טטנוס
 | |
| צפידה בשרירים אצל חולה טטנוס | |
| שמות נוספים |
|
|---|---|
| גורם |
Clostridium tetani  |
| תסמינים |
כאב, Risus sardonicus, עווית, הפרעות בבליעה, neck stiffness, tetanus triad, הפרשת רוק, טריזמוס, כשל נשימתי, עצבנות, חום, כאב ראש, טכיקרדיה |
| טיפול |
|
| קישורים ומאגרי מידע | |
| eMedicine | article/229594 |
| DiseasesDB | 2829 |
| MeSH | D013742 |
| MedlinePlus | 000615 |
| סיווגים | |
| ICD-10 | A33-A35 |
| ICD-11 |
1C13 |
  | |
טטנוס (בלועזית: Tetanus, בעברית: צַפֶּדֶת או פַּלֶּצֶת) היא מחלה קשה ולעיתים קרובות קטלנית הנגרמת מהשפעת הטוקסין העצבי המיוצר על ידי החיידק Clostridium tetani. ההידבקות בדרך כלל באה מפצע מזוהם כגון חתך או דקירה עמוקה. הסימנים השכיחים הם התכווצויות בשרירי הלסת אשר בעקבותיהן באים קשיי בליעה וצפידה בשרירים אחרים בגוף ומכאן השם העברי. ניתן למנוע הידבקות על-ידי חיסון מתאים ובטיפול מונע אחרי חשיפה לחיידקים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התיעוד הראשון לטטנוס נערך על ידי הרופא היווני הקדום היפוקרטס, וכבר במאה החמישית שלפני הספירה רשומים תצפיות קליניות מרובות למחלה. הגורם לטטנוס נמצא ב-1883 על ידי רופא רוסי, נסטור מונסטירסקי, וב-1884 על ידי הרופא הברלינאי ארתור ניקולאייר. תרבית טהורה של החיידק יוצרה על ידי הרופא הגרמני, חתן פרס נובל, אמיל אדולף פון בֶּרִינג והרופא היפני שִׁבַּסַבּוּרוֹ קִיטַאסַטוֹ. חיסון סביל למחלה יושם לראשונה במהלך מלחמת העולם הראשונה.
חיידקי המחלה נמצאים באדמה, במיוחד חקלאית, וכן במעיים ובצואה של סוסים, כבשים, בקר, עכברושים, חתולים, שרקנים ובתרנגולים. נבגים נמצאים בקרקע מזובלת, על העור החי, מתחת לציפורניים ובהרואין מזוהם.
ישנן ארבע צורות קליניות לטטנוס:
- מקומי – צורה שאינה מתפשטת מעבר לאזור הפגוע ואינה שכיחה.
- צֵפָלִי – זיהום המגיע דרך האוזניים; נדיר.[דרוש מקור]
- כללי – השכיח ביותר, 80% מכלל המקרים.
- יילודים – גורם שכיח למות תינוקות במדינות מתפתחות. היא נגרמת בין היתר מתנאי היגיינה ירודים בעת הלידה.
דגירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופת הדגירה של הטטנוס נעה בין שלושה ימים עד כדי 15 ימים, כאשר הממוצע הוא כשמונה ימים. בילודים תקופת הדגירה נעה בין ארבעה ימים לשבועיים ובממוצע שבוע. בדרך כלל, תקופת הדגירה ארוכה יותר ככל שהפציעה רחוקה יותר ממערכת העצבים המרכזית. ככל שתקופת הדגירה גדולה יותר כך הסיכוי למוות קטן. פצע עמוק ומזוהם התומך בהתרבות החיידקים והגורם במהירות לדלקת תוקפנית, מסוכן הרבה יותר מפצע רדוד ונקי יותר היוצר תסמינים קלים יותר כעבור מספר שבועות.
הגורם למחלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחלה נגרמת על ידי רעלן המופרש על ידי החידק Clostridium tetani. ברוב המקרים, נבגים של החידק חודרים לגוף דרך פצעים חודרים בעור. לאחר החדירה מתפתח החידק ומתחיל להפריש רעלן המופרש לדם ונוטה להיקשר לרקמת עצב, מכאן שמו באנגלית Tetanus Neurotoxin או טטנוספסמין. הטוקסין הזה אכן נקשר לסיבי העצב במערכת העצבים הסומטית ועולה דרכם לחוט השידרה. בחוט השידרה הוא חודר לתאי עצב מעכבים בחומר האפור, וחוסם את מנגנון ההפרשה של GABA וגליצין, שני מוליכים עצביים מעכבים המופרשים על ידי תאים אלה ו"מפקחים" על פעילותם של התאים המוטוריים התחתונים. בהיעדר עיכוב עליהם, התאים המוטוריים מגבירים מאוד את קצב פעולתם, ואובדת היכולת לשלוט על התאים האלה באופן רצוני. בכך גורמים התאים המוטוריים להתכווצות קשה של השרירים, ומתרחש שיתוק עוויתי[1]. שיתוק זה מאופיין בפיזור הלא שווה של התכווצות השרירים, המביא לידי ביטוי את המעגלים האנטומיים בחוט השידרה, ובמנח אופייני של הקשתת הגו, איגרוף כפות הידיים, ופשיטת הרגליים.
