספטמבר. החריג היחיד לכך היה 1912, כאשר שייט האימונים בקיץ נותר בים הבלטי בגלל המתיחות המוגברת עם בריטניה וצרפת כתוצאה ממשבר אגאדיר. האוניות היו בנורווגיה במהלך משבר יולי בשנת 1914 ונזכרו בחיפזון כדי להתחיל בהתגייסות למלחמה כשהתברר שלא נמנע שיפרוץ סכסוך בין אוסטריה-הונגריה לסרביה.

מלחמת העולם הראשונה

לאחר תחילת המלחמה, יצא הצי הגרמני למסע פשיטות על החוף הבריטי שנועד למשוך חלקים מהצי הגדול הבריטי או לאלץ את הבריטים לפזר את כוחותיהם כדי לעצור את הפשיטות. צי הים הפתוח יוכל אז לרכז ספינות משלו כדי להשמיד אלמנטים מבודדים, ובכך להפחית את העליונות המספרית של הצי הבריטי. הראשונה שבהן הייתה הפשיטה על ירמות' ב-2–3 בנובמבר 1914, שבוצעה על ידי סיירות המערכה של קבוצת הסיור הראשונה בפיקודו של קונטר-אדמירל פרנץ פון היפר בזמן שאוניות המערכה סיפקו תמיכה מרחוק. המבצע לא הצליח לאתר כוחות בריטיים משמעותיים. אחריה הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי ב-15–16 בדצמבר. במהלך הלילה נתקל מסך המשחתות של הצי בספינות מלחמה בריטיות - שייטת של שש אוניות מערכה ומלוותיהן - אך המפקד הגרמני, ויצה-אדמירל פרידריך פון אינגנול האמין שהוא מתעמת עם כל הצי הגדול והתנתק. אוניות סדרת נסאו ושאר הצי יצאו לדרך כדי להקל על סיירות המערכה לאחר שנקלעו למארב בקרב שרטון דוגר ב-24 בינואר 1915, אך הם הגיעו מאוחר מכדי להתערב. הצי ביצע מספר סריקות לים הצפוני כדי לנסות לאתר סיורים בריטיים בחודשים מרץ, אפריל ומאי, אך לא נתקל בהם.

באוגוסט נותקו מהצי שייטת אוניות המערכה I ושלוש סיירות מערכה כדי לתגבר זמנית את הצי הגרמני בים הבלטי. הגרמנים תכננו לנקות את מפרץ ריגה כדי להקל על כיבוש העיר על ידי צבא הקיסרות הגרמנית. הצי הבלטי הרוסי הציב במפרץ את אוניית המערכה פרה-דרדנוט סלאווה ומספר סירות תותחים ומשחתות, שהכניסות אליו היו מוגנות בשורה של שדות מוקשים. הניסיון הראשון במהלך קרב מפרץ ריגה לפרוץ את שדות המוקשים ולהיכנס למפרץ ב-8 באוגוסט היה מכיוון שלקח זמן רב מדי לפנות את שדות המוקשים הרוסיים כדי לאפשר לשולת המוקשים דויטשלנד להטיל שדה מוקשים משלה. הם ערכו ניסיון נוסף החל ב-16 באוגוסט, בראשות נסאו ופוזן, יחד עם ארבע סיירות קלות ושלושים ואחת סירות טורפדו. שולה מוקשים ומשחתת הוטבעו באותו יום, ולמחרת נסאו ופוזן היו מעורבות בדו-קרב ארטילרי עם סלאבה, ואילצו אותה לסגת לאחר שקלעו בה שלוש פגיעות. שולות המוקשים הנותרים פינו נתיב לתוך המפרץ, אך דיווחים על צוללות מדינות ההסכמה גרמו לנסיגה גרמנית. לאחר מכן חזרו הספינות לצי הים הפתוח בים הצפוני.

לאחר שחזרה לים הצפוני, השייטת ערכה גיחה נוספת בתקווה לתפוס שייטת בריטית באוקטובר, עם פעולות נוספות שהחלו במרץ 1916, כעת בניהולו של ריינהרד שר. פעולות אלו כללו את הפגזת ירמות' ולואוסטופט באפריל. לא ידוע לגרמנים, הבריטים היו מודעים לכוונותיהם בטרם יצאו לפשיטות אלו; הסיירת הקלה הגרמנית מגדבורג עלתה על שרטון באוגוסט 1914, וכוחות רוסים הצילו ספרי קוד גרמניים מהשרידים והעבירו עותק לבעלת בריתם הבריטית. עם היכולת לפענח אותות אלחוטיים גרמניים, הם יכלו לשלוח כוחות לתקוף את צי הים הפתוח בתנאים נוחים לעצמם, כפי שעשו בקרב שרטון דוגר. זה הוביל לקרב יוטלנד ב-31 במאי, כאשר הבריטים ביקשו לתפוס את הצי הגרמני הרחק מספיק מהנמל כדי שניתן יהיה לנתק אותה ולהשמידה.

