תותח 2 ליטראות
 | |
| תותח 2 ליטראות עם התקן גרירה קבוע | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מודל נשק  |
| מדינה מייצרת |
 בריטניה |
| יצרן |
ויקרס |
| משתמשים עיקריים |
הצבא הבריטי |
| שנת ייצור | 1936-1944 |
| תקופת השימוש |
1936–1945 (כ־9 שנים) |
| מערכה מרכזית | מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות |
| יחידות שיוצרו |
12,000 |
| מידע טכני | |
| משקל | 814 ק"ג |
| צוות | 4 |
| מערכות נשק | |
| קליבר | 40x304 מ"מ ("1.57) |
| בריח | חצי אוטומטי אנכי |
| בלם לוע | ללא |
| זווית צידוד | 360 מעלות |
| זווית עלרוד | 15 + 13 - |
| קצב אש | 22 פגזים לדקה |
| מהירות לוע | 792 מטר לשנייה |
| טווח מקסימלי | 914 מטר (1000 יארד) |
  | |
תותח 2 ליטראות (באנגלית: Ordnance QF 2-Pounder) היה תותח נגד טנקים בריטי בקוטר 40 מ"מ תוצרת החברות ויקרס (Vickers) ווולוויץ' ארסנל (Woolwich Arsenal). בתותח נעשה שימוש בתקופה שקדמה לפרוץ מלחמת העולם השנייה וכן בשנותיה הראשונות, אז שימש בצורה נרחבת ביותר כחימוש ראשי בטנקים, שריוניות וכן כתותח נ"ט נגרר.
תותח 2 הליטראות היה התותח הנפוץ ביותר בצבא הבריטי בזמן המערכה על צרפת וכן בשלביה הראשונים של המערכה בצפון אפריקה.
לתותח מרכב מיוחד הבנוי משלוש רגליים מתקפלות, שתיים לפנים ואחת לאחור.
ככל שתעשיית השריון התקדמה וטנקים הפכו לעמידים יותר כנגד תותח זה, הוא הוחלף ידי התותח המתקדם יותר בקוטר 6 ליטראות. החל משנת 1942 הוצא התותח בהדרגה משורות הצבא אף על פי שחלק קטן נשאר בשרות מבצעי עד סוף המלחמה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התותח פותח ויועד במקור לשמש תותח בטנקים. הטנק הראשון בו הוא הותקן היה הטנק שיוט סימן 1 (Cruiser Mark I שנקרא גם A9), טנק מהתקופה שבין שתי מלחמות העולם.
במטרה לחסוך בהוצאות ולשמור על אחידות, קיבל מנהל הארטילריה הבריטי בשנת 1934 החלטה, שהתותח ישרת גם כתותח נגד טנקים עבור שאר כוחות היבשה.
חוזה לתכנון ראשוני נמסר לשתי חברות, ויקרס וווולוויץ' ארסנל, כאשר ויקרס סיימה ראשונה את שלבי תכנון התותח שכונה על ידה בשם Ordnance QF 2-Pownder Mark IX וסדרה ראשונה בכמות מוגבלת ירדה מפס הייצור בשנת 1936.
המרכב של התותח היה בעל מבנה מתקדם ויחודי שהתבסס על 3 רגליים. שתי רגליים שנפתחו לכיוון קנה התותח לחזית, ורגל שלישית אחורית. רגל שלישית זו שמשה בזמן הנסיעה כיצול לגרירה. כאשר הוצב התותח לפעולה, הוא נותק מהרכב הגורר, שתי רגלי החזית נפתחו ונפרסו, הגלגלים הורמו ואז הושאר התותח למעשה על שלוש רגליים ארוכות שהיו מונחות על האדמה.
חברת וולוויץ' ארסנל הביאה הצעה זולה יותר מזו של ויקרס אותה אימץ לבסוף המטכ"ל הבריטי. התכנון של וולוויץ' היה זהה לזה של ויקרס פרט לכך שבמרכב זה היה צורך לפרק את הגלגלים לגמרי לקראת הבאת התותח למצב ירי.
דגם זה כונה בשם: Ordnance QF 2-Poundr Mark IX on Carriage Mark II ויוצר גם על ידי חברת ויקרס.
המרכב המיוחד סיפק לתותח ייציבות טובה מאוד ואפשרות צידוד למעגל שלם של 360 מעלות. הוא גם איפשר לצוות להפעילו תוך זמן קצר כנגד רכב נע מכל כיוון שהוא.
מרכב הוויקרס המקורי בו הגלגלים רק הורמו, איפשר לירות מהתותח גם כאשר היה על גלגלים. ירי זה היה עם מגבלה של צידוד.
