תומאזו טראאטה

תומאזו טראאטה
**Tommaso Traetta**
לידה	30 במרץ 1727; ביטונטו, ממלכת נאפולי, איטליה
פטירה	6 באפריל 1779 (בגיל 52); ונציה, הרפובליקה של ונציה
שם לידה	Tommaso Michele Francesco Saverio Traetta
מוקד פעילות	הרפובליקה של ונציה
סוגה	אופרה
שפה מועדפת	צרפתית, איטלקית
צאצאים	פיליפו טראאטה
	www.traetta.com

תומאזו מיקלה פרנצ'סקו סאווריו טרָאאֶטָה (באיטלקית: Tommaso Michele Francesco Saverio Traetta; ‏30 במרץ 1727 – 6 באפריל 1779) היה מלחין איטלקי.

חייו

טראאטה נולד בביטונטו, עיר קטנה סמוך לבארי, קרוב לקצה העליון של עקב המגף האיטלקי. עם הזמן היה לתלמידו של המלחין, הזמר והמורה ניקולא פורפורה בנאפולי וקצר הצלחה ראשונה באופרה שלו "איל פארנצ'ה", בשנת 1751 בנאפולי. נראה שבערך בתקופה זו התוודע אל ניקולו יומלי. מכאן ואילך, קיבל טראאטה ככל הנראה הזמנות מכל קצוות הארץ וכיסה את קשת הנושאים הקלאסיים המקובלים. אז, בשנת 1759, קרה דבר בלתי צפוי, שהביא את טראאטה לשנות את כיוון חשיבתו בנושא האופרה. הוא התמנה למלחין החצר בפארמה.

פארמה, יש לציין, הייתה רחוקה מחשיבות בראיית המצב הכוללת: דוכסות זוטרית, אבל דוכסות בעלת ייחוד משלה, משום שהדוכס באותם ימים היה ספרדי ואשתו הייתה צרפתייה. הבעלות על פארמה נעה הלוך ושוב בין אוסטרים לספרדים והדוכס באותה עת היה האינפאנט פליפה. ובאחת מאותן כלולות בין-שושלתיות, המסבכות כל כך את ההיסטוריה של אירופה, נשא לאישה את הבת הבכורה של לואי החמישה-עשר. כתוצאה מכך התעוררה בפארמה התלהבות עזה לכל דבר צרפתי, שאחד מגילוייה העיקריים התבטא בקיבעון לזוהר של ורסאי. כאן באה לביטוי השפעת המלחין ז'אן-פיליפ ראמו. היה זה בפארמה, אם כן, שהאופרות של טראאטה החלו להתפתח בכיוונים חדשים. "אנטיגונה", האופרה שחיבר בשנת 1772 לסנקט פטרבורג, הייתה ללא ספק בין המתקדמות ביותר ביצירותיו, זו שבה התקרב יותר מבכל אופרה אחרת לאידיאלים המפורסמים של הרפורמה, שמקובל לקשר עם גלוק, אך זרם זה נתן אותותיו בעוד כמה מלחינים בני התקופה.

בפארמה, בחצר הדוכס הבורבוני במקום, אירע שטראאטה נתקל באופן בלתי צפוי במשב אוויר צח מצרפת. בפארמה, בשנת 1759, מצא טראאטה כמה וכמה שותפים רבי חשיבות לעבודתו, ושיחק לו מזלו לגלות, שהממונה על האופרה בחצר הוא צרפתי משכיל ותרבותי, שרכש את ידיעותיו בצרפת, גיום דו טיו, שהחזיק בתיק התרבות, בין כל שאר חובותיו כשר הראשון של דון פליפה. אם לשפוט על פי ההשפעה הסגנונית הכללית במונחי אפקטים מפוארים ועל פי אי-אילו מאפיינים מוזיקליים שסיגל לעצמו, הייתה לטראאטה גישה להעתקים ולתיאורים של אופרות מאת ראמו. להשפעה זו הוסיף טראאטה כמה רכיבים משלו, בעיקר רגישות לצבע דרמטי, שבאה לביטוי במלודיות שלו ובשימוש שעשה בתזמורת. התוצאה הייתה שילוב של יסודות איטלקיים, צרפתיים וגרמניים, שאפשר אף לראות בו את מבשר תנועת הסער והפרץ ("שטורם אונד דראנג"), שעתידה הייתה להופיע ולשגשג שנים אחדות לאחר מכן צפונית למקום מושבו.

