שביט ביאלה
 | |
| כוכב האם | |
|---|---|
| כוכב אם | שמש |
| מידע כללי | |
| סוג | שביט |
| תאריך גילוי |
8 במרץ 1772  |
| מגלה |
Baron Wilhelm von Biela |
| על שם |
Baron Wilhelm von Biela |
| מאפיינים מסלוליים | |
| ציר חצי-ראשי | 3.53465 יחידה אסטרונומית |
| אקסצנטריות |
0.751299 (נכון ל־3 בדצמבר 1832) |
| זמן הקפה | 2,427.278 יממה |
| נטיית מסלול | 13.2164 מעלה |
| מאפיינים פיזיים | |
| בהירות מוחלטת |
7.1 |
  | |
שביט ביאלה (כינוי רשמי: 3D/Biela) היה שביט שתועד לראשונה בשנת 1772 על ידי מונטיין ושארל מסייה. בשנת 1826 זוהה כשביט מחזורי על ידי וילהלם פון ביאלה. לאחר מכן נצפה שהוא מתפצל לשניים ולא נראה מאז 1852. כיום הוא נחשב כשביט שהתפרק, אם כי שרידים שלו שרדו והיוו את המקור של מטר מטאורים, האנדרומדידים.
גילוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]השביט תועד לראשונה ב-8 במרץ 1772 על ידי ז'אק ליבקס מונטיין;[1] באותה שנה התגלה השביט באופןבלתי תלויי על ידי שארל מסייה. הוא תועד גם בשנת 1805 על ידי ז'אן לואי פונס, אך לא זוהה כאותו אובייקט. בסביבות ה-9 בדצמבר 1805 עבר השביט ביאלה במרחק של כ-0.0366 יחידות אסטרונומיות (5.48 מיליון קילומטרים) מכדור הארץ. לאחר הופעתו ב-1805 נעשו מספר ניסיונות על ידי גאוס ובסל לחשב את מסלולו המדויק של השביט גאוס ואולברס ציינו את הדמיון בין השביטים של שנת 1805 ו-1772, אך לא הצליחו להוכיח כי יש ביניהם קשר.[1]
אישורו כשביט מחזורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפברואר 1826 צפה וילהלם פון ביאלה (אנ'), קצין צבא המשרת בעיירת המבצר יוזפשטאדט, בשביט במהלך התקרבות הפריהליון שלו וחישב את מסלולו. הוא גילה שהשביט מחזורי עם זמן מחזור של 6.6 שנים. באותה תקופה היו ידועים רק שני שביטים מחזוריים, שביט האלי ושביט אנקה. השביט נקרא על שם ביאלה, אם כי בתחילה התגלעה מחלוקת מסוימת, עקב תגלית מאוחרת אך עצמאית של ז'אן פליקס אדולף גמברט,, שגם סיפק את ההוכחה המתמטית הראשונה המקשרת בין השביטים מ-1826 ו-1805. טענה שלישית הועלתה על ידי תומאס קלוזן, שגם הוא קישר באופן עצמאי בין השביטים.
בהתאם לתחזיות הופיע השביט במהלך 1832, ונצפה לראשונה על ידי ג'ון הרשל ב-24 בספטמבר.[1] נתוני המסלול והאפמריס שחושבו על ידי אולברס עבור חזרה זו יצרו עניין רב בציבור, שכן הם הראו שהילת השביט תעבור ככל הנראה במסלול כדור הארץ ב-29 באוקטובר במרחק של כ-0.55 יחידות אסטרונומיות (82 מיליון קילומטרים) מכדור הארץ. תחזיות עוקבות, בתקשורת של אותה תקופה, על ההרס הצפוי לכדור הארץ התעלמו מהעובדה שכדור הארץ עצמו לא יגיע לנקודה זו עד 30 בנובמבר, חודש לאחר מכן, כפי שציין פרנסואה אראגו במאמר שנועד להפיג את חששות הציבור.[2] למרות זאת, העובדה שבמאה ה-19 השביט של ביאלה היה השביט הראשון שנודע כחוצה את מסלול כדור הארץ עוררה עניין רב, הן בקרב האסטרונומים והן בקרב הציבור הרחב.
