אדוארד השלישי, מלך אנגליה

אדוארד השלישי
Edward III
לידה	13 בנובמבר 1312; טירת וינדזור, ממלכת אנגליה
פטירה	21 ביוני 1377 (בגיל 64); לונדון, ממלכת אנגליה
מדינה	ממלכת אנגליה
מקום קבורה	מנזר וסטמינסטר, לונדון
דת	נצרות קתולית
בת זוג	פיליפה מאנו
	25 בינואר 1327 – 21 ביוני 1377; (50 שנה)
	→ אדוארד השני, מלך אנגליה ריצ'רד השני, מלך אנגליה ←
פרסים והוקרה
	אביר הבירית

אדוארד השלישי (13 בנובמבר 1312 – 21 ביוני 1377) היה מלך אנגליה משנת 1327 ועד מותו. נחשב למי שהצליח בשדה הקרב ושיקם את סמכות המלוכה אחרי תקופתו של אביו אדוארד השני. תקופת שלטונו (50 שנה) נחשבת לארוכה במיוחד, האחרון שמלך תקופה דומה לזו לפניו היה המלך הנרי השלישי, ואף מלך אחריו לא שלט במשך זמן כה רב עד לתקופת שלטונו של ג'ורג' השלישי.

בגיל 17 ביצע הפיכה נגד רוג'ר מורטימר, מאהבה של אימו איזבלה, אשר שימש כעוצר, והחל שולט בכוחות עצמו. משימתו הראשונה הייתה שיקום כוחה וסמכותה של המלוכה לאחר שלטונו הכושל של אביו, אדוארד השני. לאחר מכן התפנה להפיכת הממלכה האנגלית לכוח הצבאי היעיל ביותר באירופה. לאחר שהצליח לנצח (אך לא לשעבד) את ממלכת סקוטלנד, הכריז על עצמו ב-1337 בתור היורש החוקי של הכתר הצרפתי, הכרזה אשר גרמה לפריצתה של "מלחמת מאה השנים". לאחר מספר עיכובים ראשונים, הייתה ידה של אנגליה על העליונה במלחמה. ניצחונותיהם של האנגלים בקרב קרסי ובקרב פואטייה הובילו לחתימה על הסכם ברטיני. אך הצלחותיו של אדוארד נקטעו בנקודה זו, ושנות שלטונו המאוחרות יותר אופיינו בכשלונות בזירה הבינלאומית ומאבקים בתוך הממלכה, בין היתר עקב בריאותו המדרדרת של המלך.

אדוארד היה האדם אשר הקים את מסדר הבירית ובתקופת שלטונו נרשמו התפתחויות חיוניות ברשות המחוקקת והממשלה בכלל והתפתחות הפרלמנט האנגלי בפרט. בתקופתו השתוללה המגפה השחורה באירופה. אף על פי שאופיין כשליט חם מזג, נודע הוא גם כאדם רחום וחנון בעת הצורך. ברוב המקרים דמתה אישיותו למלכים אחרים של התקופה, אשר עיקר עיסוקם היה שדה הקרב. אף על פי שזכה להערצה עצומה בתקופת שלטונו ובמאות שלאחריו, הוקע אדוארד השלישי על ידי היסטוריונים ויגים ותואר כ"הרפתקן חסר אחריות". עם זאת, היסטוריונים מודרניים זוקפים לזכותו הישגים רבים.

