תחנה מרכזית
.jpg)
תחנת אוטובוסים מרכזית (או תחנה מרכזית, מסוף תחבורה ציבורית) הוא השם הניתן למתקן תחבורה ציבורית שבו פועלים מבחר קווי שירות שונים ומתקיימת בו פעילות נוסעים. מסופים אלו מאגמים דרישות תפעוליות רחבות, לרבות עמדות לקליטת נוסעים והורדתם, עמדות תפעוליות לחנייה לטווח קצר ומבנה/חדר לשימוש המפעיל והנהגים ולעיתים גם עמדות מנהלתיות לחנייה לפרק זמן ממושך. לשם כך מוקצה למתקן זה שטח מתאים הנמצא מחוץ לזכות הדרך[1].
ההבדל בין תחנה מרכזית למסוף אוטובוסים הוא שתחנה מרכזית מטרה היא לשמש כנקודת המוצא לקווים אל מחוץ לעיר, והיא תכלול מבנה גדול לטובת הנוסעים שיכלול תאי שירותים ומסחר לטובת הנוסעים. בעוד שמסוף אוטובוסים הוא חניון מחוץ לזכות הדרך שהוקצה להתחלה וסיום של קווי שירות. לא יהיו בו מבני קבע למעט מבני נהגים, וללא מבנה מקורה הכולל אופציות של מסחר לנוסעים. כך למשל לפי הגדרה זאת, תחנה מרכזית לוד, היא בעצם מסוף.
במדינות שבהן מערכת הרכבות אינה מפותחת, ישנן תחנות מרכזיות גדולות יחסית. התחנה המרכזית החדשה של תל אביב הייתה עד לשנת 2010 התחנה המרכזית הגדולה בעולם, בשנה זו נפתחה התחנה בניו דלהי, שנחשבת כיום לגדולה בעולם.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעבר הרחוק, כאשר כל התחבורה התנהלה באמצעות כרכרות עם סוסים, המקום ממנו יצאה כל התחבורה הייתה הכיכר המרכזית של העיר. בטורקיה או איראן היה בדרך כלל מבנה "חאן גדול" ששימש בתור: תחנה מרכזית לכרכרות ולעגלות או "פונדק דרכים" בו היו גם עוצרים לצד הדרך כאשר רצו להמשיך אל יעד כלשהו. לאחר הופעת הרכבת החלו גם להקים "תחנת רכבת מרכזית" עבור רכבות בצידה האחר של העיר. כיום המגמה היא להקים מרכזי תחבורה משולבים, הכוללים תחנת אוטובוסים מרכזית, לצד לפחות אחת מהפונקציות הבאות: תחנת רכבת, תחנת רכבת תחתית, ותחנת רכבת קלה.
בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחנות מרכזיות עבור אוטובוסים הוקמו לראשונה במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 בחיפה בכיכר פלומר וירושלים בבית העמודים ברחוב יפו במרכז העיר. במהלך שנות החמישים והשישים אגד הקימה עשרות תחנות מרכזיות ברחבי ישראל. אלו היו מבנים פונקציונליים עם מסחר וללא מיזוג אוויר, והיו עוגן מרכזי בערים. בעיקר בפריפריה. אך מצבם החל להדרדר החל משנות השמונים בהיעדר תחזוקה ראויה[2]. התחנות המרכזיות (למעט בתל אביב, ירושלים וחיפה) שימשו גם כחניוני לילה: כלומר הם היו המקום בו היו חונים האוטובוסים בלילות ובשבתות כאשר אין פעילות תח"צ שכלל גם שירותים משקיים הנדרשים לתפעול האוטובוסים, בפרט מתקני תדלוק ושטיפה לאוטובוסים[3]. מאז שנות התשעים שופצו ונבנו תחנות מרכזיות הכוללות הגנה ממזג האוויר. וזאת לצד הפחתת התלות בהם, והקמת מסופים ברחבי הערים במקום תחנות מרכזיות[3].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- משרד התחבורה - הרשות הארצית לתחבורה ציבורית. הנחיות להכנת פרוגרמות למתקני תשתית לתפעול תחבורה ציבורית באוטובוסים. חשוון תשפ"ג, נובמבר 2022
- יובל בן עמי, מסע עד קצה האגד, באתר ישראל היום, 19 בנובמבר 2010
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ משרד התחבורה, 2022
- ^ מיכאל יעקובסון, תחנה סופית: האם ישראל מוכנה לוותר על התחנות המרכזיות?, באתר Xnet, 16 ביוני 2005
- ^ 1 2 הרוכב לאוטובוסים, הרוכב לאוטובוסים: בואו ונבנה מסופים!!!, באתר הרוכב לאוטובוסים, יום ראשון, 11 בדצמבר 2022