הסימנים למחלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסימן הראשון לטטנוס לעיתים קרובות הוא התכווצות קלה בשריר הלסת ובהמשך "תפיסה" בגב ובצוואר, קושי בבליעה והתכווצות שרירי הבטן. תהליך זה מתפתח בכל הגוף ועוצמתו היא כה גדולה עד כדי יצירת קרעים בשרירים ואף שברים. ההתכווצויות נגרמות מפעולת הטטנוספסמין המיוצר על ידי החיידק והחוסמת שחרור GABA וגליצין המרסנות את התכווצות השריר.
הסימנים הטיפוסיים של טטנוס כוללים עליית החום ב-2 עד 4 מעלות צלזיוס, הזעה מוגברת ודופק מהיר בהתקפים. ההתכווצויות נמשכות שלושה עד ארבעה שבועות והזמן להחלמה מלאה עשוי להיות מספר חודשים. שיעור התמותה העולמי הוא כ-50%.
טיפול ומניעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטיפול הראשוני הוא ניקוי הפצע. בהמשך מסירים רקמה פגועה באמצעים כירורגיים. ניתנת לנפגע התרופה האנטיביוטית מטרונידאזול (פלאג'יל) לצמצום במספר החיידקים. יש חשש תאורטי שפניצילין עלול להגביר את ההתכווצויות, ולכן מעדיפים שלא להשתמש בו לטיפול אנטיביוטי בטטנוס. לאנטיביוטיקה אין השפעה על הטטנוספסמין היוצר את ההתכווצויות ולכן חלק חיוני בטיפול הוא מתן נוגדנים אנושיים לחומר זה. כל חולי טטנוס יקבלו חיסון או זריקת דחף לפי הנדרש. מחלת הטטנוס ניתנת למניעה על ידי חיסון טטנוס. מומלץ לקבל חיסון דחף כל חמש שנים. במקומות רבים מקובל לתת זריקת דחף לפצוע דקירה שאינו זוכר את מועד החיסון האחרון.
הקשר לחלודה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לעיתים קרובות מקשרים בין הטטנוס לחלודה, אך יש בכך מן ההטעיה. החלודה עצמה אינה גורמת לטטנוס ואינה מכילה יותר חיידקי טטנוס מעצם אחר. חיידק הטטנוס הוא אנארובי וחי בסביבה ללא חמצן, כך שפצעי דקירה עמוקים הנגרמים ממסמר מאפשרים את התפתחות החיידק. עצמים הצוברים חלודה נמצאים בחוץ או בסביבה שככלל מכילה יותר חיידקי טטנוס ובמיוחד בסביבה חקלאית כי החיידקים נפוצים בגללי בהמה.
בעיה גלובלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]נבגי החיידק נמצאים בכל מקום ועל כן הטטנוס היא בעיה עולמית, במיוחד במדינות הלא-מתועשות. היא שכיחה יותר במדינות בהן האקלים חם ולח והקרקע עשירה בחומרים אורגניים. תחלואה מתגלית באוכלוסייה שלא חוסנה או שלא פיתחה נוגדנים.
על פי הערכת ארגון הבריאות העולמי מתו מטטנוס בשנת 2001 קרוב ל-300,000 בני אדם, רובם ילדים מתחת לגיל חמש. ההערכה לשנת 2008 היא של 61,000 מיתות. מספר מקרי התחלואה שדווחו ב-2011 בעולם היה כ-14,000.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- טטנוס, באתר החוג הישראלי למחלות זיהומיות בילדים
- דו"ח בעניין טטנוס, באתר ארגון הבריאות העולמי
- טטנוס, באתר משרד הבריאות
- טטנוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Aram Megighian, Marco Pirazzini, Federico Fabris, Ornella Rossetto, Cesare Montecucco, Tetanus and tetanus neurotoxin: From peripheral uptake to central nervous tissue targets, Journal of Neurochemistry 158, 2021-09, עמ' 1244–1253 doi: 10.1111/jnc.15330