Le roi s'amuse
 | |
| "טריבולה"; איור עבור "המלך משעשע" מאת ז'. א. בוסה וז'ורז' רוז'ה | |
| כתיבה | ויקטור הוגו |
|---|---|
| מקום ההתרחשות | החצר של פרנסואה הראשון, מלך צרפת |
| מדינה | צרפת |
| סוגה | דרמה רומנטית |
| הצגת בכורה | 22 בנובמבר 1832, קומדי פרנסז |
| מספר מערכות | 5 |
| שפה |
צרפתית  |
  | |
Le roi s'amuse (מילולית: המלך משעשע או המלך נהנה) הוא מחזה צרפתי בחמש מערכות שנכתב על ידי ויקטור הוגו שהוצג לראשונה ב-22 בנובמבר 1832 אך נאסר על ידי הממשלה לאחר ההצגה הראשונה. המחזה שימש לליברית של האופרה ריגולטו של ג'וזפה ורדי משנת 1851.
הדמויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פרנסואה הראשון, מלך צרפת
- טריבולה (אנ'), הליצן שלו
- בלאנש, בתו של טריבולה
- מסייה דה סן-ואלייה (אנ'),אביה של דיאן דה פואטייה
- סלטאבאדיל, מתנקש שכיר
- מגואלון, שחקן רחוב
- קלמנט מרוט, משורר מלכותי
- מסייה דה פיין
- מסייה דה גורד
- מסייה דה פרדילן
- מסייה דה בריון
- מסייה דה מונטשנו
- מסייה דה מונמורנסי
- מסייה דה קוסה
- מסייה דה לה טור-לנדרי
- מסייה דה ויק
- מאדאם דה קוסה
- דאם ברארד
- ג'נטלמן של המלכה
- שרת המלך
- רופא
- אדונים, שרתים
- פשוטי העם
תקציר
[עריכת קוד מקור | עריכה]העלילה מתרחשת בפריז בשנה אחת מתוך שנות ה-1520.[1]
המערכה הראשונה מתרחשת במהלך מסיבה לילית בלובר (הארמון) (אנ') ;המערכה השנייה ברחוב בוסי שהוא ללא מוצא ונטוש; המערכה השלישית בחדר המתנה של המלך בלובר, ואז 2 המערכות האחרונות על גדות נהר הסן ליד ארמון דה לה טורנל (אנ').
גיבור המחזה, טריבולה, הוא דמות היסטורית בתקופת שלטונם של לואי ה-12 ופרנסואה הראשון, מלכי צרפת. טריבולה הוא ליצן חצר, שבאמצעות דבריו הוגו תוקף את החברה העכשווית. המלך הוא מופקר ורודף נשים, מחפש כל הזמן כיבושים חדשים. לאחר שהמלך שם את עיניו בפילגש חדשה, הרוזנת דה קוסה, טריבולה מעודד את המלך להרוג את בעלה. אנשי החצר מתעבים את טריבולה והם זוממים לחטוף את הצעירה המתגוררת איתו, שהם חושבים אותה למאהבת שלו. לפתע לפתע מסייה דה סן-ואלייה (אנ') - שהמלך פיתה את בתו, דיאן דה פואטייה, נראה דורש פיצוי על כך. המלך וטריבולה לועגים לו, ועל כך הוא מתיל עליהם קללה.
כששב טריבולה הביתה, הקללה רודפת אותו במחשבתו. הוא פוגש זר ששמן סלטאבאדיל ברחוב אשר מציע את שירותיו לתיקון העוולות שיגרמו לו אך טריבולה מסרב וחוזר אל הבית שבו הוא מסתיר את בתו בלאנש. בהכירו את דמות המלך והאצולה, הוא רוצה להגן עליה מפני פיתוי ומאפשר לה לצאת למיסה בכנסייה בלבד. בלאנש שמחה לביקור אביה אך לא מספרת לו שהיא התאהבה בגבר אלמוני שראה אותה בכנסייה. בשומעו רעשים ברחוב טריבולט ממהר לבדוק במה מדובר, ואז המלך נכנס לבית מחופש; הוא ובלאנש מצהירים על אהבתם זה לזו. המלך עוזב, אך ברחוב נתקל הליצן בקבוצת אנשי חצר. לטענתם, בהתאם לתוכנית הקודמת של הליצן, הם רוצים לחטוף את מאדאם דה קוסה אך למעשה, הם באו אחרי בלאנש, שאותה הם חושבים למאהבת של טריבולה. זאת אמורה להיות נקמתם של אנשי החצר בליצן המעליב אותם. הם מרמים אותו בשכנוע שיטה מסכה עם כיסוי עיניים ואז בורחים עם הנערה. רק כשהוא שומע את קולה במרחקים הוא קולט את אשר קרה.
