לדלג לתוכן

שירות בתי הסוהר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שב"ס)
המונח "שב"ס" מפנה לכאן. לערך העוסק בסדרת טלוויזיה, ראו שב"ס (סדרת טלוויזיה).
שירות בתי הסוהר
סמל שירות בתי הסוהר
סמל שירות בתי הסוהר
דגל שירות בתי הסוהר החל משנת 2017
דגל שירות בתי הסוהר החל משנת 2017
מידע כללי
מדינה ישראל
תחום שיפוט ישראלישראל ישראל
משרד אחראי המשרד לביטחון לאומי
תאריך הקמה 1949 עריכת הנתון בוויקינתונים
חוק פקודת בתי הסוהר
ראש רב-גונדר קובי יעקובי
מטה מרכזי רמלה, בסמוך לכלא איילון
www.ips.gov.il
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
דגל שירות בתי הסוהר ההיסטורי
דגל שירות בתי הסוהר עד 2017

שירות בתי הסוהרראשי תיבות: שַׁבָּ"ס) הוא ארגון הכליאה הלאומי של מדינת ישראל האמון על 32 מתקני כליאה בישראל. מטה שירות בתי הסוהר שוכן ברמלה, בסמוך לכלא איילון.

בראש שירות בתי הסוהר עומד נציב בתי הסוהר, קצין בדרגת רב-גונדר, הכפוף לשר לביטחון לאומי. נציב בתי הסוהר הנוכחי הוא קובי יעקובי.

כלא עכו ב-1947

תקופת המנדט הבריטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת תקופת המנדט הבריטי בשנת 1920 פרסמו הבריטים את פקודת בתי הסוהר הראשונה אשר עסקה בניהול בתי הסוהר, הכשרת כוח אדם, הכרזה על המבנים שנועדו לאכלוס על ידי אסירים ועצורים, קליטת אסירים ונוהלי משמעת. תיקון לפקודה הוכנס בשנת 1940. בתקופה זאת, החליטו הבריטים שלא לבנות מבני כליאה חדשים אלא לשמר את אלה שנבנו בתקופת השלטון העות'מאני ולכן המשיכו לתפעל את בתי הסוהר שכבר היו פעילים במבצר הצלבני בעכו, במגרש הרוסים בירושלים ובבית הסוהר לנשים בבית לחם. לקראת סוף תקופת המנדט, הכשירו הבריטים גם את המבצר הישן בשכם והתאימו אותו למבנה של כלא. למרות זאת המבנים לא הצליחו להכיל את כל אוכלוסיית האסירים. הבריטים הקימו פלוגות עבודה של אסירים במבנים זמניים או במחנות מעצר בעתלית, במזרעה, בלטרון ובסרפנד.

בתקופה זו מספר האסירים והעצורים הממוצע היה בין 2,000 ל-4,000, ורובם היו מהאוכלוסייה הערבית במדינה. עם תחילת ההעפלה הלא חוקית של יהודים לישראל עלה אחוז האסירים היהודים.

בשנת 1946 פרסמו הבריטים את הפקודה השלישית שנשארה בתוקף עד 1971 ובה נקבע כי שירות בתי הסוהר תהיה יחידה נפרדת מהמשטרה. בנוסף, נקבע כי יש להפריד בין אסירים לאסירות, בין אסירים לעצורים ובין אסירים צעירים לאסירים מבוגרים. כמו כן, נקבע כי יש להעניק זכויות מסוימות לאסירים, כגון הזכות לפעילות דתית וזכויות לטיפול רפואי. עוד נקבע כי בראש בתי הסוהר יעמוד נציב בריטי.

מטרת הענישה של הבריטים הייתה להשליט סדר ולמנוע התפרעויות ובריחות מהכלא, ולכן הונהגה כלפי האסירים מדיניות נוקשה ואף הונהגו עונשי גוף פומביים כמו הלקאת אסירים בשוט בחצר בית הסוהר על מנת להרתיע את שאר האסירים. בשנת 1947 הוחלט להפריד את האסירים היהודים מהאסירים הערבים, בגלל התפרעויות עקב תוכנית החלוקה, ובמקביל גויסו 30 סוהרים יהודים כדי לטפל באסירים היהודים[1].

קום המדינה והשנים הראשונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948, עם הקמת המדינה, הוכפפה הכליאה למשטרת ישראל. היא הופעלה תחת אגף במטה הארצי של המשטרה. מפכ"ל המשטרה כונה "המפקח הכללי על המשטרה ובתי הסוהר"[2] ואת כלא תל מונד הפעילו שוטרים[3].

במהלך שנת 1948 התקיים דיון על כפיפות בתי הסוהר למשטרת ישראל[4]. מכיוון שביטול ההפרדה נגד את הפקודה הבריטית משנת 1946[5] הוחלט למנות אדם אחד שיכהן הן כמנכ"ל משרד המשטרה והן כממונה על בתי הסוהר. החלטה זו עוררה סערה עקב הטענה שצעד כזה עדיין נוגד את הפקודה. לכן, שר המשטרה בכור שטרית, החליט שהחל מ-1 בינואר 1949 יהפכו המשטרה ושירות בתי הסוהר לשני גופים נפרדים. בנוסף מונה הנציב הראשון של שירות בתי הסוהר, גרו גרא.

בפברואר 1949 ניתנה פקודת חנינה כללית, שחנה את כלל האסירים למעט אלו שנשפטו על עבירות חמורות, כך שבבית הסוהר נותרו רק 29 אסירים. בזמן קצר יחסית כלא תל מונד התמלא עד אפס מקום, ולכן הוחלט לפתוח מחדש את בית הסוהר ביפו. תנאי המחיה הקשים והיעדר תקציב לא אפשרו להעניק לאסירים טיפול רפואי ראוי, הכשרה מקצועית וחינוך. לאחר פניות רבות מצד שירות בתי הסוהר למשטרה ולשר המשטרה שלא להעביר אליהם אסירים נוספים עקב חומרת המצב, פנה היועץ המשפטי לממשלה בשנת 1951 לראש הממשלה וביקש את התערבותו בהקמת מתקני כליאה חדשים. בשנים אלו הוחל בהקמת רשת של בתי כלא בישראל.

בשנת 1953 הוקצה בכלא רמלה אגף לאסירות שתחילה מנו 12 נשים, אך לא היו בו מספיק תאים כדי להפריד בין אסירות מכורות לסמים ובין אסירות שאינן מכורות, או בין צעירות למבוגרות. בשל כך נגרמו חיכוכים רבים בין האסירות, וכן ביניהן לבין אנשי הסגל. לבסוף בשנת 1968 נפתח בית סוהר נווה תרצה לנשים, באוריינטציה שיקומית־טיפולית. הכלא טיפל במגוון סוגיות הקשורות לעבר הקשה של האסירות, לאסירות בהיריון ולאסירות עם ילדים. לאסירות יש אפשרות לגדל את ילדיהן בתוך כותלי הכלא עד גיל שנתיים.

המרד בכלא שטה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מרד האסירים בכלא שטה
החומה הדרומית בבית הסוהר שטה

ב-31 ביולי 1958 פרץ מרד אסירים בכלא שטה שבו נהרגו 11 אסירים ו-2 סוהרים, 66 אסירים הצליחו לברוח. ועדת החקירה שהוקמה לבדיקת האירועים בכלא קבעה כי אדישות מנהלי הכלא לגבי סדרי הביטחון היא שהביאה לפרוץ המרד. בעקבות המרד התפטר מתפקידו הנציב צבי חרמון ובמקומו מונה אריה ניר, לשעבר קצין משטרה בכיר, שהחליט להדגיש את נושא הביטחון על חשבון נושא השיקום והטיפול. ניר החל להשקיע תקציבים רבים בבניית חומות, מגדלי שמירה וחדרי בקרה, ובהכשרת אנשי ביטחון מקצועיים למילוי תפקידים בשב"ס[1].

שנות ה-60: התמודדות עם הצפיפות והצורך בשיקום

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נציב בתי הסוהר, אריה ניר (משמאל) עם דב גולדברד מנהל בית הספר לקצינים וסוהרים בשנת 1968

בתחילת שנות ה-60 הושם דגש על בניית מתקנים נוספים במטרה להפחית את הצפיפות. בין השאר נפתח האגף הפסיכיאטרי וכן מחלקה לטיפול ולשיקום בכלא תל מונד שבשנת 1962 הועבר לכלא מעשיהו. בנוסף נערכו שינויים במבנה הארגוני של השב"ס. הוקמו שני מנהלים חדשים: מנהל הארגון והביטחון ומנהל השיקום בשנת 1962 במקום תפקיד סגן הנציב. בשנת 1965, הוקם בסיס הדרכה לסגל בבית ליד, בצמוד לכלא נווה תרצה והופעלה תוכנית הכשרה חדשה.

בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, נרתם השב"ס לעזרתו של צה"ל בכליאת אסירים ביטחוניים, ולשם כך הוכשרו בתי כלא נוספים בישראל וביהודה ושומרון. למרות הפעלת בתי הסוהר הביטחוניים על ידי השב"ס, לא הוקצה להם תקציב נוסף לכוח אדם ולכן נאלץ השב"ס לצמצם את כוח האדם במתקנים שבתוך תחומי הקו הירוק ולהעביר סגל רב אל המתקנים שמחוץ לתחומי הקו הירוק. רק בשנת 1968 אושרה הקצאת כוח אדם נוסף של 360 משרות לשב"ס, ומרגע האישור החל גיוס דחוף שכלל גם קבלת מועמדים ללא כישורים מתאימים. עקב ריבוי האסירים הביטחוניים וההתמקדות בבעיות הביטחוניות, נזנחה מדיניות הרווחה והשיקום גם אצל האסירים היהודים.

הקמת בית הספר לסוהרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1968 החליט נציב בתי הסוהר אריה ניר להקים בסמוך לכלא נווה תרצה "בית ספר ארצי לסוהרים ולקצינים", ומינה למפקדו הראשון את דב גולדברד. לאחר מותו של ניר נקרא בית הספר על שמו[6]. לאחר מכן עבר בית הספר למתחם הקרוב לבסיס מג"ב ב"אייל", ובשנת 1994 חזר לרמלה, למתחם הצמוד לנציבות שב"ס. בשנת 2017 עבר מתחם "בית הספר לקצינים וסוהרים" למתחם ייעודי גדול ומתקדם שמתאים לצורכי התפתחות וגידול הארגון – מתחם "שערי אברהם" המחודש, הסמוך לצומת קסטינה. המתחם כולל חדרי לימוד מחודשים, חדרי שינה, מגרשי ספורט, וחדרי לימוד "קרב מגע", וכן מבנה המשמש "מדמה אגף" הבנוי כאגף בבית הסוהר ללימוד מעשי לעבודת הסוהר.

שנות ה-70: הצפיפות ובריחת האסירים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ה-70 התגברו בעיות הצפיפות בשב"ס, ותנאי מחיה קשים של האסירים, מה שגרם לאלימות רבה מצד האסירים ולניסיונות בריחה. גם בבתי הכלא החדשים נאלצו האסירים לישון על רצפת הכלא ובתנאי צפיפות קשים.

