שרפת הספרים בקמניץ
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: חוסר סדר, לא ברור מה כלול ב'רקע' ומה בגוף האירוע.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: חוסר סדר, לא ברור מה כלול ב'רקע' ומה בגוף האירוע. | |
שרפת הספרים בקמניץ-פודולסקי הייתה אירוע שבו נשרפו כרכי תלמוד וספרים יהודיים נוספים בעיר קמניץ-פודולסקי, שבאזור הגבול בין מדינת-החסות העות'מאנית מולדובה לחבל פודוליה באיחוד הפולני-ליטאי. האירוע התרחש בשנת תקי"ח (1757), ומהווה חלק ממסכת רדיפות תרבותיות ודתיות כנגד היהודים באותה תקופה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שורשה של הגזירה נעוץ במאורע שהתרחש בכ"ו בשבט תקט"ז (27–28 בינואר 1756) נתפסה בעיירה לנצקורון (כיום: זריצ'נקה), מחוז קמניץ, חבורה של חברי כת הפרנקיסטים, בראשות מנהיגם יעקב פרנק, בעיצומה של הילולה שנערכה בביתו של אחד מאנשי הכת. הילולה זו כללה מעשי פריצות חמורים אשר זעזעו את יהודי פולין, וחשפו בפניהם את חומרת האיום הנשקף מכת זו על חומת הדת והמסורת היהודית. בעקבות האירוע, החלה מלחמתם של קהילות ישראל בכת הפרנקיסטים. בכ"ו באייר בשנת תקט"ו (1755), התכנסו גדולי הרבנים בעיר ברודי בגליציה, והתפרסו כרוז בשם "וחרב פיפיות", בו החרימו את כל מאמיני כת הפרנקיסטים.[1] משפט רשמי נערך בסטנוב, במהלכו נגבו עדויות שהצביעו על מעשיהם החמורים של חברי הכת. בהמשך לכך, ביום כ"ו בסיוון תקט"ז (1756), נערכה אספת ועד גליל לבוב, בה השתתפו גם מספר רבנים, והוכרז חרם רשמי על אנשי הכת. החרם, שהופץ באמצעות הדפוס בכל קהילות פולין, סימן את תחילתה של רדיפה נרחבת כנגד חברי הכת.
בעקבות החרמות שהוטלו עליהם הגיעו הפרנקיסטים אל העיר קמניץ, וקיבלו את חסותו של הבישוף האנטישמי מיקולאי דמבובסקי (פול') שנודע בשנאתו העזה ליהודים. בעקבות הלשנתם הבישוף הורה לקיים עימות בין הפרנקיסטים לרבני היהודים ולאחר שניסו הרבנים וזקני הקהילות לדחות את ההתמודדות מספר פעמים, הם נאלצו בסופו של דבר להתייצב לעימות. העימות החל בב' בתמוז תקי"ז (20 ביוני 1757), ונמשך כשמונה ימים. על אף שהיהודים טענו כי ניצחו את הפרנקיסטים, ביום ג' בחשוון תקי"ח (17 באוקטובר 1757) פסק הבישוף כי דתם של הפרנקיסטים נוטה לעיקרי הנצרות, ולכן יש להלקות את המתנפלים על הפרנקיסטים בלנצקורון, לקנוס את הקהילה, ולשרוף את ספרי התלמוד בפודוליה. צו זה הוצא אל הפועל ברחובות הראשיים של העיר.
האירוע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1757 נשרף התלמוד עם עוד ספרים בפומבי בשוק העיר קמניץ. השרפה התרחשה בעקבות הלשנה של חברי כת הפרנקיסטים, אשר שכנעו את הבישוף האנטישמי מיקולאי דמבובסקי (פול') שבעבר גם הוציא צו לגרש את היהודים מהעיר קמניץ ב-10 במרץ 1750, לכפות על הרבנים להתייצב בפניו לוויכוח דתי עם הפרנקיסטים בנושאי אמונה. לאחר הוויכוח דמבובסקי פסק כי הוויכוח הוכיח, לכאורה, את "הרע שבתלמוד", ולכן יש לשרוף את ספרי התלמוד בשוק העיר. למחרת היום, ד' בחשוון תקי"ח, אושר פסק הדין על ידי בית המשפט האזרחי בקמניץ. בפסק הדין הוצהר כי בית המשפט מקבל את "צדקת תביעתם של מתנגדי התלמוד מבני הברית הישנה", אשר דרשו את שרפת ספרי התלמוד באופן מיידי. בנוסף, הוא התכוון להרחיב את הגזירה גם לאזורים נוספים, אך חודש לאחר השרפה הוא מת לפתע, והגזירה נעצרה.
היהודים ראו במותו של דמבובסקי את יד ה': עונש אלוהי למי שהעז להרים יד על תורת ישראל.