הפרי הראשון של הפרנקופיליות הזאת הייתה האופרה, שטראאטה כתב בשנת 1759. "איפוליטו אד אריצ'ה" חבה חוב גדול לטרגדיה הלירית הגדולה של ראמו משנת 1733, "איפוליט ואריסי" (Hippolyte et Aricie). אבל האופרה של טראאטה איננה רק תרגום של ראמו. פרוגוני, הלבריתן של טראאטה בפארמה, שכתב ביסודיות את הגרסה הצרפתית המקורית מאת אב המנזר פלגרין, שהתבססה כשלעצמה על ראסין, שגרסתו הוא צמחה במקורה משורשים יווניים עתיקים - "היפוליטוס" של אאוריפידס. פרוגוני שימר אי-אילו יסודות מפתח צרפתיים: המבנה בן חמש המערכות לעומת השלוש המקובלות; ניצול אפשרויות מזדמנות לראוותנות ולאפקטים נוסח צרפת ובעיקר המחולות וקטעי הביניים הקלילים (divertissements), המסיימים כל אחת מחמש המערכות; ושימוש משוכלל יותר במקהלה מכפי שנמצא למשל אצל האסה, גראון ויומלי.

במהלך העשור הבא, שנות ה-60' של המאה ה-18, הלחין תומאזו טראאטה ללא הפוגה - ולא רק אופרה סריה. בתקופה זו נכתבו גם כמה קומדיות, שלא לדבר על מוזיקת קודש, שחוברה למסדר קיסרי. אבל הייתה זו אופרה סריה שנכתבה על פי רוב בפקודת הוד מעלתה הקיסרית. האופרות הראשונות של טראאטה לקתרינה הגדולה נראות במידה רבה כחידוש ושחזור של יצירותיו הקודמות. אבל אז, בשנת 1772, נכתבה "אנטיגונה" ומסיבה זו או אחרת, בין אם הייתה זו נטיית לבו של טראאטה עצמו, או המרצותיו של הלבריתן שלו, מרקו קולטליני, או שמא זמינות הסופרן קטרינה גבריאלי היא שגרמה, האופרה החדשה העמיקה לחדור למחוזות רגש ועוצמה, שטראאטה מעולם לא ירד קודם לחקרם, אף לא בפארמה.

אופרת החצר של קתרינה הגדולה הופיעה בתיאטרון בתחומי ארמון החורף עצמו, יצירתו של האדריכל ברתולמאו פרנצ'סקו רסטרלי - עוד איטלקי^{[דרושה הבהרה]} - מי שתכנן ובנה בניינים רבים בסנקט פטרבורג, בהם הארמיטאז'. התיאטרון היה קרוב מאוד לאגף מגוריה של הקיסרית. קרוב מדי, כמסתבר, שכן בשנת 1783, כלומר, זמן מה אחרי שטראאטה עזב את החצר, פקדה הקיסרית לסגור את האולם ולבנות אחר במקומו. שנים אחדות קודם לכן סילקה מן החצר את רסטרלי, שהיה האדריכל המועדף על קודמה לשלטון. גם טראאטה נאלץ לפרוש, אם כי ייתכן שבמקרה שלו היה זה האקלים הקשה בבירתו החדשה יחסית, והלחה מאוד, של פטר הגדול, ולאו דווקא צו הקיסרית, שגרם לו לעזוב את סנקט פטרבורג בשנת 1775 ולחזור לחיים של מלחין אופרה נודד, שבמהלכם כתב גם שתי יצירות ללונדון: "ג'רמונדו" ב-1776 ו"טלמאקו" בשנה שלאחריה.

טראאטה מת שנתיים לאחר מכן, באפריל 1779, בוונציה. בזמן זה כבר עמדה האופרה סריה, מסיבות שונות, אמנותיות ופיננסיות, בסכנת הכחדה. רק גאון היה מסוגל להאריך את חייה הפעילים, והדבר נעשה ביצירת מופת משנת 1781 בשם "אידומנאו" ושוב, לפעם אחת אחרונה כעבור 10 שנים, בעזרת סוס קרבות ותיק בדמות טקסט של מטסטאזיו כלברית, ב"חסדו של טיטוס". האחראי להבזק אחרון זה של תהילת האופרה סריה, שעלה בזהרו על כל קודמיו, היה מי שהכיר מקרוב את נאפולי ואת האופרה הנאפוליטנית – וולפגנג אמדאוס מוצרט.

לקריאה נוספת

Marco Russo, Tommaso Traetta: i Libretti della Riforma - Parma 1759-61, Facoltà di Lettere di Trento, Trento 2005;
Marco Russo, Tommaso Traetta: Maestro di cappella napoletano, Edizioni S. Marco dei Giustiniani, Genova 2006.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תומאזו טראאטה בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של תומאזו טראאטה
תומאזו טראאטה, באתר MusicBrainz (באנגלית)
תומאזו טראאטה, באתר Discogs (באנגלית)
תומאזו טראאטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)