למחרת אנשי החצר מונעים מטריבולה להיכנס לחדר בו נמצאת בלאנש עם המלך. כשהיא מגיחה מן החדר היא מספרת לאביה את כל הסיפור, ובכך מעוררת את תחושת הנקמה של הליצן. כאשר סן-ואליה נלקח להוצאתו להורג, משיב לו טריבולה שהקללה תפעל בקרוב על המלך. הוא הולך לסלטאבאדיל בפונדק ליד הסן ומשלם מחצית מהכסף עבור הרצח של המלך. המלך מגיע גם הוא לפונדק, שם הוא מחכה למגואלון, אחותו של המתנקש. כשהמלך הולך לישון, סלטאבאדיל מתכנן להנחית את המכה הקטלנית, אך מגואלון מתחננת שיחוס על האיש שהקסים אותה ויהרוג זר אקראי וימסור את גופתו לליצן במקום את גופת המלך. בלאנש שמעה בסתר את דבריה ואף שראתה את המלך בוגד בה מחליטה ברוב אהבתה אליו להצילו בכל זאת בהקרבת עצמה. היא נכנסת לבית וסלטאבאדיל פוצע אותה אנושות.
במערכה האחרונה, השעה חצות וסערה חולפת. טריבולה חוזר לאסוף את הפרס שלו בשק ומסרב להצעתו של סלטאבאדיל לעזור לו לזרוק אותו לנהר, אבל בדיוק כשהוא עומד לעשות זאת בעצמו לסן, הוא שומע את המלך נותן קולו בשירה ואז מבין שהוא הוטעה. בעוד ברק מבזיק הוא פותח את השק ורואה את גופתה של בתו הגוססת והיא, לאחר שמבקשת ממנו סליחה, נופחת את נשמתה. המון רב נמשך לבכי של טריבולה ומאמין שהוא הרוצח, אך אישה מונעת מהם לקחת אותו משם. רופא גם מגיע למקום וקובע את מותה של בלאנש. טריבולט מתמוטט, וקורא " J'ai tué mon enfant! " ("הרגתי את הילדה שלי!").
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהקדמתו למחזה מציין המחבר כי טריבולה "שונא את המלך כי הוא מלך; שונא את האצילים כי הם אצילים ושונא בני אדם כי אין לכולם גבנון... הוא משחית את המלך ומתאכזר לו, מעודד אותו לרודנות, בורות ומידה רעה, גורר אותו בין משפחות האצילים, מצביע על אישה לפיתוי, אחות לחטיפה, נערה לפגוע בכבודה...".
כקורבן של עריצות מלכותית, דמותו של טריבולה המעוות מבשרת את זו של גווינפליין המעוות ברומן "האיש שצוחק" של הוגו משנת 1869; במערכה שנייה וסצנה ראשונה, טריבולה אומר "אני האיש שצוחק, הוא [סלטבאדיל] הוא האיש שהורג"[2]
הוא אמנם מתאר את ההרפתקאות של פרנסואה הראשון, מלך צרפת, אבל הצנזורים של אותה תקופה האמינו שיעד המחזה הוא המלך לואי-פיליפ ולכן הוציאו צו מיניסטריאלי שאסר על הצגתו לאחר הפעם הראשונה ב-1832.[3] התביעה שהגיש הוגו להתרת הופעות נוספות הפך אותו למפורסם כמגן על חופש הביטוי בצרפת, אשר עברה ליברליזציה על ידי האמנה "Charte-Vérité" משנת 1830.[4] למרות ההדים שעורר הוא הפסיד בתביעתו, נאלץ לשלם הוצאות משפט והמחזה נאסר ל-50 שנה נוספות.