לאחר השרפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפסק קבע כי "ספרים אלו, שאינם ראויים אלא לאש חולפת ואף לאש נצח, יימסרו לידי התליין לשם שריפתם על המוקד לעיני כל הציבור". פסק הדין בוצע עוד באותו היום, כאשר ספרי התלמוד ושאר ספרים נשרפו בפומבי לפני בניין העירייה, לעיני תושבי העיר.
המאורע זעזע את יהודי פולין כולה, במיוחד לאור העובדה שבינתיים מונה דמבובסקי לארכיבישוף של לבוב, והתעורר חשש ממשי שהוא ירחיב את שרפת הספרים לכל רחבי פולין. בתגובה, שתדלן ועד ארבע ארצות, רבי ברוך מארץ יון, פנה להיינריך פון בריהל (אנ'), איש אמונו של אוגוסט השני, מלך פולין. בריהל הצליח לשכנע את המלך להורות לנונציוס של האפיפיור בפולין לחקור מחדש את העניין ולחדש את המשפט. במקביל בקהילות היהודים הוכרז על יום תענית ונישאו תפילות לביטול הגזרה.
כחודש ימים לאחר השרפה חלה הבישוף ומת ב-27 בנובמבר (ט"ו או ט"ז בכסלו).[2]
המסורות העממיות מספרות כי לאחר הלוויה, דמבובסקי זוהה כערפד (בלשון פולנית "Upiór" (אנ')), הוא התחיל לצאת מהקבר ולהפחיד, להכות ולהרוג אנשים, והמגפה פרצה בקמניץ. כדי למנוע את פעילותו לאחר מותו, הוחלט לחפור את גופתו ולכרות את ראשו בעזרת עורב. עם זאת, גם לאחר מכן, הוא נראה מסתובב עם ראשו מתחת לזרועותיו. לבסוף, ביום ט"ז בניסן גופתו נשרפה באותו המקום שבו הועלו הספרים באש, ואפרו פוזר לכל עבר ברוח.[3]
הנצחת המאורע
[עריכת קוד מקור | עריכה]רבי ישראל חריף מסטנוב שהיה קרוב במקום ובזמן למקום המאורע, נדר להתענות מדי שנה ביום ד' בחשוון לזכר השרפה.[4]
מאידך גיסא, יש שכתבו שראוי לקבוע יום שמחה על ההצלה מן הגזרה. רבי יעקב עמדין מתאר את הנס שנעשה במות הבישוף ותבוסת הפרנקיסטים ב'חצי כסלו', ומציע לקבוע בו פורים שני: "וראוי לקבעו יום טוב ליהודים בהודאה והלל, ולשלוח מנות ומתנות לאביונים".[5]
רבי פנחס מקוריץ נהג הוא לעשות יום שמחה לזכר המאורע ביום ג' בכסלו.[6] בעקבותיו, נוהגים בחסידות סקווירא שלא לומר תחנון ביום זה.[7]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אברהם יערי, שריפת התלמוד בקאמניץ פודולסק (במלאת מאתים שנה לגזירה), באתר "דעת" מתוך: סיני מ"ב, תשי"ח
- פרופ' מאיר בלבן, לתולדות התנועה הפרנקית, תל אביב תרצד, באתר היברובוקס
- אלכסנדר קרויזהאר (גר'), "פראנק ועדתו", ווארשא, תרנ"ו, עמ' 81–96, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
- בנימין שלמה המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם, מכון מורשת אשכנז תשע"ט, עמ' 239–245
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ נוסח הכרוז התפרסם על ידי יוסף כהן-צדק בכתב עת "אוצר חכמה", א, תרי"ט (1859) עמ' 22–28, ושנית על ידי אלכסנדר קרויזהאר (גר'), "פראנק ועדתו", ווארשא, תרנ"ו, עמ' 77–81, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
- ^ מיקולאי דמבובסקי, באתר 'The Hierarchy of the Catholic Church'. תאריך זה תואם גם את המובא בידי ר' יעקב עמדין (להלן) שמת ב'חצי כסלו'. במקורות אחרים מצויים תאריכים נוספים, ראו בלבן, לתולדות התנועה הפראנקית, ב, עמ' 190.
- ^ כן כתב רבי יעקב עמדין ב"ספר שמוש", דף פ ע"א, ודף פב ע"א, הובא ברבי פנחס שפירא מקוריץ, אמרי פנחס השלם, בני ברק תשס"ג, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
- ^ עטרת תפארת ישראל, פרשת לך, דף ה ע"א.
- ^ כן כתב רבי יעקב עמדין, ספר שמוש, אלטונא
- ^ רבי פנחס שפירא מקוריץ, אמרי פנחס השלם, בני ברק תשס"ג, א, עמ' תצו.
- ^ יששכר יואל אונגער, לוח מעגל השנה <סקווירא> - תשע"ד, ניו סקוור, תשע"ד, עמ' קלז, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)