תותח זה בעל קוטר ה-40 מ"מ יכול היה בנקל לגבור על כל תותח גרמני בקוטר 37 מ"מ מסוג Pak 36 או תותח הבופורס 37 מ"מ. עלה בהרבה על התותחים בקוטר הקטן יותר כמו ה-25 מ"מ וה-20 מ"מ.
.jpg)
מצד שני התותח היה כבד פי שניים מהתותח הגרמני Pak 36 וכן היה בעל צללית גבוהה יחסית.
סוגי הטנקים שצוידו בתותח זה:
- (Cruiser Mk I (A9
- (Cruiser Mk II (A10
- (Cruiser Mk IV (A11
- קרוסיידר
- מטילדה סימן 2
- ולנטיין (מדגמי סימן 1–7)
- צ'רצ'יל (בדגמים מוקדמים)
- (Ram (Canada
- (AC1 Sentinel (Australia
- (Tetrarch Mk VII (A17
- Harry Hopkins Mk VIII
כמו כן הותקן התותח בשריוניות כגון: מרמון הרינגטון, האמבר ודיימלר דינגו[1].
שרות מבצעי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשלבים הראשונים של המערכה במערב אירופה הופעל התותח בשני מערכים של יחידות הארטילריה המלכותית הבריטית:
- רגימנטים נגד טנקים המסופחים למתן סיוע לדיוויזיות הרגלים (כל רגימנט כלל ארבע סוללות בנות תריסר כלים כל אחת).
- רגימנטים של תותחים קלים שפעלו במסגרת הדיוויזיות המשורינות (כל רגימנט כלל שתי סוללות תותחי נ"מ ושתי סוללות תותחי נ"ט, בנות תריסר כלים כל אחת).
מאוקטובר 1940 הוכנסו לדיוויזיות המשוריינות רגימנטים שהורכבו מתותחי נ"ט בלבד כאשר כל רגימנט כלל 48 כלים. עד אז היו יחידות אלה מצוידות בתותחים צרפתיים מסוג הוצ'קיס 25 מ"מ.
משנת 1942 הוכנסו גם לרגימנטים של חיל הרגלים תותחי נ"ט במסגרות של פלוגה לכל רגימנט.
התותחים הופעלו מבצעית לראשונה בעת הפלישה הגרמנית לארצות השפלה על ידי הצבא הבריטי והצבא הבלגי עד לנסיגה בדנקרק. רוב התותחים הושארו בנסיגה ונלקחו שלל על ידי הגרמנים, שהותירו למעשה את גייסות הרגלים ללא הגנה כנגד טנקים.
הצבא הגרמני שהכניסם לשימוש, הפעילים תחת השמות: 4.0 (CM Pak 192 (e וכן 4.0 (CM Pak 192 (b, כאשר האות (b) מציינת תותח שמקורו מבלגיה והאות (e) מאנגליה.
אף על פי שבהמשך הוחלפו בגדודי הנ"ט וכן תותחי הטנקים בתותחים כבדים יותר ובעיקר בתותחי 6 הליטראות, המשיך תותח 2 הליטראות לשמש כנשק העיקרי בצריחי השריוניות מהסוגים השונים.
אף על פי שחברת וולוויץ' ארסנל תכננה כבר את תותח 6 הליטראות שאמור היה להחליף את תותח 2 הליטראות, הוחלט, בהסתמך על ההערכה שהגרמנים מתכננים פלישה לאנגליה, להמשיך ולייצר את תותח האחרון כדי למנוע מצב של איבוד זמן הנדרש להסתגלות, ללימוד ולהפעלה של התותח החדש על ידי הכוחות השונים. החלטה זו גרמה לעיכוב בייצור ותחילת אספקת תותח 6 הליטראות עד נובמבר 1941 והוא הגיע לחזיתות רק באביב 1942. עיכוב זה גרם לכך שבמרבית שלבי המערכה בצפון אפריקה, נשענו הכוחות על תותח 2 הליטראות. כאשר היה צורך בתותח כבד יותר הועברו תותחי ה-25 ליטראות מסוללות הארטילריה כסיוע בכינון ישיר בתור תותחים נגד טנקים.
התפתחות התכנון והייצור של הטנקים הגרמניים, הפכה את ביצועי תותח 2 הליטראות לנחותים יותר ויותר. גם הצללית הגבוהה שלו שבלטה מאוד במישורי המדבר של צפון אפריקה, הביאה לפרסום שלילי מבחינה טקטית.
תותחים ממונעים רכובים (Portee)
החל משנת 1941 פיתחו הבריטים את התותח הרכוב, ה- Portee. התותח הותקן ונישא על גבי משאיות קטנות של טון אחד וחלקן גדולות יותר, של 3 טון, תוצרת פורד ושברולט מסוג CMP-60.