בליל 8 בינואר 1979 ברחו מבית הסוהר המרכזי ברמלה שמונה אסירים. בריחתם עוררה דאגה רבה בשל מסוכנותם, וגם בשל הקלות שבה ברחו מבית הסוהר השמור ביותר במדינה. בעקבות הבריחה הוקמה ועדת חקירה שמצאה כי חילופים תכופים של קצינים בכירים בכלא, כמו קצין הביטחון וקצין המודיעין, גרמו לירידת המשמעת של האסירים ולליקויים משמעותיים ברמת הביטחון של הכלא. בנוסף, המפקד האחרון שמונה לכלא רמלה קיבל הכשרה לקויה מפאת קוצר הזמן. גם סגל הסוהרים באותה תקופה היה חסר השכלה נאותה, ולא עבר קורסים והכשרות המתאימים לתפקידם[1].

בעקבות המצב הירוד בבתי הכלא קיבלה ממשלת ישראל החלטה על הקמת ועדת חקירה לבדיקת המצב בבתי הסוהר במדינה. הוועדה, בראשותו של השופט מרדכי קנת, מונתה ב-31 בינואר 1979. היא ערכה ביקורים בבתי הסוהר, סקירה של תקנות בתי הסוהר וגבתה עדויות מבעלי תפקידים בשב"ס. טיוטת הדו"ח הראשון של מסקנותיה הוגש במאי 1981. הוועדה התייחסה לליקויים שמצאה בהתנהלות השב"ס, כמו גיוס והכשרה מקצועית, בעיית הצפיפות וזכויות האסירים[1]. בין המלצותיה הייתה הקמת ועדה מומחים ממגוון דיסציפלינות לניהול וארגון בתי הסוהר. בנוסף, המליצה על הקמת ועדת חקירה שתבחן מחדש את הקריטריונים לגיוס כוח האדם, בדגש על העלאת דרישות ההשכלה. הוועדה גם המליצה על שינוי יסודי של שיטת מיון האסירים, כך שתמיין אותם לפי סוגי העבירות, ותמנע כליאה בתחנת המיון עצמן. לבסוף, הוועדה הדגישה את חשיבות השמירה על תנאי מחיה אנושיים לאסירים[7]. הממשלה אימצה את מסקנות הדו"ח הראשון, אך מרביתן לא יושמו באופן מעשי. הוועדה לא סיימה את החקירה שלה, ומעולם לא הגישה דו"ח סופי, ובפועל לא יושמו מסקנותיה[1].

שינוי מדיניות השיקום וההשכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-80, לאחר פרסום ממצאי ועדת קנת, החלו לשים דגש בשירות בתי הסוהר על השכלה, הן של אסירים והן של סוהרים. מרכז החינוך הראשון הוקם בכלא רמלה בשנת 1984, ולאחר מכן הוקמו מרכזים נוספים בבתי הסוהר השונים. ביוזמתו של הנציב ד"ר מרדכי ורטהיימר ובשיתוף עם משרד החינוך נפתחו כיתות לימוד להשלמת השכלה לסוהרים, שעד לשנת 1980 רק 11% מהם היו בעלי השכלה תיכונית ומעלה. בנוסף הייתה הקפדה על גיוס סוהרים ואנשי סגל בוגרי 12 שנות לימוד והלאה. לאחר תקופת "היד הקשה" של חיים לוי, שנות ה-80 התחילו עם שני נציבים ששמו דגש על שיקום וטיפוח האסירים[8]. דוד מימון השיב לשירות מדיניות ששמה דגש על סדר ומשמעת.

בשנת 1987 הוחלט לחלק את השב"ס לארבעה גושים: צפון, מרכז, שרון ודרום. לכל גוש מונה מפקד שכפוף לנציב. בסוף שנות ה-90 נערך שינוי נוסף – השב"ס חולק לשלושה מחוזות: צפון, מרכז ודרום, כאשר גוש שרון אוחד עם גוש מרכז. בנוסף הוחלט להוסיף תפקיד חדש בשב"ס – סגן נציב בדרגת גונדר. בנוסף נחקק חוק "חלופת מאסר" שבמקרים מסוימים מאפשר להמיר את עונש המאסר בעבודות שירות או בשירות לתועלת הציבור, ובכך הפחית את מספר האסירים[9].

זכויות האדם והפחתת הצפיפות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-90 חלו שינויים משמעותיים במערכת הכליאה בישראל: שירות בתי הסוהר הרחיב מתקנים, אימץ גישה שיקומית והפחית את הצפיפות בבתי הסוהר על בסיס חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נבנו בתי כלא חדשים במתכונת שיקומית, כמו צלמון וחרמון, כשהאחרון הוא מרכז טיפולי גדול הפועל במודל של קהילה טיפולית. בנוסף, הוקם בית מעצר הדרים מתוך מחויבות לשמירה על זכויות האדם. בעקבות הסכמי אוסלו נסגרו בתי כלא ביטחוניים בשטחים, וכמה מהם נמסרו לידי הרשות הפלסטינית, דבר שהפחית את הצפיפות ושיפר את תנאי האסירים. בשנת 1998 נקבעו מטרות ארוכות-טווח למדיניות שירות בתי הסוהר, בהתבסס על ייעוץ מומחים ואנשי סגל.

בעקבות עתירה לבג"ץ שהוגשה בנושא התייחדות אסירים, ובעצת מומחים מתחום הקרימינולוגיה, החליט שירות בתי הסוהר לאפשר מפגשי התייחדות של אסירים ואסירות, שאינם זכאים לחופשה, עם בני או בנות זוגם בתדירות של אחת לחודש[1]. לראשונה בשנת 1998 החליט הנציב עמוס עזאני לקבוע מטרות ומדיניות של השב"ס לטווח הארוך. עזאני הסתייע במומחים מהאקדמיה, באנשי הסגל הבכיר ובסוהרים ויחד גיבשו תוכניות מדיניות לארגון ותוכניות עבודה בתחומים של מדיניות כלפי אסירים, מדיניות הארגון[1].

האינתיפאדה השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות האינתיפאדה השנייה (2000), חלה עלייה חדה במספר האסירים הביטחוניים, מה שגרם להחמרה בצפיפות בבתי הסוהר. בעקבות זאת נפתח מחדש כלא דמון לשוהים בלתי חוקיים מהרשות הפלסטינית, וחלק מהאגפים שהיו מיועדים לאסירים פליליים הוסבו לאסירים ביטחוניים.

בתקופה זו נבנו בתי סוהר חדשים, חלקם נותנים מענה לאוכלוסייה ייחודית. בשנת 2001 נפתחו בתי הכלא "אופק" לקטינים, ומג"ן לפגועי נפש. בשנת 2004 נפתח בית הסוהר רימונים החליף את בית הסוהר אשמורת המיושן, שנסגר והוסב למרכז אימונים של שב"ס.

שירות בתי הסוהר כארגון כליאה לאומי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2007 הועברו מידי משטרת ישראל לשב"ס בית מעצר קישון, בית מעצר תל אביב ובית מעצר ירושלים. במקביל גם בתי סוהר ביטחוניים, כמו כלא מגידו, כלא קציעות וכלא עופר, הועברו משליטת צה"ל לידי שב"ס, מה שהפך את שב"ס לגוף הכליאה בלעדי[9]. שינויים אלו במתקני הכליאה הצבאיים שהחזיקו אסירים ביטחוניים דרשו גיוס כוח אדם לשירות בתי הסוהר. בעקבות זאת ב-14 בפברואר 2005 תוקן חוק שירות ביטחון כך שהסמיך את שר הביטחון להורות על מעבר של חיילי חובה מצה"ל לשב"ס.

בתקופה זו חווה שירות בתי הסוהר מספר אירועים חריגים, אשר השפיעו על תדמיתו ותפקודו. אחד האסונות המשמעותיים התרחש ב-2 בדצמבר 2010, כאשר השרפה הגדולה בכרמל גבתה את חייהם של 37 סוהרים, רובם צוערים בקורס קצינים, שנסעו לפנות את כלא דמון. בנוסף, בשנת 2014 התרחש אירוע הירי של האסיר סמואל שיינביין, שזעזע את הציבור והעלה שאלות לגבי נוהלי הביטחון והטיפול באסירים מסוכנים. בעיה חמורה נוספת אירעה במהלך השנים 20142017, לאחר שנחשפו מקרים של סרסור בסוהרות בבית הסוהר גלבוע, מה שחשף ליקויים חמורים במערכת האכיפה והבקרה הפנימית. בשנת 2021 אף ברחו שישה אסירים ביטחוניים מאותו בית סוהר, והדגיש את חולשות המערכת, והצביע על הצורך הדחוף בשיפור נוהלי האבטחה.

באוקטובר 2015 מונתה לראשונה נציבה מתוך הארגון, רב-גונדר עפרה קלינגר[10]. בינואר 2021 מונתה קטי פרי לנציבת שירות בתי הסוהר, גם היא משירות הארגון.

בעקבות מלחמת חרבות ברזל, אישר שב"ס הצפפת תאי אסירים בשל מעצרים רבים ביהודה ושומרון ורצועת עזה.

בשלהי העשור השני של המאה ה-21 מוחזקים בשב"ס כ־65% (10,300) אסירים פליליים, מתוכם 45% שפוטים ו-20% עצורים, וכ-35% (5,600) אסירים ביטחוניים, מתוכם 21% שפוטים ו-14% עצורים.

בחלופות כליאה כגון עבודות שירות ישנם כ-2,100 אסירים ברישיון וכ-767 אסירים בפיקוח אלקטרוני. מספר האסירים כפוף ל"תקן כליאה" שאמור להורות למערכת כמה אסירים ועצירים מערכת הכליאה יכולה להכיל. אם מספר האסירים (שמוחזקים בפועל) עובר את התקן רשאית הנציבה להורות על קיצור עונשם של אסירים השפוטים לתקופות מאסר של עד 4 שנים ואסירים השפוטים מעל 4 שנים וזכו בשחרור מוקדם על ידי ועדת השחרורים, וכל זאת על פי התקופות הנקובות בחוק, על מנת להקל על העומס והצפיפות בבתי הסוהר. שחרור כזה קרוי "שחרור מנהלי".

