שנה ללא קיץ

שנה ללא קיץ הוא הכינוי שניתן לשנת 1816, במהלכה חל חורף געשי עקב התפרצות-על של הר הגעש טמבורה. הר געש זה שוכן באי סומבאווה שבאינדונזיה (אז חלק מאיי הודו המזרחית ההולנדית) והתפרץ שנה קודם לכן, ב-5 באפריל 1815, ושנית חמישה ימים לאחר מכן. ההתפרצות הייתה קטסטרופלית מבחינה מקומית ונחשבת לקטלנית ביותר בהיסטוריה כולה^[1]. בנוסף, היא חוללה ירידת טמפרטורות משמעותית בשנים הבאות, שהשפיעה על כלל כדור הארץ בדרגות שונות^[2].

גורמים

רקע - התפרצות העל

טרם התפרצותו, הגיעה פסגתו של טמבורה לגובה מוערך של כ-4,200 מטר. הוא נחשב להר כבוי או בלתי פעיל עד 1812, אז החלה התעוררותו, שהתבטאה בעיקר ברעידות אדמה והתפרצויות מינוריות של אדים ואפר^[3]. במהלך התפרצותו הראשונה נפלט עמוד עשן ואפר לגובה של כ-25 קילומטרים, והיא נשמעה למרחק של עד אלף קילומטר. לאחר חמישה ימים (ב-10 באפריל 1815), התרחשה התפרצות שנייה, גדולה יותר מן הראשונה ומכל התפרצות אחרת בהיסטוריה: 7 במדד התפרצות געשית (Volcanic Explosivity Index). נפלטו ממנו 150 קילומטרים מעוקבים של מגמה, בצורת עמוד עשן, אפר ופומיס שהגיע לגובה של 43 ק"מ. בהתאם לכך, רעשי הפיצוץ חצו מרחקים גדולים אף יותר, ונשמעו בסומטרה (2,500 ק"מ מערבה מסומבאווה) ובאיי מאלוקו (1,400 ק"מ מזרחה מסומבאווה). לאחר ההתפרצות השנייה, עומד גובהו של טמבורה על 2,863 מטר^[4].

עוצמת ההתפרצות הזניקה את הפסולת הוולקנית עד הגעתה לסטרטוספירה (שכבה אטמוספירית הנמצאת 11–17 ק"מ מעל פני כדור הארץ^[5]). הגופרית שבאפר ובפומיס התחמצנה ונוצרו חלקיקי סולפט (SO₂, חומצה גופריתית). הימצאותם של החלקיקים בסטרטוספרה לא אפשרה את שטיפתם מהאוויר. כך, הם יצרו מסך אבק עמיד יחסית שסינן את קרני השמש, מנע מהן להגיע לפני כדור הארץ ולחממו, והחזירן אל החלל. דבר זה גרם לירידה משמעותית של הטמפרטורות בחצי הכדור הצפוני. לפי הערכות, כחמש שנים חלפו עד שחלקיקי הסולפט נשטפו לבסוף מהאטמוספירה^[2].

גורם נוסף למזג האוויר הקר במיוחד היה שפל חסר-תקדים בעת המודרנית של פעילות שמש. שפל זה מכונה מינימום דלטון על שם מטאורולוג האנגלי ג'ון דלטון.

התוצאות המידיות

כתוצאה מהתפרצותו השנייה של טמבורה, 10,000 איש נהרגו מהפיצוץ הראשוני, וכ-100,000 נוספים מתו מרעב בחודשים הבאים^[6]. המערכת האקולוגית של האי השתנתה כליל, ואלו של איים אחרים בקרבת סומבאווה נפגעו אף הן^[7].

