דרדנוט (סוג אונייה)

אה"מ דרדנוט
HMS Dreadnought
	אה"מ דרדנוט, אוניית המערכה הראשונה על פי תפיסת "תותחים גדולים בלבד", ששמה הפך לשם גנרי לאוניות אלה, 1906
	אה"מ דרדנוט, אוניית המערכה הראשונה על פי תפיסת "תותחים גדולים בלבד", ששמה הפך לשם גנרי לאוניות אלה, 1906
	תרשים הדרדנוט. ניתן לראות את סידור התותחים, וכן את התורן הקדמי הנושא את עמדת התצפית
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	הצי המלכותי הבריטי
דגל הצי
סדרה	דרדנוט
מידות
הֶדְחֶק	18,420 טונות
אורך	160 מטר
רוחב	25 מטר
שוקע	8 מטר
נתונים טכניים
מהירות	21 קשר (39 קמ"ש)
גודל הצוות	695–773 קצינים ומלחים
טווח שיוט	6,620 מייל ימי במהירות 10 קשרים; 4,910 מייל ימיים במהירות 18.4 קשרים
הנעה	4 טורבינות בהספק 22,500 כוחות סוס
צורת הנעה	4 מדחפים
אמצעי לחימה
שריון	חגורת שריון בגוף האונייה: 100 עד 280 מ"מ באמצעית האונייה, 64 מ"מ בקצוות. סיפון: 75 מ"מ, צריחים: 280 מ"מ, גשר הפיקוד: 280 מ"מ
חימוש	10 תותחי 305 מ"מ (12 אינץ') בחמישה צריחים (1 בחרטום, 2 בירכתיים, 2 בדפנות), 27 תותחים 76.2 מ"מ, 5 משגרי טורפדו תת-ימיים 457 מ"מ

דְרֶדְנוֹט (באנגלית: Dreadnought, לפעמים מאוית Dreadnaught; "חסרת-פחד") הוא הכינוי לסוג העיקרי של אוניות מערכה בראשית המאה ה-20. אוניית המערכה הראשונה מטיפוס זה, אה"מ דרדנוט, הושקה על ידי הצי המלכותי הבריטי ב-1906. אה"מ דרדנוט סימלה שינוי כה גדול וכה משמעותי, עד ששמה הפך לשם גנרי לכל אוניות המערכה שנבנו בעקבותיה על פי אותה תפיסה. בהתאם, כל אוניות המערכה שנבנו לפני אה"מ דרדנוט כונו אוניות מערכה פרה-דרדנוט. התכנון של אה"מ דרדנוט כלל מספר מרכיבים מהפכניים: תפיסת חימוש של "תותחים גדולים בלבד", על פיה חומשה האונייה במספר רב וללא תקדים של תותחים בקוטר גדול, ושימוש במנועי טורבינת קיטור. אוניות מערכה דרדנוט הפכו בתוך זמן קצר לסמל מרכזי לעוצמתה הלאומית של מדינה, והופעתן חידשה מרוץ חימוש בין הקיסרות הגרמנית לבין האימפריה הבריטית, שהיה אחד מהגורמים למלחמת העולם הראשונה. מרוץ חימוש דומה היה גם בין ברזיל, ארגנטינה וצ'ילה. תכנונן של אוניות המערכה מטיפוס זה התקדם במהירות רבה, וכלל שיפורים במיגון האוניות, בחימוש ובאמצעי ההנעה. השיפורים היו כה מהירים עד שאה"מ דרדנוט המקורית הייתה מיושנת בתוך חמש שנים. הדרדנוטים החדשים נקראו "סופר דרדנוט". רוב הדרדנוטים נגרטו לאחר מלחמת העולם הראשונה על פי ההסכמות שהושגו באמנת וושינגטון, אך רבות מהסופר דרדנוטים שירתו גם במהלך מלחמת העולם השנייה.

בתחילת המאה ה-20 השקיעו האומות השונות בבניית דרדנוטים משאבים עצומים, אולם בפועל התרחש רק קרב אחד בין שני ציי אוניות דרדנוט, קרב יוטלנד. בקרב זה, שהתרחש ב-31 במאי 1916, לחמו 28 דרדנוטים של הצי המלכותי הבריטי ב-16 דרדנוטים של הצי הקיסרי הגרמני, אך הקרב הסתיים ללא הכרעה ברורה. המונח "דרדנוט" הלך ונעלם לאחר מלחמת העולם הראשונה, בהשפעת אמנת וושינגטון וגם בגלל העובדה שכל אוניות המערכה שנותרו פעילות לאחר המלחמה היו בעלות אותם מאפיינים ולא נותרה אוניית מערכה שאינה מטיפוס דרדנוט. המונח יכול לתאר גם סיירות מערכה, שגם הן היו תולדה של המהפכה שיצרה אה"מ דרדנוט.

התפתחות

אוניות המערכה שנבנו בשנים 1890–1905, וכונו במבט לאחור "פרה דרדנוט", היו בעלות סוללה עיקרית בת ארבעה תותחים, בקוטר 12 אינץ' (305 מ"מ), סוללה משנית ובה שישה עד שמונה עשר תותחים מהירי ירי שקוטרם השתנה מסדרה לסדרה ונע בין 4.7 אינץ' (119 מ"מ) ל-7.5 אינץ' (191 מ"מ). לעיתים נשאה האונייה גם סוללת תותחים שלישונית, שקוטרם נע בין 3 אינץ' (76 מ"מ) ל 0.5 אינץ' (12.7 מ"מ). מספר התותחים וקוטרם היה על פי התפיסה שרווחה באותם ימים, על פיה קרבות ימיים יתנהלו תחילה במרחק מסוים, אך בהמשך הקרב יתקרבו האוניות זו לזו ואז ימלאו התותחים המשניים תפקיד מכריע, כאשר ימטירו על האויב "ברד של אש" הודות לקצב האש המהיר שלהם.

כבר בתחילת המאה ה-20 הועלו רעיונות לאוניית מערכה בעלת סוללה גדולה יותר של תותחים גדולים, במקום חלק או כל החימוש המשני. במהלך מלחמת רוסיה–יפן בשנים 1904–1905 התנהלו הקרבות הימיים בטווחים גדולים בהרבה מהטווחים שעד אז נחשבו מקובלים. הסתבר גם שעוצמתם של התותחים הגדולים, שהלכה וגדלה במהירות באותן שנים, גדולה בהרבה מאלה של התותחים המשניים. התותחים החדשים באותה תקופה היו בקוטר 12 אינץ', והיו בעלי יכולת לירות פגז כבד משמעותית מזה שירו תותחים בקוטר 9.2 אינץ' (234 מ"מ) או 10 אינץ'. יתרון נוסף היה בניהול האש: כאשר אונייה יורה מטח פגזים, יש צורך בתצפית כדי לוודא האם הפגזים פגעו במטרה, לפניה או מאחריה, ובהתאם לתקן את זווית הירי. כאשר המטח כולל תותחים ממספר קטרים, קשה להבדיל ביניהם ובקרת האש מתקשה מאוד לתת תיקונים נכונים. ישנם היסטוריונים המטילים ספק בתקפותו של מאפיין זה, ראו להלן.

הצעות ממשיות ראשונות לבניית אונייה בעלת תותחים גדולים בלבד עלו כבר ב-1903 בכמה מדינות. ב-1904 אישר הצי הקיסרי היפני את בנייתה של אוניית המערכה סאטסומה, שעל פי התכנון הראשוני הייתה אמורה להיות בעלת חימוש של שנים עשר תותחים בקוטר 12 אינץ'. עבודת בניית האונייה החלו ב-1905. הצי המלכותי הבריטי החל בתכנון אה"מ דרדנוט בינואר 1905, ובאוקטובר של אותה שנה החלה בנייתה בפועל. בנוסף, גם צי ארצות הברית קיבל במרץ 1905 אישור מהקונגרס לבניית אוניית המערכה מישיגן, שתוכננה עם חימוש של 12 תותחי 12 אינץ'. בניית האונייה החלה בדצמבר 1905.

ירי ארוך טווח

הנשק המכריע בקרבות הימיים שאירעו בשנות ה-90 של המאה ה-19 היו תותחים בקוטר בינוני, בדרך כלל 6 אינץ' (152 מ"מ) מהירי ירי, שירו בדרך כלל לטווח קצר יחסית. בקרב נהר יאלו, שהתרחש ב-17 בספטמבר 1894, במהלך מלחמת סין-יפן הראשונה, פתחו האוניות היפניות באש רק כאשר צמצמו את הטווח לפחות מ-4,000 מטרים, ורוב הלוחמה אירעה בטווח קרוב עוד יותר, פחות מ-2,000 מטרים. בטווחים כאלה היו התותחים הללו מדויקים יחסית, וקצב האש הגבוה שלהם איפשר לירות על המטרות תחמושת רבה, שכונתה "ברד של אש". לתותחנות הימית באותה תקופה לא הייתה יכולה לפגוע בטווחים ארוכים יותר.

בתחילת המאה ה-20 צפו אדמירלים בריטיים ואמריקאיים שאוניות מערכה עתידיות יכלו להעסיק מטרות אויב בטווחים גדולים יותר. גם יצרני הטורפדו המשיכו לשכלל את כלי הנשק שייצרו, בין השאר על ידי הגדלת הטווח. כך למשל, ב-1903 הזמין צי ארצות הברית טורפדו שהטווח היעיל שלו היה 3,700 מטרים (לעומת פחות מ-1,000 מטרים בדגמים הראשונים). בשנת 1900 הורה אדמירל ג'קי פישר, אז מפקד צי הים התיכון של הצי המלכותי הבריטי, על אימוני תותחנות בתותחי 6 אינץ' לטווח של 5,500 מטרים. ב-1904 בחנה מכללת המלחמה של צי ארצות הברית טקטיקות אוניות מערכה בהתמודדות עם טורפדו בעל טווח של 6,400 עד 7,300 מטרים (7,000 עד 8,000 יארד).

למרות אימוני הירי לטווח גדל והולך, הטווח של התותחים הקלים והבינוניים שהיה מוגבל, והדיוק הלך וירד ככל שעלה הטווח. היתרון שבקצב האש הגבוה של התותחים הללו פחת ככל שירו לטווח ארוך יותר, שכן ירי מדויק תלוי ביכולת לזהות את נד המים של המטח הקודם, שכן ללא זיהוי כזה לא ניתן לתקן את זווית הירי נכונה. ירי בקצב אש גבוה מקשה על זיהוי נכון, ולפיכך יש להוריד את קצב הירי.

ב-10 באוגוסט 1904, במהלך קרב הים הצהוב ניהלו הצי הקיסרי הרוסי והצי הקיסרי היפני דו-קרב תותחים בטווחים שלא נודעו עד אז – 13,000 מטרים. מדי הטווח של הרוסים היו יעילים עד לטווח של 4,000 מטרים ואלו של היפנים היו יעילים עד 6,000 מטרים, אך למרות זאת הצליחו שני הצדדים להשיג פגיעות בטווח גדול בהרבה, באמצעות תותחים בקוטר 12 אינץ'.

סמי-דרדנוט

שלב התפתחותי ראשון לקראת הדרדנוט היה הפחתה של מספר התותחים המשניים מהירי הירי, ובמקומם הותקנו תותחים בעלי קוטר גדול, בדרך כלל בקוטר 9.2 או 10 אינץ'. אוניות בעלות הרכב חימוש כזה נקראו "תותחים גדולים בלבד, בקוטר משתנה", ומאוחר יותר – במבט לאחור – "סמי דרדנוט". באוניות מערכה סמי-דרדנוט היו תותחים משניים כבדים רבים בצריחי כנף במרכז האונייה, במקום תותחים קטנים יותר בברבטות באוניות המערכה פרה-דרדנוט המוקדמות יותר.

במהלך תכנון אוניות המערכה סמי-דרדנוט הועלתה גם האפשרות לאונייה שתהיה "תותחים גדולים, קוטר אחיד". ביוני 1902 פורסם בירחון מכללת המלחמה של הצי מאמר שהציע סוללה של שמונה תותחים ראשיים בקוטר 12 אינץ', בארבעה צריחים, שני תותחים בכל צריח. במאי 1902 הגישה לשכת הבנייה והתיקון של הצי תכנון לאוניית מערכה עם 12 תותחי 10 אינץ' שיותקנו בצריחים, שניים בכל אחד, שני צריחים כל אחד בקצה אחר של האונייה ועוד ארבעה כצריחי כנף. בדצמבר 1902 הוגש לנשיא ארצות הברית, תיאודור רוזוולט, נייר עמדה הטוען בזכות אוניות מערכה גדולות יותר. בנספח למסמך זה הוצע להתקין באוניות המערכה מספר גדול יותר של תותחי 11 אינץ' ו-9 אינץ'. מחברי המסמך העדיפו אפשרות זו על פני מספר קטן יותר של תותחי 12 אינץ' ו-9 אינץ'. רעיונות אלה פותחו בין השנים 1903–1905, ומחקר שהתבסס על משחק מלחמה הראה שאוניית מערכה חמושה בשנים עשר תותחי 11 או 12 אינץ', ערוכים במבנה משושה, תהייה שווה לשלוש אוניות מערכה מהסוג המקובל, ואף יותר.