.jpg)
אף על פי שההובלה על הרכב נועדה לניידות בלבד ולא לירי שבוצע לאחר הורדה מהירה של התותח מהרכב, החלו צוותי התותחים הרכובים לירות ישירות מהרכבים שנשאו אותם כדי לשמור על ניידות גבוהה יותר ולקצר את זמן ההכנה לירי כדי למנוע אפשרות היפגעות באש אויב. במקרים כאלה, המשאית הייתה מסתובבת כאשר אחוריה לכיוון הירי ומגן התותח הפך למגן לצוות המפעיל של התותח ושל המשאית.
מאמצע שנת 1942 הועבר התותח לשימוש יחידות הנ"ט של כוחות הרגלים, ליחידות המשמר הלאומי שבאנגליה עצמה וכן ליחידות שבמזרח הרחוק, בה עדיין היה התותח יעיל מספיק כנגד הטנקים היפניים הנחותים יחסית.
התותח בדגם הנגרר הוצא מהשרות סופית בדצמבר 1945. כתותח שמותקן בטנקים, הוא נשאר בשרות עד סוף מלחמת העולם השנייה, אף על פי שאותם טנקים שנשאו אותו הוצאו מהשרות או ששודרגו לתותח 6 הליטראות. כתותח רכוב בשריוניות, הוא נותר בשימוש עוד תקופה ארוכה. התכונות שלו כנשק נ"ט שופרו בצורה משמעותית בשלבי המלחמה האחרונים עת פותחה תחמושת מתוחכמת יותר. פיתוח המתאם שכונה בשם "ג'ון הקטן" סיפק לקליע מהירות לוע גבוהה וחדירות טובה יותר.
עם זאת שיפור זה לא היה משמעותי כל כך יחד עם השיפור בשריון הגרמני שמנגד. התותח לא ירה מעולם פגזים בעלי חנ"מ עם מהירות פיצוץ גבוהה דבר שיכול היה לסייע לפגיעה במטרות לא משוריינות אף על פי שפגזים אלה יוצרו בפועל אך לא נעשה בה שימוש בשל הסברה כי כמות קטנה של חנ"מ בתוך קלע קטן לא תהיה אפקטיבית. חוסר תחמושת זו גרם לבעיה בקרבות בין יחידות נ"ט יריבות. מגבלה זו הייתה לרועץ בהפעלת התותח על ידי יחידות של שריוניות שהוגבלו בטווח הירי שלו שלא עלה על זה של מכונות הירייה שלהן.
מלחמת העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצבא המצרי והצבא הירדני היו צבאות שאורגנו וחומשו לפי הסטנדרטים הבריטים. ניתן לומר שאלה היו שני הצבאות היחידים מתוך חמשת צבאות ערב שפלשו לארץ ב-15 במאי 1948 שהיו ברשותם והפעילו תותחים כאלה. אין נתונים מספריים מדויקים לגבי כמויות התותחים שהיו בשימוש הצבא המצרי, אולם ידוע שלצבא הירדני שפעל תחת פיקוד בריטי היו מסגרות מוגדרות ומלאות. הצבא הירדני פעל במסגרת של חטיבות כאשר בכל חטיבה היו בדרך כלל שני גדודים. בכל גדוד היו בין 5 ל-6 תותחי 2 ליטראות. בסך הכל היו בלגיון הירדני 29 תותחים.[2]
התותחים שמשו בצבא המצרי והירדני לתגבור מערכי הגנה של כוחות חי"ר גדודיים כשם ששימשו את הבריטים בתקופת מלחמת העולם השנייה. בנוסף לכך הם שמשו את המצרים והירדנים בפעולות תקיפה לפיצוח עמדות של יישובים שהותקפו על ידם.
דוגמה מייצגת מופיעה בפקודת הקרב המצרית שהוצאה במסגרת ההכנה על התקפת קיבוץ ניצנים. בפקודת קרב זו מספר 1 מיום 7 ביוני 1948, מצוינים כוחות הסיוע לגדוד הרובאים התשיעי. בין כוחות אלה מופיעה הגונדה הרביעית של תותחי 2 ליטראות (כ-12 תותחים)[3].
מספר תותחים מצריים בודדים נפלו שלל בידי כוחותנו. אחד מהם, הושאר במצב ירי כששלוש רגליו פרוסות במשלטי חוליקאת.
לצה"ל ככלל לא היו תותחים כאלה. תותח יחידי הובא ונמסר לאנשי הרכש של ההגנה על ידי קפטן בריטי ממוצא אוסטרלי בחיפה בשלהי תקופת המנדט[4].