האפר שנפלט מטמבורה כיסה את איי סומבאווה (60-50 ס"מ)^[8] ולומבוק, ולאחר שנישא מערבה בעזרת מונסונים, כיסה אף את האי באלי בשכבה עבה בעומק של כ-36 ס"מ; כך נהרסה הצמחייה באיים אלו. מי השתייה זוהמו ותרמו להפצת מחלות מידבקות. 95% אחוזים מיבול האורז הושמד, ועל תושבי האיים סומבאווה ובאלי ריחפה סכנת גוויעה ברעב; דיווחים מאוחרים מתארים כיצד עשרות אלפים מהם ביקשו למכור את עצמם או את ילדיהם לעבדות, עבור קילוגרמים ספורים של אורז. תומאס סטמפורד ראפלס, מושל ג'אווה הבריטית, לא היה מודע עד לאוגוסט 1815 למצבם של שורדי ההתפרצות בסומבאווה, אז שלח אליהם ספינה אחת עמוסה באורז^[9]. נטען כי ראפלס, שהתנגד לעבדות וסגר את שוק העבדים של בטביה (Batavia - כיום ג'קרטה), תרם בכך למותם של אנשים רבים מרעב (מכיוון שמכירתם לעבדות הייתה דרכם היחידה להשיג ביטחון חברתי ותזונתי)^[10].

בניסיון להסביר אסון טבע זה, נוצר סיפור עם סומבאווי אודות סיבת ההתפרצות: נסיך טמבורה עורר עליו את זעמו של אללה משום שהגיש לחג' מוסלמי בשר לא כשר ולאחר מכן הרגו^[11].

השפעה עולמית

אירופה

בעת התפרצותו של טמבורה באפריל 1815, שב נפוליאון מגלותו באי אלבה לפריז וכינס סביבו את צבאו, עמו נלחם חודשיים לאחר מכן בקרב ווטרלו. 1816 סימנה את סוף תקופת המלחמות הנפוליאוניות, ואירופה המותשת נאלצה להתמודד כמעט מיד עם המשבר הסביבתי שהכה בה, יחד עם תוצאות המלחמות והשפעת המהפכה הצרפתית על קהילות שונות. מיליוני גברים ששוחררו מהצבא שבו למדינותיהם וביקשו לחזור לשוק העבודה, שלא היה ערוך לכך; דבר זה גרם לזינוק באחוזי האבטלה ביבשת. כלכלת אירופה, שהייתה מוכוונת לוחמה עקב תקופת המלחמה הארוכה, נדרשה לחזור ולהתמקד בכלכלת שלום, וכן לבעיית הארגון מחדש של המסחר הבינלאומי^[2].

העשור השני של המאה ה-19 היה קר במיוחד. ב-1816, הטמפרטורות בקיץ ברוב חלקיה של מרכז אירופה ומערבה היו נמוכות ב-1-2°C מהממוצע באותו עשור^[12]. כמו כן, סבלה יבשת אירופה מירידת גשמים רבים, נהרות גועשים והצפה חוזרת ונשנית של אדמות חווה^[13]. רק ב-1819 שוקמו יבוליה הפגועים לגמרי^[14].

שילובם של אי הביטחון התזונתי, יחד עם תוצאותיהן של המלחמות הנפוליאוניות והקור הכבד, גרמו לפרוץ מגפות שונות דוגמת טיפוס ודיזנטריה^[15]. ככלל, בעתות של תת-תזונה וקור הופכת האוכלוסייה לפגיעה יותר למחלות אלו. מגפת הטיפוס מתאפיינת בכך שהיא מתלווה לקור, לחות והיגיינה ירודה, ומתרחשת בעיקר בעתות מלחמה ורעב. בין 1816–1819 היו התפרצויות חמורות של טיפוס ומגפות אחרות באזורים שונים של אירופה ומזרח הים התיכון. בדוח שחיבר רופא אירי, ציין כי כ-800,000 אנשים נדבקו בטיפוס באירלנד, ו-44,300 מהם מתו בגלל רעב, דיזנטריה ושפעת. מחלת הטיפוס לא פסחה גם על אנגליה וסקוטלנד^[16]. עם זאת, כלכלתה הימית המבוססת של בריטניה אפשרה לה לייבא דגן וקמח מאזורים באמריקה שלא נפגעו מהקרה, ולכן צלחה את משבר המזון בקלות יחסית^[2].