שנה מספר כלואים הערות
1952[11] 1,050
1959[12][13] כ-1,200
1966[14] 1,656 1,049 יהודים ו-607 בני מיעוטים
1968[15] 3,300 1,600 ישראלים מתוכם 610 בני מיעוטים
1973[16] 4,522 2,416 בשטחים, 637 בני מיעוטים מישראל
1976[17] 5,852 2,625 פליליים, 3,227 ביטחוניים
2012[18] כ-17,500 12,897 פליליים, 4,586 ביטחוניים
2016[19] כ-17,700 11,321 פליליים, (מתוכם 5,659 יהודים, ו-2,512 אחרים), 6,283 ביטחוניים
2017[20] כ-16,800 10,632 פליליים, 6,184 ביטחוניים
2018 כ-14,500 9,003 פליליים, 5,528 ביטחוניים
2019 כ-13,800 9,167 פליליים, 4,675 ביטחוניים
2024 כ-16,600 9,100 פליליים,7,500 ביטחוניים

תקציב שב"ס לשנת 2018 עמד על 3.4 מיליארד ש"ח. התקציב כלל הוצאות שכר במעט מעל 2 מיליארד ש"ח עבור 9,020 עובדים, כ-530 מיליון ש"ח לפנסיות, ו-823 מיליון ש"ח קניות, מתוכם 275 מיליון ש"ח לתחבורה ולוגיסטיקה, 124 מיליון ש"ח לאחזקת מבנים, וכ-124 מיליון ש"ח לתיקון, שיקום וחלופות כליאה[21].

לשירות בתי הסוהר כ-9,500 אנשי סגל, מתוכם 20% נשים, בהן גם בנות שירות לאומי. בתוך הסגל כלולים סוהרי חובה שבאו להתגייס לצה"ל והועברו לשירות בתי הסוהר על פי סעיף 24 לחוק שירות ביטחון התשמ"ו-1986, המהווה הוראת שעה שמוארכת מדי כמה שנים על ידי הכנסת.

במהלך השנים, לפחות עד שנות ה-90, תפקיד הסוהר סבל מדימוי נמוך, ולכן לא היו מועמדים ראויים לגיוס. לאחר הבריחה מכלא רמלה בשנת 1979 אמר נציב בתי הסוהר חיים לוי כי "שליש מהתקן בשירות בתי הסוהר פנוי בגלל חוסר עובדים. האנשים הבאים אל השירות הזה – בחלקם הגדול – אינם מתאימים לתפקיד."[22] בדצמבר 1986 ציין נציב בתי הסוהר דוד מימון ש-60% מהסוהרים שגויסו באותן שנים לשירות לא עמדו בקריטריונים שנקבעו לגיוס סוהרים. מימון הורה שלא לגייס יותר מועמדים שאינם עומדים בקריטריונים[23]. איכות כוח האדם בשירות השתפרה לקראת אמצע שנות ה-90, כאשר שופרו תנאי הסוהרים[1].

סמל שירות בתי הסוהר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמל כובע וסמל השירות משנת 2010
סמל כובע וסמל השירות משנת 1950 ועד סוף שנות ה-90

סמל שירות בתי הסוהר עוצב בשנת 1950 בתחרות כלל ארצית שיזמה ועדת הסמלים הממשלתית[24]. הסמל המקורי הורכב ממספר רכיבים בעלי משמעות סמלית: שני ענפי עץ זית המחוברים בבסיסם בשרשרת המתכתבים עם ענפי הזית בסמל המדינהצה"ל) לסמל את החתירה לשלום והשרשרת לסימול כליאה ושלילת חירות. בראש הסמל לפיד אש בוער המסמל תקווה, מאיר ומראה את הדרך, המבטא את גישת הארגון לטיפול באסירים ושיקומם. בסמל מופיעים גם ראשי התיבות שב"ס כאשר האותיות ב' ו-ס' משלימות את השדרה המרכזית של האות ש' במרכז הסמל.

במהלך השנים עבר הסמל עיבודים ועיצוביים שונים, ובהם הושמטה השרשרת, התעגלו ענפי הזית עד כך שנראו כענפי הדס וצבע הסמל השתנה לזהוב, לאחר מכן השתנו צבעי הסמל לצבעיו הנוכחיים: כסוף על רקע כחול כהה.

מדים, דרגות ודגל הארגון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תג כתף שירות בתי הסוהר עם דגל ישראל
תג כתף ישן של שירות בתי הסוהר

באמצע שנות ה-80 שונה צבע המדים לצבע חאקי (בז' בהיר) בדומה לחיל האויר, מצבע ירוק כג'קט עליון על החולצה ומכנסיים חאקי, שהיה מראשית הארגון, כאשר הבכירים בארגון היו משלבים עניבה במדי הארגון. עם החלפת המדים פסק מנהג זה[25].

כומתת הארגון הוחלפה בסוף שנות ה-80 מצבע ירוק שהיה צבע כומתת הארגון מהקמתו, לכומתה בצבע שחור בדומה לחיל הכללי.

בשנת 1993 הוחלפו מדי הארגון למדים בדומה למשטרת ישראל, חולצה תכלת עם סמל הארגון על זרוע יד שמאל, ומכנסיים בצבע כחול כהה.

בשנת 2007 הוחלפה חולצת הארגון לחולצת עבודה נוחה יותר, וצבעה הוחלף לכחול, בכדי להבדילה ממדי המשטרה. בשנת 2010 הוכנס לשירות מדי ב' לסוהרי הביטחון, מדים נוחים וקלים יותר לעבודה השוטפת של הסוהרים.

בשנת 2011 הוחלפו המדים לצבעים אפור כהה (מכנסיים) ואפור בהיר (חולצה). בחולצת המדים היו שני דגלי המדינה שנרקמו על החזה והכתף. ההחלטה לשנות את המדים התקבלה על ידי נציב בתי הסוהר וסגל הפיקוד ומטרתה לשדרג ולייחד את הארגון.

בשנת 2017 ערך הארגון מתיחת פנים, שבה הוחלפו מדי הסוהרים לחולצה תכלת ומכנסיים שחורים, דרגותיהם הוחלפו מזהובות לכסופות.

דגל הארגון הוחלף בשנת 2017 מירוק-צהוב, שהיה מראשית הארגון, לדגל בצבעים כחול ולבן שבמרכזו סמל שב"ס ובקנטון דגל ישראל.

דרגות שירות בתי הסוהר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – דרגות שירות בתי הסוהר
דרגות שירות בתי הסוהר
דרגות שירות בתי הסוהר
עיטורי שירות בתי הסוהר
עיטורי שירות בתי הסוהר

סוהרים (בעלי דרגות אחרות)

  • סוהר
  • רב סוהר (ר/ס)
  • סמל
  • סמל ראשון (סמ"ר)
  • רב-סמל (רס"ל)
  • רב-סמל ראשון (רס"ר)
  • רב-סמל מתקדם (רס"ם)
  • רב-סמל בכיר (רס"ב)
  • רב-נגד (רנ"ג)

דרגות קצונה

  • מישר משנה (ממ"ן)
  • מישר
  • כלאי
  • רב כלאי (ר/כ)
  • סגן גונדר (סג"ד)
  • גונדר משנה (גנ"מ)
  • תת-גונדר (תג"ד)
  • גונדר
  • רב-גונדר - נציב בתי הסוהר

מבנה ארגוני של שירות בתי הסוהר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש שירות בתי הסוהר עומד נציב בדרגת רב-גונדר. תחת פיקוד הנציב נמצאים יחידות הנציבות ויחידות השדה. בנציבות ישנם שלושה אגפים – אגף מטה, אגף מבצעים ואגף האסיר; ובתי הסוהר פזורים בשלושה מחוזות – צפון, מרכז ודרום.

נציבי בתי הסוהר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דגל נציבת בתי הסוהר
דגל נציב בתי הסוהר
דגל נציב בתי הסוהר עד 2017

מעטים היו נציבי שב"ס שהגיעו משורות הארגון, ורובם מונו לתפקיד לאחר שנות פעילות רבות מחוץ לארגון. נציבי שירות בתי הסוהר לאורך השנים:

מס"ד שם הנציב תקופת הכהונה הערות
1 גרו גרא 19491951 הגיע ממשטרת ישראל
2 רם סלומון 19511952 הגיע משירות המדינה
3 ד"ר צבי חרמון 19521958 הגיע משירות המדינה
4 אריה ניר 19581976 הגיע ממשטרת ישראל
5 חיים לוי 19761981 הגיע ממשטרת ישראל (משמר הגבול)
6 ד"ר מרדכי ורטהיימר 19811985 הגיע משירות המדינה
7 רפאל סוויסה 19851986 היה ראש מועצה וחבר הכנסת
8 דוד מימון 19861987 הגיע מצה"ל
9 לוי שאול 19871990 הגיע ממשטרת ישראל
10 גבי עמיר 19901993 הגיע ממשטרת ישראל
11 אריה ביבי 19931997 הגיע ממשטרת ישראל
12 עמוס עזאני 19972000 הגיע ממשטרת ישראל
13 אורית אדטו 20002003 הגיעה מצה"ל
14 יעקב גנות 20032007 הגיע ממשטרת ישראל
15 בני קניאק 20072011 הגיע ממשטרת ישראל
16 אהרן פרנקו 2011-–2015 הגיע ממשטרת ישראל
17 עפרה קלינגר 20152018 בין הבודדות שהגיעו משורות השב"ס
מ"מ אשר וקנין 20192021 ממלא מקום
18 קטי פרי 20212024 בין הבודדות שהגיעו משורות השב"ס
19 קובי יעקובי 2024–מכהן הגיע ממשטרת ישראל

יחידות הנציבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אגף מטה – מנהל תכנון, מנהל תמיכה לוגיסטית, מנהל טכנולוגיות
  • אגף האסיר – חטיבת כליאה, חטיבת התקון, קצין רפואה ראשי-קרפ"ר, רבנות, מערך תעסוקה
  • אגף מבצעים – חטיבת הביטחון, חטיבת המודיעין
  • מנהל משאבי אנוש – מחלקת הסגל, מחלקת רווחה
  • הלשכה המשפטית
  • דובר שירות בתי הסוהר – ראש מחלקת תקשורת והסברה.
  • מחלקת ביקורת
  • מנהלת תפני"ת – תכנון, פיתוח, ניהול, תיאום.

יחידות מיוחדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – יחידת מצדה, יחידת נחשון
רכב להובלת כלואים של יחידת נחשון, אשדוד, 2015
רכב של יחידת נחשון ליד בית המשפט בתל אביב. ליד הרכב סוהר המחזיק בידיו נשק ואזיקים.

כמו גופי ביטחון רבים בישראל, גם השב"ס מפעיל יחידות מובחרות:

  • יחידת מצדהיחידת ההשתלטות המיוחדת של שירות בתי הסוהר. זוהי יחידת עילית מטכ"לית שתפקידה לתת מענה מבצעי איכותי לאירועי קיצון במתקני הכליאה של הארגון בפריסה ארצית[26].
  • יחידת נחשון (בעבר נקראה "אב"מ") – משמשת כיחידה מרכזית לליווי אסירים, ככוח אבטחה וכוח התערבות של שירות בתי הסוהר. עוסקת בשמירת הביטחון והסדר במתקני השב"ס, ומבצעת משימות ביטחוניות מיוחדות הנגזרות מתפקידי שב"ס[27].
  • יחידת דרור – יחידה מבצעית מיוחדת הכפופה לרח"ט המודיעין ותפקידה איסוף מודיעין באמצעים מיוחדים וסיכול הברחות לכלא על ידי שימוש במגוון אמצעים ויכולות מיוחדות כגון תצפית, עיקוב והסוואה. היחידה מונה עשרות לוחמים ועיקר פעילותה חשאית[28].
  • יחידת צור – יחידה למעקב אחר עברייני מין[29], הכוללת קציני פיקוח העוקבים אחר כ-1,300 עברייני מין שאובחנו כמסוכנים לחברה וסיימו לרצות את עונשם. יותר משליש מהמפוקחים הם פדופילים והשאר אנסים. היחידה הוקמה ב-2006.
  • יחידת תבל (תת-קרקע) – יחידה שתפקידה להתמודד עם סוגיית איומי הבריחה במנהרות בתת"ק בבתי הכלא. היחידה הוקמה במאי 2022 בעקבות הבריחה מבית הסוהר גלבוע[30].