גם בצי המלכותי הבריטי הייתה חשיבה דומה. ב-1902–1903 בחן הצי תכנון לחימוש "תותחים גדולים בלבד" בשני קטרים, ארבעה תותחים בקוטר 12 אינץ' ו-12 תותחים בקוטר 9.2 אינץ'. עם זאת, האדמירליות החליטה במקום זאת לבנות במסגרת תוכנית בניין האוניות של 1903–1904 שלוש אוניות מערכה נוספות מסדרת קינג אדוארד VII, שחימושן כלל תותחי 12 אינץ', 9.2 אינץ' ו-6 אינץ'. גם בתוכנית בניין האוניות הבאה, של השנים 1904–1905, נבחנה התפיסה שוב, באוניות המערכה מסדרת לורד נלסון. בשל אילוצי האורך והרוחב של אוניות אלה, הותקנו בהם ארבעה תותחים ראשיים בקוטר 12 אינץ' ועשרה תותחים משניים בקוטר 9.2 אינץ', ללא תותחים שלישוניים בקוטר 6 אינץ'. מתכנן האוניות הציע גרסה אלטרנטיבית עם 12 תותחי 12 אינץ', אך האדמירליות לא הייתה מוכנה לקבל תכנון זה, בין השאר בגלל המתח שנוצר בעקבות מלחמת רוסיה-יפן שהביא ללחץ לבנייה מהירה של אוניות מערכה חדשה.

המעבר לתכנון אוניות "תותחים גדולים בלבד"

הארכיטקט הימי האיטלקי, ויטוריו קוניברטי, מהוגי תפיסת "תותחים גדולים בלבד"

המעבר מתותחים בקוטר 6 או 8 אינץ' לתותחים בקוטר גדול יותר, 9.2 או 10 אינץ', העניק לאוניות המערכה עוצמת אש גדולה יותר, לטווח ארוך יותר. למעבר זה היו יתרונות נוספים, אחד מהם באחידות הלוגיסטית. לאונייה בעלת תותחים גדולים בלבד, כלומר אחידות בקוטר התותחים, יש סוג חימוש אחד, והדבר מקל אספקת התחמושת וגם על העברת אנשי צוות מצריח אחד לאחר, כאשר יש פגיעה בצריח השני, למשל. טיעונים אלה הועלו בצי ארצות הברית, כאשר הייתה התלבטות לגבי חימושן של אוניות המערכה מסדרת קרוליינה הדרומית ב-1902 ו-1903.

קוטר אחיד של התותחים סייע גם לבקרת הירי, מכיוון שכאשר יש ירי מתותחים בעלי קוטר אחד בלבד חישובי התיקון הם אחידים לכל התותחים, לעומת מצב שבו לתותחים בכמה קטרים יש לבצע תיקוני כיוון עם נוסחאות שונות. יש היסטוריונים המציינים גם את הבעייתיות של זיהוי מקום הפגיעה מתותחים שונים כיתרון לתותחים בעלי קוטר אחד. אחרים חולקים על טיעון זה, וסבורים שמצב בקרת האש ב-1905 לא היה ברמה גבוהה מספיק כדי לאפשר ירי במטחים מחזוריים, שבו הבלבול בין מתזי הפגיעה של תותחים בעלי קטרים שונים היה עלול להוות בעיה. אין ראיות כי שיקול זה עמד בפני מקבלי ההחלטות בדבר המעבר לאוניות תותחים גדולים בלבד. עם זאת, היה ברור שהאפשרות להתרחשות קרבות ימיים בטווחים ארוכים הופכת לסבירה יותר, והיה זה שיקול חשוב בהחלטה להפוך את התותחים הכבדים ביותר לסטנדרטיים. מכאן ההחלטה להתקין תותחי 12 אינץ' ולא 10 אינץ'.

ההתפתחות הטכנולוגית בייצור התותחים הייתה משמעותית גם היא. התותחים החדישים יותר בקוטר 12 אינץ' היו בעלי קצב אש גבוה בהרבה מקודמיהם, ובכך ביטלו את היתרון שהיה לתותחים בקטרים הקטנים יותר. ב-1895 עמד קצב האש של תותח בקוטר 12 אינץ' על פגז אחד בכל ארבע דקות; ב-1902 עלה קצב האש של תותח בקוטר זהה לשני פגזים בדקה. באוקטובר 1903 פרסם הארכיטקט הימי ויטוריו קוניברטי מאמר בספר היעץ Jane's Fighting Ships בשם "אוניית מערכה אידיאלית לצי הבריטי". במאמר המליץ קוניברטי על אונייה בעלת הדחק של 17,000 טון, בעלת שריון בעובי 12 אינץ' ומהירות של 24 קשר (כ-44 קמ"ש). קוניברטי הציע את הרעיון עוד לפני כן לצי המלכותי האיטלקי, אך נדחה. על פי הצעתו, תותחי 12 אינץ' יירו פגזים הרסניים בקצב אש גבוה, וכך יחליפו את "ברד האש" שהתותחים הקטנים יותר היו אמורים לייצר. גם הצי הקיסרי היפני נטה לרעיון זה, בעקבות הצלחתו בקרב צושימה ב-1905. הפגזים שנורו על ידי האוניות היפניות הכילו אחוז גבוה מהרגיל של חנ"מ והיו להם מרעומים שהפעילו אותם במגע. בדרך זו גרמו הפגזים היפניים לנזקי שריפה על סיפון אוניית האויב ולא רק לחדירה של השריון כמו הפגזים שהיו נפוצים לפני כן. קצב האש הגבוה היה הבסיס לפיתוחים הטכנולוגיים העתידיים בתחום בקרת האש.

דרדנוטים ראשונים

תוכנית בינוי האוניות של יפן בשנים 1903–1904 כללה שתי אוניות מערכה ראשונות בעולם שהיו אמורות להיות אוניות "תותחים גדולים בלבד", עם שמונה תותחים בקוטר 12 אינץ'. תכנון האוניות התעכב, משום שהמיגון נראה דק מדי והיה צורך בתכנון מחודש של חלק גדול מהאונייה. בנוסף, יפן הייתה תחת לחץ כלכלי גדול בשל מלחמת רוסיה יפן שהתנהלה באותה עת, דבר שהכביד על בניית האוניות. סיבה שלישית לעיכובים היו תותחי ה-12 אינץ', שהיה צורך להזמינם מבריטניה. בגלל סיבות אלה הושלמו האוניות בסופו של דבר עם חימוש בשני קטרים שונים, 12 ו-10 אינץ'. מנועי האוניות שנבנו במסגרת תוכנית זו היו מנועי קיטור רב-שלביים בעלי שלוש בוכנות, שהיו מקובלים באותה תקופה.

מהפכת הדרדנוט ופריצת הדרך הטכנולוגית שחוללה אירעה בבריטניה באוקטובר 1905. פישר, שבאותה עת היה כבר לורד הים הראשון, היה חסיד של הטמעת טכנולוגיה חדשנית בצי המלכותי, ושנים ספורות לפני כן השתכנע בחשיבות התפיסה של אוניית תותחים גדולים בלבד. רבים רואים בפישר את יוצרה של דרדנוט, רושם שהוא עצמו תרם לא מעט לביסוסו. יש הסבורים שמוקד המהפכה שהוביל פישר היה בסיירת המערכה, שהתפיסה שמאחוריה מהפכנית עוד יותר מזו של אוניית המערכה מסוג דרדנוט.

זמן קצר לאחר שנכנס פישר לתפקידו, הקים וועדה שנועדה לבחון תוכניות לאוניות מערכה וסיירות משוריינות עתידיות. משימתה הראשונה של הוועדה הייתה תכנון אוניית מערכה חדשה, שהמפרט שהוגדר עבורה כלל סוללת תותחים ראשית בקוטר 12 אינץ' וסוללת תותחים משנית בקוטר קטן, שנועדה להגנה מפני ספינות טורפדו, אך ללא תותחים בקוטר בינוני. המפרט קבע כי מהירותה של האונייה תהיה 21 קשר (39 קמ"ש), מהירות גבוהה ב-2 או 3 קשרים (3.7 עד 5.5 קמ"ש) מזו של אוניות מערכה אחרות באותה תקופה. התוכניות הראשוניות כללו תריסר תותחים בקוטר 12 אינץ', אך המתכננים התקשו במיקום התותחים הללו ובשלב מסוים נשקלה חזרה לארבעה תותחי 12 אינץ' וששה עשר עד שמונה עשר תותחים בקוטר 9.2 אינץ'. לאחר שחברי הוועדה בחנו את הדו"ח על קרב צושימה, אותו חיבר המשקיף הבריטי הרשמי בקרב, סוכם על חימוש של עשרה תותחים בקוטר 12 אינץ' ו-22 תותחי 12 פאונדר כחימוש משני להגנה מפני ספינות טורפדו.

בנוסף לחימוש, הוועדה קבעה שלאונייה החדשה יהיו מנועי טורבינת קיטור, חידוש ללא תקדים באותה עת באונייה גדולה. מנועים אלה היו בעלי עוצמה רבה יותר ומשקל נמוך יותר ממנועי הקיטור שהיו מקובלים עד אז, והמשמעות הייתה שניתן להשיג את המהירות הרצויה, 21 קשר, באונייה קטנה יותר וזולה יותר לעומת הגודל והמחיר הנדרשים לו הייתה האונייה מונעת במנועי קיטור בעלי בוכנה. בניית האונייה הייתה מהירה מאד: שדרית האונייה הונחה ב-2 באוקטובר 1905, השקת האונייה התקיימה ב-10 בפברואר 1906, והאונייה הושלמה ב-3 באוקטובר 1906, שנה ויום לאחר תחילת בנייתה – הישג מרשים של התעשייה הבריטית בשיאה.

הדרדנוטים הראשונים של צי ארצות הברית היו שתי אוניות המערכה מסדרת קרוליינה הדרומית. התוכניות המפורטות לאוניות אלו נעשו בחודשים יולי–נובמבר 1905 ואושרו על ידי מינהל הבנייה ב-23 בנובמבר 1905. קצב הבנייה היה איטי: המפרט נמסר לחברות שניגשו למכרז ב-21 במרץ 1906, החוזים נחתמו ב-21 ביולי, והשדרית של שתי האוניות הונחה בדצמבר, לאחר שדרדנוט כבר הושלמה.

תכנון ומבנה

מתכנני הדרדנוטים היו צריכים לבנות אונייה שיהיו בה מיגון, מהירות ועוצמת אש גבוהים ככל האפשר, באונייה שתהיה בגודל ובעלות מציאותיים. סימן ההיכר של הדרדנוטים היה חימוש "תותחים גדולים בלבד", אך הן גם נשאו מיגון כבד שהיה מרוכז בעיקר בקו המים ובכמה סיפונים משוריינים. גם סוללת החימוש המשני, עמדות בקרת האש ועמדות הפיקוד מוגנו, וכן היה צורך במיגון מפני טורפדו. את כל מרכיבי המיגון הללו היה צריך לשבץ לתוך גוף האונייה.

הדרישות המתמשכות למהירות גבוהה יותר, תותחים בעלי עוצמה רבה יותר וכושר עמידה גדול יותר הביאו לכך שההדחק של אוניות המערכה גדל, ועמו גם עלותן. בהסכם וושינגטון, שנחתם ב-1922 בין המעצמות הימיות הגדולות (ארצות הברית, בריטניה, צרפת, איטליה ויפן) הציב מגבלה על גודלן של אוניות המערכה, והעמיד את ההדחק המקסימלי שלהן על 35,000 טון. בשנות ה-30 של המאה ה-20 פרשה יפן מן ההסכם, ובעקבותיה גם איטליה. פרישה זו, והתקרבותה של מלחמת העולם השנייה, הפכו את המגבלה האמורה ללא-רלוונטית: אוניות המערכה מסדרת יאמטו, שנבנו על ידי יפן בסוף שנות ה-30 של המאה העשרים, היו אוניות המערכה הגדולות ביותר שנבנו אי פעם, והיו בעלות הדחק של יותר מ-72,000 טון.

חימוש

כאמור, אחד מהחידושים המהפכניים שהביאה עמה אה"מ דרדנוט, ושהפכו למאפיין מרכזי של הסוג היה סוללת התותחים הראשית, שהייתה בקוטר גדול ואחיד. ההבדל בין סדרות אוניות המערכה השונות היה במספר התותחים, קוטרם וסידורם באונייה. החימוש העיקרי באוניות המערכה פרה-דרדנוט היו תותחים בקוטר 12 אינץ', ואה"מ דרדנוט, שסימנה את המהפכה, שמרה על קוטר זה, וכך גם כל גם אוניות המערכה הנוספות בדור הראשון של הדרדנוטים. יוצאות מכלל זה היו אוניות המערכה מסדרת נסאו, של הצי הקיסרי הגרמני, שתותחיהן היו בקוטר 11 אינץ' (279 מ"מ).

בנוסף לתותחים העיקריים נשאו הדרדנוטים גם חימוש משני, תותחים קלים יותר. בדרדנוטים הראשונים הותקנו תותחים קלים מאוד, שנועדו להדוף התקפות של ספינות טורפדו. קוטרם של תותחים אלו הלך וגדל עם השנים, ככל שטווח הטורפדו עלה וככל שעמידותן של ספינות הטורפדו, ומאוחר יותר המשחתות גדלה. מסופה של מלחמת העולם הראשונה ואילך הותקנו בדרדנוטים גם מספר גדל והולך של תותחים נגד מטוסים.