קרב יוטלנד

הצי הגרמני התייצב בשעות המוקדמות של 31 במאי, בכוונה לערוך מפגן כוח עם סיירות המערכה של היפר כדי למשוך את עמיתיו הבריטים לצי סיירות המערכה. הבריטים, מודעים לתוכניותיו של שר, כבר היו בים, לאחר שעזבו את בסיסם בסקפה פלו בסוף 30 במאי. ארבעת אוניות המערכה מסדרת נסאו ושאר שייטת אוניות המערכה הראשונה היוו את מרכז מערך הקרב הגרמני, מאחורי שייטת אוניות המערכה השלישית בפיקודו של קונטר-אדמירל פאול בהנקה ולפני אוניות המערכה הפרה-דרדנוט הישנות של שייטת אוניות המערכה השנייה בפיקודו של קונטר-אדמירל פרנץ מאובה. פוזן שימשה כאוניית הדגל של פלגה 2 תחת קומודורה ולטר אנגלהרדט. השלב הראשוני של הפעולה, שהחל בשעה 16:00 ב-31 במאי, כלל קרב דינמי בין שייטות סיירות המערכה היריבות כאשר היפר פיתה את המפקד הבריטי, תת אדמירל דייוויד ביטי, דרומה לעבר הצי של שר. לאחר שהבחין בצי הגרמני, ביטי פנה צפונה, והוביל את הגרמנים לעבר הצי הגדול המתקרב תחת אדמירל ג'ון ג'ליקו.

כשהציים התכנסו קרוב לשעה 18:00, אוניות המערכה הגרמניות, כולל האוניות מסדרת נסאו, ירו בסיירות ומשחתות קלות בריטיות, כאשר פוזן תרמה להשמדת המשחתת נסטור. עד השעה 18:30 הגיע הצי הגדול למקום, ונפרס לעמדה שתחצה את ה"T" של שר מצפון-מזרח. כדי לחלץ את הצי שלו מהעמדה המעורערת הזו, הורה שר על פנייה של 16 נקודות לכיוון דרום-מערב. בשעה 18:55, החליט שר לבצע פנייה נוספת של 16 נקודות כדי לפתוח בהתקפה על הצי הבריטי אך נאלץ במהירות להתנתק ולסגת. לאחר מכן תמרנו הגרמנים להתנתק מהצי הגדול ולחזור לנמל; עם רדת החשיכה, צי הים הפתוח ניסה לחלוף מאחורי הצי הגדול כשהאחרון הפליג דרומה, לפני שפנו דרומה בעצמם כדי להגיע לווילהלמסהאפן. בסביבות השעה 21:20, תצפית על סיפון פוזן הבחינה בקבוצה של סיירות מערכה בריטיות והיא פתחה באש, קלעה פגיעה בפרינסס רויאל והחטיאה את אינדומיטבל, למרות שאחיותיה לא הצליחו לזהות מטרות ונצרו את האש שלהן. זמן קצר לאחר מכן, נסאו ווסטפאלן ירו בסיירות קלות בריטיות ואילצו אותן לסגת.

בסביבות חצות ב-1 ביוני, נסאו באה במגע עם המשחתת הבריטית ספיטפייר, ותוך כדי הבלבול, ניסתה לדחוף אותה. ספיטפייר ניסתה להתחמק, אך לא הצליחה להתרחק מהר מספיק, ושתי הספינות התנגשו. נסאו ירתה בתותחי ה-11 אינץ' קדימה לעבר המשחתת, אבל הם לא הצליחו להנמיך מספיק בשביל שנסאו תצליח לפגוע בה. למרות זאת, הפיצוץ מהתותחים הרס את הגשר של ספיטפייר. בשלב זה, ספיטפייר הצליחה להתנתק מנסאו, ולקחה איתה חלק באורך 20 רגל (6 מטר) של ציפוי הצד של נסאו. ההתנגשות השביתה את אחד מתותחי ה-5.9 אינץ' שלה, והותירה 11.5 רגל (3.5 מ') שקע מעל קו המים; זה האט את הספינה ל-15 קשרים עד שניתן יהיה לתקן אותה. בערך באותו זמן, פוזן פגעה בטעות בסיירת הקלה אלבינג וחוררה אותה מתחת לקו המים. אלבינג נפגעה בצורה כה קשה עד שחדר המכונות שלה הוצף לחלוטין והיא לא הצליחה לזוז; קפטן הספינה אלבינג הורה להטביע אותה כדי למנוע את לכידתה על ידי הבריטים.