בחזרת השביט ב-1839 תנאי התצפית בשביט היו גרועים. השביט לא התקרב יותר מ-1.8 יחידות אסטרונומיות מכדור הארץ, כיוון שהיה בצד השני של השמש. במהלך 1839 לא הייתה לשביט אלונגציה גדולה מ-50 מעלות.
התפרקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]נכון לשנת 1832, המרחק המינימלי בין משלולו של שביט ביאלה למסלול כדור הארץ היה של 0.0005 יחידות אסטרונומיות (75 אלף קילומטרים) בלבד. השביט התגלה מחדש ב-26 בנובמבר 1845 על ידי פרנצ'סקו דה ויקו. בתחילה נראה כערפיליות קטנות וקלושות. תצפיות מאוחרות יותר גילו כי משהו מדהים קרה לשביט. מתיו פונטיין מורי, שצפה ב-14 בינואר 1846, ציין כי בן לוויה נצפה במרחק של דקת קשת אחת מצפון לשביט.[3] לאחר הכרזה זו החלו אסטרונומים רבים לצפות בשביט, וציינו ששני הרכיבים (המכונים בדרך כלל "שביט A" ו"שביט B" במינוח המודרני) התחלפו בבהירותם, ופיתחו זנבות מקבילים כשהם התקרבו לפריהליון. כמה תצפיות הצביעו על "קשת של חומר שביטי" המשתרעת בין שני גרעיני השביטים,[4] מה שעשוי להצביע על כך שהשביט התפצל להרבה יותר חלקים מאשר שניים, שהיו חיוורים מכדי שניתן יהיה לצפות בהם בנפרד.
בשנת 1852, התגלה השביט שוב, פחות או יותר במועד הצפוי. "שביט A" התגלה מחדש לראשונה על ידי אנג'לו סקי ב-26 באוגוסט[5]. "שביט B" התגלה לבסוף ב-16 בספטמבר, ושוב שני הגרעינים התחלפו בבהירותם במהלך תקופת התצפית. "A" זוהה לאחרונה בהופעה זו ב-26 בספטמבר ו-"B" ב-29 בספטמבר, בשני המקרים על ידי אוטו וילהלם שטרובה. חישובי מסלול עוקבים הצביעו על כך שהגרעינים התפצלו כנראה כ-500 ימים לפני ההתגלות ב-1845,[6] אם כי מחקרים עדכניים יותר קבעו שייתכן שפיצול התרחש ליד האפהליון בסוף שנת 1842.[7]
מטר מטאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף אחד מהחלקים לא נמצא בחזרות הצפויות בשנים 1859, 1865 או 1872. אך ב-27 בנובמבר 1872, נצפה מטר מטאורים מרשים (קצב 3,000 בשעה) שנקודת הקרנה הוא האזור בו היה השביט לעבור בספטמבר 1872. זה היה התאריך שבו כדור הארץ חתך את הנחילים המטאורואידים של 1839 ו-1846. מטאורים אלו נודעו כאנדרומדידים או "ביאלידים", ונראה כי הם נוצרו כתוצאה מהתפרקות שביט ביאלה. מטר המטאורים נראה שוב במספר הזדמנויות בהמשך המאה ה-19,[8] אך במהלך המאה ה-20 דעך עקב הפרעות כבידה שהזיזו את נחיל המטאורואידים אל מחוץ למסלול כדור הארץ .
תצפיות וחיפושים אפשריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך החזרות של 1865 ו-1872 היו תצפיות לא חד משמעיות. צ'ארלס טלמאג', תוך שימוש באפמריס של ג'ון ראסל הינד, טען כי הבחין לזמן קצר בחפץ ערפילי במיקום הנכון בערך בנובמבר 1865. ג'יימס בקינגהאם גם צפה בשתי ערפיליות ב-1865 לאחר שחקר את התחזיות של הינד, אך הינד הצהיר לאחר מכן כי לא סביר שהם יהיו השביט של ביאלה, מכיוון שהם היו הרבה יותר קרובים זה לזה ממה ששני מרכיבי השביט היו אמורים להיות.
