תופרות יהודיות באושוויץ

התופרות היהודיות באושוויץ תפרו בגדים אופנתיים עבור נשות האס אס בסלון אופנה עילית שהוקם במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ ובזכות כך ניצלו ממוות.

סלון האופנה

מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, רודולף פרנץ הס, התגורר עם משפחתו בווילה סמוך לחומות המחנה ומרתה פוקס עבדה אצלם כמטפלת ותופרת. הדוויג אשתו התרשמה מכישרונה ומיומנותה של מרתה בתפירה ובשנת 1943 החליטה להקים סלון אופנה באושוויץ ומינתה את מרתה פוקס לנהל את המקום.

סלון האופנה שימש את נשות בכירי משטרו של אדולף היטלר שיישמו את המוטו שלו "אופנה היא הכוח האחד והיחיד- החזק מכל".

בין הנשים שהיו לקוחות סלון האופנה הייתה מגדה גבלס, אשתו של שר התעמולה של היטלר יוזף גבלס, אווה בראון פילגשו של היטלר וכן אמי גרינג, אשתו של מפקד הלופטוואפה (ורמאכט).

בסדנת החייטות עבדו כ-25 תופרות שרובן היו אסירות יהודיות שנשלחו לאושוויץ כחלך מתוכנית הפתרון הסופי ואליהן צורפו קומוניסטיות צרפתיות שנלקחו לאושוויץ כעונש על פעילותן בתנועת ההתנגדות הצרפתית. בשנת 1945 כשהגיע צו פינוי המחנה לסלון האופנה, "עבדו שם עדיין התופרות... הן הפסיקו ממש באמצע התפר, הספיקו רק לאסוף מעט בגדים חמים ועזבו את המקום".

התופרות בסלון האופנה

התופרות היהודיות היו צעירות בנות 20–24, ממשפחות מן המעמד הבינוני ומטה שלמדו טכניקות תפירה בנערותן כדי לסייע בפרנסת המשפחה תוך רכישת מקצוע גם לעתיד. בדרך כלל הן רכשו את מיומנות התפירה במסגרת המשפחה הגרעינית מהוריהן ו/או מהסבים. חלק מהן התמחו אף בפרוונות ובעבודת עור לייצור סנדלים ונעליים.

כשהגיעו הנערות הללו כאסירות לאושוויץ, הן ציינו את כישורי התפירה שלהן בתקווה שהעבודה שתוטל עליהן תציל אותן ממוות. הסטודיו לתפירה היה מקום מועדף לעבודה כיוון שמי שעבדו שם זכו ל"מותרות" כמו גישה למים, כביסה ולעיתים אף לתגמול מהלקוחות.

חלקן נשלחו תחילה לעבוד בביתן קומנדו-קנדה במיון, ניקוי ואיסוף בגדים של יהודים שנשלחו לתאי הגזים. לאחר מכן תוקנו הבגדים והותאמו לנשות האס אס. לאחר מכן הן הועברו לעבוד בסלון האופנה.

מרתה פוקס הייתה התופרת הראשונה בסלון האופנה באושוויץ. לאחר שמרתה ניהלה סלון אופנה בברטיסלבה היא הגיעה למחנה ההשמדה במשלוח הראשון של יהודי סלובקיה עם נשים נוספות שרובן לא שרדו. היא נלקחה למשפחת הס שם עבדה כמטפלת ותופרת והרשימה את הדוויג בכישורי התפירה שלה. מרתה בת ה-24 החלה לתפור בסטודיו החייטות יחד עם חברה נוספת עבור הדוויג וחברותיה נשות הקצינים במחנה וכאשר התרחב חוג הלקוחות, נדרשו מרתה וחברתה לגייס אסירות תופרות נוספות והפכו את המקום לסלון אופנה עילית שאליו הגיעו בחשאי נשות אס אס אף מברלין.

מרתה הייתה מנהלת סטודיו התפירה ובתוקף תפקידה היא בחרה את התופרות שתצורפנה לצוות בסלון ובכך העניקה להן סיכוי להישאר בחיים. היא השתמשה במעמדה הרשמי כקאפו כדי לעזור לאחרות וכך הפך סטודיו התפירה למקלט לתופרות. למרתה הייתה גם גישה למפקדה הכלכלית משם קבלה הודעות על אסירות הזמינות למקצועות שונים וכך יכלה לזמן אליה תופרות לסטודיו.