גם אוניות המערכה עצמן נשאו צינורות טורפדו משלהן. על פי התיאוריה, שורת קרב של אוניות מערכה הייתה יכולה לשגר מטח קטלני של טורפדות על שורת קרב של צי האויב, המפליגה במקביל אליה. בפועל, מספר הפגיעות שהושגו באמצעות טורפדו ששוגרו על ידי דרדנוטים הייתה קטנה מאוד, ולמעשה המקרה המתועד היחיד של דרדנוט שפגעה בדרדנוט אחרת הייתה של אוניית המערכה הבריטית "אה"מ רודני", שירתה מטווח קצר טורפדו על אוניית המערכה הגרמנית "ביסמרק", ב-27 במאי 1941. למעשה, הימצאותם של טילי טורפדו על סיפונה של אוניית מערכה היווה סיכון לאונייה, בשל החשש שיתפוצצו מפגיעה של אש אויב.

מיקום החימוש הראשי

יעילותם של התותחים תלויה באופן חלקי במערך הצריחים. ב"דרדנוט", ובאוניות הבריטיות שנבנו מיד לאחריה, היו חמישה צריחים: אחד בקדמת האונייה, אחד בירכתיה, אחד באמצעה, על קו האורך של האונייה, ושניים ב"כנפי" האונייה, בצד המבנה העילי. בדרך זו הייתה האונייה יכולה לירות לכיוון חרטומה באמצעות שלושה צריחים, ולירות מטח דופן מארבעה. באוניות הדרדנוט הגרמנית, מסדרות "נסאו" ו"הלגולנד", הייתה פריסת הצריחים במבנה משושה – צריח אחד בקדמת האונייה, אחד בירכתיים, וארבעה צריחי כנף. בפריסה כזו היו באונייה יותר תותחים, אך מספר התותחים שהיו יכולים לירות קדימה או במטח צד היה זהה לזה שב"דרדנוט".

נעשו ניסיונות שונים בפריסת התותחים. באה"מ נפטון הבריטיות היו צריחי הכנף מדורגים, כך שיוכלו לירות לשני צידי האונייה. בדרך זו הייתה האונייה יכולה לירות בעשרה תותחים לכל אחד מצידי האונייה. גם באוניות המערכה מסדרת קייזר הגרמניות מוקמו התותחים באותו אופן. החיסרון שבפריסה זו היה חשש מנזק לחלקי האונייה מעליהם ירו התותחים, וכן עומס רב על שלדת האונייה בשל הירי.

אפשרות נוספת לסידור התותחים היא פריסה של כל הצריחים לאורך קו האורך של האונייה. פריסה כזו מקלה על העומסים המוטלים על גוף האונייה בעת הירי, ומאפשרת ירי של כל התותחים במטח צד. מאידך, בפריסה כזו יש פחות תותחים שיכולים לירות קדימה, וסידור התותחים בדרך כזו דורש גוף ארוך יותר. גוף ארוך דורש מיגון רב יותר, ומיקומם של מאגרי התחמושת, בתוך הגוף מתחת לצריחי התותחים, מצריך סידור מחדש של המערכות השונות ומפריע למיקומם של המנועים והדוודים. אחת מאוניות המערכה הראשונות שבהן סודרו כל צריחי התותחים על קו האורך של האונייה הייתה אה"מ אז'נקור, שבה היו שבעה צריחים דו-קניים של תותחי 12 אינץ', אך בשל כל החסרונות שהוזכרו לא נחשבה האונייה כהצלחה תכנונית.

פריסת התותחים שהפכה לסטנדרטית בסופו של דבר הייתה סידורם בצמדים, זה מאחורי זה, כאשר הצריח האחורי מוגבה ויורה מעל הצריח הקדמי. צי ארצות הברית אימץ פריסה זו באוניות הדרדנוט הראשונות שלו ב-1906, אך ציים אחרים לא אימצו את הפריסה מיד, מכיוון שגם בה – כמו בפריסות אחרות – היו כמה חסרונות. תחילה היה חשש מהשפעת עוצמת הירי של הצריח העליון על התותחים בצריח התחתון. מעבר לכך, הגבהת הצריחים הגביהה את מרכז הכובד וסיכנה את יציבותה של האונייה. עם זאת, חסרונות אלו נדחו מול היתרון שהיה בפריסה זו, שהייתה הדרך הטובה ביותר לנצל את כוח האש של תותחי האונייה, ובסופו של דבר אומצה בכל ציי המלחמה. עד מלחמת העולם השנייה הפכה פריסת התותחים על קו האורך של האונייה לסטנדרט כללי.

מרכיב נוסף של פריסת התותחים הוא מספרם בכל צריח. בתחילה היו בכל הדרדנוטים שניים בכל אחד מהצריחים. פתרון אחד לסוגיית פריסת הצריחים היה התקנת שלושה ואף ארבעה תותחים בכל אחד מהם. צמצום מספר הצריחים יכול היה לאפשר בניית אונייה קצרה יותר, או פינוי מקום רב יותר למכונות. מאידך, החיסרון בכך הוא ביכולת האויב לנטרל מספר גדול יותר של תותחים בעת פגיעה בצריח אחד, דבר שיוציא מכלל שימוש אחוז גבוה יותר של תותחי האונייה בפגיעה אחת. בנוסף, גלי ההדף מכל תותח מפריעים לתותחים אחרים באותו צריח, ומאטים במידת מה את קצב האש. האיטלקים היו הראשונים שבנו צריח בעל שלושה תותחים באוניית המערכה "דנטה אליגיירי" ואחריהם הרוסים באוניות המערכה מסדרת גנגוט, האוסטרו-הונגרים באוניות המערכה מסדרת טגטהוף וצי ארצות הברית באוניות המערכה מסדרת נבדה. אוניות המערכה של הצי הבריטי אימצו צריחים בעלי שלושה תותחים רק לאחר מלחמת העולם הראשונה באוניות המערכה מסדרת נלסון. בסדרות מאוחרות יותר היו גם צריחים בעלי ארבעה תותחים, כמו באוניות המערכה מסדרת קינג' ג'ורג' V של הצי הבריטי ובאויינת המערכה הצרפתית רישלייה.

עוצמת התותחים הראשיים וקוטרם

במקום להתקין תותחים נוספים, פתרון אחר הוא הגדלת עוצמתם. דבר זה ניתן לביצוע על ידי הגדלת קוטר התותח, כך שיוכל לירות קליעים כבדים יותר ובעלי עוצמה גדולה יותר, או להאריך את הקנה וכך להגדיל את מהירות הלוע, המקנה לקליע טווח גדול יותר ויכולת חדירה גבוהה יותר.

לשתי השיטות יתרונות וחסרונות. מהירות לוע גדולה יותר גורמת לשחיקה מוגברת של פנים הקנה, שבסופו של דבר מביאה לירידה בדיוק הירי ובסופו של דבר מצריך את החלפת הקנה. החיסרון שבתותחים בעלי קוטר גדול יותר הוא במשקלם הגדול יותר, ולפיכך גם בצריחים בעלי משקל רב יותר. כמו כן, משקל הקליעים גדול יותר, ולפיכך מהירות הלוע נמוכה יותר. כדי להתגבר על מהירות לוע נמוכה יש לירות את הקליע בזווית גבוהה יותר כדי להגיע לטווח הרצוי, וכדי להשיג זווית ירי גבוהה יותר יש לתכנן מחדש את הצריח. מאידך, מהירותם של פגזים כבדים יותר מואטת פחות על ידי התנגדות האוויר, ולפיכך יכולת החדירה שלהם נותרת גבוהה יותר גם בטווחים ארוכים יותר.

לשאלת הגדלת הקוטר והארכת קנים הייתה התייחסות שונה בציי העולם. בצי הגרמני נעשה שימוש, בדרך כלל, בתותחים בעלי קוטר קטן מה שהיה נהוג בצי הבריטי. עם זאת, בשל היתרון שהיה לגרמניה בתחום המטלורגיה, היו התותחים בגרמניים בקוטר 12 אינץ' טובים יותר מהתותחים הבריטיים באותו קוטר ובעלי מהירות לוע גבוה יותר. גם הפגזים הגרמניים היו בעלי משקל רב יותר מאלה הבריטיים. היתרון הגרמני התבטא גם במשקלם הנמוך יותר של תותחי ה-12 אינץ' לעומת התותחים הבריטיים המקבילים. החיסכון במשקל איפשר לבוני הספינות הגרמניים להוסיף שריון לאוניות שבנו, לעומת האוניות הבריטיות.

עם השנים הלכו וגדלו קוטרי התותחים. אוניות המערכה מסדרת אוריון של הצי המלכותי הבריטי, שהושקו ב-1910, היו חמושות בעשרה תותחים בקוטר 13.5 אינץ', כולם על קו האורך של האונייה. לעומתן, אוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת, שהושקו שלוש שנים אחריהן ב-1913, כבר היו חמושות בשמונה תותחים בקוטר 15 אינץ' (381 מ"מ). העדפת תותחים בקוטר גדול ובמספר קטן יותר הייתה מגמה שהתפשטה בכל ציי העולם. צמצום מספר התותחים הקל על פריסתם באונייה, והצבת צריחים על קו האורך הייתה לנורמה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה תוכנן הצעד הבא באוניות המערכה. אוניות המערכה מסדרת נגאטו של הצי הקיסרי היפני, שהושקו ב-1917, היו בעלות תותחים בקוטר 16.1 אינץ' (420 מ"מ), ואוניות המערכה מסדרת קולורדו של צי ארצות הברית, שנבנו זמן קצר לאחריהן, היו גם הן בקוטר זה. יפן ובריטניה תכננו אוניות מערכה בכלות תותחים בקוטר 18 אינץ' (457 מ"מ), אך אמנת וושינגטון שאושררה ב-1922 הגבילה את קוטר התותחים באוניות המערכה ל-16 אינץ', ולא יוצרו תותחים בקוטר גדול יותר.

אוניות המערכה היחידות שחרגו ממגבלה זו היו אוניות המערכה מסדרת יאמטו של הצי הקיסרי היפני, שבנייתן החלה ב-1937, לאחר פרישת יפן מאמנת וושינגטון. תותחיהן של האוניות מסדרה זו היו בקוטר 18.1 אינץ' (460 מ"מ). במהלך מלחמת העולם השנייה הועלו תוכניות לחימוש בקוטר גדול עוד יותר: אוניות המערכה מסדרת H שתוכננו עבור צי המלחמה הגרמני, הקריגסמרינה, היו אמורות לשאת תותחים בקוטר 20 אינץ' (508 מ"מ), וישנן ראיות שאדולף היטלר רצה תותחים בקוטר גדול יותר, עד 24 אינץ' (609 מ"מ). היפנים תכננו את אוניות המערכה מסדרת A-150 שכונו "סופר יאמטו", והיו אמורות להיות חמושות בתותחים בקוטר 20 אינץ'. כל התוכניות הללו לא עברו את שלב התכנון הראשוני.

חימוש משני

לדרדנוטים הראשונים היה חימוש משני קל, שנועד להגן עליהן מספינות טורפדו. אה"מ דרדנוט נשאה 22 תותחי 12 פאונדר (3 אינץ', 76.2 מ"מ), שהיו בעלי קצב אש של 15 פגזים בדקה, לפחות. גם הדרדנוטים הראשונים של צי ארצות הברית היו בעלי חימוש דומה. ספינות הטורפדו הראשונות נועדו לתקוף את אוניות המערכה בפעולות נפרדות, ולא כחלק מהקרבות הימיים העיקריים. בשל כך היה צפוי שהתותחים המשניים לא יפעלו בזמן שהתותחים הראשיים יירו, ולפיכך לא היה צורך למגן את התותחים המשניים או להגן עליהם מההדף והפיצוץ הנוצרים בעת ירי התותחים הכבדים ואלו הוצבו בעמדות לא מוגנות בנקודות גבוהות במבנה העילי, כדי לאפשר להם שדה אש רחב ככל האפשר.

בתוך מספר שנים השתנה האיום, עם הופעתן של המשחתות. אלו היו מהירות יותר מספינות הטורפדו, מוגנות יותר ובעלות חימוש כבד יותר. הסיכון שהציבו המשחתות היה גבוה ורציני בהרבה מזה של ספינות הטורפדו, ועל החימוש המשני הוטלה המשימה להתמודד עימן. הדרישה הייתה שתותחי החימוש המשני יוכלו להטביע (ולא רק לגרום נזק) משחתת בפגז אחד. גורם נוסף ששינה את התמונה הייתה העובדה שהמשחתות, שוב בניגוד לספינות הטורפדו, היו אמורות לקחת חלק בקרבות הימיים שבהן תשתתפנה אוניות הראשה של הצי, אוניות המערכה והסיירות. בשל עובדה זו היה צורך לתכנן מחדש את החימוש המשני: היה צורך בתותחים בעלי קוטר גדול יותר שיוצבו בסוגרים (Casemates) או בברבטות מוגנות, כדי להגן עליהם מפגיעות האויב או ההדף של התותחים הראשיים. תפיסת העולם הזו הייתה מקובלת בצי הקיסרי הגרמני כבר מלכתחילה: "נסאו", הדרדנוט הגרמני הראשון, נשאה 12 תותחים בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) ו-16 תותחים משניים, בקוטר 3.45 אינץ' (88 מ"מ). גם הדרדנוטים הבאים בצי הגרמני נבנו לפי תפיסה זו. הצי המלכותי הבריטי החליף את תותחי ה-12 פאונדר באוניות המערכה שלו בתותחי 4 אינץ' (100 מ"מ) ולאחר מכן 6 אינץ'. קוטר זה היה הסטנדרט בתחילת מלחמת העולם הראשונה. בצי ארצות הברית היה הסטנדרט 5 אינץ' (130 מ"מ), והתכנון לאוניות המערכה שלאחר המלחמה היה 6 אינץ'. מתכנני האוניות קיוו שהתותחים המשניים יוכלו לבצע משימות נוספות, כמו הדיפת סיירות אויב שינסו להטביע אוניית מערכה שנפגעה.