קצת אחרי 01:00, נסאו ותירינגן נתקלו בסיירת המשוריינת הבריטית בלאק פרינס. תירינגן פתחה באש ראשונה, והטביעה את בלאק פרינס עם סך של 27 פגזים בקליבר גדול ו-24 פגזים מהסוללה המשנית שלה. נסאו ואוסטפריזלנד הצטרפו, ואחריהן גם פרידריך דר גרוסה; המשקל המשולב של האש השמיד את בלאק פרינס בפיצוץ אדיר. שרידי האונייה היו ישירות בנתיב של נסאו; כדי להימנע מכך, האונייה נאלצה לנווט בחדות לעבר שייטת אוניות המערכה השלישית. היה צורך שהספינה תפליג במלוא המהירות אחורה כדי למנוע התנגשות עם קייזרין. נסאו לאחר מכן נסוגה לעמדה בין הפרה-דרדנוטים הסן והנובר. לאחר החזרה למימי גרמניה, נסאו, פוזן ווסטפאלן, יחד עם אוניות המערכה מסדרת הלגולנד, הלגולנד ותירינגן, תפסו עמדות הגנה במעגן בשפך היאדה למשך הלילה, בזמן שריינלנד תודלקה והתחמשה מחדש. אוניות הסדרה נסאו סבלו רק מקומץ פגיעות סוללה משניות מהצי הגדול היריב; נסאו נפגעה פעמיים, וסטפאלן וריינלנד פעם אחת, ואילו פוזן נמלטה לחלוטין ללא פגע. אף אונייה אחת מבין הארבעה לא נפגעה מפגז בקליבר כבד.

פעולות מאוחרות יותר

פחות משלושה חודשים לאחר יוטלנד, יצא שר למבצע נוסף בים הצפוני; בפעולה ב-19 באוגוסט 1916, וסטפאלן טורפדה על ידי הצוללת הבריטית אה"מ E23, אך נגרם נזק מינימלי והוא תוקן במהרה. פעולות נוספות התרחשו בספטמבר ובאוקטובר, למרות שהצי ראה פעילות מועטה ב-1917. בעוד עיקר הצי ערך את מבצע אלביון במפרץ ריגה באוקטובר 1917, ארבעת אוניות סדרת נסאו סיירו במזרח הים הבלטי כדי לחסום פלישה בריטית פוטנציאלית לתמיכה ברוסיה. בפברואר 1918, וסטפאלן וריינלנד נותקו מצי הים הפתוח והצטוו להיכנס לים הבלטי. מלחמת אזרחים פרצה בפינלנד העצמאית החדשה בין הלבנים שתמכו בגרמניה והאדומים שתמכו ברוסיה, ושתי האוניות היו אמורות לסייע ללבנים. פוזן הצטרפה אליהם שם בתחילת אפריל. ב-11 באפריל, ריינלנד עלתה על שרטון מול אולנד. כ-6,000 טונות של תותחים, חגורת שריון ופחם הוסרו כדי להקל עליה מספיק כדי להציף אותה מחדש, מה שהושג רק ב-9 ביולי. ריינלנד מעולם לא תוקנה, ובמקום זאת שימשה בשארית שירותה כספינת מגורים בקיל. וסטפאלן ופוזן השתתפו בקרב הלסינקי, הובילו חיילים גרמנים והעניקו תמיכה ארטילרית.

בסוף 1917 החלו כוחות קלים גרמנים לפשוט על שיירות בריטיות לנורווגיה, מה שגרם לבריטים לשלוח ליווי כבד. זה סיפק לשייטת הגרמנית את ההזדמנות לה חיכתה כל המלחמה: הזדמנות להשמיד חלק מבודד מהצי הגדול. עם זאת, הגרמנים טעו במודיעין לגבי עיתוי השיירות, ולא הצליחו ליירט אחת כשיצאו לפעולה באפריל 1918; נסאו הייתה האונייה היחידה בסדרה שנטלה חלק במבצע. בזמן שחזרה מפינלנד באוגוסט, וסטפאלן הוצאה משירות פעיל לשימוש כספינת אימונים לירי. הצי ראה פעילות מועטה בחודשים האחרונים של המלחמה והמורל צנח, מה שהוביל למרד המלחים בקיל כאשר התברר ששר והיפר מתכוונים לערוך מתקפה אחרונה על הצי הגדול בימים האחרונים של המלחמה.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918, אחת עשרה אוניות מערכה מהסדרות קניג, קייזר ובאיירן וכל חמשת סיירות המערכה, יחד עם מספר סיירות ומשחתות קלות, נכלאו בסקפה פלו, בזמן שגורלם נקבע במשא ומתן על הסכם ורסאי. אוניות המערכה מהסדרות נסאו והלגולנד נותרו בגרמניה. לאחר הטבעת הצי הגרמני ביוני 1919, כל ארבע האוניות הוקצו למעצמות בעלות הברית המנצחות כתחליף לאוניות הטבועות. נסאו נמסרה ליפן, בריטניה קיבלה את וסטפאלן ופוזן, וריינלנד נמכרה ישירות לגריטה בדורדרכט. בין 1920 ל-1924, וסטפאלן נגרטה בבירקנהד ושאר הספינות נגרטו בדורדרכט.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אוניות המערכה מסדרת נסאו בוויקישיתוף