ראשית חייו

אדוארד נולד בטירת וינדזור ב-13 בנובמבר 1312 לאדוארד השני ולאיזבלה מצרפת, בתו של פיליפ הרביעי, מלך צרפת. בתחילת ימיו כונה "אדוארד מוינדזור". בגיל 12 אדוארד קיבל את התואר הרוזן מצ'סטר (אנ'). למפגש עם הבישוף של דרהאם, ריצ'רד דה ברי, הייתה השפעה מוקדמת על הנסיך אדוארד. נראה שדה ברי, אחד הביבליופילים המרכזיים של המאה, הפך למנטור למלך. בהדרכתו של דה ברי למד אדוארד לכתוב ולקרוא צרפתית ולטינית. ב-1325 דרש מלך צרפת שארל הרביעי מגיסו אדוארד השני להעניק לו הומאגיום מתוקף החזקתו בדוכסות אקוויטניה. כדי להימנע ממעמד משפיל זה בחר אדוארד השני להעניק לבנו את דוכסות אקוויטניה, ואדוארד הצעיר נלקח לצרפת עם אמו המלכה כדי לפגוש שם את דודו מלך צרפת ולהשתתף בטקס שבועת האמונים^[1].

תקופת שלטונו של אביו, אדוארד השני, לוותה בתבוסה צבאית, ברונות מורדת וחצר מלכות רווית שחיתות. עם זאת, לידתו של יורש זכר ב-1312 הצליחה לחזק את אחיזתו של אדוארד השני בכתר בצורה זמנית. ב-20 בינואר 1327 כאשר היה אדוארד השלישי בן 14, המלכה, בסיועו של מאהבה רוג'ר מורטימר, הדיחה מהשלטון את בעלה. לאחר הדחתו של אביו, אדוארד זכה לתואר "אדוארד השלישי" והוכתר למלך ב-1 בפברואר, בגיל 14. עד הגיעו לבגרות ניהלה להלכה מועצה את ענייני המדינה, אולם בפועל היה השלטון בידי המלכה האם איזבלה ומאהבה מורטימר. במהלך התקופה נהג מורטימר בגסות והשפיל את אדוארד לעיתים קרובות, דבר שגרם למתיחות רבה בין השניים. מורטימר גם ידע על שבריריות שלטונו.

מורטימר ניצל את כוחו כדי להשתלט על מספר אחוזות של אצילים, בהם כאלה אשר נשארו נאמנים לאדוארד השני ומאבקו באיזבלה ומורטימר. עקב כך, הוצא אדוארד השני להורג בסתר ב-17 בנובמבר 1326. רכושו ותאריו הוחרמו עם הוצאתו להורג וכך התאפשר למורטימר לרכוש אותם. עם זאת, תאוות הבצע והיהירות שהפגין מורטימר השניאו אותו בקרב רבים מהאצילים האחרים, דבר שלא חמק מעינו של המלך הצעיר.

זמן קצר לפני יום הולדתו ה-18, ב-19 באוקטובר 1330, ביצע אדוארד הפיכה בעזרת מספר קטן של בעלי ברית, אשר התרחשה בטירת נוטינגהאם ובמהלכה נאסרו מורטימר ואימו איזבלה. מורטימר נשפט ונכלא במצודת לונדון וחודש לאחר מכן הוצא להורג בתלייה. איזבלה גורשה למבצר מרוחק. בעקבות המהפך הדרמטי החל למעשה שלטונו האמיתי של אדוארד.

שנות שלטונו המוקדמות

אדוארד השלישי הוכתר ב-25 בינואר 1327, וב-1328 נשא לאישה את הנסיכה הצרפתייה פיליפה מאנו. באותה שנה נפטר דודו של אדוארד, שארל הרביעי, מלך צרפת, ללא יורשים זכרים, וכעת היה אדוארד צאצאו הבכיר של פיליפ הרביעי מצד אמו.

