שבעת החותמות

שבעת החותמות הוא מונח מתוך ספר חזון יוחנן של הברית החדשה, המתייחס לשבעה חותמות אלגוריים הנועלים את ה"ספר" או ה"מגילה" שהופיעו בחזון:

וַיֹּאמֶר אֵלַי אֶחָד מִן הַזְּקֵנִים אַל תִּבְכֶּה הִנֵּה נָצַח הָאַרְיֵה אֲשֶׁר הוּא מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה שֹׁרֶשׁ דָּוִד לִפְתֹּחַ אֶת הַסֵּפֶר וּלְהַתִּיר שִׁבְעַת חוֹתָמָיו

— הברית החדשה, חזון יוחנן, פרק ה', פסוק 5, בתרגום דליטש

את החותמות פותח שה האלוהים, ופתיחת כל חותם מתחילה שלב של האפוקליפסה. פתיחת ארבעת החותמות הראשונים מביאה את ארבעת פרשי האפוקליפסה, לאחר מכן פתיחת החותם החמישי גורמת לקדושים לקרוא בשם האל; פתיחת החותם השישי מתחילה אירועי אסונות; פתיחת החותם השביעי מביאה לתקיעה בשבעת השופרות ובעקבותיהם מגיעות שבע הקערות.

משמעות החותמות

בעת העתיקה (ולמעשה עד ראשית המאה ה-20) שימש החותם כאמצעי לסגירת מכתב או מגילה במטרה למנוע אדם שאינו מוסמך לקרוא אותה, לעיין באותה מגילה או מכתב. פרשנות מילולית של החזון רואה בחותם חותם פיזי אשר נפתח על ידי ישו.

פרשנות היסטורית רואה בכל חותם תקופה היסטורית של התרחשות, אשר תוביל לבסוף לקץ הימים.

פתיחת שבעת החותמות

החותם הראשון

וָאֵרֶא הַשֶׂה פֹּתֵחַ אֶחָד מִן־שִׁבְעָה הַחֹתָמוֹת וָאֶשְׁמַע אַחַת מֵאַרְבַּע הַחַיּוֹת מְדַבֶּרֶת וְקוֹלוֹ כְּקוֹל רַעַם לֵאמֹר בֹּא וּרְאֵה; וָאַבִּיט וְהִנֵּה סוּס לָבָן וְהָרֹכֵב עָלָיו קֶשֶׁת בְּיָדוֹ וַתִּנָּתֶן־לוֹ עֲטָרָה וַיֵּצֵא מְנַצֵּחַ וּלְמַעַן יְנַצֵּחַ

— חזון יוחנן, פרק ו', פסוקים 1–2

על פי המסופר בחזון יוחנן, לאחר פתיחת החותם הראשון יופיע הסוס הלבן – הראשון מבין ארבעת פרשי האפוקליפסה.

מקובל כי סוס זה מייצג את האנטיכריסט. צבעו הלבן של הסוס מסמל ניצחון, והכתר מסמל את השלטון – הפרס הניתן למנצח במלחמה ולכובש הארצות. הקשת היא סמל לאויב התרבות היוונית (הספר נכתב במקורו ביוונית) – האימפריה הפרתית, אשר צבאה התפרסם בכוחות הקשתים שלו.

לפי הפרשנות ההיסטורית – סוס זה מסמל את האימפריה הפרסית או את האימפריה הרומית (ואז, לפי פרשנות זו הקיסר נירון הוא הרוכב על הסוס, והניצחון עליו מדובר הוא כיבוש ירושלים בשנת 70 לספירה). פרשנות היסטורית זו מייחסת את "החותם הראשון" למותו של ישו בשנת 33 לספירה.

החותם השני

וּכְפִתְחוֹ אֶת־הַחוֹתָם הַשֵּׁנִי וָאֶשְׁמַע אֶת־הַחַיָּה הַשֵּׁנִית אֹמֶרֶת בֹּא וּרְאֵה; וַיֵּצֵא סוּס שֵׁנִי וְהוּא אָדֹם וּלְרֹכְבוֹ נִתַּן לְהַעֲבִיר אֶת־הַשָּׁלוֹם מִן־הָאָרֶץ לְמַעַן יַהַרְגוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו וַתִּנָּתֶן־לוֹ חֶרֶב גְּדוֹלָה;

— שם, פסוקים 3–4

פתיחת החותם השני גורמת להופעת הפרש השני של האפוקליפסה – הסוס האדום. מקובל כי הפרש השני, הרכוב על סוס אדום מסמל את המלחמה. הצבע האדום סימל בעולם העתיק את המלחמה, וכך גם החרב שבידו.