החימוש המשני, ככלל, לא היה משביע רצון. פגז של תותח משני לא יכול היה להטביע משחתת, ומאידך התותחים הכבדים לא היו יכולים לפגוע במשחתת מהירה ומתמרנת, כפי שהוכח בקרב יוטלנד. הסוגרים שבהם הותקנו התותחים המשניים היו בעייתיים, בשל מיקומם: הם נבנו בגוף האונייה עצמו, במיקום נמוך יחסית, ולכן היו מועדים להצפה במי הים כאשר הגלים היו גבוהים. בחלק מאוניות המערכה הוסרו סוגרים אלה ונאטמו. הסתבר שהדרך היחידה להגן מתקיפת משחתות הייתה על ידי משחתות אחרות: לאוניות המערכה ניתן ליווי על ידי שייטת משחתות משלהן. לאחר מלחמת העולם החלו בהתקנת החימוש המשני בצריחים משלו, על הסיפון העליון וסביב המבנה העילי. כך היו תותחים אלו יכולים לתת לתת מענה בשדה אש רחב, וללא החסרונות של הסוגרים. במהלך העשורים הבאים החלו לראות בחימוש המשני חלק עיקרי בהגנה נגד מטוסים של האונייה, והתותחים הקיימים הוחלפו בתותחים דו-תכליתיים בעלי זווית הגבהה גבוהה.

שריון ומיגון

חתך של אוניית המערכה "באיירן" המראה את סכימת המיגון של האונייה, האופיינית לאוניות דרדנוט. הצריחים, מחסני התחמושת והמנועים מוגנים בשריון עבה מאד, המצטמצם בחלקים אחרים.

שריון הפלדה של הדרדנוטים היה מרכיב מרכזי בהדחק של האונייה. המתכננים הקדישו זמן ומאמצים רבים בניסיון לספק את ההגנה הטובה ביותר לאוניות שבנו, כנגד כלי הנשק שהיו עלולים לסכן אותן. משקל המיגון האפשרי היה מוגבל, שכן המיגון בא על חשבון מהירות האונייה, כושר השיט ועוצמת האש שלה.

מצודה מרכזית

רוב השריון של הדרדנוט היה מרוכז סביב "מצודה משוריינת" (Armoured Citadel). מצודה זו הייתה למעשה תיבה, בעלת ארבע דפנות משוריינות ודופן עילית משוריינת, שהייתה סביב החלקים החשובים ביותר של האונייה. צידי המצודה היו "החגורה המשוריינת" של האונייה, כלומר הדפנות. הדופן המשוריינת החלה לפני הצריח הקדמי, והמשיכה עד אחרי הצריח האחורי. בכל אחד מקצות הדפנות המשוריינות, מלפנים ומאחור, הייתה מחיצה משוריינת שחיברה את שתי הדפנות וסגרה למעשה את התיבה, ו"גג" התיבה היה סיפון משוריין. בתוך המצודה היו הדוודים, המנועים ומחסני התחמושת עבור התותחים הראשיים. פגיעה באחת מן המערכות הללו הייתה עלולה לשתק את האונייה או אף להשמיד אותה כליל. תחתית התיבה הייתה תחתית גוף האונייה ולא הייתה משוריינת.

הדרדנוטים הראשונים תוכננו להשתתף בקרבות ימיים נגד אוניות מערכה אחרות בטווחים של עד 9,100 מטרים (10,000 יארד). בדו-קרב בטווח כזה יהיה המסלול הבליסטי של הפגזים שטוח יחסית, וכדי לגרום לנזק באוניית האויב יהיה על הפגז לפגוע בקו המים או סמוך לו, כדי לחדור ולפגוע במערכות החיוניות של אוניית האויב. מסיבה זו רוכזה רצועת השריון של אוניות המערכה בקו המים: באה"מ "דרדנוט" הייתה רצועה זו בעובי 280 מ"מ. כאמצעי מיגון נוסף רוכזו מאחורי רצועת השריון מאגרי הפחם של האונייה. שאר סיפוני האונייה מוגנו בשריון דק, כנגד רסיסים שעלולים היו להיווצר מהתפוצצות פגז חודר שריון מעל רצועת השריון. רסיסים אלו היוו סיכון נוסף בעת דו-קרב בין דרדנוטים, אם כי סיכון נמוך מהסיכון העיקרי של פגיעת פגזים כבדים באזור קו המים.

כאמור, המיגון הכבד ביותר נשמר למצודה המרכזית בכל אוניות המערכה. בכמה מהציים נוספה רצועת שריון דקה יותר וסיפון משוריין דק יותר שכיסו את כל אורכה של האונייה, או שהרחיבו את רצועת השריון על דפנות האונייה כלפי מעלה בשריון דק יותר. שריון "מצטמצם" זה (Tapered) אומץ על ידי הציים האירופיים הגדולים – בריטניה, גרמניה וצרפת. בדרך זו ניתן מיגון מסוים לחלק גדול של האונייה, שהיה חשוב בדרדנוטים הראשונים, שבהם הסיכון מפגזים נפיצים נחשב משמעותי. עיצוב המיגון בדרך זו הותיר רצועת שריון עיקרית דקה מאוד, שהגנה רק על חגורה צרה מעל קו המים. בכמה ציים נמצא שכאשר הדרדנוטים היו במעמס מלא הייתה רצועת השריון העיקרית שקועה כולה במים.

צי ארצות הברית אימץ סכמת הגנה שונה, שכונתה "הכל או כלום" (All or Nothing). על פי סכמה זו רצועת השריון הייתה גבוהה ועבה וגם הסיפון המשוריין עובה עוד יותר, אך המיגון כיסה רק את חלקיה החיוניים של האונייה, ולא ניתן מיגון כלשהו לחלק הקדמי והאחורי של האונייה וגם לא לסיפונים העליונים. שיטה זו הייתה יעילה יותר לקרבות ימיים בטווח ארוך בין ציי דרדנוטים, ולאחר מלחמת העולם הראשונה אומצה גם על ידי ציי מלחמה אחרים.

תכנון הדרדנוטים השתנה במשך השנים, כדי לתת מענה לאתגרים חדשים. ההתקדמות שחלה בפיתוח תותחי האוניות הביאה להבנה שהקרבות ייערכו בטווחים גדלים והולכים, ושהמסלול הבליסטי של הפגזים יהיה תלול בהרבה. על פי תובנה זו היה צורך למגן את אוניות המערכה מפני פגז שיגיע במסלול כזה, ויפגע באזורים אחרים של האונייה ולאו דווקא בקו המים. התפתחותם של המטוסים יצרה סיכון גדל והולך מפצצות חודרות שריון שיוטלו מגבוה, ועוביו של הסיפון המשוריין הוגדל בהתאם. לאוניית המערכה היפנית "יאמטו" הייתה חגורת שריון בעובי 410 מ"מ, וסיפון משוריין בעובי 230 מ"מ.

הגנה תת-מימית וחלוקה פנימית

המרכיב האחרון בסכנת המיגון של הדרדנוטים הראשונים הייתה החלוקה הפנימית של האונייה מתחת לקו המים למספר מדורים אטומים למים. במקרה של חירור גוף האונייה בשל פגיעת פגזי אויב, מוקש ימי, טורפדו או בשל תאונה, וחדירת מים לאונייה בשל אותה פגיעה, יוצף רק מדור אחד, והאונייה תשרוד את הפגיעה. עם זאת, היו גם מקרים שבהם הוצפה אונייה למרות החלוקה למדורים כאלה.

פיתוח נוסף, שהיה אחד משיאי המיגון הימי, היו הבליטות נגד טורפדו (Anti-Torpedo Bulge) ו"חגורת טורפדו", שנועדו להגן על האוניות מטורפדו ומוקשים. הבליטות האמורות היו מעין תוספת בתחתית האונייה, שהיו בחלקן ריקות ובחלקן מוצפות במים. בינן לבין גוף האונייה עצמו היה שריון דק, שנועד למנוע חדירת רסיסים. הבליטות נועדו לספוג את הפיצוץ רחוק ככל האפשר מגוף האונייה האטום למים, על ידי ספיגתו במים שבתוך הבליטה. בחלקים הריקים היו מיעודים לעיתים לאחסון פחם, מים או דלק.

הנעה

לדרדנוטים היו שניים עד ארבעה מדחפים. באה"מ דרדנוט עצמה, וכל הדרדנוטים הבריטיים, הונעו המדחפים באמצעות טורבינות קיטור. בציים אחרים הונעו הדרדנוטים הראשונים על ידי מנועי קיטור בעלי התפשטות משולשת, המנועים המקובלים באוניות המערכה פרה דרדנוט, שהיו איטיים יותר. מנועי טורבינת קיטור סיפקו יותר כוח ממנועי קיטור בוכנתיים באותו גודל, היו נקיים יותר ואמינים יותר. עם זאת, עד 1905 פותחו מנועי קיטור בוכנתיים שהיו נקיים יותר ואמינים יותר מהדגמים הקודמים.

למנועי טורבינה יש גם חסרונות. במהירויות שיוט שהיו נמוכות בהרבה מהמהירות המרבית הייתה נצילות הדלק של הטורבינות נמוכה משמעותית מזו של מנועי הקיטור הבוכנתיים. נתון זה היה חשוב במיוחד לציים שלהם היה נחוץ טווח ארוך, כמו צי ארצות הברית, שתוכניות המלחמה שלו מול יפן כללו את חציית האוקיינוס השקט וכניסה לקרב מול הצי היפני ליד הפיליפינים. האמריקאים בחנו מנועי טורבינת קיטור באוניית המערכה דקוטה הצפונית, אך רק עם השקת אוניות המערכה מסדרת פנסילבניה ב-1916 אימץ הצי האמריקאי את טורבינות הקיטור כאמצעי ההנעה של הדרדנוטים שלו.

עם הזמן נמצאו פתרונות לחסרונות טורבינת הקיטור, בעיקר על ידי שילוב תמסורת שהורידה את סיבובי המדחפים ובכך הגבירה את היעילות. פתרון זה חייב דיוק טכני רב בייצור התמסורת, ולכן היה מסובך להטמעה. חלופה אחת לתמסורת הייתה תמסורת טורבו-חשמלית, שבה יצרה טורבינת הקיטור כוח חשמלי שהניע את המדחפים. צי ארצות הברית העדיף שיטה זו, ועשה בה שימוש לכל הדרדנוטים שלו בין השנים 1915–1922. יתרונותיה של שיטה זו היו עלותה הנמוכה, והאפשרות למידור טוב מתחת לקו המים. חסרונותיה היו במשקל הרב של המכונות ופגיעותן לנזק אפשרי בקרב, ובמיוחד להשפעות של חדירת מים על המיכשור החשמלי.

מנועי טורבינת הקיטור היו אמצעי ההנעה של הדרדנוטים לכל אורך שנות קיומם. במשך הזמן שקלו כמה מן המעצמות שימוש במנועי דיזל, בשל יתרונותיהם – עמידות גבוהה ואורך קצר יותר לעומת מנועי הטורבינה. עם זאת, מנועי הדיזל כבדים יותר, תופסים מרחב גדול יותר במימד האנכי, מייצרים פחות כוח, ונחשבו אז פחות אמינים.

דלק

מאז ראשית העידן של אוניות מלחמה מונעות בקיטור, היה הפחם מקור האנרגיה שלהן. גם בדור הראשון של הדרדנוטים חוממו הדוודים, שהזינו קיטור לטורבינות, בפחם. אחד מיתרונותיו של הפחם הוא בהיותו אדיש (אינרטי), וכך יכול היה להיות חלק מסכמת המיגון של האונייה. עם זאת, לפחם גם חסרונות רבים: העמסת הפחם על האונייה דרשה השקעת משאבי עבודה רבים, וכך העברתו מהמחסנים אל הדוודים. הדוודים עצמם התמלאו ונסתמו באפר והיה צורך לנקותם, והאפר שהתעופף באוויר, עם אדים שהיו קשורים לפחם, היה נפיץ מאוד. ייתכן שזו הייתה הסיבה להתפוצצותה של אוניית המערכה האמריקאית "מיין", שהתפוצצה בנמל הוואנה, בקובה, בפברואר 1898, התפוצצות שהניעה את מלחמת ארצות הברית–ספרד. מעבר לסיכונים, שריפת הפחם יצרה עשן שחור סמיך שהפריע לשדה הראייה, לאיתות ולבקרת האש, והסגיר למרחוק את מיקומן של האוניות. פחם תפס נפח רב על האונייה, והנצילות התרמית שלו נמוכה יחסית.