שאר אירופה חוותה מחסור כבד יותר במזון^[17]. אזורים מסוימים בהולנד ובצרפת הוצפו עקב גשמים כבדים. בשווייץ האמירו המחירים במיוחד: ב-1817 היו גבוהים פי 4.5 מאשר ב-1815^[18], וגם ממנה לא נחסך רעב כבד, ששרר בשנים 1816–1817. הלה הוביל "לאחד מגלי ההגירה הגדולים ביותר בהיסטוריה" של שווייץ^[19]. גם גרמניה (וממלכת הבסבורג^[17]) סבלה מאוד מן המחסור ומרעב חמור. באזוריה הכפריים ובדרום-מערבה של גרמניה נרשמו מחירים גבוהים משמעותית מאשר באזוריה האורבניים או הצפוניים.

1817-1816 היו שנים נפיצות במיוחד, במהלכן מדינות מערב אירופה נדרשו לתגובות הציבור הנזעם למחסור^[18]. אלו באו לידי ביטוי בביזה, מהומות והצתות. באנגליה, לדוגמה, נערכו מחאות בשווקים ומול מאפיות, ומפגינים שרפו אסמי תבואה. ככלל, מבחינה חברתית בבריטניה, השנים "שבין וטרלו לפיטרלו" (1819-1815) מזוהות כשנים של תסיסה חברתית ודיכוי מיד הממשלה (עקב המלחמות הנפוליאוניות)^[2]. המחאה באירופה הביעה, בממד מסוים, התאגדות ציבורית של הפועלים העירוניים עם האוכלוסייה הכפרית, עליהם בעיקר איים הרעב. אלו מחו נגד בנקאים, איכרים וסוחרי דגן ששלטו באשראי ובאספקת המזון^[20].

צפון אמריקה

אמנם, הטמפרטורה הממוצעת בשנת 1816 לא הייתה נמוכה באופן משמעותי מן הרגיל. כך, למשל, חודשי החורף (אוקטובר, נובמבר, דצמבר ופברואר) היו חמים מהממוצע. עם זאת, עונות האביב והקיץ אכן היו קרות בהרבה מהממוצע באותו עשור^[21]. קרה ושלג באביב הביאו לעיכוב בשתילת יבולים, לאי-הבשלתם ולבסוף להשמדתם. רוחות צפון-מערביות נשבו ללא הפסק במהלך תקופות קצרות (עד כשבוע) של חודשי הקיץ, והורידו בהדרגה את הטמפרטורה עוד ועוד; במהלך יוני, למשל, צנחה הטמפרטורה מכ-26.6°C ל-4.4°C. מדינות אזור המיד-אטלנטיק והמערב התיכון סבלו מקרה, בעוד במדינות ניו אינגלנד ירד שלג^[22].

כמו כן, שנת 1816 הייתה שנת בצורת ובמהלכה התייבשו נהרות רבים. הפגיעה הכפולה ביבולים (הן מצד ירידת הטמפרטורות והן מצד מיעוט המשקעים) הביאה לחשש כבד מפני מחסור במזון^[23]. התחזיות העגומות הללו הובילו לאגירת תבואה, וכתוצאה ישירה להאמרת מחירי המזון^[24]. כך, למשל, מחיר חבית קמח בחוף המזרחי שולש. מחיריהם של דגנים אחרים, כגון תירס, שיבולת-שועל ושיפון, וכן שעועית ותפוחי אדמה, חוו גם הם עלייה דרמטית במחיר. ייתכן שמחסור זה בדגנים הוליד, באופן עקיף, את "תנועת המתינות"^[25] - תנועת רפורמה חברתית שתמכה בהימנעות מצריכת משקאות חריפים. פעיליה של התנועה ניסו להגביל את מכירת התבואה למזקקות^[26].

מזג האוויר הגרוע השפיע גם על המצב הפוליטי בארצות הברית. ב-1816 אושר בקונגרס "חוק הפיצוי של 1816", בו נקבע כי משכורתם של חברי בית הנבחרים תוכפל. זעמם של האזרחים על כך, יחד עם היבולים הרבים שנהרסו והרעב המאיים, התבטא בבחירות שנערכו באותה השנה. כ-70% מאנשי הקונגרס ה-14 לא נבחרו מחדש לקונגרס ה-15.^[27]