עם עלייתו לכס המלכות בחר אדוארד לחדש את העימות הצבאי עם ממלכת סקוטלנד, שבה זכו אביו וסבו להצלחה חלקית בלבד. אדוארד ביטל את הסכם אדינבורו-נורת'האמפטון אשר נחתם במהלך כהונתו כיורש העצר ובכך חידש למעשה את טענותיה של אנגליה על ריבונות בסקוטלנד, דבר שהוביל לפריצת מלחמת העצמאות הסקוטית השנייה. אדוארד אשר היה נחוש בדעתו להשיב את אשר אבד לאנגליה, זכה במספר ניצחונות שבמהלכן כבש בחזרה את בריק שעל הטוויד ואף הביס בשנת 1333 בקרב גבעת הלידון את כוחותיו של דייוויד השני, מלך סקוטלנד. בעקבות זאת, היה כעת אדוארד בעמדה שבה יכול היה להושיב את אדוארד באליול, שליט בובה מטעמו בכס המלכות של סקוטלנד ואף לדרוש שלל של 2,000 ליבראות אדמה באזור המדינות הדרומיות בממלכה. על אף הניצחונות המוקדמים, הצליחו הכוחות הסקוטים להתאושש וב-1335 נתקל השלטון מטעם אנגליה בקשיים רבים והפסיד שטחים בקצב מהיר.

אף על פי שאדוארד השלישי הקצה צבאות גדולים במיוחד למערכה אל מול הסקוטים, ב-1337 היה כבר רוב השטח הסקוטי בידיו של דייוויד השני ורק מספר קטן של טירות נותרו בידי האנגלים. המתקנים הללו לא היו ערוכים כדי לאכוף את שלטונו ובספטמבר 1338 השתנה מצבם של הכוחות האנגלים ממלחמת כיבוש לבלימה.

בעיותיו הצבאיות של אדוארד התנהלו בזמן זה בשתי חזיתות, בחזית אחת אל מול הסקוטים ובשנייה מול המלוכה הצרפתית אשר אף היא היוותה איום ממשי. הצרפתים היוו איום בשלושה אזורים: ראשית, הם סיפקו תמיכה מתמשכת לסקוטים באמצעות הברית הפרנקו-סקוטית. המלך פיליפ השישי הגן על דייוויד השני בגלות ותמך בפשיטות סקוטיות בצפון אנגליה. שנית, הצרפתים תקפו מספר ערי חוף אנגליות, דבר שגרר גל שמועות בדבר פלישה בסדר גודל מלא אל אנגליה ולבסוף, החזקותיו של המלך האנגלי בצרפת היו תחת איום – ב-1337 סיפח פיליפ השישי את דוכסות אקוויטניה ואת מדינת פונטייה.

במקום לבחור בפתרון של שלום על ידי חלוקת כבוד למלך הצרפתי, תבע אדוארד את הזכות על הכתר הצרפתי בטענה כי הוא היורש הזכר היחיד לסבו מצד אמו, המלך פיליפ הרביעי. הצרפתים עם זאת, נהגו לפי החוק אשר קובע את הזכות לשלטון מצד האב ולפיכך דחו את הטענה, והכריזו על יורשו של המלך פיליפ הרביעי, פיליפ השישי, בתור היורש לכתר ובכך הכשירו את הקרקע למלחמת מאה השנים.

במהלך המלחמה מול צרפת כרת אדוארד בריתות ונלחם באמצעות נסיכים צרפתים זוטרים אשר שימשו כשליחיו. בשנת 1338 העניק לו לודוויג הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, את התואר "המשנה לגנרל האימפריה הרומית הקדושה" והבטיח את תמיכתו בו. אך אמצעים אלה הביאו להישגים מועטים ביותר, וההישג הגדול היחיד היה ניצחון של הצי האנגלי בקרב סלויס, שהתרחש ב-24 ביוני 1340, ובמהלכו נהרגו 16,000 מלחים וחיילים צרפתים.

הלחץ הכספי שנגרם עקב הבריתות היקרות של אדוארד הוביל להתמרמרות בממלכתו שלו. בתגובה לכך, חזר אדוארד ב-30 בנובמבר 1340 לממלכה ללא הודעה מראש והתוודע לאי הסדר שהתחולל. בעקבות המצב ביצע טיהורים בקרב מנהל המלוכה, אך דרכי הפעולה הללו לא תרמו ליציבות הפנימית ונוצר מצב של שוויון כוחות בין המלך לג'ון סטרטפורד שהיה הארכיבישוף מקנטרברי.