מתקני כליאה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלא צלמון

מתקני הכליאה של שירות בתי הסוהר ממוקמים באתרים של מתקנים מימי המנדט הבריטי שעליהם הוספו לאורך השנים מבנים נוספים, וכן במתקני כליאה חדישים שהוקמו במהלך השנים.

בתחילת המאה ה-21 הוכנה תוכנית לבניית מתחם כליאה חדש בצומת מגידו לצד כלא מגידו הישן[31]. ביוני 2018, עוד בטרם הוחלט על מספר בתי הכלא שייבנו במתחם, הונחה אבן פינה באתר[32].

לאחר הקמת המדינה, בתי הסוהר ששימשו את הבריטים בתקופת המנדט נסגרו ובמקומם הוחלט להקים בית סוהר מרכזי ליד תל-מונד[33]. בינתיים פעל בית הסוהר ביפו באחריות ההגנה[34] ולאחר מכן צה"ל, והוא הועבר חלקית לאחריות משטרת ישראל באוגוסט 1948[35]. משטרת ירושלים שפעלה בנפרד ממשטרת ישראל, הפעילה מתקן כליאה משלה בבית סטורס ברחוב הנביאים בעיר[36]. מתקן זה נסגר בסוף 1948[37].

בעקבות הצפיפות בבתי הכלא בשנת 1951 הוחל בזירוז בניית בית סוהר מרכזי ברמלה ובמקביל החלו להכשיר את בית המעצר בחיפה למבנה של בית סוהר. כן הוחלט על הקמת בתי הסוהר כלא שטה, הסמוך לבית שאן, וכלא באר שבע[38].

בנובמבר 1952 הושלמה בנייתו של מחנה האסירים מעשיהו שנועד לאכלס אסירים ברמת ביטחון נמוכה שרובם שפוטים למאסר ראשון. מחנה מעשיהו הוקם באוריינטציה שיקומית ומטרתו הייתה לשלב את האסירים המשוחררים חזרה בקהילה. האסירים קיבלו הכוונת מקצועית, חינוך, פעילויות ספורט ועוד. בשנת 1953 נפתח כלא שטה, שבו שיכנו אסירים ביטחוניים[1].

על כן, בסוף שנת 1952 ניהל שירות בתי הסוהר חמישה מתקני כליאה: כלא תל מונד, בית הסוהר ביפו, בית המעצר בחיפה, כלא שטה ומחנה מעשיהו. הקיבולת המומלצת של חמשת המתקנים הייתה 710 אסירים, אולם בפועל נכלאו כ-1,050 אסירים[11]. בשנת 1953 גדל מספר האסירים ל-1,100 וגברה הצפיפות, שהתבטאה בכך שאסירים נאלצו לישון על הרצפה ובמסדרונות, ואסירים אחרים הוחזקו בבתי מעצר של המשטרה. בשנה זו נאלץ השב"ס לשחרר שחרור מוקדם כ-100 אסירים בשל מצוקת הצפיפות.

בשנת 1953 הוקם בית הסוהר דמון, בעזרתם של האסירים עצמם ששיפצו את מבני הכלא, ששימשו פעם מחסן טבק וחווה חקלאית ערבית. בית המעצר בחיפה פעל כבית סוהר עד שכלא רמלה הגיע לקיבולת מלאה בשנת 1954. גם בית הסוהר ביפו נסגר בשנה זו.

בשנת 1959 היה השירות אחראי על שבעה מתקני כליאה: כלא תל מונד, כלא רמלה, כלא דמון, כלא שטה, בית סוהר נווה תרצה, תחנת המיון ברמלה ומחנה מעשיהו[12].

לאחר מלחמת ששת הימים הוקמו שלושה מבני כליאה מיוחדים מחוץ לתחומי הקו הירוק: כלא שכם, כלא טול-כרם וכלא חברון, ובתוך תחומי הקו הירוק הוסב בית הסוהר אשמורת (כלא בית ליד) לכליאת אסירים ביטחוניים, וכלא הנשים הועבר לתחנת מיון האסירים שבכלא מעשיהו. בגלל הצפיפות שבבתי הסוהר הביטחוניים, הוכשר בשנת 1969 בית הסוהר באשקלון להחזקת אסירים ביטחוניים, והוקמו מבנים נוספים למטרה זו בכלא באר שבע.

בשנת 1970 הושלמה בנייתו של בית סוהר אשל בבאר שבע, שהיה לבית הסוהר הגדול ביותר בישראל, ויועד לאכלס כ-900 אסירים בדרגת ביטחון מרבית. בשנת 1978 נפתח בית המעצר ברמלה, שקלט כ-300 אסירים ששהו לפני כן בבית המעצר כפר יונה בתנאים קשים. לימים שונה שמו של בית המעצר לבית מעצר ניצן על שמו של רוני ניצן, מפקד הכלא, שנרצח על ידי האסיר הנמלט הרצל אביטן. בשנת 1996 הוקם בית הסוהר צלמון, שנבנה באופן מודרני על שטח רב ושימש תחילה כבית סוהר טיפולי. אך בשל מחסור במקומות כליאה, כיום משמש בית הסוהר צלמון לכליאת אסירים שפוטים, וכן כבית מעצר מרכזי שהחליף את בתי המעצר בסביבתו, כדוגמת "בית מעצר טבריה". שנתיים מאוחר יותר הוקם בית הסוהר חרמון, שהוקם כבית סוהר טיפולי בעל רמת ביטחון מזערית. הוא נקרא על שמו של נציב שב"ס לשעבר צבי חרמון.

בשנים 20012007 הוקמו שלושה בתי סוהר פליליים חדשים: בית הסוהר דקל נפתח ב-2001, ובתי הסוהר רימונים וגבעון נפתחו ב-2004. בנוסף, ב-2007 נפתח בית סוהר ביטחוני חדש, בית הסוהר רמון, סמוך לכלא נפחא[39].

במהלך השנים 2005–2007 הועברו לידי שירות בתי הסוהר כל בתי המעצר שהיו בידי משטרת ישראל, ובתי הסוהר הביטחוניים שהיו בידי צה"ל והוחזקו על ידי המשטרה הצבאית, ובכך הפך שב"ס לגוף רחב יותר במערך ביטחון הפנים המכונה "ארגון כליאה לאומי", בעל 32 מתקני כליאה.

אוכלוסיית בתי הסוהר, כולל האסירים הפליליים והביטחוניים, הגיעה בשנת 2008 לכ-25,000. הגידול הרב באוכלוסיית האסירים השפיע גם בעשור זה על בעיית הצפיפות, כאשר השטח הממוצע לאסיר עומד על כ־3.2 מ"ר לעומת התקן הבין-לאומי הדורש לפחות 6 מ"ר. בנוסף קיימים מספר מבנים שהוגדרו כלא ראויים למגורי אדם, אך מפאת הצפיפות הוחלט להמשיך להחזיק אותם כמבני כליאה. למשל כלא דמון, שנסגר בשנת 2000 עקב היותו בלתי ראוי למגורי אדם, נפתח שוב בשנת 2001 ומאכלס בתוכו כ-500 אסירים[1].

בסוף שנת 1976 היה שטח המחיה הממוצע של אסיר כ-2.2 מ"ר[17]. בסוף 1986 העריך הנציב הנכנס, דוד מימון ששטח המחיה הממוצע של אסיר הוא 3 מ"ר[40]. שטח המחיה הממוצע לאסיר בישראל בשנת 2018 נמוך מן התקן המקובל במדינות דמוקרטיות, ועומד על פחות מ-3 מ"ר לאסיר. בבג"ץ האגודה לזכויות האזרח נגד השר לביטחון פנים קבעו השופטים שעל שירות בתי הסוהר להעלות את שטח המחיה לאסיר ל-4 מ"ר כולל שירותים ומקלחת. לצורך כך גובשה תוכנית שעיקריה:

  • פיתוח והרחבת חלופת ענישה וכליאה הכוללת הגדלת עונש עבודות השירות למאסרים קצרים, מיצוי חלופות המעצר בפיקוח אלקטרוני לעצורים, הקמת בית מעבר ועוד.
  • בינוי מסיבי של מתקני כליאה. הוחלט על בניית 4,000 מקומות כליאה חדשים בפרישה על פני מספר שנים.
  • הוקמה מנהלת חדשה בשב"ס – מנהלת תפני"ת (תכנון, פיתוח, ניהול, תיאום).

בתי הסוהר ובתי המעצר של שירות בתי הסוהר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית סוהר דמון בכרמל
מפה

ברמת ביטחון מרבית:

לאסירים ביטחוניים:

לאסירים עם יתרה של עד שבע שנים:

לאסירים עד 5 שנים:

בתי סוהר אחרים:

בתי מעצר:

למסתננים:

בית סוהר לנוער:

בית סוהר לנשים:

אבחון ומיון אסירים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסירים עוברים מיון לבתי הכלא השונים על בסיס של שני שיקולים: השיקול הביטחוני וצורכי המערכת אל מול השיקול הטיפולי. השיקול הטיפולי קיבל חשיבות רבה עם מינוי הנציב ד"ר צבי חרמון ששם את עצמו בראש ועדת המיון ואף עסק במיון בפועל.

מרכז המיון הראשון הוקם בכלא רמלה, ומשנת 1956 החלו לשלוח אליו אסירים שנדונו ל-3 חודשי מאסר ומעלה. בשנת 1960 הועבר מרכז המיון והאבחון לכלא תל מונד, ושם אובחנו אסירים שנדונו לחצי שנת מאסר ומעלה על בסיס סוג העבירה שביצעו, מבדקים פיזיים וסוציאליים, עבירות קודמות, ואזור מגורים.

בשנת 1962 עבר המרכז לכלא מעשיהו, ובתקופות שונות שוכנו במקום כ-100 אסירים בתנאי צפיפות קשים שהקשו על תהליך המיון.

בשנת 1967 הועבר מרכז האבחון והמיון לכלא אשמורת, ושם מוינו אסירים שנשפטו לתקופה שבין שלושה חודשים לחמש שנים. אסירים שנשפטו לתקופות מאסר ארוכות יותר נשלחו ישירות לכלא רמלה ללא אבחון ומיון, נערים נשלחו ישירות לכלא תל מונד, ונשים נשלחו ישירות לבית סוהר נווה תרצה.