לדלק נוזלי כמקור אנרגיה יש יתרונות רבים, גם למתכנני האוניות וגם לקצינים בים. דלק נוזלי מייצר פחות עשן, ולפיכך קשה יותר לזהות את האונייה מרחוק. ניתן להזין את הדלק הנוזלי לדוודים באופן אוטומטי, וכך נחסך הצורך במחלקת מסיקים שיזינו ידנית את הפחם לדוודים, כפי שהיה באוניות מונעות בפחם. לדלק נוזלי אנרגיה תרמית גדולה פי שניים בערך מזו של פחם, ולפיכך ניתן להקטין את הדוודים בחצי, ולחלופין, לאונייה מונעת בדלק נוזלי יהיה טווח כפול באותו נפח של דלק, לעומת פחם.

יתרונות הדלק הנוזלי היו ברורים כבר בתום המאה ה-19, והלורד הראשון של הימייה הבריטית, ג'קי פישר, לחץ על הסבה לדלק זה כבר ב-1901. התעוררו בעיות טכניות מסוימות שהיו קשורות באחסון הדלק בגוף האוניות, שהיה כרוך בשמירה על איזון האניות עקב המשקל השונה של הפחם והדלק הנוזלי, ובעיות בשאיבת דלק נוזלי צמיג יותר. עם זאת, הבעיה העיקרית הייתה בכך שכל המעצמות שבנו דרדנוטים – למעט ארצות הברית – היו צריכות לייבא דלק נוזלי. בשל בעיה זו היו ציים שאימצו שיטה של הסקה באמצעות פחם ודלק נוזלי יחד, על ידי הסקה בפחם שרוסס בדלק. אוניות בריטיות שצוידו בדוודים כאלה היו יכולות לעשות שימוש בדלק נוזלי לבדו, להשיג עד 60% מהעוצמה.

לארצות הברית היו מאגרים גדולים של דלק נוזלי, וצי ארצות הברית היה הצי הראשון שאימץ דלק זה באופן מלא כאשר הזמין את אוניות המערכה מסדרת נבדה ב-1910, שהוגדרו כמונעות בדלק נוזלי. הצי המלכותי הבריטי לא פיגר הרבה וב-1912 החליט על דלק נוזלי כמקור האנרגיה לאוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת. אלו נכנסו לשירות עוד לפני האוניות מסדרת נוודה, הודות לזמני תכנון ובנייה קצרים יותר של המספנות הבריטיות. הצי הבריטי שקל לחזור לשיטה מעורבת של הסקה בפחם מרוסס בדלק נוזלי, אך פישר, שחזר לתפקידו ב-1914, עמד על כך שכל הדוודים יוסקו בדלק נוזלי בלבד. ציים אחרים הותירו שיטות הנעה מעורבות, פחם ודלק נוזלי, עד לסיום מלחמת העולם הראשונה.

בנייה

בניית דרדנוטים ראשונים בציי העולם
צי	שם האונייה/הסדרה	תאריך תחילת הבנייה	הערות
הצי הקיסרי היפני	סאטסומה	15 במאי 1905	הבנייה החלה במטרה לבנות על פי תפיסת "תותחים גדולים בלבד", הושלמה בסופו של דבר כ"סמי דרדנוט" בנובמבר 1906
הצי המלכותי הבריטי	אה"מ דרדנוט	2 באוקטובר 1906	הושלמה ב-1 באוקטובר 1906, הדרדנוט הראשון
צי ארצות הברית	סדרת קרוליינה הדרומית	18 בדצמבר 1906
הצי הברזילאי	סדרת מינאס ז'ראייס	17 באפריל 1907
הצי הקיסרי הגרמני	סדרת נסאו	22 ביולי 1907
הצי המלכותי האיטלקי	דנטה אליגיירי	6 ביוני 1909
הצי הספרדי	סדרת אספנייה	6 בדצמבר 1909
הצי הארגנטינאי	סדרת ריוואדביה	25 במאי 1910	סופר דרדנוט
הצי האוסטרו-הונגרי	סדרת טגטהוף	24 ביולי 1910
הצי הצרפתי	סדרת לה קורבה	1 בספטמבר 1910
הצי הקיסרי הרוסי	סדרת גנגוט	20 באוקטובר 1911
הצי הצ'ילאני	סדרת אלמירנטה לטורה	27 בנובמבר 1911	סופר דרדנוט

פיתוח הדרדנוטים היה חלק ממרוץ החימוש של בניית אוניות מערכה, שהחלה בשנות ה-90 של המאה ה-19. לצי המלכותי הבריטי היה יתרון גדול במספר אוניות המערכה פרה-דרדנוט שהפעיל, והיו ברשותו אוניות מערכה כמספרן של האוניות בשני הציים הבאים אחריו גם יחד. אולם עם השקת אה"מ "דרדנוט", ב-1906, הצטמצם יתרונה של בריטניה לאונייה אחת בלבד. השקת הדרדנוט הובילה לביקורת רבה על פישר, הלורד הראשון של הימייה, ששמט את יתרונה האסטרטגי של בריטניה; פישר השיב שהמצב היה גרוע בהרבה לו הייתה אוניית המערכה הראשונה מטיפוס דרדנוט מושקת על ידי צי אחר, שכן רוב מתחרותיה הימיות של בריטניה שקלו אוניות כאלה – וילהלם השני, קיסר גרמניה, דחף לבניית אונייה כזו כבר מ-1890 – וחלקן אף החלו לבנות אוניות מערכה בעלות חימוש "תותחים גדולים בלבד": יפן החלה בבניית האונייה "סאטסומה", וארצות הברית החלה בבניית "קרוליינה הדרומית". השקת "דרדנוט" על ידי בריטניה הבטיחה את המשך העליונות הימית של בריטניה.

מרוץ החימוש בבניית אוניות המערכה הואץ שוב, והדבר הטיל עומס גדול על תקציביהן של הממשלות שהשתתפו במירוץ. עלותן של הדרדנוטים הראשונים לא הייתה רבה בהרבה מעלותן של אוניות המערכה פרה-דרדנוט האחרונות, אך הסדרות הבאות של הדרדנוטים החלו להתייקר יותר ויותר. "דרדנוט", לדוגמה, עלתה 1,783,000 לירות שטרלינג, לעומת אוניות המערכה מסדרת "לורד נלסון", סדרת הפרה-דרדנוט האחרונה, שעלו 1,540,000 ליש"ט כל אחת. שמונה שנים לאחר "דרדנוט" הושקה סדרת "קווין אליזבת", וכל אונייה בסדרה זו עלתה 2,300,000 ליש"ט. במחירי 2020, עלות דרדנוט הייתה כ-190,000,000 ליש"ט, לעומת כ-165,000,000 מיליון ליש"ט לסדרת "לורד נלסון" ו-246,000,000 ליש"ט לסדרת "קווין אליזבת".

למרות מחירן הרב היוו אוניות המערכה מרכיב מרכזי בכוחן הימי של המעצמות, וסימלו את העוצמה והיוקרה הלאומית. המעצמות הגדולות באירופה – הקיסרות הגרמנית, הרפובליקה הצרפתית, האימפריה הרוסית, ממלכת איטליה והאימפריה האוסטרו-הונגרית – עסקו כולן בבניית דרדנוטים, וכך גם ארצות הברית. גם מעצמות מדרג שני, כולל האימפריה העות'מאנית, ממלכת יוון, ארגנטינה, רפובליקת ברזיל וצ'ילה, הזמינו דרדנוטים ממספנות בארצות הברית, בריטניה, גרמניה וצרפת.

מרוץ החימוש בין הקיסרות הגרמנית והאימפריה הבריטית

בניית אה"מ "דרדנוט" התרחשה בתקופה של עליית מתח בין האימפריה הבריטית לקיסרות הגרמנית. גרמניה החלה בתוכנית נרחבת לבניית צי מלחמה בשנות ה-90 של המאה ה-19, כחלק ממדיניות כוללת שנועדה לבסס את גרמניה כמעצמה עולמית, ובמסגרתה קריאת תגר על עליונותו הימית של הצי המלכותי הבריטי. עם חתימת ההסכמה הלבבית (Entente Cordiale) בין צרפת ובריטניה ב-1904, הסתבר לבריטים יותר ויותר שהאויב העיקרי יהיה מעתה גרמניה. היריבות הגוברת הניעה והגבירה עוד יותר את מרוץ החימוש והביאה לבניית שני ציי הדרדנוטים הגדולים ביותר בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה.

התגובה הגרמנית ל"דרדנוט" הייתה סדרת נסאו, שבבנייתה החלו ב-1907, ולאחריה אוניות המערכה מסדרת הלגולנד, שבנייתה החלה ב-1909. הצי הקיסרי הגרמני החל גם בבניית שתי סיירות מערכה, אף על פי שהאסטרטגיה הבריטית שדגלה בהפעלתן של סיירות המערכה לא הייתה מקובלת בגרמניה; בניית אוניות אלה נעשתה משום שניתן היה לבנותן תחת האישור שניתן ברייכסטאג לבניית סיירות משוריינות ולא מתוך המכסה המאושרת של אוניות מערכה. ב-1909 היו לקיסרות הגרמנית עשר אוניות מערכה מודרניות, מוכנות או בשלבי בנייה. האוניות הבריטיות היו מהירות יותר ובעלות חימוש עוצמתי יותר ממקבילותיהן הגרמניות, אך היחס בין המספרים היה 10:12 בלבד לטובת הבריטים – הרבה פחות מהיחס אליו שאפו הבריטים, 1:2 לטובתם.

ב-1909 אישר הפרלמנט של הממלכה המאוחדת בניית ארבע אוניות ראשה נוספות, עדיין בתקווה שגרמניה תסכים למשא ומתן שיגביל את מספר אוניות המערכה. אישור האוניות הותנה בכך שאם לא יימצא פתרון דיפלומטי, תתחיל ב-1910 בניית ארבע אוניות מערכה נוספות. החלטה זו הייתה פשרה בין הלחץ של השמרנים לבנות שש אוניות מערכה בשנה אחת, לבין רצונם של הליברלים לצמצם את ההוצאות הצבאיות כדי לפנות משאבים לרפורמות חברתיות ולבנות לא יותר מארבע. גם פשרה זו חייבה הטלת מיסים כבדים על השכבות הגבוהות, מהלך שהביא למשבר חוקתי בשנים 1909–1910. לאחר שלא חלה התקדמות במגעים עם גרמניה, הונחה ב-1910 השדרית לארבע אוניות מערכה נוספות שכללו גם ארבע אוניות "סופר דרדנוט" מסדרת אוריון. שמונה אוניות המערכה תוגברו בשתי סיירות מערכה שנרכשו על ידי אוסטרליה וניו זילנד, והיו אמורות להיות חלק מהצי שלהן, אך בעת הצורך תתגברנה את הצי הבריטי.

הצי הגרמני בנה באותן שנים שלוש אוניות מערכה, וכך הגיע יחס הכוחות בין שתי המעצמות ל-22 אוניות מערכה בריטיות מול 13 גרמניות. נחישותם של הבריטים לשמור על יתרונם הימי הביאה את הגרמנים לשאת ולתת על סיום מרוץ החימוש. מטרתה של האדמירליות להגיע ליתרון של 60% על הצי הגרמני הייתה קרוב למדי ליעדו של אלפרד פון טירפיץ, שר הימייה הגרמני, ששאף לצמצם את יתרונו של הצי הבריטי ל-50%. עם זאת, השיחות כשלו בגלל ויכוח שלא הוכרע לגבי הכללת סיירות המערכה הבריטיות במספר אוניות המערכה, וכן בשל נקודות מחלוקת אחרות שלא היו קשורות לנושא הימי, כמו דרישת הגרמנים להכרה בבעלותם על אלזס-לורן.

כישלון השיחות הביא להגברת קצב מרוץ החימוש. גרמניה החלה בבניית ארבע אוניות ראשה ב-1910 וב-1911, ובריטניה החלה במקביל בבניית חמש אוניות בכל אחת מהשנים הללו. המתח עלה עוד יותר כאשר אישר הרייכסטאג את החוק הימי של 1912. החוק קבע תוכנית לבניית אוניות, שעם סיומה יהיו לצי הקיסרי הגרמני 33 אוניות מערכה וסיירות מערכה, יותר מכוחו של ה"גרנד פליט" ("הצי הגדול"), יחידת הצי הבריטי הגדולה ביותר שהגנה על בריטניה עצמה במימי הבית (Home Waters). מצבה של בריטניה היה חמור עוד יותר, מכיוון שהצי של האימפריה האוסטרו-הונגרית היה בשלבי בנייה של ארבעה דרדנוטים, והצי האיטלקי בנה שתיים נוספות. הקיסרות הגרמנית, האימפריה האוסטרו-הונגרית וממלכת איטליה היו קשורות זו לזו בברית המשולשת, והיו אמורות לפעול יחד בעת מלחמה. מול כוח משולב של שלוש המעצמות הללו לא היה הצי הבריטי יכול להגן על האינטרסים החיוניים של בריטניה.