מרתה התייחסה לצוות בחמלה, התחשבות והקשבה וכך נוצרו בסלון יחסי אחווה וחברות בין התופרות. הן עזרו אחת לשנייה, חיפו אחת על רעותה ודאגו אישה לחברתה. יחד עם זאת מרתה וחברותיה התופרות העבירו מזון ותרופות לאסירים במחנה וכך היא החלה לפעול גם בתנועת ההתנגדות באושוויץ ואליה הצטרפו תופרות נוספות.

במהלך צעדת המוות ניסו 4 מהתופרות להימלט. 3 נורו ומרתה ניצלה והוחבאה על ידי פולנים כפריים עד סוף מלחמת העולם השנייה ובתמורה היא תפרה בשבילם בגדים.

ברטה ברקוביץ קוהוט הייתה התופרת השורדת האחרונה מאושוויץ שנפטרה בשנת 2021. ברטה נולדה בכפר הסלבי צ'פה וכשהייתה בת 8 עברה עם משפחתה לברטיסלבה שם פתח אביה חנות לחייטות ולימד את ברטה ואחותה קתרינה תפירה מקצועית.

בגיל 21 הועלו שתי האחיות על הטרנספורט הרביעי לאושוויץ ושם הן עבדו תחילה כעובדות כפייה בסלילת כבישים. לאחר מכן החלו לעבוד בקומנדו קנדה ואחר כך צורפו לקבוצת התופרות בסלון האופנה.

ברטה שרדה את צעדת המוות, נישאה לליאו ונולדו להם שני ילדים. ב־1987 הם עברו לגור בקליפורניה. קוהוט נפטרה בפברואר 2021 כתוצאה מסיבוכי מגפת הקורונה.

לוסי אדלינגטון סופרת והיסטוריונית של בגדים ואופנה ראיינה את ברטה קוהוט מספר חודשים לפני שספרה "התופרות מאושוויץ" ראה אור בשנת 2021.

ציוד וחומרי גלם

הסטודיו היה מצויד בציוד מודרני מותאם לצורכי התופרות למשל מכונות תפירה מבית היוצר של תאגיד סינגר שהיו ידועות באיכותן הטובה. חומרי הגלם לתפירה הגיעו מבגדים ובדים שנגזלו מהנרצחים באושוויץ לאחר שמויינו על ידי קומנדו-קנדה. לפי עדותו של רודולף הס, יצאו מדי יום מאושוויץ 20 רכבות "רכוש". חלק מהבגדים בעלי הערך כגון מעילי פרווה וכפפות נשלחו לחיילי הוורמאכט או שימשו למלבושי נשות הקצינים והשומרות.

חלק אחר של בדים ובגדים עברו חיטוי ושימשו לעיצוב הביגוד בסטודיו החייטות העילית. לעיתים מצאו התופרות בגדים, מעילים או נעליים של בני משפחתן שנספו.

השפע ב"קנדה" הניב אריגים ומוצרי תפירה מכל הסוגים הדרושים: גלילי אריגים משובחים כגון משי, סאטן, כותנה רכה ופשתן, כפתורים, משי לרקמה, מספריים, רוכסנים, לחצניות, סלילי חוטים, מחטים, סיכות, כריות כתפיים, וסרטי מדידה. כל החפצים הללו השתייכו בעבר לחייט או תופרת אחרים.

לקוחות סלון האופנה נהנו משפע מגזיני אופנה בהם יכלו לעלעל בתמונות של שמלות ומעילים ליומיום, תלבושות ערב אלגנטיות, בגדי שינה, הלבשה תחתונה ובגדי ילדים ולבחור את מבוקשן.

תנאי העבודה

הסטודיו היה ממוקם בקומת המרתף של המבנה. התופרות עבדו לאור שני חלונות ומנורות חשמליות כשהן ישובות ליד שולחן עבודה ארוך. הן היו מסודרות ונקיות ונהנו משפע חומרי הגלם שהגיע אליהן מ"קנדה".