החל מ-1816, ישנן עדויות לכך שמספרי המהגרים מהאיים הבריטיים לארצות הברית הלך וגדל: בין השנים 1816–1818, מספרם של המהגרים האיריים לארצות הברית ולקנדה עלה מ-6,500 ל-20,000 איש^[28]. התנועה מערבה המשיכה גם בתוך אמריקה עצמה, בעיקר עקב הגירת חוואים. ניו אינגלנד סבלה במיוחד מהגירה שלילית של איכריה^[29]. חלק מהמהגרים השתייכו לזרם הפרסביטריאני^[2], ובנוסף לכך, השתייכו לתנועה לביטול העבדות^[30] (Abolitionism)^[31]; אלו עברו לאזור שלימים ייקרא "חגורת התנ"ך"^[2]. אחת ממשפחות החוואים שהיגרו מניו אינגלנד הייתה משפחתו של ג'וזף סמית' הבן, מייסד הזרם המורמוני. משפחתו התגוררה בזמנו בורמונט, אך עקב כישלון יבוליה בקיץ 1816, עברה לניו יורק^[32].

מצוקתם של האמריקאים הסתיימה בשנת 1817, שיבוליה היו שופעים בהרבה ופיצו על המחסור שנגרם בשנת 1816^[33]. כך, נמנע רעב ממושך שעלול היה להצית מהומות פוליטיות וחברתיות - כפי שקרה באירופה בתגובה למשבר המזון והקור.

במקביל, ניו ברנזוויק חוותה אף היא ירידה ניכרת בטמפרטורות וסבלה מסערות תכופות, במיוחד ב-1817^[34]. בדומה לניו אינגלנד, מזג האוויר הקר השפיע על תנובת היבולים והביא למחסור במזון ולעלייה במחירו, במיוחד ב-1817. למרות זאת, אין עדויות לכך שתושבי המקום סבלו מחרפת רעב^[17]. בעיה דומה נוספת בפניה עמדה ניו ברנזוויק הייתה ההגירה השלילית, כאשר חקלאים מקומיים עזבו עקב כישלון היבולים^[28]. עם זאת, אותו קור שפגע ביבולים היטיב דווקא עם תעשיית העץ באזור. חורפים ארוכים וקרים האריכו את העונה בה ניתן לכרות עצים, והשלג המצטבר על האדמה הקל את העברת העץ^[35]. כך, בין השנים 1805–1825, הסחר בעץ הלך ושגשג^[20].

אסיה

קשה לדעת מה הייתה השפעת התפרצות טמבורה על אסיה באותה רמת דיוק כבאירופה ובאמריקה^[2]. כך, למשל, בעבר נטען כי טמבורה גרם להתפרצות מגפת הכולרה העולמית הראשונה, אך תאוריה זו הופרכה^[16].

חוקרים מצאו שגם 14 ממחוזות סין חוו "מזג אוויר קר וסוער מחורף 1815 עד קיץ 1817". במחוז יונאן שרר רעב כבד ביותר. הטמפרטורות ירדו ב-2.5-3°C (אך אזורים אחרים חוו ירידה קיצונית אף יותר). הגידולים המסורתיים של האזור, בעיקר אורז וכוסמת, נמחו לחלוטין^[36]. רק ב-1830 חזר והתייצב מזג האוויר^[37]. לאחרונה נקשרה התפרצות טמבורה עם ראשית חקלאות האופיום במחוז. לאחר שהאקלים באזור השתפר, בין השנים 1819–1820, שתלו הנתינים הסינים את פרג האופיום במקום אורז, מכיוון שהיה לו ביקוש רב יותר^[2]. אדמת יונאן והאקלים האזורי התאימו לגידולו, והוא הפך לאחת מהסחורות המעטות שהיה רווחי לייצא. כך, מסחר האופיום והשימוש בו קיבלו מקום מרכזי בחברה ביונאן^[38].

אפריקה

כזכור, התפרצויות הרי געש עוצמתיות גורמות לפליטת פסולת וולקנית המזנקת עד לסטרטוספירה. הפסולת והגזים יוצרים מסך אבק המונע מהאנרגיה הסולארית להסתנן דרכו. בעבר, הוצע כי מסכי אבק אלו הם הגורם להופעתן של התייחסויות לליקויי חמה בכרוניקות או מסורות שבע"פ אפריקאיות^[39], אך המסקנות אינן חד משמעיות.