באפריל 1341, במעמד הפרלמנט, נאלץ אדוארד לקבל על עצמו מספר הגבלות קשות על עליונותו הכספית והאדמיניסטרטיבית, אך באוקטובר של אותה השנה ביטל המלך את ההסכם והארכיבישוף הוחרם פוליטית. הנסיבות יוצאות הדופן של 1341 הובילו את המלך למצב של כניעה, אך תחת נסיבות רגילות היה למעשה כוחו של המלך באנגליה של ימי הביניים בלתי מוגבל, ואדוארד ניצל זאת.

שלל המלחמה

לאחר מערכה ארוכה ולא מוכרעת ביבשת אירופה, החליט אדוארד לקיים פלישה רחבת היקף. ב-1346 הוביל כוח בן כחמישה עשר אלף איש ששט לכיוון דוכסות נורמנדיה. צבאו בזז את העיר קן וצעד לאורך צפון צרפת. ב-26 באוגוסט התעמת הכוח האנגלי מול הכוח הצרפתי בקרב קרסי וזכה במערכה. בנוסף לכך, רשמו האנגלים ניצחון נוסף לטובתם ב-17 באוקטובר, בהביסם את דייוויד השני, מלך סקוטלנד ולקיחתו בשבי בקרב צלב נוויל. כעת, עם הרגיעה בגבולו הצפוני, ניצל אדוארד את ההזדמנות להוביל תקיפה גדולה מול הצרפתים והטיל מצור על העיר קאלה. המצור צלח והעיר נפלה באוגוסט 1347.

לאחר מותו של לודוויג הרביעי באוקטובר 1347 ניהל בנו, לודוויג החמישי, דוכס בוואריה, משא ומתן עם אדוארד כדי שיתמודד מול המלך הגרמני החדש קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בסופו של דבר החליט אדוארד במאי 1348 שלא להתמודד על הכתר הגרמני.

ב-1348 הכתה המגפה השחורה באירופה במלוא כוחה והשמידה כשליש מאוכלוסיית אנגליה. אובדן כוח האדם וכתוצאה מכך גם אובדן ההכנסה גרמו לעצירה בהכנות למלחמה. בעלי הקרקעות הגדולים נאבקו עם המחסור בכוח אדם והעלייה בשכר העובדים. בניסיון לעצור את העלייה בשכר, הגיבו, המלך והפרלמנט ב-1349 בחקיקת "חוק העבודה", ובנוסף חוקקו ב-1351 את "חוק העובדים". עם זאת, המגפה לא גרמה להתמוטטות כללית של הממשל והחברה וההתאוששות הייתה מהירה במיוחד.

ב-1356, בזמן שהמלך לחם בצפון, זכה בנו הבכור, אדוארד, הנסיך השחור, בניצחון משמעותי בקרב פואטייה. אף על פי שהכוחות האנגלים היו בנחיתות מספרית קשה, הם הצליחו לא רק להביס את הכוח הצרפתי, אלא אף לשבות את המלך הצרפתי, ז'אן השני. לאחר שורת ניצחונות ביססו האנגלים הצלחות גדולות – המלך הצרפתי נפל בשבי, והממשל הצרפתי המרכזי כמעט התמוטט כליל. בין אם טענתו של אדוארד לכתר הצרפתי הייתה אמיתית או רק עילה למלחמה, נדמה היה כעת כי מטרתו הייתה בהישג יד. אך מערכה שניטשה ב-1359, במטרה להשלים את ההשתלטות על המדינה, לא צלחה, וב-1360 הסכים אדוארד לחתום על הסכם ברטיני, במסגרתו ויתר על טענותיו כלפי הכתר, אך באותו הזמן הבטיח לעצמו החזקות רחבות בצרפת.