בשנת 1980 עבר מרכז המיון לבית המעצר ניצן, ושם הוחלט שיש צורך למיין גם את האסירים שנשפטו ל-5 שנות מאסר ומעלה.

בעקבות דו"ח ועדת קנת, שהתריע על ליקויים במיון האסירים, נפתחו מרכזי מיון ואבחון גם במחוז דרום ומחוז צפון.

בשנת 1994 הוחלט לרכז שוב את תהליכי המיון והאבחון בבית המעצר ניצן, ולהוסיף לתהליך אנשי צוות כגון נרקולוגים, מאבחני דת, פסיכולוגים תעסוקתיים ועוד.

בעשור השני של המאה ה-21, מרבית האסירים הפליליים, מלבד נוער, נשים ואסירים טעוני הגנה, עוברים תהליכי מיון ואבחון בבית המעצר ניצן, ובשלוחות שלו שמפוזרות בבתי מעצר שונים[1].

סוגי האגפים בבתי הכלא

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אגף מעבר – אגף שבו אסירים שוהים במשך מספר ימים. האסירים עוברים בליווי השב"ס ממתקן למתקן, וכן לבתי משפט, בתי חולים וכולי.
  • אגף מיון – נקודה למיון ולאבחון אסירים על ידי ועדה הקובעת את בית הסוהר המתאים לכל אסיר. באגף זה נמצאים אסירים שפוטים ועצורים.
  • אגף משתלבים – אגף שבו שוהים אסירים חדשים שנכנסו לבית הסוהר. חלק מהאסירים באגף זה הם בעלי מגבלות ביטחון בכל הקשור ביציאה מהאגף לעבודה, לחינוך, לקנטינה וכולי.
  • אגף מתקדמים – מיועד לאסירים שהוכיחו התנהגות חיובית באגף המשתלבים, ומנהלים סדר יום מתפקד של עבודה או לימודים בין כותלי בית הסוהר. חלקם יקבלו זכויות יתר כמו ביקור פתוח או חופשות.
  • אגף בידוד (צינוק) – נועד לאסירים שנידונו לעונש בידוד באגף בידוד. באגף זה שמים דגש רב על פיקוח ועל שליטה. אגף זה נקרא גם "צינוק" בשל תאי ההפרדה הקטנים. האסירים השוהים בו סגורים למשך היום, למעט אפשרות של שעה טיול בחצר האגף. תאי הבידוד מצולמים בדגש על שמירה על האסירים מפני פגיעה עצמית. קיימים גם תאי "חללית", אלו תאים קטנים יחסית שכל קירות התא מרופדים כדי למנוע מהאסיר לפגוע בעצמו בעזרת קיר התא. בנוסף, אין בתא זה דבר, והאסיר מזעיק את הסוהר עבור כל צורך. לרוב אסירים מוכנסים לתא כזה במצב של התנהגות קיצונית או מצב של פגיעה עצמית. בנוסף רשאי קצין שב"ס באישור מפקד הכלא לכבול אסיר למיטה לצורך הגנה ורגיעה.
  • אגף לאסירים נקיים מסמים - נ"ס – באגף זה שוהים אסירים שאינם משתמשים בסמים ועוברים בדיקות יום-יומיות לגילוי סמים. אסיר שנמצא כי השתמש בסמים באגף זה מורחק ממנו.
  • אגף שמור – אגף ייחודי שלרוב מכיל אסירים ממשפחות משוייכות כמשפחות פשע, או אסירים ייחודיים כולל אסירים עם מעשה חריג או מתוקשר, וכן אלו שפגעו במעשיהם באדם שעצם הפגיעה בו תגרום לרדיפתם ולרצון לפגוע בהם גם בבית הסוהר. אסירים אלו מבודדים בתאים של אדם או שניים. ניתן להכניס לתא שמור יותר משני אסירים רק אם הם מכירים זה את זה ומשויכים לאותו ארגון, על מנת למנוע סכסוכים או פגיעה באסיר ספציפי, בדומה לאגף הפרדה.
  • אגף לאסירים טעוני פיקוח – מיועד לאסירים בעלי פיגור שכלי קל או בעלי הפרעה נפשית הזקוקים לסיוע טיפולי ואינם יכולים להשתלב באגפים הרגילים.
  • אגף מחלקת בריאות הנפש – מב"ן – אגף זה ממוקם רק בכלא מג"ן וכולל שתי מחלקות פסיכיאטריות, אחת פתוחה ואחת סגורה, ושירות רפואי. באגף זה מאושפזים הן עצורים והן אסירים, חלקם מרצון וחלקם בכפייה, על פי צו שופט לצורך הסתכלות פסיכיאטרית, או לפי החלטת פסיכיאטר מחוזי.
  • אגף לחולים כרוניים – אגף שבו שוהים אסירים במצב רפואי כרוני שאינם יכולים לשהות בתנאי מאסר רגילים. אסירים אלה נמצאים בהשגחה צמודה. אגף זה קיים רק בכלא מג"ן ובכלא מעשיהו.
  • אגף לחולי שחפת – אגף שקיים במרכז הרפואי של שב"ס (מר"ש) ומופעל על פי הצורך.
  • אגף לקשישים – אגף פתוח המאכלס אסירים קשישים. רוב האסירים ששוהים באגף זה הם חולים וזקוקים לטיפול רפואי שוטף.
  • אגף אזרחי – אגף שבו שוהים אסירים שמרצים מאסר אזרחי ולא פלילי, כגון בגין אי תשלום קנס, חוב, מזונות או אי מתן גט.
  • אגף לאסירים שומרי מצוות - לש"מ מוכר בשם האגף התורני – מיועד לאסירים המעוניינים לנהל אורח חיים דתי-יהודי. הם משתתפים במדרשות, שיעורי דת ותפילות באגף. בשונה משאר אגפי הכלא, בתאים באגף זה אין טלוויזיה, ויש דגש על כניסת אוכל בכשרות בד"ץ, וכן אישור לכניסת אנשי מדרשה ללימוד תורה עם האסירים.
  • אגף טעוני הגנה – אגף שבו שוהים אסירים שיש צורך להחזיקם בנפרד מאסירים אחרים בבית הסוהר, למשל על רקע של חשש מ"חיסול חשבונות". התנועה שלהם מחוץ לאגף היא מוגבלת אך הם עדיין יכולים להשתלב בפעילויות השונות. זהו אגף בעל רמת ביטחון מרבית.
  • אגף הפרדה – באגף זה מוחזקים אסירים בהפרדה מאסירים אחרים בשל היותם בעלי סיכון לביטחון המדינה, או שיש חשש שאסירים אחרים יפגעו בהם. מפקד מחוז או מפקד בית הסוהר רשאי להורות על הפרדת אסיר. בדרך כלל מדובר בהפרדת יחיד או הפרדה זוגית.
  • אגף שוהים בלתי חוקיים – מיועד לאסירים שהגיעו מחוץ לארץ ומהרשות הפלסטינית ונכנסו לארץ ללא אישור. האסירים שוהים בדרך כלל לתקופות קצרות ולאחר מכן מגורשים חזרה.
  • אגף ביטחוני – אגף שבו מוחזקים אסירים או עצורים, וכן עצורים במעצר מנהלי על עבירות נגד ביטחון המדינה. אסירים ביטחוניים מופרדים משאר האסירים.
  • אגפי שיקום:
    • שיקום קבוצתי – מיועד לאסירים שהוכיחו התנהגות טובה בכלא ושנותרה להם תקופה של 42 חודשים ומטה עד תום 2/3 מתקופת מעצרם או שחרורם. אסירים אלה יוצאים לעבוד מחוץ לכלא מדי יום, כאשר הם מלווים בסוהר או באדם מטעם המעסיק שהוסמך להיות מלווה, ושבים ללון בכלא בסוף יום העבודה.
    • שיקום פרטני – מיועד לאסירים שיתרת מאסרם 18 חודשים ומטה עד תום 2/3 מתקופת מעצרם או שחרורם המלא, והם מקיימים את התנאים שנקבעו בתקנות השיקום כמו התנהגות טובה, ולאחר ששהו מספר חודשים באגף השיקום הקבוצתי, ואינם מהווים סיכון לשלום הציבור. אסירים אלה יוצאים לעבוד מחוץ לכלא ללא ליווי.
    • שיקום דתי – שיטת שיקום המופעלת בישראל מתחילת שנות השמונים על מנת לתת מענה לאסיר המבקש לחזור בתשובה. התוכנית הוקמה בהשראת הרב הראשי של שירות בתי הסוהר באותה עת, הרב אברהם חזן, ובביצוע של הרב מאיר חי הכהן – קצין דת ראשי. התוכנית זכתה להצלחה זמן קצר לאחר הקמתה ובעקבותיה הוקמו אגפים במספר בתי סוהר בארץ וכן מדרשות תורניות בבתי הסוהר הפליליים[1]. מטרת התוכנית היא לעזור למשתקם ולבנות בקרבו התנהגות חיובית, והסתגלות לחברה לא עבריינית גם בתוך הכלא, וכך להגביר את סיכוייו להשתקם. באגף כזה לומד האסיר מטבעות לשון, דפוסי התנהגות ונורמות שלא היה רגיל אליהן, ומנסה לסגל את עצמו לשתי המסגרות שאליהן הוא שייך: הכלא והדת. הדת אף מעניקה לאסיר דרך שבה יוכל למצוא לעצמו משמעות חדשה ומיטיבה לחיים שייתכן שתעזור לו בתהליך השיקום[41].
אסירים שקיימו אורח חיים דתי לפני כניסתם לכלא מופנים בדרך כלל לאגף הדתי על ידי מרכז המיון והאבחון. השהייה באגפים אלה היא בתנאי שהאסיר אינו משתמש בסמים ושתפקודו תקין.
במהלך שנות ה-2000, שהו באגפי השיקום הדתי כ-200 אסירים, ובמדרשות התורניות לקחו חלק כ-400 אסירים[1].
  • אגפי טיפול – בשירות בתי הסוהר קיימים אגפי טיפול שונים, לדוגמה מחלקה לטיפול ושיקום עברייני מין – מחלקה שקיימת במספר בתי כלא בארץ, ומטפלת באוכלוסייה של עברייני מין מכל הסוגים באמצעות טיפול קבוצתי בעיקר, שמיועד להפחתת הסיכון שישובו לבצע עבירות לאחר שחרורם. מחלקת "בית התקווה" – מחלקה מיוחדת המטפלת בגברים נקיים מסמים שנשפטו על עבירות אלימות במשפחה. אסירים שמתחייבים לכללי המחלקה משתלבים בפעילויות חינוך ותעסוקה בכלא[42][9].
    • אגף לגמילה מסמים (מג"ש – מרכז גמילה שיקומי) – אגפים שנועדו לתת טיפול גמילה אינטנסיבי לאסירים שאובחנו כמתאימים לתהליך הגמילה מסמים. האסירים שוהים באגף זה במשך תשעה חודשים לפחות, ומקבלים באגף טיפול קבוצתי, טיפול משפחתי, ופעילויות חינוך. באגף יש מדריכי גמילה שבעצמם נגמלו מסמים, המועסקים כצוות מקצועי כחלק מתהליך השיקום. האסירים מנהלים חיי קהילה באגף. קיימות מחלקות לטיפול בעברייני תעבורה, עברייני מרמה, עברייני אלימות כללית, אגפי טיפול בהתמכרויות ועוד.