כדי לתת מענה לאיום זה היו לבריטניה שלוש אפשרויות: בניית אוניות מערכה נוספות, ויתור על הנוכחות בים התיכון כדי לרכז את הכוחות בים הבית, או יצירת ברית עם צרפת. בניית אוניות מערכה נוספות הייתה מטילה עול כלכלי כבד ולא מתקבל על הדעת בתקופה שבה ניסתה הממשלה הבריטית להוביל תקציב שיוביל לשינויים חברתיים. ויתור על הים התיכון היה בעייתי מאוד, שכן משמעותו הייתה החלשת כוחה הדיפלומטי והשפעתה בכל האזור וערעור יציבותה של האימפריה. האפשרות היחידה שניתן היה לקבל הייתה שינוי במדיניות הבריטית עד אז, שהייתה ידועה בכינויה "בדידות מזהרת", והגעה להסכם עם צרפת, במסגרתו תקבל זו האחרונה אחריות על ריסון איטליה ואוסטרו-הונגריה בים התיכון, והבריטים בתמורה יגנו על חופה הצפוני של צרפת. למרות התנגדות פוליטית מסוימת בבריטניה, התארגן הצי המלכותי הבריטי על בסיס פריסה חדשה זו ב-1912.

למרות התוצות האסטרטגיות, בפועל לא הייתה לחוק הימי של 1912 השפעה מועטה על יחסי הכוחות. מעבר להיערכות המחודשת של הצי המלכותי, החלו הבריטים בבניית עשר סופר-דרדנוטים חדשים ב-1912 וב-1913. לאוניות אלו היה מיגון משופר, מהירות גבוהה יותר וחימוש כבד יותר. גרמניה החלה בבנייתן של חמש אוניות בלבד, והעדיפה להשקיע את המשאבים בצבא היבשה.

ארצות הברית

אוניות המערכה מסדרת דרום קרוליינה, שנבנו בארצות הברית, היו אוניות המערכה הראשונות שנבנו מחוץ לבריטניה על פי תפיסת "תותחים גדולים בלבד". תכנון האוניות הללו החל עוד לפני השקת אה"מ "דרדנוט", וישנן ספקולציות על פיהן תכנון האונייה האמריקאית נעשה בהשפעה לא פורמלית בריטית, על ידי בכירים בצי הבריטי שהיו אוהדים לצי ארצות הברית. עם זאת, האונייה האמריקאית הייתה שונה מאוד מאה"מ "דרדנוט".

הקונגרס אישר בניית שתי אוניות מערכה, אך הגביל את ההדחק שלהן ל-16,000 טון לכל היותר. כתוצאה מכך נאלצו מתכנני סדרת קרוליינה הדרומית לעמוד במגבלות חמורות בהרבה מאלה שעמדו בפני מתכנני אה"מ "דרדנוט" (שההדחק שלה היה גדול בכ-2,000 טון). כדי לנצל באופן מיטבי את המשקל שהוקצה לחימוש, מוקמו התותחים על קו האורך של האוניות. לכל אונייה היו שמונה תותחים בקוטר 12 אינץ', ואלה סודרו בשני זוגות של ארבעה צריחים, כאשר הצריח השני והאחורי בכל זוג ממוקם כך שיירה מעל הצריח הקדמי. בדרך זו היה לאוניות מטח דופן זהה לזה של אה"מ "דרדנוט", שהייתה בעלת עשרה תותחים. זו הייתה פריסת התותחים היעילה ביותר, וסכמת החימוש בסדרת קרוליינה הדרומית בישרה את פריסת התותחים הסטנדרטית באוניות המערכה הבאות בכל ציי העולם.

עיקר הצמצום בהדחק של סדרת דרום קרוליינה התבטא במערכות ההנעה, שהיו מנועי קיטור בעלי התפשטות משולשת, לעומת מנועי טורבינת הקיטור של אה"מ "דרדנוט", ומהירותן של האוניות האמריקאיות הגיעה ל-18.5 קשר (34.3 קמ"ש), לעומת 21 קשר (39 קמ"ש) של אה"מ "דרדנוט". בשל עובדה זו יש הסבורים שהדרדנוטים האמריקאיים הראשונים היו סדרת אוניות המערכה הבאה, סדרת דלאוור. בתוך שנים מועטות מעת השקתן כבר היו האוניות מסדרת קרוליינה הדרומית איטיות מכדי שתוכלנה להיו חלק מצי הדרדנוטים החדשות יותר, ונאלצו לפעול עם האוניות הישנות יותר, פרה-דרדנוט.

צי ארצות הברית המשיך להגדיל את צי הדרדנוטים שברשותו. כמעט בכל שנה, עד 1920, החלה בנייתן של שתי אוניות מערכה. מנועי כל האוניות היו מנועי קיטור בוכנתיים, עד לאוניות המערכה מסדרת נבדה, שבנייתה החלה ב-1912. האיחור בהכנסת טורבינות קיטור נבע מגישה זהירה וגם מהצורך של הצי האמריקאי באוניות בעלות טווח ארוך ללחימה במרחבי האוקיינוס השקט, שבתחילה לא ניתן היה להשיג עם מנועי טורבינה.

יפן

לאחר ניצחונה על האימפריה הרוסית במלחמת רוסיה–יפן בשנים 1904–1905 החלה האימפריה היפנית לחשוש מהאפשרות לעימות עתידי עם ארצות הברית. התאורטיקן היפני סאטו טטסוטארו פיתח דוקטרינה, על פיה גודל צי המלחמה היפני צריך להיות 70% מזה של צי ארצות הברית. צי בגודל כזה יוכל להעניק ליפן ניצחון בשני הקרבות המכריעים העתידיים: קרב אחד נגד צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית, וקרב שני נגד צי האוקיינוס האטלנטי שיגיע, באופן בלתי נמנע, לתגבר את הכוחות האמריקאיים באוקיינוס השקט.

העדיפות הראשונה בתוכנית בניין הצי של יפן לאחר מלחמת רוסיה-יפן הייתה שיפוץ אוניות המערכה פרה-דרדנוט שנלכדו מרוסיה במהלך המלחמה, ולהשלים את אוניות המערכה "סאטסומה" ו"אקי". שתי אוניות המערכה הללו היו אמורות להיות אוניות "תותחים גדולים בלבד" ולמעשה להקדים את אה"מ "דרדנוט" ולהיות הראשונות בעולם המיישמות תפיסה זו, אך קשיים כלכליים שהתעוררו בעקבות המלחמה עיכבו את השלמתן וחייבו את החלפת חלק מהתותחים הגדולים המתוכננים בתותחים בעלי קוטר קטן יותר. כפי שהושלמו היו אוניות אלו בעלות חימוש מעורב והוגדרו "סמי-דרדנוט". שתי האוניות הבאות שנבנו היו "קאוואצ'י" ו"סטסו", שבנייתן החלה ב-1909 והושלמה ב-1912. הן היו חמושות בתותחי 12 אינץ', אך משני סוגים – לכל סוג ארוך קנה שונה, דבר שהכביד על בקרת האש בטווח רחוק.

מדינות אחרות

ברזיל הייתה המדינה השלישית שהחלה בבניית דרדנוט, כאשר הזמינה בבריטניה שלוש אוניות, שהיו אמורות להיות חמושות בתותחים הכבדים ביותר שהיו לדרדנוט כלשהו באותה עת, 12 תותחי 12 אינץ'. שתיים מתוך השלוש הושלמו: "מינאס ז'ראיס", שבנייתה החלה ב-17 באפריל 1907, ואחותה, "סאו פאולו", שבנייתה החלה 13 ימים אחריה. כתבי צי רבים, באירופה ובארצות הברית, הניחו שברזיל אינה הרוכשת האמיתית של האוניות ומשמשת רק כמתווכת עבור אחת המעצמות הימיות, אליה תעביר את האוניות לאחר השלמתן. למרות הנחות אלה, של האוניות נכנסו לשירות בצי הברזילאי ב-1910. בניית האונייה השלישית, שהייתה אמורה להיקרא "ריו דה ז'ניירו", לא הושלמה בשל קריסת מחירי הגומי העולמיים שגרמה למשבר תקציבי בברזיל. האונייה הייתה לקראת השלמה אך ברזיל לא הייתה יכולה לרכוש אותה, והאונייה נמכרה לטורקיה ב-1913. בניית האוניות הברזילאיות הציתה מרוץ חימוש בינה לבין ארגנטינה וצ'ילה, שהשיקו בשנים הבאות סופר דרדנוטים (ראו להלן).

הצי הספרדי הכניס לשירות החל מ-1913 שלושה דרדנוטים, ממסדרת אספנייה, שנבנו בסיוע בריטי. אלו היו הדרדנוטים הקטנות ביותר שנבנו בצי כלשהו: אורכן היה 140 מטר, לעומת 160 מ' באה"מ "דרדנוט"' וההדחק המלא שלהן עמד עד כ-16,200 טון, לעומת יותר מ-21,000 באונייה הבריטית. בניית האונייה השלישית, חיימה הראשון (Jaime I), נמשכה תשע שנים ממועד הנחת השדרית, בשל עיכוב רב באספקת רכיבים חיוניים, במיוחד תותחים, מבריטניה.

הקצין והמהנדס הימי ויטוריו קוניברטי הציע לצי המלכותי האיטלקי אוניית "תותחים גדולים בלבד" כמה שנים לפני בנייתה של אה"מ "דרדנוט", אך הצי לא קיבל מיד את הצעתו ורק ב-1909 החלה איטליה בבניית דרדנוט משלה, אוניית המערכה "דנטה אליגיירי", כתגובה לשמועות על בניית דרדנוט באימפריה האוסטרו-הונגרית, יריבתה של ממלכת איטליה. "דנטה אליגיירי" נכנסה לשירות ב-1913. אחריה בנתה איטליה חמישה דרדנוטים נוספות, כדי לשמור על יתרונה מול האוסטרו-הונגרים. אוניות אלו נכנסו לשירות החל מ-1915 ונותרו עמוד השדרה של הצי האיטלקי עד מלחמת העולם השנייה.

בינואר 1909 הפיצו אדמירלים בצי האוסטרו-הונגרי מסמך הקורא לבניית צי של ארבעה דרדנוטים. משבר חוקתי בשנים 1909–1910 עיכב את הבנייה ולא ניתן היה לאשר את ייצור האוניות, אך שתי שדריות הונחו במספנות בתקווה לאישור בהמשך. ארבע האוניות מסדרת טגטהוף הושקו בשנים 1912 – 1915. סדרה של ארבע אוניות מערכה נוספת שהייתה מתוכננת בעקבות סדרת טגטהוף בוטלה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

יחסית למעצמות הימיות האחרות נכנסה צרפת מאוחר לעידן הדרדנוט. ב-1907 וב-1908 השלימו הצרפתים את בניית אוניות המערכה מסדרת דנטון שהיו פרה-דרדנוט, ורק ב-1910 החלו בבניית אוניות המערכה מסדרת קורבה (Courbet). בכך הייתה צרפת לאומה האחת-עשרה הבונה ומפעילה דרדנוטים.

הצי הקיסרי הרוסי החל ביוני 1909 בבניית אוניות המערכה מסדרת גנגוט, שנועדו לצי הים הבלטי ובאוקטובר 1911 החלה בנייתן של שלושה דרדנוטים נוספות אימפרטריצה מריה עבור צי הים השחור. רק אונייה אחת משבע האוניות הללו הושלמה בתוך ארבע שנים מבנייתה, ואוניות המערכה מסדרת גנגוט נחשבו מיושנות כבר עם כניסתן לשירות. הרוסים למדו את הלקחים מקרב צושימה והושפעו מקוניברטי, אך תכנון הדרדנוטים שלהם עבר שינויים רבים ובסופו של דבר היו האוניות קרובות יותר לסיירות מערכה, פרי רוחו של פישר, והן סבלו מפגמים רבים: המיגון שלהן היה דק יותר וקוטר התותחים קטן יותר, בהשוואה לדרדנוטים מאותה תקופה.

הצי המלכותי ההולנדי התכוון להחליף את צי האוניות המשוריינות שלו בצי מודרני של דרדנוטים. וועדה מלכותית המליצה באוגוסט 1913 על רכישת תשעה דרדנוטים, אך לאחר המלצתה התפתחו דיונים נרחבים על הצורך באוניות כאלה, ואם אכן ישנו צורך מה המספר הנכון. הדיונים נמשכו עד אוגוסט 1914, ובאותו חודש אושר חוק לבניית ארבעה דרדנוטים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נעצרה התכנית ולא יצאה אל הפועל.

הצי העות'מאני הזמין שני דרדנוטים ממספנות בבריטניה: "רשידיה" ב-1911 ו"פטיח סולטן מחמד" ב-1914. ב-1913 רכשה טורקיה דרדנוט כמעט מושלמת מברזיל, שנקראה "סולטן עות'מן הראשון". רשידייה הושלמה באוגוסט 1914, ועם תחילת המלחמה החליטה בריטניה להשתלט על האונייה ועל אחותה, "סולטן עות'מן הראשון", והן שולבו בצי המלכותי הבריטי תחת השמות "אה"מ ארין" ו"אה"מ אז'נקור", בהתאמה. "פטיח סולטן מחמד" לא הושלמה, ונגרטה. ההשתלטות על האוניות גרמה למשבר חמור בין בריטניה לאימפריה העות'מאנית, משבר שהוחמר עוד יותר לאחר שהקיסרות הגרמנית העבירה כביכול לאימפריה העות'מאנית את סיירת המערכה "גבן" ואת הסיירת "ברסלאו" ב-1914, לאחר שהאוניות חמקו מהצי הבריטי; האוניות היו, נומינאלית, בשירות הצי העות'מאני, אך בפועל הופעלו על ידי הצוותים הגרמניים המקוריים ותחת פיקוד גרמני. ההשתלטות הבריטית והצעד הגרמני היו גורמים חשובים בהחלטתה של האימפריה העות'מאנית להצטרף למעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה.