עומס העבודה על התופרות היה רב מכיוון שכמות ההזמנות הייתה גדולה וצריך היה לעשות מאמצים כדי לקצר את זמן המתנת הלקוחות להשלמת הבגד. תהליך העבודה היה ארוך ומורכב החל מעיצוב, בחירת האריג ולאחר מכן גזירת הגזרות ותפירת "טואל" (בגד מבד גולמי לבדיקת הגזרה). לבסוף נתפר הבגד ונעשו בו התאמות ושינויים לפי מידות הגוף של הלקוחות. "הגימור" נעשה ברובו "ידנית". בשבתות בדיוק בשעה 12 בצהריים הגיעו אנשי אס אס בכירים לאסוף את הבגדים שהוזמנו על ידי נשותיהם ונלבשו באירועי הבידור שהתקיימו בשבת בערב. בשל עומס העבודה עבדו התופרות במשך 10–12 שעות מדי יום.

מרתה פוקס וסגניתה בורישקה היו אחראיות לבחור ולהחליט על אילו פרויקטים תעבוד כל תופרת שמשימתה הבסיסית הייתה להשלים בשבוע לפחות שתי שמלות בהתאמה אישית. נוסף על כך נדרשה כל תופרת לבצע שינויים בבגדים שנאספו מערימות הרכוש הכלליות ב"קנדה" ולהתאימן למידותיהן של הלובשות החדשות. מרתה עסקה גם בבקרת האיכות של הבגדים ולמרות שעבודת התופרות נעשתה בחינם הם היו באיכות מאד גבוהה.

התמורה של התופרות על עבודתן הייתה תנאי מגורים ומזון בסיסיים והזכות להישאר בחיים יום נוסף. הן אף זכו במקלחת שבועית, והמזון שלהן הונח על מיטותיהן כדי שלא ייאלצו לריב על ההקצבה היומית להן היו זכאיות. והכי חשוב, הן שוחררו מהסלקציות.

לפעמים כשהן עבדו הרבה מעבר למכסה, הלקוחות תגמלו אותן בפרוסת לחם, או חתיכת נקניקיה, שאריות מזון או מזון שפג תוקפו.

בגדים ואופנה על פי תפיסת הנאצים

הנאצים ייחסו לבגדים משמעות סמלית וביצועית והבינו את האפקט הכלכלי של הבגדים ואת האיקונוגרפיה של האופנה. השימוש במדי וסמלי האס אס הוא דוגמה קלאסית לתפיסתם שהבגדים מחזקים את הגאווה והזהות האישיים והקבוצתיים. לכך מצטרפת המדיניות הכלכלית והגזענית הנאצית שחתרה להרוויח מתעשיית הבגדים והשתמשה בהכנסות מגזל ומביזה כמקור מימון למעשי האיבה של הצבא. כל זה השתלב עם אריזציה, נהנתנות, השפלה ויישום תורת הגזע.

הגברים והנשים בשכבת העילית הנאצית הקפידו להתלבש לפי צו האופנה, ללבוש בגדים באיכות טובה הן מבחינת האריגים והן מבחינת איכות התפירה וליצור את ההתאמה בין הבגד לאירוע. הם העריכו בגדים והאמינו שזהו סמל סטטוס ויש להתאים את הבגד לאירוע. ככל שהאירוע "נוצץ" יותר, כן צריכה השמלה להיות אלגנטית ומפוארת יותר. הם אף לא התנגדו ללבוש יצירות אופנה יהודיות שנתפרו בסדנת החייטות באושוויץ על אף האידאולוגיה הנאצית שהטיפה לנישול היהודים מענף האופנה. אמי גרינג לבשה בגדי יוקרה גנובים, אווה בראון בימיה האחרונים לפני התאבדותה דרשה שתישלח אליה שמלת כלולות שנתפרה בסלון האופנה.

נשים מקורבות לחיילים גרמניים קיבלו חבילות הפתעה של בגדים, פרוות ותכשיטים שנגזלו מיהודים וכך יכלו להתענג על השפע שנפל בחלקן.

לקריאה נוספת

• לוסי אדלינגטון, התופרות מאושוויץ, מטר - הוצאה לאור, 2023.
• Lucy Adlington,The Red Ribbon, 2017