תגובות רגישות יתר
| תחום |
רפואת חירום  |
|---|---|
| גורמי סיכון |
עישון |
| טיפול |
|
| קישורים ומאגרי מידע | |
| MeSH | D006967 |
| סיווגים | |
| ICD-10 |
T78.4 |
  | |
תגובות רגישות יתר (באנגלית: Hypersensitivity או Hypersensitivity Reaction) מתייחסות למצבים בהם מערכת החיסון פועלת באופן לא רצוי ולעיתים אף מסכן חיים. מיון תגובות אלו על פי סוגן, הוצע לראשונה על ידי קומבס וג'ל בשנת 1963.
תגובת רגישות יתר מסוג I
[עריכת קוד מקור | עריכה]תגובת רגישות יתר מסוג I קרויה גם תגובה מיידית. זוהי תגובה אלרגית הנגרמת כתוצאה מחשיפה מחודשת (re-exposure) לסוג מסוים של אלרגן, אשר החשיפה אליו יכולה להיות בדרך של בליעה, שאיפה, הזרקה או מגע ישיר.
השוני בין תגובה נורמלית של הגוף לאלרגנים שונים ולתגובת יתר רגישות מסוג I טמונה בכך שבתגובת יתר רגישות זו, תאי הפלסמה מפרישים נוגדנים מסוג IgE. נוגדנים אלו נקשרים לרצפטור מסוג Fcε הנמצא על תאי דם לבנים מסוג באזופילים וכן על תאי מאסט. בדרך זו, תאי מאסט ובזופילים, המצופים בשכבת הנוגדנים הזו, הופכים להיות "מרוגשים".
חשיפה מאוחרת יותר לאלרגן, מביאה לכך שנוצרים קשרים המחברים בין הנוגדנים (Cross link), באופן בו קיים שפעול של תאי מאסט ובאזופילים המביא לשחרור של גרנולות המכילות בתוכן מתווכים דלקתיים שונים כגון היסטמין, לויקוטראנים ופרוסטגלנדינים הפועלים על רקמות שכנות. פעולתם העיקרית של מתווכים אלו כוללת הרחבת כלי דם וכיווץ של שריר חלק. התגובה כתוצאה מכך יכולה לנוע מתגובה מקומית קלה ועד למוות פתאומי כתוצאה משוק אנפילקטי.
הטיפול כולל מתן אפינפרין (אדרנלין), אנטי-היסטמינים וקורטיקוסטרואידים.
דוגמאות לתגובת רגישות יתר מסוג I כוללות מצבים כגון
- אלרגיות שונות למזון או לתרופות
- מצבים אלרגיים ואטופיים שונים, בכללם אקזמה, אסתמה, נזלת אלרגית, קדחת השחת (hay fever) ועוד.
איבחון תגובת רגישות יתר מסוג זה מתבצעת על ידי scratch test.
תגובת רגישות יתר מסוג II
[עריכת קוד מקור | עריכה]תגובת רגישות יתר מסוג II קרויה גם תגובת יתר ציטוטוקסית. תגובה זו תלויה בקיומם של נוגדנים, בעיקר מסוג IgM ו-IgG. בתגובת יתר רגישות זו הנוגדנים המיוצרים על ידי מערכת החיסון נקשרים לאנטיגנים על פני תאים ומביאים להרס של תאים בגוף האדם במספר דרכים:
- הפעלת מערכת המשלים על ידי אופסוניזציה.
- גיוס של נויטרופילים ומקרופאגים על ידי נוגדנים, אשר מביאים להרס התאים.
- היקשרות של נוגדנים לרצפטורים על פני שטח התא ובדרך זו הפרעה לתפקוד התא.
הרס התאים הוא לרוב ספציפי לרקמה מסוימת או לאזור ברקמה שבו נמצא האנטיגן.
דוגמאות לתגובת רגישות יתר מסוג II כוללות:
- אנמיה המוליטית
- מצבים בהם ניתן עירוי דם עם סוג דם שאינו תואם את סוג הדם של מקבלי העירוי
- מיאסתניה גראביס (בה נתקף הרצפטור לאצטילכולין)
- מחלת גרייבס (יתר פעילות של בלוטת התריס, מצב אוטואימוני בו נתקף הרצפטור ל-TSH)
- פמפיגוס
- ITP -ארגמנת תרומבוציטופנית חיסונית
- מחלת Goodpasture
- קדחת שגרונית בה נתקף אנטיגן על פני שריר הלב אשר עלול להביא למיוקרדיטיס.
אבחון תגובת רגישות יתר מסוג II מתבצעת על ידי מבחן קומבס ישיר או בלתי ישיר.