הצי היווני הזמין דרדנוט אחת ממספנה בגרמניה, אך העבודה הופסקה עם פרוץ מלחמת העולם. התותחים שהוזמנו עבור האונייה בארצות הברית סופקו בסופו של דבר לבריטניה, והורכבו בסדרת אוניות מוניטור. ב-1914 רכשה יוון שתי אוניות מערכה פרה-דרדנוט מארצות הברית, במקום האונייה שהוזמנה מגרמניה.

סופר דרדנוטים

דור חדש של אוניות מערכה, מוגנות יותר וחמושות בתותחים כבדים יותר היה בבנייה תוך חמש שנים לאחר כניסתה של אה"מ "דרדנוט" לשירות. אוניות המערכה מסדרת אוריון הבריטיות היו בעלות הדחק שהיה גדול ב-2,000 טון מאה"מ "דרדנוט" הייתה חמושה בתותחי 13.5 אינץ' (343 מ"מ) שהיו מסודרים כולם על קו האורך של האונייה. בתוך ארבע השנים שבין אה"מ "דרדנוט" לבן אה"מ "אוריון" גדל ההדחק ב-25% ומשקל מטח הדופן (כלומר משקל התחמושת שניתן לראות לכיוון אחד על ידי כל התותחים הראשיים היורים בבת אחת) הכפיל את עצמו.

גם מדינות אחרות החלו בבניית סופר דרדנוטים. ארצות הברית החלה לבנות את אוניות המערכה מסדרת ניו יורק ב-1911. אוניות אלה היו חמושות בתותחי 14 אינץ' (356 מ"מ), כתגובה לתותחים של סדרת אוריון, וקוטר זה (14 אינץ') היה לסטנדרטי. ביפן החלה בנייתן של אוניות המערכה מסדרת פוסו (Fusō), ואחריהן שתי אוניות מסדרת איזה (Ise) ב-1914. כל האוניות הללו היו חמושות בתותחי 14 אינץ'. ב-1917 הוזמנה סדרת נגאטו, שהייתה סדרת הסופר-דרדנוטים הראשונה שהייתה בעלת תותחים ראשיים בקוטר 16 אינץ' (406 מ"מ) והיו באותה תקופה אוניות המערכה החזקות ביותר בעולם, ובנייתן עברה יותר ויותר למספנות ביפן, בניגוד לאוניות המערכה הראשונות של יפן שנבנו במדינות אחרות, בעיקר בבריטניה. צרפת בנתה את אוניות המערכה מסדרת בריטני, שתותחיהן היו בקוטר 340 מ"מ (13.4 אינץ'). בניית חמש אוניות נוספות, מסדרת נורמנדי, בוטלה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

כאמור לעיל, בניית הדרדנוטים הברזילאיים הציתה מרוץ חימוש בין שלוש המדינות הגדולות בדרום אמריקה – ברזיל, ארגנטינה וצ'ילה. שתי האחרונות ראו עצמן מאוימות מברזיל ופנו בעצמן לרכוש דרדנוטים משלהן: ארגנטינה הזמינה ממספנה בארצות הברית שתי סופר דרדנוטים מסדרת ריוואדביה (Rivadavia), שהיו בעלות תותחים בקוטר זהה לזה של האוניות הברזילאיות אך היו כבדות בהרבה ועם שריון עבה יותר. צ'ילה הזמינה שתי סופר-דרדנוטים ממספנה בבריטניה, מסדרת אלמירנטה לטורה, עם תותחי 14 אינץ'. בתחילת מלחמת העולם הראשונה רכשה בריטניה מצ'ילה את שתי האוניות; אחת מהן נרכשה מחדש על ידי צ'ילה לאחר המלחמה.

סדרת הסופר-דרדנוטים קווין אליזבת, שהחלו להיכנס לשירות הצי הבריטי בסוף 1914, היו עוצמתיות עוד יותר. לאוניות אלו היו תותחי 15 אינץ' (381 מ"מ), ולמרות השמטת הצריח הייתה עוצמת האש של האונייה גדולה יותר מזו של קודמותיה. חגורת השריון עובתה וההגנה התת-מימית שופרה. באוניות אלו הושמט הצריח המרכזי, שהיה מאפיין של רבות מהדרדנוטים (הצריח המרכזי הותקן באמצע האונייה, ויכול היה לירות לשני צידי האונייה), ובמקום שהתפנה הותקנו דוודים גדולים יותר, מונעים בדלק נוזלי, שהגדילו את מהירותן ל-25 קשר (46 קמ"ש), והן נחשבו לאוניות המערכה המהירות הראשונות.

תכנונן של הדרדנוטים והסופר-דרדנוטים, שנבנו עד 1918, סבל מליקוי תכנוני בפריסת השריון. המיגון תוכנן כדי לתת מענה מפגיעות בדפנות האנייה, מטווח קצר יחסית, ולכן ניתן דגש למיגון אנכי על הדפנות. על פי תפיסה זו, נדרש מיגון קל בהרבה לחלקים אחרים באונייה, משום שהסיכון הנשקף לחלקים אלה הוא מרסיסים בלבד. תפיסה זו שלטה בתכנון הדרדנוטים אף על פי שאוניות אלו כבר היו בעלות יכולת לנהל דו-קרב בטווחים גדולים בהרבה, 18,000 מטרים, שבהם פגיעת הפגזים תהיה בזווית תלולה, עד 30 מעלות. במצב כזה יפגעו הפגזים מעבר לחגורת השריון החיצונית, ולפגוע במכלולים הפנימיים הקריטיים. לאחר המלחמה שונתה תפיסת המיגון כדי לתת מענה לפגיעות כאלה וסיפון האוניות הוגן על ידי שריון בעובי 130 עד 150 מ"מ, שנשען על מיגון אנכי עבה יותר.

לעומת תפיסה זו, צי ארצות הברית פיתח תפיסת מיגון שתוכננה לתת מענה לדו-קרב ימי בטווח ארוך ופגזים הפוגעים באונייה בזווית חדה. האוניות הראשונות שנבנו בתפיסה זו היו אוניות המערכה מסדרת "נבדה", שבנייתן החלה ב-1912, ארבע שנים לפני קרב יוטלנד שהתנהל בטווחים ארוכים בהרבה ממה שסברו בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20. צי ארצות הברית הגדיר את אוניות המערכה שנבנו על פי תפיסה זו כ"אוניות מערכה מטיפוס סטנדרטי" (Standard-type battleship), ואחד מעקרונותיה החשובים היו תפיסת המיגון, שכונתה "הכל או כלום" ו"רפסודה". תפיסת "הכל או כלום" גרסה שרק חלקיה החיוניים של האונייה מוגנו בשריון עבה ככל האפשר, וחלק זה כונה "רפסודה", משום שנבנה כך שיוכל לשמור על יכולת הציפה של האונייה, גם אם החרטום והירכתיים הבלתי-ממוגנים ייפגעו פגיעה קשה, ינוקבו ויוצפו. יתרונה של תפיסה זו הוכח בקרב הימי על גוודלקנל, בין צי ארצות הברית לצי הקיסרי היפני, בלילה שבין 14 ל-15 בנובמבר 1942. במהלך הקרב ביצעה אוניית המערכה "דקוטה הדרומית" פנייה לא נכונה, והתגלתה על רקע להבות של כלי שיט בוער. האונייה האמריקאית ספגה 26 פגיעות, אך ה"רפסודה" המשוריינת לא נפגעה והאונייה המשיכה לשוט ואף שמרה על יכולת מבצעית מסוימת עד סוף הקרב.

שירות מבצעי

במהלך מלחמת העולם הראשונה לא אירעו קרבות ימיים מכריעים כמו קרב צושימה. התפקיד שמילאו אוניות המערכה היה שולי לעומת קרבות היבשה בצרפת וברוסיה, והיה שולי גם ביחס לאוניות הפשיטה שהפעילה גרמניה נגד אוניות הסוחר הבריטיות (Handelskrieg) והמצור הימי שהטילו מדינות ההסכמה על גרמניה.

הנתונים הגאוגרפיים סייעו לצי הבריטי למנוע מהצי הקיסרי הגרמני לצאת מהים הצפוני בקלות יחסית. יציאה דרך תעלת למאנש הייתה מסוכנת עבור הגרמנים בשל הקרבה הרבה לחוף הבריטי, והיציאה צפונה, בין נורווגיה לסקוטלנד, נחסמה על ידי הבריטים. עם זאת, מדינות ההסכמה לא הצליחו לשבור את העליונות הימית הגרמנית בים הבלטי. שני הצדדים היו מודעים לכך שבקרב ימי בקנה מידה מלא, בין שני הציים, ינצחו הבריטים בשל עליונותם המספרית. מסיבה זו בחרו הגרמנים באסטרטגיה שנועדה להביא לקרב בתנאים מועדפים מבחינתם – אם מול חלק מהצי הבריטי בלבד, אותו ינסו לגרור לקרב בדרכים שונות תוך הרחקת הגוף העיקרי של הצי הבריטי, או על ידי משיכת הבריטים לקרב סמוך לחוף הגרמני, שם תישחק העוצמה הבריטית בעזרת שדות מוקשים ימיים, ספינות טורפדו וצוללות.

בשנתיים הראשונות של המלחמה התרחשו בים הצפוני כמה התנגשויות מצומצמות בין הצדדים בקרב מפרץ הלגולנד (28 באוגוסט 1914) ובקרב שרטון דוגר (24 בינואר 1915). קרב מפרץ הלגולנד התנהל ברובו בין משחתות וסיירות קלות של שני הצדדים, ורק לקראת סיומו היו מעורבות בו סיירות מערכה בריטיות. קרב שרטון דוגר התנהל בין שייטות סיירות המערכה משני הצדדים, ללא מעורבות של אוניות המערכה. בנוסף, הפגיז הצי הגרמני ערים לחופי בריטניה, במטרה למשוך חלקים של הצי הבריטי לקרב. ניסיון נוסף למשוך את הבריטים לקרב, ב-31 במאי 1916, הביא לקרב יוטלנד, שבו התנגשו ציי אוניות המערכה משני הצדדים, 28 אוניות מערכה בריטיות מול 16 גרמניות. הקרב הסתיים ללא תוצאה ברורה; אבדות הבריטים היו כבדות בהרבה (3 סיירות מערכה ו-3 סיירות משוריינות, לעומת סיירת מערכה אחת ואוניית מערכה פרה-דרדנוט אחת שאבדו לגרמנים) אך בפועל לא הצליח הצי הגרמני לפרוץ את המצור הבריטי.

גם בזירות ימיות אחרות לא התחוללו קרבות גדולים. בים השחור אירעו התנגשויות בין אוניות מערכה טורקיות ורוסיות, אך לא מעבר לכך. בים הבלטי הצטמצמה הלחימה לפשיטות על שיירות ולהנחת שדות מוקשים, הים האדריאטי היה תמונת מראה של הים הצפוני: הצי האוסטרו-הונגרי לא יכול היה לצאת דרומה, אל הים התיכון, בשל המצור הימי של הצי הצרפתי והבריטי, אך האוסטרו-הונגרים הפגיזו מטרות איטלקיות כמה פעמים. בזירת הים התיכון פעלו אוניות מערכה בסיוע לנחיתות האמפיביות במהלך מערכת גליפולי.

במהלך המלחמה התבררה פגיעותן של אוניות המערכה לכלי נשק זולים ופשוטים בהרבה. בספטמבר 1914 הטביעה צוללת גרמנית שלוש סיירות משוריינות בריטיות מיושנות תוך פחות משעה, והדגימה את האיום הגדול מצד צוללות. חודש לאחר מכן נפגעה הסופר-דרדנוט הבריטית החדישה אה"מ "אאודשיוס" (Audacious) ממוקש ימי וטבעה. עד סוף אוקטובר שונתה כל האסטרטגיה והטקטיקה הבריטית בים הצפוני, והתמקדה בהגנה מפני הצוללות. קרב יוטלנד היה קרב הדרדנוטים הגדול ביותר בהיסטוריה, וגם בו נטלו חלק חשוב כלי שיט אחרים: צוללות גרמניות היו אמורות לפגוע בצי הבריטי בדרכו לקרב, ונסיגתן של הדרדנוטים הגרמניות אל מול כוח האש העדיף של הבריטים נעשתה בחיפוי סיירות ומשחתות גרמניות, שתקפו את אוניות המערכה הבריטיות וגרמו להן לפנות לאחור כדי לחמוק מהטורפדו שלהן. גם בהמשך המלחמה היו מקרים שבהם נמנעה בקושי פגיעה של טורפדו ששוגר מצוללת גרמנית באוניית מערכה בריטית, והחששות מצי הבריטי לגבי פגיעותן של אוניות המערכה גברו.

הצי הגרמני היה נחוש שלא להיכנס לקרב עם הצי הבריטי ללא סיוע של הצוללות, אך מכיוון שאלה היו נחוצות יותר ללוחמת הצוללות הבלתי מוגבלת נגד אוניות הסוחר, נותר הצי הגרמני בנמלים במשך רוב הזמן, עד תום המלחמה. בזירות אחרות של המלחמה נפגעו דרדנוטים על ידי כלי שיט קטנים. שני דרדנוטים אוסטריים אבדו בנובמבר 1918 בהתקפות של ספינות טורפדו וקומנדו ימי איטלקיים.