שימוש בסמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי עדויות אסירים, משנות ה-50 היה שימוש רווח בסמים בבתי הכלא תוך העלמת עין של הסוהרים[43]. בבתי הסוהר נעשו צעדים למנוע הברחת סמים לתוך הכלא בעת ביקורים[44]. כן הוחזקו בבידוד אסירים ששבו מחופשה והיו חשודים בהברחת סמים לכלא עד ליציאת הסמים המוברחים מגופם[45].

בסוף שנות ה-70 מצאה הקרימינולוגית חיה הייכל כי 60%–70% מהאסירים היהודים צורכים סמים, רבים מהם החלו לצרוך בבתי הכלא. בעקבות זאת נעשה ניסוי במהלכו 100 אסירים עברו חוקן ונמצאו שאריות סמים אצל 70 מהם[46]. במסגרת המאבק בסמים הוקם אז אגף לגמילה מסמים שהכיל 50 אסירים. מנגד, נקבע נוהל של ביצוע חוקן לאסירים ששבו לבית הסוהר מחופשה. חלק מהאסירים, שהתנגדו לביצוע החוקן, נקשרו לפני ביצועו. אח בית הסוהר ברמלה שביצע חוקן באסירים רבים העיד שרבים מהאסירים איימו עליו שהוא ישלם על ביצוע החוקן בהם[47]. באפריל 1980 קבע בג"ץ שביצוע חוקן לאסירים בניגוד לרצונם אינו חוקי[48][49] וביצוע החוקנים הופסק.

על פי אחת ההשערות, הצפיפות בבתי הכלא הביאה להתערות של אסירים מכורים עם אסירים שאינם מכורים, מה שהביא את האסירים הלא-מכורים להתחיל להשתמש בסמים בכלא[1]. בסוף 1986 העריך הנציב דוד מימון שכ-75% מהאסירים משתמשים בסמים[40].

בשנת 1994 הוקמה יחידת הסמים "דרור", שפועלת באמצעות מודיעין ועוסקת בהרתעה ובענישת אסירים סוחרי סמים. כן הוקמו בשנות ה-90 אגפים לנקיים מסמים (נ"ס) ברבים מבתי הסוהר. בשנת 1996 הוקמה תוכנית "שלהבת", המקדמת אסירים הנקיים מסמים מעל 15 חודשים, ומשלבת אותם במערך ההסברה לנוער על סכנות השימוש בסם.

בשנת 2007, כמעט מחצית מהאסירים השתמשו בסמים. 450 אסירים שולבו במסגרות לגמילה מסמים ו-630 טופלו בתחליפי סם. ארבע מחלקות לגמילה מסמים פעלו בבית הסוהר חרמון, ובנוסף היו מחלקות לגמילה מסמים שהכילו 40 אסירים כל אחת בבית הסוהר צלמון, במתחם השרון ובבית הסוהר דקל. כן הייתה מחלקה ל-12 אסירות נגמלות מסמים בנווה תרצה. חופשות ניתנו לאסירים כתמריץ להשתלב במסגרות לגמילה מסמים[50].

המאמצים למניעת הברחת סמים לבתי הכלא נמשכו אל תוך שנות ה-2000, במקביל להברחות הסמים, שחלקן נעשו באמצעות משפחות אסירים, סוהרים[51] ואף עורכי דין[52].

טיפול, חינוך ושיקום

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – תוכניות לשיקום אסירים בישראל

אחד מיעדי השב"ס הוא טיפול באסיר בתקופת שהותו בכלא במטרה לשקם אותו ולהכין אותו לחיים שמחוץ לכלא.

המודל השיקומי בענישה הוא תוצר של הזרם הפוזיטיביסטי הרפואי בפנולוגיה, שראשיתו במאה ה-19, ובבסיסו ההנחה כי העבריין מונע ברובו על בסיס תורשתי ולכן אין לו שליטה על מעשיו. כלומר, העבריין לא בחר להיות כזה אלא הונע מדחף חזק ממנו ועל כן מטרת הענישה היא בעצם טיפול בעבריין, הנעשה על ידי דיאגנוזה של מכלול הבעיות שהניעו את העבריין לפשוע, הכנסת העבריין למסגרת טיפולית והערכת סיכויי השיקום שלו על סמך התקדמותו במסגרת הטיפול[53].

הכנסת עבריין מורשע לבית הכלא כרוכה בשלילת החופש של האסיר, בניתוקו מסביבתו ובכניסה למערכת בעלת תנאי מחיה נוקשים. מכלול הגורמים הללו עלולים להוביל לתקופת מאסר רצופה בקשיים. לכן נוסדה המסגרת השיקומית שמטרתה לסייע לאסיר בתקופה קשה זו, להדריך אותו, להטמיע בו דרכי חשיבה ופעולה נורמטיביות, ולהקנות לו כלים להתמודדות עם קשיים לאחר השחרור מהכלא. כלומר, השיקום הפך בימינו לכלי המסייע לאסיר בתהליך קליטתו בבית הכלא, בנוסף לתפקידו כמשקם[54].

שב"ס מפעיל בתחומי הכלא תוכניות שיקום רבות ומגוונות שמטרתן להקנות לאסיר כלים לרכישת התנהגויות נורמטיביות, השכלה ומוסר עבודה, ובכך לסייע לו בתהליך השיקום ולהכינו בצורה הטובה ביותר ליום שבו ישתחרר מהכלא[55].

ישנן שיטות שונות המסייעות לתהליך שיקומו של האסיר בכלא. השיטות הנפוצות ביותר הן שיטות טיפול למיניהן, אגפי שיקום מיוחדים, ותוכניות השכלה, תעסוקה והכשרות מקצועיות לאסירים.

הגישה הטיפולית בשב"ס קיבלה לראשונה משנה תוקף על ידי הנציב ד"ר צבי חרמון, עובד סוציאלי במקצועו, בשנת 1952. חרמון הנהיג שיטות טיפול המתבססות על המודל הרפואי, בשיתוף פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. בשנת 1952 אישר משרד המשטרה את הקמת המחלקה למיון ולטיפול פרטני בשב"ס שתפקידיו לסייע לאסיר ולהקל על שהותו בכלא, וגם לאפשר לו לרכוש כלים שיסייעו לו לחזור לחברה הנורמטיבית. המחלקה פעלה כשנתיים ללא הצלחה, וב-1954 הוקמה ועדה מקצועית האחראית על נושא הטיפול והשיקום, ובין השאר נקבע תקן ל-14 עובדים סוציאליים לכל בתי הכלא. עם השנים, והגידול במספר האסירים, נוספו תקנים נוספים לעובדים סוציאליים ומונה עובד סוציאלי לכל בית סוהר. כאמור, לאחר המרד בכלא שטה בשנת 1958, רבים החלו לפקפק בגישה הטיפולית וראו בה את הגורם המרכזי בהתרופפות סדרי הביטחון. ד"ר צבי חרמון הוחלף בנציב שהדגיש את התפיסה הביטחונית על חשבון זו הטיפולית. ממצאי דו"ח ועדת קנת, ובהמשך ועדת נוספות, התריעו על המחסור באופציות שיקומיות לאסירים בשל עומס על העובדים הסוציאליים. חשיבות הטיפול הסוציאלי השתנתה בהתאם להשקפת עולמם של הנציבים השונים, ובין השאר התקיימו קונפליקטים מתמידים בין הסגל הטיפולי לסגל הביטחוני לגבי היעדים של בית הסוהר. נקודת המפנה בנושא השיקום חלה בשנת 1984 עם הקמת הרשות לשיקום האסיר והכנסת מפקחיה לכותלי הכלא על מנת להיפגש עם אסירים ולהכינם לשחרור. לצורך כך התמקד השב"ס בפיתוח תוכניות שיקום שונות לאסירים[1].

בשנת 2012 אישרה הכנסת את תיקון 42 לפקודת בתי הסוהר, שעיגן בחקיקה, לראשונה, את תפקידו החינוכי והטיפולי של שירות בתי הסוהר. התיקון קבע שיש חובה לספק לכלל האסירים פעילות חינוך או פנאי, ולספק תוכנית שיקום לכלל האסירים שהם תושבי ישראל.

רצידיביזם בישראל ובעולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סטטיסטיקות של שירות בתי הסוהר בישראל, נכון לשנת 2017 עומד שיעור הרצידיביזם על 39% (במדידה בטווח של 5 שנים, כלומר, משוחררים משנת 2012).

לשם השוואה, בצרפת – 46%, בניו זילנד – 52%, בארצות הברית – 45% ובאנגליה – 43%, כאשר נקודת ההשוואה מתייחסת לשנים שונות בכל מדינה, בין 2002–2010.

מחלקות ופרויקטים טיפוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשירות בתי הסוהר קיימות כיום מסגרות טיפוליות רבות המיועדות לטפל בבעיות שונות שקיימות בקרב אוכלוסיית האסירים בישראל. לדוגמה מחלקות גמילה מסמים ומאלכוהול, מחלקת אלמ"ב – אלימות במשפחה, מחלקה לאלימות כללית (עבירות כגון הריגה, קטטות, רצח וכולי), מחלקות לטיפול בעברייני מין, מחלקות לטיפול בעברייני תעבורה, מחלקות לעבריינות מרמה ועוד. מטרת המחלקות הטיפוליות היא להעניק לאסיר רצף טיפולי של טיפול קבוצתי, קהילתי ופרטני, אשר יאפשר לו לא לשוב לביצוע עבירותיו לאחר שחרורו מהכלא.