פרשנות היסטורית לפסוקים אלה משייכת את הפרש השני והמלחמה הבאה בעקבותיו למרד בר כוכבא כנגד רומא או, לפי פרשנים אחרים, למלחמת האזרחים שהביאה לנפילתה של האימפריה הרומית, ולכן תקופת החותם השני, לפי פרשנות זו, היא בין שנת 70 לשנת 304, או שנת 622, לפי סברה אחרת.

החותם השלישי

וּכְפִתְחוֹ אֶת־הַחוֹתָם הַשְּׁלִישִׁי וָאֶשְׁמַע אֶת־הַחַיָּה הַשְּׁלִישִׁית אֹמֶרֶת בֹּא וּרְאֵה וָאַבִּיט וְהִנֵּה סוּס שָׁחֹר וּבְיַד רֹכְבוֹ מֹאזְנָיִם; וָאֶשְׁמַע קוֹל מִתּוֹךְ אַרְבַּע הַחַיּוֹת אֹמֵר קַב חִטִּים בְּדִינָר וּשְׁלֹשָׁה קַבִּים שְׂעֹרִים בְּדִינָר וְאֶת־הַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן אַל־תַּשְׁחֵת;

— שם, פסוקים 5–6

פתיחת החותם השלישי מביאה לבוא הפרש השלישי, הרכוב על סוס שחור, הוא הרעב. הצבע השחור מסמל רעב ומות. הפרש נושא מאזניים המסמלים מחסור במזון ומחירי מזון גבוהים.

פרשנות היסטורית משייכת רעב זה לרעב שהיה ברומא בתקופת שלטונו של קלאודיוס, או לחלופין, לרעב שהיה בשלהי המאה השלישית. יש המשייכים תקופה זו לתקופת שלטונו של ספטימוס סוורוס (שנת 193), קרקלה (שנת 212), או אף פוקאס (שנת 606).

החותם הרביעי

וּכְפִתְחוֹ אֶת־הַחוֹתָם הָרְבִיעִי וָאֶשְׁמַע אֶת־הַחַיָּה הָרְבִיעִית אֹמֶרֶת בֹּא וּרְאֵה; וָאֵרֶא וְהִנֵּה סוּס יְרַקְרַק וְהָרֹכֵב עָלָיו שְׁמוֹ מָוֶת וּשְׁאוֹל יוֹצֵאת לְרַגְלָיו וַיִּנָּתֵן לָהֶם שָׁלְטָן עַל־רְבִיעִית הָאָרֶץ לְהָמִית בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר וּבְחַיַּת הָאָרֶץ;

— שם, פסוקים 7–8

פתיחת החותם הרביעי מביאה את הפרש הרביעי הרוכב על סוס חיוור או על סוס חולה (ירקרק). הוא היחיד המתואר בשמו ונקרא מוות. צבעו של הסוס מסמל דעיכה, ריקבון ומות.

השקפה היסטורית משייכת תקופה זו לשנות שלטונם של הקיסרים הרומים דקיוס, גאלוס, איימליאנוס, ולריאנוס וגליאנוס (248–268) בהם סבלה רומא ממלחמת אזרחים.

החותם החמישי

וּכְפִתְחוֹ הַחוֹתָם הַחֲמִישִׁי וָאֵרֶא מִתַּחַת לַמִּזְבֵּחַ אֶת־נַפְשׁוֹת הַטְּבוּחִים עַל־דְּבַר הָאֱלֹהִים וְעַל־הָעֵדוּת אֲשֶׁר הָיְתָה בְּפִיהֶם; וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אֲדֹנָי הַקָּדוֹשׁ וְהָאֲמִתִּי עַד־מָתַי לֹא תִשְׁפֹּט וְלֹא־תִקּוֹם אֶת־דָּמֵינוּ מִיֹּשְׁבֵי הָאָרֶץ; וַיֻּתַּן לְכָל־אֶחָד מֵהֶם שִׂמְלָה לְבָנָה וַיֵּאָמַר אֲלֵיהֶם לָנוּחַ עוֹד זְמַן מְעַט עַד־מְלֹאת מִסְפַּר חַבְרֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם שֶׁסּוֹפָם לֵהָרֵג כְּמוֹהֶם;

— שם, פסוקים 9–11

פתיחת החותם החמישי מביאה לכך שהקדושים זועקים לאל.

השקפה היסטורית משייכת תקופה זו לקדושים הנוצריים שהוצאו להורג על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס (284–303).