בניית דרדנוטים במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחריה

מלחמת העולם הראשונה

פרוץ מלחמת העולם הראשונה עצר את מרוץ בניית הדרדנוטים, בשל הסטת משאבים כלכליים וטכניים למשימות דחופות יותר. בתי היציקה שייצרו תותחים לאוניות המערכה הוסבו ליציקת תותחים לכוחות היבשה, והמספנות הוצפו בדרישה לכלי שיט קטנים יותר. המעצמות הימיות החלשות יותר – צרפת, אוסטרו-הונגריה, איטליה ורוסיה – השעו את תוכניות בניית הדרדנוטים לגמרי. בריטניה וגרמניה המשיכו בבניית אוניות מערכה, אך בקצב איטי יותר.

עם תחילת המלחמה חזר ג'קי פישר לתפקיד הלורד הראשון של האדמירליות בבריטניה, לבקשתו של וינסטון צ'רצ'יל, שהיה אז לורד הים הראשון. פישר קודם לתואר אצולה ב-1909 והיה לבארון פישר הראשון. כאבי מהפכת הדרדנוט אימץ לעצמו פישר את המוטו "ירא מאלוהים ואל תחרד" (Fear God and dread nought). פישר קידם בניית סיירות מערכה נוספות, כמי שהגה אותן. פישר פרש מתפקידו ב-1915 בעקבות חילוקי דעות עם צ'רצ'יל סביב מערכת גליפולי. בנובמבר 1915 נאלץ גם צ'רצ'יל עצמו לפרוש, בעקבות הכישלון בגליפולי.

במהלך המלחמה קלט הצי הבריטי אוניות מערכה נוספות מסדרות "רוונג'" (Revenge) ו"קווין אליזבת". שתי האוניות האחרונות מסדרת רוונג' הוסבו לסיירות מערכה, שנקראו סדרת רינאון (Renown). פישר שאף לסיירות מערכה קיצוניות עוד יותר, שהיו אמורות להיות בעלות שריון דק, 76 מ"מ, תותחים בקוטר 18 אינץ' (457 מ"מ) ואף 20 אינץ' (508 מ"מ), ומהירות מאוד (עד 35 קשר, כ-64 קמ"ש). תוכניות אלו לא יצאו אל הפועל. הצי הגרמני החל לקלוט במהלך המלחמה את אוניות המערכה מסדרת באיירן. שתי הראשונות נכנסו לשירות במהלך המלחמה, אך השתיים הנוספות לא הושלמו, וכך גם סדרת סיירות מערכה נוספת.

אחרי מלחמת העולם הראשונה

"נגאטו", אוניית מערכה של הצי הקיסרי היפני, 1922

למרות ההפוגה היחסית בבניית אוניות מערכה במהלך המלחמה, בשנים 1919–1922 החל שוב מרוץ חימוש בבניית דרדנוטים, בין ארצות הברית, יפן ובריטניה. קרב יוטלנד השפיע על תכנון האוניות בתקופה זו, והביטוי הראשון לשינוי זה היה בסיירות המערכה מסדרת אדמירל שתכנונן החל ב-1916. האדמירליות הבריטית הגיעה למסקנה שסיירות המערכה אינן מוגנות דין, ולפיכך תכנונן של סיירות המערכה החדשות כלל שריון שהיה כבד יותר באופן משמעותי, וההדחק שלהן גדל ל-42,000 טון (לעומת 17,250 טון בסיירות המערכה הראשונות, סדרת אינווינסיבל). עם זאת, היוזמה לחידוש מרוץ החימוש הייתה של הצי הקיסרי היפני וצי ארצות הברית. בארצות הברית, חוק התקציב הימי של 1916 אישר את בנייתן של 156 אוניות חדשות, ובהן עשר אוניות מערכה ושש סיירות מערכה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה איים צי ארצות הברית על עליונותו המספרית של הצי הבריטי. תוכנית הבנייה האמריקאית החלה באיטיות, גם בשל הצורך להפיק לקחים מקרב יוטלנד, ולמעשה לא הושלמה במלואה. תכנון האוניות האמריקאיות החדשות היה מתקדם יותר מזה של הדרדנוטים הבריטיות החדשות, והן היו חמושות בתותחי 16 אינץ'.

גם הצי הקיסרי היפני החל בבניית אוניות מערכה וסיירות מערכה, בתוכנית שנקראה "צי מלחמה שמונה–שמונה", ועל פיה ייבנו שמונה אוניות מערכה ושמונה סיירות מערכה. שתי אוניות המערכה מסדרת נגאטו שהושלמו ב-1920 היו בעלות תותחים בקוטר 16 אינץ', כמו יריבותיהן האמריקאיות, וגם גם סדרת אוניות המערכה היפניות הבאות שתוכננה (ולבסוף לא נבנתה), סדרת טוסה, היו בעלות תותחים בקוטר זה. סיירות המערכה שתוכננו במקביל, סדרת אמאגי, נועדו גם הן לשאת תותחים בקוטר 16 אינץ' והגיע למהירות של 30 קשר (55 קמ"ש), מהירות יותר מסיירות המערכה הבריטיות והאמריקאיות המקבילות.

מרוץ החימוש הואץ עוד יותר כאשר הציע נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, הגדלה נוספת של הצי. הוא ביקש מהקונגרס עוד עשר אוניות מערכה ושש סיירות מערכה, בנוסף להשלמת התכנית שאושרה ב-1916. בתגובה אישר הדיאט של יפן את השלמת תוכנית "צי מלחמה שמונה–שמונה", שכללה בניית ארבע אוניות מערכה נוספות, בהן שתים עם תותחי 18 אינץ' (457 מ"מ). בצי הקיסרי היפני היו רבים שלא היו מרוצים מהתכנית, ודרשו צי גדול עוד יותר, שיכלול 24 אוניות מערכה וסיירות מערכה.

הבריטים, שהיו מרוששים לאחר המלחמה, עמדו מול המציאות החדשה שבה עמדו לאבד את עליונותם הימית. מאז סדרת אדמירל לא הוחל בבנייתה של אף אוניית ראשה, וגם מסדרה זו הושלמה אוניית אחת, אה"מ הוד. ביוני 1919, הציגה האדמירליות קווים כלליים לצי שלאחר המלחמה, שיכלול 33 אוניות מערכה ושמונה סיירות מערכה. לצורך בניית הצי והפעלתו השוטפת היה צורך בתקציב של 171 מיליון לירות שטרלינג בשנה (כ-7.92 מילארד ליש"ט במחירי 2020). הסכום שאותו ניתן היה להקציב היה 84 מיליון ליש"ט (כ-3.880 מיליארד ליש"ט במחירי 2020). האדמירליות הציבה, כמינימום, דרישה ל-8 אוניות מערכה, שהיו אמורות להיות בעלות תותחי 18 אינץ'. גרמניה לא השתתפה במירוץ החימוש מכייון שהוטלו עליה הגבלות חמורות בהסכמי ורסאי, שבין השאר הגבילו מאוד את גודל הצי שלה. רוב צי הדרדנוטים הגרמני הוטבע בסקפה פלו על ידי אנשיו, ומעט האוניות הנותרות חולקו בין ציי מדינות ההסכמה כתגמולי מלחמה.

כדי להימנע מההוצאות העצומות הכרוכות בתוכניות ההתרחבות הגדולות, החלו המעצמות לשאת ולתת על אמנת וושינגטון, שנחתמה ב-1922. ההסכם קבע שיש לגרוט את רוב הדרדנוטים הישנות ולהפסיק את בנייתן של האוניות החדישות יותר, שהיו עדיין בשלבי בנייה; ההסכם כלל את רשימת האוניות הללו. בנוסף הגדיר ההסכם "חופשת בנייה", במהלכה לא תתחיל בנייתה של אף אוניית מערכה או סיירת מערכה חדשה, למעט אוניות המערכה מסדרת נלסון הבריטיות. לאחר חתימת ההסכם וביצועו, נותרו בציי העולם הדרדנוטים החדישות יותר, והן היו עמוד השדרה של הציים במהלך שנות ה-20 ושנות ה-30 של המאה ה-20. חלקן, שעברו תהליכי חידוש ומודרניזציה, המשיכו לשרת גם במהלך מלחמת העולם השנייה. ההסכם איפשר בנייה מסוימת של אוניות מערכה, על פי תנאים מחמירים ובמקום אוניות מערכה קיימות שהתיישנו, ואלו כונו "אוניות מערכה של הסכם" (Treaty Battelship).

במהלך שנים אלו הלך והצטמצם השימוש במונח "דרדנוט". רוב אוניות המערכה פרה-דרדנוט נגרטו או פורקו, והצורך בהגדרה "דרדנוט" התייתר.

לקריאה נוספת

Archibald, E. H. H. (1984). The Fighting Ship in the Royal Navy 1897–1984. Blandford.
Breyer, Siegfried (1973). Battleships and Battlecruisers of the World, 1905–1970. London: Macdonald and Jane's.
Brooks, John (2005). Dreadnought Gunnery at the Battle of Jutland: The Question of Fire Control. Routledge.
Brown, D. K. (2003) [1999]. The Grand Fleet: Warship Design and Development 1906–1922. Caxton Editions.
Brown, D. K. (2003). Warrior to Dreadnought: Warship Development 1860–1905. Book Sales.
Corbett, Sir Julian (1994). Maritime Operations In The Russo-Japanese War 1904–1905. Naval Institute Press.
Cuniberti, Vittorio (1903). "An Ideal Battleship for the British Fleet". All The World's Fighting Ships. London: F.T. Jane.
Evans, David C.; Peattie, Mark R (1997). Kaigun: Strategy, Tactics and Technology in the Imperial Japanese Navy, 1887–1941. Annapolis: Naval Institute Press.
Fairbanks, Charles (1991). "The Origins of the Dreadnought Revolution". International History Review. 13 (2): 246–272.
Forczyk, Robert (2009). Russian Battleship vs Japanese Battleship, Yellow Sea 1904–05. London: Osprey.
Friedman, Norman (1978). Battleship Design and Development 1905–1945. Conway Maritime Press.
Friedman, Norman (1985). US Battleships: An Illustrated Design History. Annapolis: Naval Institute Press.
Gardiner, Robert, ed. (1980). Conway's All the World's Fighting Ships, 1922–1946. London: Conway Maritime Press.
Gardiner, Robert, ed. (1992). The Eclipse of the Big Gun. London: Conways.
Gardiner, Robert; Lambert, Andrew, eds. (2001). Steam, Steel and Shellfire: The Steam Warship 1815–1905. Conway's History of the Ship.
Gibbons, Tony (1983). The Complete Encyclopedia of Battleships and Battlecruisers: A Technical Directory of all the World's Capital Ships from 1860 to the Present Day. London: Salamander Books.
Gray, Randal (1985). Gardiner, Robert (ed.). Conway's All the World's Fighting Ships, 1906–1921. Naval Institute Press.
Gröner, Erich (1990). German Warships 1815–1945. Volume One: Major Surface Vessels. Annapolis: Naval Institute Press.
Herwig, Holger (1980). "Luxury" Fleet: The Imperial German Navy 1888–1918. Amherst: Humanity Books.
Ireland, Bernard; Grove, Eric (1997). Jane's War At Sea 1897–1997. London: Harper Collins.
Jentschura, Hansgeorg; Jung, Dieter; Mickel, Peter (1977). Warships of the Imperial Japanese Navy, 1869–1945. London: Arms & Armor Press.
Johnston, Ian; Buxton, Ian (2013). The Battleship Builders – Constructing and Arming British Capital Ships. Annapolis: Naval Institute Press.
Keegan, John (1999). The First World War. London: Pimlico.
Kennedy, Paul M. (1983). The Rise and Fall of British Naval Mastery. London: Macmillan.
Lambert, Nicholas A. (1999). Sir John Fisher's Naval Revolution. University of South Carolina.
Mackay, Ruddock F. (1973). Fisher of Kilverstone. Oxford: Clarendon Press.
Marder, Arthur J. (1964). The Anatomy of British Sea Power: A History of British Naval Policy in the Pre-Dreadnought Era, 1880–1905. Frank Cass & Co.
Massie, Robert (2005). Castles of Steel: Britain, Germany, and the Winning of the Great War at Sea. London: Pimlico.
Massie, Robert (2004). Dreadnought: Britain, Germany, and the Coming of the Great War. London: Pimlico.
Parkes, Oscar (1990) [1957]. British Battleships. Annapolis: Naval Institute Press (reprint of Seeley Service & Co. edition).
Phillips, Russell (2013). A Fleet in Being: Austro-Hungarian Warships of WW1 (Paperback). Shilka Publishing.
Sondhaus, Lawrence (2001). Naval Warfare 1815–1914. London: Routledge.
Sumida, Jon Tetsuro (January 1990). "British Naval Administration and Policy in the Age of Fisher". The Journal of Military History. Society for Military History. 54 (1): 1–26.
Sumida, Jon Tetsuro (October 1995). "Sir John Fisher and the Dreadnought: The Sources of Naval Mythology". The Journal of Military History. Society for Military History. 59 (4): 619–637.