חינוך בכלא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של מערכת החינוך בכלא החלה בתחילת שנות ה-50 עם התארגנות עצמאית של אסירים בכלא מעשיהו, יחד עם הנהלת הכלא, שיזמה שיעורי עברית לאסירים עולים על ידי אסירים. האסירים ניהלו גם חיי תרבות, ניהלו את ספריית הכלא, והוציאו עיתון חודשי. עם הזמן הצטרפו למערך החינוך גם מורים מן החוץ שלימדו את האסירים שיעורי עברית ושיעורי חשבון ברמה של בית ספר יסודי, במתכונת של 4 ימים בשבוע, ובבית סוהר הדרים – 5 ימים בשבוע.
בשנות ה-70 נכנס תקן חדש לכלא – קצין חינוך שתפקידו לרכז את נושא התרבות בכלא. יחד עם קצין החינוך פעלו מדריכים חברתיים שסייעו בהעברת פעילויות תרבותיות וחברתיות. אך עדיין בשנים אלו נושא החינוך לא היה מאורגן כראוי. ועדת קנת התריעה על חוסר ארגון זה ועל היעדר תקציב מספיק[7]. מרכז החינוך הראשון הוקם בשנת 1984 בכלא רמלה ביוזמת הנציב מרדכי ורטהיימר. בעקבות זאת הוקמו מרכזי חינוך בבתי כלא פליליים נוספים, וקציני החינוך הפכו לראשי תחום חינוך בבתי הסוהר שבהם הם מועסקים. מרכז החינוך ממוקם בחצר הכלא, רחוק מהמבנה המרכזי של הכלא, על מנת לבודד את המרכז ולהשוות לו מציאות חינוכית שונה מזו שבתוך המבנה המרכזי. בתוך הכלא קיימות שתי מערכות חינוך: פורמלית ובלתי פורמלית. החינוך הפורמלי מקנה לימודים לאסירים שלא רכשו השכלה יסודית ועל יסודית. הלימודים מתקיימים בשעות הבוקר. החינוך הבלתי פורמלי, לעומת זאת, מקנה לאסיר לימודי העשרה בתחומים שונים כמסגרת משלימה למערך ההשכלה הפורמלית כמו שיעורי ספורט, אמנות ומועברים על ידי מתנדבים. מערכת החינוך וההשכלה בבתי הכלא היא דרך נוספת לשיקומו של האסיר ולהכנתו לחיים שמחוץ לכלא. חינוך ורכישת השכלה עוזרים לאסיר לרכוש מיומנויות, מפתחים בקרבו תחושות ביטחון ומקנים לו מיומנויות למידה, כישורי חיים, תקשורת בינאישית, יצירתיות והשתלבות חברתית.

תעסוקה והכשרה מקצועית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעסוקה בבתי הכלא היא חובה. עוד בתקופת המנדט ובפקודת בתי הסוהר 1971 נקבע שסירוב האסיר לעבוד ייחשב כעבירת משמעת. תחילה רק מספר מצומצם של אסירים עבדו בעבודות ניקיון ומטבח. בשלב הראשון מועסק האסיר, בהסכמתו, בעבודות תחזוקה שוטפות כגון ניקיון ואפסנאות. בשלב מתקדם יותר משתלב האסיר בקורסי הכשרה מקצועית בפיקוח משרד העבודה והרווחה כגון פחחות, ספרות ומחשבים. בסוף הקורס מקבל האסיר תעודה מקצועית. לכל אורך תקופת הלמידה מתוגמל האסיר בסכום כספי. לאחר מכן משתלב האסיר במסגרות עבודה בתוך הכלא ומחוץ לכלא, כהכנה לקראת שחרורו. המסגרת התעסוקתית תורמת רבות לשיקומו של האסיר שכן התעסוקה נותנת לו צורך בסיסי בביטוי כשרונותיו ויכולותיו, ובנוסף הוא לומד דרכים להשתלבות במעגל התעסוקה, מחויבויות וזכויות המתלוות למקום העבודה. הניסיון התעסוקתי שרוכש האסיר מסייע להגדלת סיכוייו למציאת עבודה לאחר השחרור. באופן זה משתפר דימויו העצמי של האסיר, דימויו בעיני סביבתו הקרובה (שכן כעת הוא עצמאי ומסוגל לפרנס את עצמו ואת משפחתו) ודימויו בעיני החברה בכלל[56].

טיפול נפשי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שב"ס מפעיל מספר שיטות טיפול בבתי הכלא השונים במסגרת אישית או קבוצתית, בתחומים שונים:

  • טיפול באמנות: זהו טיפול המקנה לאסירים דרך ויכולת להביע את תחושותיהם, להעלות את הדימוי העצמי שלהם ולתעל את הכאב שהם מרגישים באמצעות היצירה[9]. העבודה דרך האומנות היא אמצעי לתקשורת שכן היצירה מחזקת את היכולת להתמודד עם זיכרונות ואירועים, מקלה על פריקת רגשות וכן יוצרת קשר בין ההיגיון וההבעה המילולית לבין עולמות הרגש הפנימיים של היוצר. בעת הציור האדם לא מגביל את עצמו ולכן יכול להביע את רגשותיו באופן חופשי יותר[57]. האסירים משתתפים בחוגים, בקורסים ובפעילויות בהנחיית העוסקים בתחום האומנות וכן יצירות האומנות שלהם מוצגות לראווה בתערוכות בבתי הסוהר ובמוזיאונים ואף זוכות להתעניינות רבה בקרב הציבור[9].
  • טיפול במוזיקה: מטרתה של שיטת טיפול זו היא להביא לשינוי התנהגותי באמצעות המוזיקה. שינוי זה מביא את האדם הנמצא בטיפול לגלות את עצמו ואת העולם הסובב אותו וכך גם להגיע להכרה כיצד להתנהג בחברה. הטיפול מאפשר לאסיר להיפתח ולהביע רגשות. הטיפול יכול להיות אישי או קבוצתי, על ידי מטפל מוסמך במוזיקה. האסיר יכול להגיב בשתי דרכים למוזיקה שמושמעת לו: הדרך הפיזית, למשל מחיאת כף, והדרך המנטלית, למשל אסוציאציה שמתקשרת לו עם השיר הספציפי המושמע לו. על סמך זה מכוון המטפל את האסיר להביע רגשות ובכך יוצר עמו תקשורת פרודוקטיבית[58].
  • פסיכודרמה: היא שיטת טיפול נפשית המשלבת תנועה, פעילות וסוציאליזציה. שיטה זו מיושמת בבתי הכלא בסדנאות טיפול מעורבות של סטודנטים לתיאטרון ואסירים הנפגשים יחד על מנת לעבוד כקבוצה. הפעילות הדרמטית כוללת בעיקר הפעלת חוגי דרמה חינוכית יצירתית ברוב בתי הסוהר, וכן העלאת הצגות במספר בתי הסוהר, כאשר בכל הפקה נוטלים חלק בין 10–22 אסירים שחקנים ואנשי במה[59]. הטיפול בעזרת התיאטרון הוא כלי חשוב לשיקום האסיר שכן הטיפול מטפח את האינדיבידואל כיוצר, מאיץ תהליכים חברתיים מעצם היווצרותם בדינמיקה הקבוצתית וכך גם מאפשר התמודדות עימם במסגרת הקבוצה. בנוסף, מקבל האסיר הזדמנות לתקשר ולבנות מערכת יחסים עם קבוצות נורמטיבית שאינן מגיעות מהעולם העברייני, וכך גם לומד איך לתקשר עם קבוצות כאלו לאחר שחרורו מהכלא[60].
  • טיפול בעזרת בעלי חיים: בעלי החיים נחשבו כבעלי יכולת לסייע לטיפול בבני אדם עוד מהמאה ה-18, כאשר הבחינו בשיפור באינטראקציה החברתית אצל ילדים הגרים בבתי מחסה כתוצאה מחיברות עם בעלי החיים עימם באו במגע. מאז, ההכרה בתרומתם של בעלי החיים לבעיות נפשיות, חברתיות ופזיולוגיות באה לידי ביטוי במגוון מסגרות טיפוליות. בכלא אופק למשל, עבודה עם בני נוער עבריינים הראתה את ההתקדמות הרבה שעשו, החל משלב הפעילות המקדימה, שבה בחרו הנערים את חיות המחמד שיגורו בפינת החי, ועד לשלב המתקדם יותר שבו לקחו הנערים חלק פעיל בניקיון ובטיפול בבעלי החיים. נראה כי בעלי החיים סיפקו לנערים הסרת מחסומים עד כדי הרגשת ניתוק זמני מחוויית הכלא. על הנערים הוטלה האחריות לטפל בחיות, וכך הם למדו כללי התנהגות נאותים, מכיוון שהטיפול בחיות ובפינת החי דורש מהנערים משמעת עצמית ודרך התנהגות מסוימת[61].

הניסיון להפרטת בית סוהר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בג"ץ הפרטת בתי הסוהר

ב-24 במרץ 2004 אישרה הכנסת תיקון לפקודת בתי הסוהר המתיר את הפרטת בתי הסוהר לניהול של חברות פרטיות. אישור התיקון בא על רקע הצפיפות הקשה בבתי הכלא וההגבלה התקציבית של משרד האוצר על הקמת בתי כלא חדשים. באותה שנה פורסם דו"ח מאת הסנגוריה הציבורית שהתריע על הצפיפות בבתי הסוהר ועל התנאים הקשים שבהם שוהים האסירים. הדו"ח מצא שאסירים עדיין ישנים על רצפת הכלא, תנאי התברואה שמספקים להם ירודים, ושטח המחיה לאסיר אינו עומד בתקן המקובל. בדו"ח נטען גם כי כדי לאכלס את כל האסירים בארץ, לא כולל האסירים הביטחוניים, יש לפתוח כחמישה בתי סוהר נוספים. הדו"ח התריע שעד 2010 המחסור במקומות כליאה יגיע לכ-7,000 מקומות.

ההצעה להפרטת בתי סוהר בישראל נידונה עוד בשנת 2000, בעקבות בקשה של המשרד לביטחון פנים ושב"ס. ההצעה הייתה להפריט רק את השירותים הניתנים בתוך הכלא, ולא את סדרי הביטחון והאכיפה. לבסוף החליט השר לביטחון הפנים, שלמה בן-עמי, שלא להוציא את עניין ההפרטה אל הפועל משיקולים מוסריים של הפיכת בית סוהר לעסק כלכלי.

ביוני 2002 עלה נושא ההפרטה לדיון מחדש על ידי מחליפו בתפקיד של בן עמי, השר עוזי לנדאו, שהורה על הקמת ועדת מכרזים בין-משרדית להקמת בית סוהר ולהפעלתו באמצעות המגזר הפרטי. לנדאו קבע כי בית הסוהר שיוקם יופרט במלואו, ללא מעורבות של השב"ס בניהול ובתפעול הכלא. תחילה תוכנן שבית הסוהר יתקיים במתכונת של פיילוט ויאכלס כ-400 אסירים, אך ב-2003 נבחנה ההצעה מחדש והוחלט כי הפיילוט יורחב לכ-800 אסירים.

על פי החוק, הזכיין ימנה מטעמו הן את מנהל הכלא והן את צוות עובדי הכלא באגפים ובמשרות השונות. במכרז להקמת הכלא הפרטי זכתה חברת אפריקה ישראל ובשנת 2006 נחתם עימה הסכם לזיכיון של 25 שנה להפעלת בית הסוהר. בית הסוהר הפרטי היה אמור לקבל אישור הפעלה כשנתיים וחצי לאחר כניסת ההסכם לתוקף, ואכלוס ראשוני היה אמור להתקיים כחצי שנה לאחר מכן. תהליך ההפרטה לווה מראשיתו בביקורת ציבורית רבה, וגורמים פרטיים ניסו למנוע את מדיניות ההפרטה באמצעים משפטיים:

ב-19 בנובמבר 2009 פסק בג"ץ ברוב של 8 שופטים אל מול דעת מיעוט של השופט אדמונד לוי, כי ניהול בית סוהר בידי גורמים פרטיים אינו חוקתי. זאת מאחר שעצם העברת הסמכות לכלוא בני אדם לידי גורם פרטי מהווה פגיעה נוספת ואסורה בזכות החוקתית לחירות, כמו גם בזכות החוקתית לכבוד. לפיכך נקבע כי תיקון מס' 28 לפקודת בתי הסוהר בטל מיידית[63].