ההצגה השנייה של "המלך משתעשע" התקיימה ב-1882 בקומדיה-פרנסז במלאת 50 שנה למחזה, עם מונה-סולי (אנ') בתור פרנסואה הראשון, גו (אנ') בתור Triboulet וג'וליה ברטה (אנ') בתור בתו בלאנש. היו 19 הופעות באותה שנה ועוד 28 ב-1883.[5] המבקר בעיתון Les Annales ציין את האירוניה את העובדה שהאופרה ריגולטו, הנאמנה כל כך למחזה, הוצגה בשני תיאטראות בפריז מאז 1857 בזמן שההצגה הייתה אסורה.[5] ליאו דליב כתב מוזיקה אגבית להופעות אלה - מוזיקת ריקוד לתזמורת במערכה הראשונה ('שש מנגינות ריקוד בסגנון ישן'), ושיר ישן בליווי מנדולינה ('כשבורבון גר במרסיי') עבור דה פיין וטריבולה במערכה שלישית.[6] הצגה מחודשת עם רולאן ברטין (אנ') (טריבולה) בבימויו של ז'אן-לוק בוטה התקיימה בקומדיה-פרנסז בעונת 1991–1992.[7]
עיבודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]באופרה ריגולטו של ג'וזפה ורדי משנת 1851 כותב הליברית פיאבה נשאר נאמן למחזהו של הוגו בתרגומו לאיטלקית. בדומה למחזה שנאסר על ידי הצנזורה הצרפתית, גם האופרה נתקלה בקשיים מול הצנזורה של שלטונות הכיבוש האוסטריים בוונציה שאפשרו את הצגת האופרה רק בתום משא ומתן עיקש עם ורדי ורק לאחר "הורדת" המלך לדרגת דוכס והעברת העלילה מצרפת למנטובה (דוכסות שבזמן הצגת האופרה כבר לא הייתה קיימת).[8] הדמויות פרנסואה הראשון, סלטבאדיל, מסייה דה סן-ואלייה (אנ'), בלאנש, טריבולה, מגואלון, הפכו לדוכס מנטובה, ריגולטו, ג'ילדה, הרוזן מונטרונה, ספאראפוצ'ילה, מאדאלנה.[9]
בשנת 1918 נוצר סרט אוסטרי האילם ריגולטו, בכיכובם של הרמן בנקה וליאן הייד. הסרט "המלך נהנה (אנ')" משנת 1941 הוא גם עיבוד למחזה של הוגו, ובכיכובו של מישל סימון (אנ') בתור הליצן.
טוני הריסון (אנ') תרגם ועיבד את היצירה לתיאטרון הלאומי בלונדון ב-1996, כ"מחזה הנסיך", המתרחש בלונדון הוויקטוריאנית, כאשר הדמות המרכזית (בגילומו של קן סטוט) היא כעת קומיקאי בחצר המלכה ויקטוריה והנבל רודף הנשים הוא המלך העתידי אדוארד השביעי. המחזה יצא לאור בהוצאת פייבר ופייבר.[10]
גרסה מפושטת של העלילה משמשת את דיימון רוניון ליצירת אפקט זוועתי בסיפורו "חוש הומור" (מהאוסף "יתר על כן" מ-1938).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תרגום פרדריק לוקס סלוס מ-1843 בגוגל ספרים
- הטקסט המלא של המחזה (בצרפתית) בפרויקט גוטנברג
- צנזורה בצרפת (אנ')
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Hugo, Victor. Le Roi s'amuse – via Project Gutenberg.
152...
- ^ Roman, Myriam (2002). "Preface". L'homme qui rit. Paris: Librairie Générale Française. p. 11.
- ^ Hugo, Adèle (1863). Victor Hugo. Carleton. p. 163. נבדק ב-11 באוקטובר 2010.
le roi s'amuse.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Lettre du secrétaire général du bureau des Belles-lettres et des théâtres au ministère du Commerce et des travaux publics au Garde des Sceaux, ministre de la Justice avec copie de l'arrêté nommant une commission chargée de réviser le système de la législation théâtrale et de préparer les bases d'un projet de loi sur les théâtres …" [Letter from the Secretary-General of the Office of Belles-Lettres et des Thetres to the Ministry of Commerce and Public Works to the Minister of Justice, with a copy of the Order appointing a commission to revise the system of theatrical legislation and prepare the basis for a draft law on theaters]. VictorHugo2002.culture.fr. Centre Historique des Archives nationales National Center of Historical Archives. 18 ביוני 1831. p. CHAN, BB17 A 17, dr 16. נבדק ב-16 בנובמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Noel, E; Stoullig, E (1882). Les Annales du Théâtre et de la Musique (8ème édition ed.). Paris: G Charpentier et Cie. p. 85.
- ^ de Curzon, Henri (1926). Léo Delibes, sa vie et ses oeuvres (1836–1892). Paris: G. Legouix. pp. 175–6.
- ^ "Roland Bertin". sic-productions.com. Scène Indépendante Contemporaine. נבדק ב-10 באוקטובר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Phillips-Matz, Mary Jane (1993). Verdi: A Biography. London & New York: Oxford University Press. ISBN 0-19-313204-4. עמ' 272-273
- ^ Osborne, Charles (1973). The Complete Operas of Verdi – a critical guide. London: Pan Books Ltd. p. 248.
- ^ Taylor, Paul (21 באפריל 1996). "Theatre: The Prince's Play, Royal National Theatre". The Independent. נבדק ב-10 באוקטובר 2017.
{{cite news}}: (עזרה)