תקופת שלטונו המאוחרת

אף כי ימי שלטונו המוקדמים אופיינו בהצלחות רבות, שנותיו המאוחרות יותר עמדו בסימן דעיכה, כישלונות צבאיים וסכסוכים פוליטיים. ענייני השגרה של המדינה לא משכו את אדוארד כפי שנמשך אל מערכות צבאיות, וכך ב-1360 מצא עצמו מסתמך יותר ויותר על אלה הכפופים לו ובמיוחד על ויליאם ויקהאם. אף כי ויקהאם עצמו הצליח במשך השנים לצבור מספר תפקידים, בין היתר משרת הלורד צ'נסלור, טעויות שביצע בהמשך גרמו לפרלמנט לאלצו להתפטר מתפקידו ב-1371. בעיה נוספת שהיה על אדוארד להתמודד איתה היו מותם של רבים מאנשיו הקרובים ביותר כתוצאה מהמגפה השחורה שהשתוללה. בעיות נוספות התעוררו עם כישלון בנו של אדוארד, ליונל מאנטוורפן, דוכס קלרנס, להכניע ולדכא את כוחם של הלורדים האנגלו-אירים אשר נהנו מאוטונומיה רחבה.

בשנת 1362, האנגלית החליפה את הצרפתית כשפתה הרשמית של אנגליה.

באותו זמן בצרפת, אופיין העשור שלאחר חתימת הסכם השלום עם האנגלים ברגיעה יחסית בין הצדדים, אך ב-8 באפריל 1364 מת המלך ז'אן השני בעודו בשבי האנגלי, לאחר שכשל בניסיונו לגייס את דמי הכופר שלו. יורשו, שארל החמישי, היה אדם נמרץ, וב-1369 פרצה המלחמה מחדש. בנו השלישי של אדוארד, ג'ון מגונט, אשר מונה על המערכה הצבאית, כשל במלחמה, וב-1375 נחתם הסכם חדש, בו למעשה צומצמו החזקותיהם האדירות של האנגלים בצרפת לשלוש ערי חוף בודדות.

הכישלון הצבאי מעבר לגבול ועלותה הכספית הגבוהה של המלחמה גרמו פעם נוספת לתסיסה, ששיאה הגיע במושב הפרלמנט ב-1376, שבו נקרא לאשר מיסוי נוסף. במקום זאת, בחר בית הנבחרים לנצל את ההזדמנות כדי להתייחס לתלונות שהועלו. ביקורת ספציפית כוונה אל עבר אחדים מיועציו הקרובים של המלך, והללו נושלו מתפקידיהם. פילגשו של אדוארד, אליס פררס, שנראה היה כי היא מחזיקה בכוח רב מדי גורשה מחצר המלכות.

עם זאת, יריבם הגדול ביותר של ההמונים היה בנו השלישי של אדוארד, ג'ון מגונט, שהחזיק במושכות השלטון במהלך מחלתם של אביו ואחיו הבכור. אמנם הפרלמנט הצליח לאלץ את ג'ון להיכנע לדרישותיהם, אך עד מושב הפרלמנט הבא ב-1377 בוטלו רוב הישגיו של הפרלמנט.

לאדוארד עצמו לא הייתה כבר בשלב הנוכחי השפעה אמיתית על מהלך העניינים, והחל מ-1375 ואילך תפקידו בממשלה היה מוגבל. קרוב ל-29 בספטמבר 1376 נפל למשכב בעקבות פצע מוגלתי. לאחר תקופת התאוששות קצרה בפברואר מת המלך משבץ ב-21 ביוני. בנו, הנסיך השחור, נפטר שנה קודם לכן, ואת הכתר ירש נכדו בן העשר של המלך, ריצ'רד השני.

ראשית חייו

שנות שלטונו המוקדמות

שלל המלחמה

תקופת שלטונו המאוחרת

משפחתו

אילן יוחסין

צאצאיו

קישורים חיצוניים

הערות שוליים