למרות התפרקות לכאורה של השביט, היו מספר חיפושים אחריו גם במהלך המאה ה-20 המאוחרת. בריאן ג'י מרסדן וזדנק סקאנינה ניסו לחשב את המסלולהמסתבר ביותר עבור החלקים שנותרו מהשביט; במהלך חיפוש באמצעות החישובים של מרסדן גילה לובוש קוהוטק את שביט קוהוטק. חושב שמסת הפסולת שנותרה במטר האנדרומידידים עדיין קטנה בהרבה מהמסה הכוללת של השביט. בהתחשב בכך שסביר שאובדן המסה העיקרי התרחש סמוך לאפהליון לפני ההתגלות ב-1845, נראה כי ייתכן שלפחות "שביט A" עדיין קיים כשביט 'רדום'.[9]
פגיעות מטאורים בכדור הארץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שביט ביאלה הוצע לפעמים כמקור לפגיעות מטאורים בכדור הארץ.
תאוריית שוליים מקשרת בין כמה שריפות גדולות שהתרחשו בו זמנית באמריקה, כולל השריפה הגדולה של שיקגו, השריפה הגדולה של מישיגן ושרפת פשטיגו, בטענה שהן נגרמו על ידי שברי שביט ביאלה שפגעו בכדור הארץ באוקטובר 1871.[10] התיאוריה הוצעה לראשונה על ידי Ignatius L. Donnelly ב-1883, וקמה לתחייה בספר משנת 1985[11] ונחקרה ב-2004 במאמר מדעי שלא פורסם.[12] עם זאת, מומחים חולקים על תרחיש כזה - מטאוריטים למעשה קרים למגע כשהם מגיעים אל פני כדור הארץ, ואין דיווחים אמינים על שריפה כלשהי שהוצתה על ידי מטאוריט.[13][14] בהתחשב בחוזק הנמוך של גופים כאלה, אילו שבר של שביט קפוא היה פוגע בכדור הארץ, סביר ביותר שהוא יתפורר באטמוספירה העליונה, מה שיוביל לפיצוץ אוויר של מטאור.[15]
ב-27 בנובמבר 1885, נפל מטאוריט ברזל בצפון מקסיקו, במקביל להתפרצות של מטר האנדרומידידים בקצב של 15,000 מטאורים בשעה. המטאוריט יוחס לפעמים לשביט ביאלה, אך מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 אין תומכים ברעיון זה, מכיוון שתהליכי ההתמיינות הנדרשים לייצור גוף ברזל אינם מתרחשים בשביטים.[16]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 Gary W. Kronk. "3D/Biela". Cometography. ארכיון מ-15 בדצמבר 2010. נבדק ב-2010-12-15.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Arago, F. Tract on comets: and particularly on the comet that is to intersect the earth's path in October, 1832 (transl. J. Farrar), Hilliard, Gray and Company, 1832
- ^ Kronk, G. W. Cometography, Vol 2, Cambridge UP, 2003, p.157
- ^ Kronk, 2003, p.159
- ^ Kronk, 2003, p.210
- ^ Kronk, 2003, p.212
- ^ Jenniskens, P. and Vaubillon, J. "3D/Biela and the Andromedids", The Astronomical Journal, 134: 1034
- ^ W. F. Denning, The Meteors of Biela's Comet, Nature 61, 1899-11, עמ' 78–78 doi: 10.1038/061078c0
- ^ Jenniskens & Vaubillon, 1044-5
- ^ WTBS Atlanta.
- ^ Mel Waskin (1985). Mrs. O'Leary's Comet: Cosmic Causes of the Great Chicago Fire. Academy Chicago Publishers. ISBN 978-0-89733-181-4.
- ^ Wood, Robert (3 בפברואר 2004). "Did Biela's Comet Cause the Chicago and Midwest Fires?" (PDF). American Institute of Aeronautics and Astronautics. אורכב מ-המקור (PDF) ב-5 פבר' 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Calfee, Mica (בפברואר 2003). "Was It A Cow Or A Meteorite?". Meteorite Magazine. 9 (1). נבדק ב-2011-11-10.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Meteorites Don't Pop Corn". NASA Science. NASA. 2001-07-27. נבדק ב-2011-11-10.
- ^ Beech, M. (בנובמבר 2006). "The Problem of Ice Meteorites" (PDF). Meteorite Quarterly. 12 (4): 17–19. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2011-09-27. נבדק ב-2011-11-13.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Beech, Martin (2002). "The Mazapil meteorite: from paradigm to periphery". Meteoritics & Planetary Science. 37 (5): 649–660. Bibcode:2002M&PS...37..649B. doi:10.1111/j.1945-5100.2002.tb00845.x.