תגובת רגישות יתר מסוג III
[עריכת קוד מקור | עריכה]תגובת רגישות יתר מסוג III מתרחשת כאשר אנטיגנים ונוגדנים (מסוג IgG או IgM) נמצאים בכמויות שוות ומביאים לקיום קשרים ביניהם, המובילים להפרעה בתפקוד של רקמות כתוצאה מהצטברותם. הנוגדנים אינם קשורים לפני השטח של התא (בשונה מתגובת יתר רגישות מסוג II) אלא הם מסיסים וקושרים את עצמם לאנטיגנים שונים, באופן בו נוצרים קומפלקסים אימוניים בגדלים שונים בגוף. קומפלקסים גדולים יכולים להיות מסולקים על ידי מקרופאגים, אולם קומפלקסים קטנים יותר נוטים להיכנס לכלי דם קטנים, מפרקים ואברונים בכליות (גלומרולוס). כתוצאה מכך הם להביא לתסמינים ספציפיים עקב שקיעתם ולהיווצרות של תגובה דלקתית כנגדם. התגובה יכולה להתרחש בתוך שעות, ימים או אף שבועות.
דוגמאות לתגובת רגישות יתר מסוג III כוללות:
- זאבת
- גלומרולונפריטיס פוסט-סטרפטוקוקולי (היקשרות לאנטיגנים על פני סטרפטוקוק)
- פוליארתריטיס נודוסה (היקשרות בחלק מן המקרים לאנטיגן של הפטיטיס B)
- דלקת מפרקים ראקטיבית - היקשרות לאנטיגנים של חיידקים שונים, וכתוצאה מכך שקיעה במפרק והיווצרות דלקת מפרקים
- מחלת הנסיוב הזר או serum sickness: תגובה המופיעה לעיתים תוך 5–10 ימים לאחר הזרקת נסיוב זר, (כגון נסיוב של סוס, בו משתמשים להכנת זריקה נגד צפדת (טטנוס)). התסמינים כוללים פריחה, חום, כאבי מפרקים, וקשרי לימפה מוגדלים. נכון ל-2012, מרבית מקרים אלו נגרמים כתוצאה מתרופות המכילות חלבונים זרים.
- תגובת ארתוס (Arthus reaction) - מצב נדיר וחמור יותר ממחלת הנסיוב הזר, הנגרם כתוצאה מהזרקה תת-עורית של אנטיגנים המביאים להיווצרות של קומפלקסים אימוניים של נוגדנים ואנטיגנים המביאים לבצקת, נקרוזיס (נמק) ואקטיבציה של מערכת המשלים.
אבחון תגובת רגישות יתר מסוג III מתבצעת על ידי צביעה אימונופלואורסצנטית (וגילוי הקומפלקסים הללו).
תגובת יתר רגישות מסוג IV
[עריכת קוד מקור | עריכה]תגובת יתר רגישות מסוג IV קרויה גם תגובת יתר מאוחרת, כיוון שהיא מתרחשת לפחות תוך יומיים - שלושה. זוהי אינה תגובה המתווכת באמצעות נוגדנים (בשונה מתגובות יתר רגישות מסוג I, II או III) אלא תגובה תאית הקשורה לתאי T.
בתגובה זו, תאי T ציטוטוקסיים (CD8) ותאי T מסוג CD4, מזהים אנטיגנים, המוצגים להם על ידי מקרופאגים המפרישים אינטרלוקין 12, אשר בתורו גורם לייצור נוסף של תאי T מסוג CD4. תאי T מסוג CD4 מפרישים אינטרלוקין 2 ואינטרפרון גמא המגבירים את פעילות המערכת החיסונית. תאי T מסוג CD8 הורסים תאי מטרה שסומנו בעוד מקרופאגים מייצרים אנזימים הידרוליטיים והפכים לתאי ענק.
דוגמאות לתגובת רגישות יתר מסוג IV:
- סוכרת סוג 1 ("סוכרת נעורים") - האנטיגן המותקף הוא חלבונים הנמצאים בתאי בטא בלבלב, כתוצאה מכך תאי בטא נהרסים ונגרמת סוכרת.
- טרשת נפוצה (multiple sclerosis): האנטיגן המותקף הוא חלבונים אוליגו-דנדריטים הנמצאים בתוך מעטפת המיאלין.
- דלקת מפרקים שגרונתית (Rheumatoid arthritis)- האנטיגן המותקף הוא ככל הנראה קולגן מסוג II, הנמצא בממברנה הסינוביאלית שבין המפרקים.
- תסמונת גייאן-בארה
- מחלת השימוטו - תת-פעילות בלוטת התריס
- דלקת עור כתוצאה ממגע (Contact dermatitis) - למשל, תגובה לצמח מסוג poison Ivy וכדומה).
- תגובה ל-PPD (מבחן לגילוי שחפת או מבחן מנטו) - האנטיגן הוא טוברקולין, חלבון המוזרק מתחת לעור.
אבחון תגובת רגישות יתר מסוג IV מתבצע על ידי patch test (הזרקה מתחת לעור בדומה למבחן מנטו).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.