החותם השישי

וָאֵרֶא בְּפִתְחוֹ אֶת־הַחוֹתָם הַשִּׁשִּׁי וְהִנֵּה רַעַשׁ גָּדוֹל וַיִּקְדַּר הַשֶּׁמֶשׁ כְּשַׂק שֵׂעָר וְהַיָּרֵחַ נֶהְפַּךְ לְדָם; וְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם נָפְלוּ אָרְצָה כַּאֲשֶׁר תִּנּוֹעַ תְּאֵנָה בְּרוּחַ חֲזָקָה וְהִשְׁלִיכָה פַּגֶּיהָ; וְהַשָּׁמַיִם מָשׁוּ כְּסֵפֶר נִגְלָל וְכָל־הַר וָאִי מִמְּקוֹמָם נֶעְתָּקוּ; וּמַלְכֵי הָאָרֶץ וְהַנְּגִידִים וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהָעֲשִׁירִים וְהַתַּקִּיפִים וְכָל־עֶבֶד וְכָל־בֶּן־חֹרִים הִתְחַבְּאוּ בַּמְּעָרוֹת וּבְסַלְעֵי הֶהָרִים; וַיֹּאמְרוּ אֶל־הֶהָרִים וְאֶל־הַסְּלָעִים נִפְלוּ עָלֵינוּ וְכַסּוּנוּ מִפְּנֵי הַיֹּשֵׁב עַל־הַכִּסֵּא וּמִפְּנֵי חֲמַת הַשֶׂה׃ 17 כִּי בָא יוֹם אַפּוֹ הַגָּדוֹל וּמִי יַעֲמֹד;

— שם, פסוקים 12–17

פתיחת החותם השישי מביאה לסדרה של אסונות ובהם רעידת אדמה, ליקוי חמה, ליקוי ירח, נפילת הכוכבים על הארץ. לאחר מכן נפתחים השמים, וכל ההרים והאיים זזים ממקומם.

הוגו גרוטיוס שייך אירועים אלה לחורבן ירושלים בשנת 70 לספירה. אחרים משייכים אירועים אלה לנפילת האימפריה הרומית וכיבוש אירופה על ידי הגותים (היינו בין השנים 375–418).

החותם השביעי

וּכְפִתְחוֹ הַחוֹתָם הַשְּׁבִיעִי וַתְּהִי דְמָמָה בַּשָּׁמַיִם כַּחֲצִי שָׁעָה; וָאֵרֶא אֶת־שִׁבְעַת הַמַּלְאָכִים הָעֹמְדִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַיִּנָּתְנוּ לָהֶם שִׁבְעָה שׁוֹפָרוֹת; וַיָּבֹא מַלְאָךְ אַחֵר וַיִּגַּשׁ אֶל־הַמִּזְבֵּחַ וּמַחְתַּת זָהָב בְּיָדוֹ וַתִּנָּתֶן־לוֹ קְטֹרֶת הַרְבֵּה לָתֵת עִם־תְּפִלּוֹת כָּל־הַקְּדֹשִׁים עַל־מִזְבַּח הַזָּהָב אֲשֶׁר לִפְנֵי הַכִּסֵּא; וַיַּעַל עֲשַׁן הַקְּטֹרֶת עִם־תְּפִלּוֹת הַקְּדֹשִׁים מִיַּד הַמַּלְאָךְ לִפְנֵי אֱלֹהִים; וַיִּקַּח הַמַּלְאָךְ אֶת־הַמַּחְתָּה וַיְמַלְאֶהָ אֵשׁ מֵעַל־הַמִּזְבֵּחַ וַיַּשְׁלֵךְ עַל־הָאָרֶץ וַיְהִי קוֹלוֹת וּרְעָמִים וּבְרָקִים וָרָעַשׁ; וְשִׁבְעָה הַמַּלְאָכִים הָהֵם אֲשֶׁר בְּיָדָם שִׁבְעַת הַשּׁוֹפָרוֹת הִתְעַתְּדוּ לִתְקֹעַ׃

— שם, פרק ח', פסוקים 1–6

פתיחת החותם השביעי מביאה לכך שלאחר תקופה של דממה שבעת השופרות ניתנים לשבעה מלאכים.

השקפה היסטורית משייכת את ה"דממה" לתקופת שלטונו של קונסטנטינוס, והפיכת האימפריה הרומית לנוצרית.

אזכורים תרבותיים

שבעת החותמות השפיעו רבות על הספרות, הקולנוע והמוזיקה.

הסופר דייוויד הרברט לורנס כתב בשנת 1916 שיר בשם "שבעת החותמות", והמלחין האוסטרי פרנץ שמידט הלחין אורטוריה בשם "הספר עם שבעת החותמות" וכן רוברט ג'ורדן בסדרת ספרי מחזור כישור הזמן התייחס לחותמות.

גם סרטו הידוע של אינגמר ברגמן "החותם השביעי" משנת 1957 מאזכר את החותמות, כמו גם הסרט "הסימן השביעי" משנת 1988 בכיכובה של דמי מור, והמיני סדרה "וייקו (סדרת טלוויזיה)" משנת 2018, המבוססת על אירועי המצור בווייקו.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שבעת החותמות בוויקישיתוף

פרשנות על חזון יוחנן