השפעות תרבותיות

התפרצותו של טמבורה מזוהה בתור הגורם העיקרי להופעתן של יצירות רומנטיות ידועות עד היום. במהלך 183 הימים שבין אפריל לספטמבר 1816 (שנה לאחר התפרצות טמבורה), חוותה שווייץ 130 ימי גשם^[40]. ביוני התאסף בווילה דיודאטי (Villa Diodati)^[41] "מעגל ביירון-שלי", שכלל את הסופרים לורד ביירון, ג'ון פולידורי^[42], מרי גודווין (לימים מארי שלי) ובעלה לעתיד פרסי ב' שלי. סופה עזה שנמשכה שלושה ימים רצופים מנעה מהם לנפוש בחוץ, ולכן בילו את זמנם בכתיבת סיפורי אימה. אז, עלה במארי שלי הרעיון לכתיבת "פרנקנשטיין", והיא השלימה את הטיוטה הראשונה של הספר במרץ 1817. לורד ביירון עצמו כתב את הפואמה המפורסמת "חשכה" (Darkness) כתוצאה משהייתו זו בשווייץ^[43]. ייתכן שהפואמה היוותה השראה ל"שקיעה" של אייזק אסימוב^[44]. כמו כן, חברו של ביירון, ג'ון פולידורי, כתב את הסיפור הקצר "הוומפיר"^[45] באותם ימים. "הוומפיר" נחשב לסיפור הראשון (והמשפיע ביותר עד ימינו), על סוגת הסיפורת העוסקת בערפדים.

התמורות באטמוספירה בעקבות התפרצות טמבורה, שגרמו לשינוי בגוני השמיים, השפיעו על הצייר ויליאם טרנר. הוא היטיב לתאר זאת גם בשנים לאחר מכן, כגון בציור תעלת צ'יצ'סטר בסאסקס מ-1828. ציורו של קספר דויד פרידריך מ-1817, "שני גברים על שפת הים", אף הוא משקף את גוני השמיים הייחודיים לתקופה.

שיר אודות שנה זו בשם "1816, השנה ללא קיץ" מופיע באלבום Oh Perilous World משנת 2007 של להקת הרוק רספוטינה (Rasputina).

ראו גם

לקריאה נוספת

Bate, Jonathan. The Song of the Earth. London: Pan-Macmillan, 2000. ISBN 033-0-37-269-6
Baumler, Alan. The Chinese and Opium Under the Republic: Worse than Floods and Wild Beasts. New York: State University Press, 2007. ISBN 978-0-7914-6953-8
Oppenheimer, Clive. Eruptions that Shook the World. Cambridge: University Press, 2011. ISBN 978-0-5216-4112-8
Encyclopedia of Volcanoes, Academic Press, 1999, ISBN 0-12-643140-X

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שנה ללא קיץ בוויקישיתוף

Bragg, Melvyn. “1816, the Year Without a Summer”. Podcast audio. In Our Time. Last Update: April 21, 2016. Accessed May 7, 2016.
Boers, Bernice de Jong. “Mount Tambora in 1815: a Volcanic Eruption in Indonesia and its Aftermath”. Indonesia October 1995: 37-60.
Cao, Shutji, Yushang Li and Bin Yang. “Mt. Tambora, Climatic Changes, and China’s Decline in the Nineteenth Century”. Journal of World History September 2012: 587-607.
Davis, Ronald W. “Volcanic Dust in the Atmosphere and the Interpretation of African Eclipse Traditions”. History in Africa 1977: 31-41.
Kowallis, Bart J. “In the Thirty and Fourth Year: a Geologist’s View of the Great Destruction in 3 Nephi”. Brigham Young University Studies 1997-1998: 136-190.
Locher, Fabien, and Jean-Baptiste Fressoz. “Modernity’s Frail Climate: a Climate History of Environmental Reflexivity”. Critical Inquiry Spring 2012: 579-598.
Phillips, Bill. “Frankenstein and Mary Shelley’s ‘Wet Ungenial Summer’”. Atlantis December 2006: 59-68.
Piper, Liza. “Backward Seasons and Remarkable Cold: the Weather over Long Reach, New Brunswick, 1812-1821”. Acadiensis Autumn 2004: 31-55.
Oppenheimer, Clive. “Climatic, Environmental and Human Consequences of the Largest Known Historic Eruption: Tambora Volcano (Indonesia) 1815”. Progress in Physical Geography June 2003: 230-259.
Skeen, C. Edward. “‘The Year without a Summer’: a Historical View”. Journal of the Early Republic Spring 1981: 51-67.
Staiger, C. Bruce. “Abolitionism and the Presbyterian Schism of 1837-1838”. The Mississippi Valley Historical Review December 1949: 394-414.
Wood, Gillen D’Arcy. “The Volcano Lover: Climate, Colonialism, and the Slave Trade in Raffles’s ‘History of Java’”. Journal for Early Modern Cultural Studies Fall-Winter 2008: 33-55.