בעקבות פסק דין זה רכש שירות בתי הסוהר את בית הסוהר מידי החברה. האגף הראשון אוכלס באמצע 2010, ועד סוף אותה שנה אוכלסו גם יתר האגפים ב"בית הסוהר אלה" השייך למתחם כלא באר שבע. בעקבות הלאמת המתקן תוך אי יישום תוכנית לאומית לתחזוק מערך בתי הסוהר, צומצם שטח התאים בבית הסוהר על מנת לאפשר כליאה של מספר רב יותר של אסירים מהמתוכנן. בשנת 2014 קיבל בג"ץ עתירה להרחבת שטח התאים בבתי הסוהר ל-6 מטרים רבועים, כאשר המתקן המיועד עמד ברף זה וכשהועבר לידי המדינה חדל מלעמוד בו.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אילת וירצר, מילון מונחים, שירות בתי הסוהר, מחלקת פיתוח משאבי אנוש / ענף תורת הארגון, התשס"ג 2003
  • מ' אלטמן וי' אלרן, מאחורי סורג ובריח: תכנון אסטרטגי בשב"ס, סטטוס (1998), עמ' 33–36

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 תימור, א. (2009). התפתחות בתי הסוהר בישראל. צוהר לבית הסוהר, כרך 12, עמ' 33-7
  2. ^ ארגון המשטרה, הצופה, 17 במאי 1948
  3. ^ רק בעזרת הציבור תוכל המשטרה לקיים תפקידה כראוי, דבר, 9 ביולי 1948
  4. ^ קיים מחסור בשוטרים, הצופה, 29 באוקטובר 1948
  5. ^ י. שבו, לגורל בתי הסוהר, על המשמר, 21 במרץ 1949
  6. ^ בסיס אייל ע"ש גונדר אריה ניר, דבר, 27 ביוני 1978
  7. ^ 1 2 קנת, מ, ליבאי, ד ושפירא, ר. (1981). ועדת החקירה לבדיקת המצב בבתי הסוהר - דו"ח ראשון. תל אביב (אין שם הוצאה).
  8. ^ ראו למשל: גיל יודילוביץ, נציב חדש מימון לעיתונאים: לא אשתף אתכם פעולה אם לא תרדו משרות בתי הסוהר, מעריב, 3 בנובמבר 1986
  9. ^ 1 2 3 4 5 אתר האינטרנט הרשמי של שירות בתי הסוהר
  10. ^ אישה שנייה בראש: עפרה קלינגר תמונה לנציבת שב"ס, באתר וואלה, 19 באוקטובר 2015
  11. ^ 1 2 1050 אסירים בחמישה בתי סוהר, דבר, 12 בדצמבר 1952
  12. ^ 1 2 י. עברון, שוחחתי ארוכות עם קדר, שנהנה מיחס מיוחד, הַבֹּקֶר, 15 ביוני 1959
  13. ^ הממוצע היומי של האסירים - 1200, למרחב, 22 בינואר 1960
  14. ^ הגידול במספר האסירים עלה מעל למשוער, דבר, 23 ביוני 1967
  15. ^ 3300 אסירם היו בבתי־הסוהר בישראל בסוף שנת 1968, דבר, 22 ביוני 1969
  16. ^ יעקב לורך, דו"ח על דו"ח, עמדה, 1 בפברואר 1975
  17. ^ 1 2 השטח הממוצע המוקצה לאסיר בישראל - 2.2 מ"ר, מעריב, 4 בפברואר 1977
  18. ^ דו"ח שנתי של מבקר המדינה 64ג, 2014, עמ' 475
  19. ^ נעם רותם, נתוני שב"ס: רק כרבע מהאסירים בישראל יהודים, באתר שיחה מקומית, ‏31 באוגוסט 2016
  20. ^ דו"ח שב"ס 2016–2017, ‏31 באוגוסט 2016(הקישור אינו פעיל)
  21. ^ תקציב המשרד לביטחון פנים 2018, אתר משרד האוצר, עמ' 6-7
  22. ^ דליה מזורי, ברוך מאירי ויהושע ביצור, סגן מפקד כלא רמלה ושני קצינים בכירים - הועברו לתפקידים אחרים, מעריב, 8 בפברואר 1979
  23. ^ 60 אחוזים מהסוהרים שגוייסו באחרונה לא עונים לדרישות, מעריב, 28 בדצמבר 1986
  24. ^ על פי ספר המותג משנת 2018, מחלקת תקשורת והסברה שב"ס
  25. ^ הדרך הארוכה מבית המשפט לבית הכלא, מעריב, 8 בפברואר 1980
  26. ^ יחידת מצדה באתר הרשמי של השב"ס, באתר שירות בתי הסוהר - אתר רשמי
  27. ^ יחידת נחשון באתר הרשמי של השב"ס, באתר שירות בתי הסוהר
  28. ^ אור רביד, ‏"נמצאים פה מסוכנים, צעקה אחת ואנחנו באירוע קיצון": הפשיטה הלילית של היחידה המיוחדת בתא האסירים - והשלל שנתפס, באתר ‏מאקו‏, 13 ביולי 2023
  29. ^ עודד בן עמי, ‏כך עוקב השב"ס אחרי פדופילים, באתר ‏מאקו‏, 11 בפברואר 2010
  30. ^ משה נוסבאום, ‏בעקבות בריחת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע: יחידה חדשה הוקמה בשב"ס, באתר ‏מאקו‏, 22 במאי 2022
  31. ^ קובי דוד‏, תושבי עמק יזרעאל נגד תוכנית כלא מגידו החדש, באתר וואלה, 22 באפריל 2012
  32. ^ עדו בן פורת, מתחם הכליאה מגידו יוצא לדרך, באתר ערוץ 7, 19 ביוני 2018
  33. ^ תחנות משטרה חדשות, דבר, 16 במאי 1948
  34. ^ בבית הסוהר, קול העם, 28 ביוני 1948
  35. ^ בית הסוהר ביפו - בית סוהר אזרחי, המשקיף, 27 באוגוסט 1948
  36. ^ יונה כהן, משטרת ירושלים משוועת לידים עובדות, הצופה, 26 ביולי 1948
  37. ^ בוטל בית הסוהר בירושלים, דבר, 2 בינואר 1949
  38. ^ בית הסוהר - בית חרושת לפושעים, מעריב, 25 במרץ 1951
  39. ^ בית סוהר רמון, באתר שירות בתי הסוהר
  40. ^ 1 2 אילן בכר, מימון: סוהרים רבים גויסו למרות שאינם עומדים בקריטריונים, מעריב, 18 בדצמבר 1986
  41. ^ תימור, א, הבניית מציאות שיקומית במסגרת אנטי שיקומית - שיקום אסירים באגפים דתיים בבתי הסוהר. עבריינות וסטייה חברתית, כרך י"ח, 1998, עמ' 30-1
  42. ^ תומר, ע. (2008). שפה אסורה - החיים והמילים בין כותלי הכלא. תל אביב: הוצאת שוקן.
  43. ^ נדמתה בקשת מנקס להורות לנציב בתי הסוהר שלא להפלותו לרעה, חרות, 8 ביולי 1959
  44. ^ מאבק בין סוהרים ואסיר על סמים, חרות, 16 במאי 1960
  45. ^ זכויות העצור בבית הכלא, על המשמר, 25 באפריל 1968
  46. ^ ברוך מאירי, בתי הסוהר מלאים סמים, מעריב, 20 בדצמבר 1979
  47. ^ עדות על חוקנים לגילוי סמים במשפט רצח רוני ניצן, דבר, 19 בדצמבר 1983
  48. ^ [https://www.gov.il/BlobFolder/reports/roots_1980/he/roots-1980.pdf פסק הדין בבג"ץ 355/79 אריה קטלן נ' שירות בתי הסוהר ומנהל בית המעצר רמלה], באתר משרד המשפטים, פרויקט "שורשים במשפט", ‏1980
  49. ^ בג"ץ: הנוהל המאפשר ביצוע חוקן לאסיר אינו חוקי, מעריב, 11 באפריל 1980
  50. ^ ד"ר גלעד נתן, ‏שימוש בסמים וטיפול בנפגעי סמים במערכת הכליאה, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 19 במאי 2011
  51. ^ אלי סניור, סוהר נתפס "על חם" כשניסה להעביר סמים לאסירים, באתר ynet, 2 באוגוסט 2018
    ת"פ 12605-50-55 מדינת ישראל נ' סעדה (עציר) ואח'
  52. ^ רענן בן צור, 8 חודשי מאסר לעורך דין שהבריח סמים לכלא, באתר ynet, 31 בינואר 2010
  53. ^ Gendreau, P. (1996). Offender Rehabilitation - What We Know and What Needs To Be Done.Criminal Justice and Behavior, 144, 1-23.
  54. ^ שביט, ג. (1989). עבריינות, ענישה ושיקום. בתוך: טלגם, מ (עורך).שיקום אסירים בקהילה - האגודה הישראלית לקרימינולוגיה. ירושלים: המכון לקרימינולוגיה, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית. עמ' 16–22.
  55. ^ שביט, ג. (1989). עבריינות, ענישה ושיקום. בתוך: טלגם, מ (עורך). שיקום אסירים בקהילה - האגודה הישראלית לקרימינולוגיה. ירושלים: המכון לקרימינולוגיה, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית.
  56. ^ אברהם, א., תעסוקת אסירים בשירות בתי הסוהר. צוהר לבית הסוהר, 2003, עמ' 18-10
  57. ^ בר-דוד, ר. (1996). מודעות עצמית באמצעות האמנות. צוהר לבית הסוהר, כרך 5, עמ' 69-63.
  58. ^ Davis, W.B, Gfeller, k.e, Thaut, M.H. (1999). An Introduction To Music Therapy - Theory and Practice. The United States: Mecgraw-Hill College.
  59. ^ פעולות תיאטרון ודרמה בבית הסוהר
  60. ^ אלון, ח, הריס, פ וטסלר, א. (2006). תיאטרון אסירים וסטודנטים בבית הסוהר: תהליך תאטרוני וקבוצתי כטיפול עקיף. צוהר לבית הסוהר, כרך 10, עמ' 41–51.
  61. ^ יערי, ר ורבינוביץ', א. (2005). טיפול בבני נוער, אסירים צעירים בכלא, באמצעות בעלי חיים. צוהר לבית הסוהר, עמ' 70-61.
  62. ^ הפרטת בתי הסוהר - פירוט העתירה לבג"ץ, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים
  63. ^ בג"ץ 2605/05 חטיבת זכויות האדם ואחרים נ' שר האוצר ואחרים, ניתן ב־19 בנובמבר 2009