הערות שוליים

^ Oppenheimer 2011: 77
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ Bragg, 2016
^ Cao, Li and Yang 2012: 587
^ Cao, Li and Yang 2012: 588
^ Oppenheimer 2011: 54
^ Wood 2008: 35
^ Cao, Li and Yang 2012: 589
^ Boers 1995: 43
^ Wood 2008: 49
^ Wood 2008: 50-51
^ Boers 1995: 38
^ Oppenheimer 2003: 245
^ Skeen 1981: 58
^ Bate 2000: 97
^ Oppenheimer 2011: 319
^ ¹ ² Oppenheimer 2011: 316
^ ¹ ² ³ Piper 2004: 49
^ ¹ ² Oppenheimer 2011: 314
^ Locher and Fressoz 2012: 592
^ ¹ ² Piper 2004: 52
^ Skeen 1981: 52
^ Skeen 1981: 53
^ Skeen 1981: 55
^ Skeen 1981: 57
^ (אנ')
^ Skeen 1981: 64
^ Skeen 1981: 64-65
^ ¹ ² Piper 2004: 51
^ Skeen 1981: 65
^ Staiger 1949: 394
^ (אנ')
^ Kowallis 1998: 146
^ Skeen 1981: 66
^ Piper 2004: 45
^ Piper 2004: 53
^ Cao, Li and Yang 2012: 599
^ Cao, Li and Yang 2012: 603
^ Baumler 2007: 95
^ Davis 1977: 31
^ Bate 2000: 96
^ (אנ')
^ (אנ')
^ Phillips 2006: 61
^ השפעת "חשכה" על "שקיעה"
^ (אנ')

[1] Oppenheimer 2011: 77

[:0-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ Bragg, 2016

[3] Cao, Li and Yang 2012: 587

[4] Cao, Li and Yang 2012: 588

[5] Oppenheimer 2011: 54

[6] Wood 2008: 35

[7] Cao, Li and Yang 2012: 589

[8] Boers 1995: 43

[9] Wood 2008: 49

[10] Wood 2008: 50-51

[11] Boers 1995: 38

[12] Oppenheimer 2003: 245

[13] Skeen 1981: 58

[14] Bate 2000: 97

[15] Oppenheimer 2011: 319

[:3-16] ¹ ² Oppenheimer 2011: 316

[:1-17] ¹ ² ³ Piper 2004: 49

[:2-18] ¹ ² Oppenheimer 2011: 314

[19] Locher and Fressoz 2012: 592

[:4-20] ¹ ² Piper 2004: 52

[21] Skeen 1981: 52

[22] Skeen 1981: 53

[23] Skeen 1981: 55

[24] Skeen 1981: 57

[25] (אנ')

[26] Skeen 1981: 64

[27] Skeen 1981: 64-65

[:5-28] ¹ ² Piper 2004: 51

[29] Skeen 1981: 65

[30] Staiger 1949: 394

[31] (אנ')

[32] Kowallis 1998: 146

[33] Skeen 1981: 66

[34] Piper 2004: 45

[35] Piper 2004: 53

[36] Cao, Li and Yang 2012: 599

[37] Cao, Li and Yang 2012: 603

[38] Baumler 2007: 95

[39] Davis 1977: 31

[40] Bate 2000: 96

[41] (אנ')

[42] (אנ')

[43] Phillips 2006: 61

[44] השפעת "חשכה" על "שקיעה"

[45] (אנ')

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]