רפואה במצרים העתיקה
הרפואה המצרית במצרים העתיקה לפני יותר מ-3,000 שנה, הייתה מאוד מתקדמת יחסית לזמנה. כתבי יד ששרדו מהתקופה, שופכים אור על הטיפול הרפואי המתקדם שהיה ונמשך אלפי שנים, והשפיע על תרבויות עוקבות כמו היוונים. כתבי היד הם מעיין מקור מידע רפואי שמכילים מידע רפואי מקצועי אודות המחלות השונות ודרכי הטיפול בהם, בדומה לספר עקרונות הרפואה הפנימית של הריסון, המהווה ספר בסיס לכל העוסקים ברפואה והכנת תרופות בתקופתנו.[1]
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרפואה והרוקחות במצרים היו ממוקדות ורחבות היקף בעת שתרבויות מקבילות כמעט ולא ידעו על אבחון מחלות ודרכי טיפול. הרפואה במצרים העתיקה בסביבות 3000 שנה לפנה"ס, נחשבה למתקדמת יחסית לתרבויות אחרות שחיו בקרבתה, כמו האימפריה הפרסית[דרושה הבהרה] באיראן של היום, וכללה את אזור מסופוטמיה. המצרים נהגו לכתוב בכתב הירוגליפי על עלי פפירוס תאורי מחלות שונות כגון: סוכרת, בעיות במערכת העיכול, דיכאון, אסתמה, דלקות מפרקים ואף מחלות ממאירות. הבולטות שלהם בידע רפואי ודרכי טיפול, תרמה לאפיון התרבות המצרית העתיקה כמתקדמת ביחס לשכנותיה.
בנוסף הם רקחו מרשמים להכנת תרופות למצבים רפואיים שונים כגון דלקות עור וטיפול בנשיכת תנינים שהיו נפוצים בנילוס. בכתבים ששרדו יש תאורים של שליטי ממלכות קרובות שנהגו לשלוח את יקיריהם לקבלת טיפול רפואי מהרופאים המצריים[2]
אבי הרפואה המצרית העתיקה היה אמחותפ. הוא חי בשנות 2650–2600 לפנה"ס. הוא היה רופא ומהנדס ותרם רבות להתקדמות הרפואה, בעיקר בזכות שיטות הטיפול שלו שהתבססו על אבחנה ותצפית לזיהוי גורם המחלה, ולא שיוך החולי לכוחות הכישוף והקללות של האלים. מרבית הרופאים במצרים העתיקה האמינו כי כוחות כישוף מהאלים חסמו מסלולי בריאות וגרמו למחלות שונות, הם נהגו לשלב את הטיפול עם תפילות להסרת המחסום והבראת החולים. אמחותפ התעניין יותר במציאת מקור פיזיולוגי למחלה ולטפל בה באמצעות צמחי מרפא שהיו ידועים בסגולותיהם הרפואיות. חלק מכתביו נמצאו בשורה 17 בפפירוס אדווין סמית (אנ'). בנוסף היו רופאים אחרים לא פחות מוכשרים וחשובים כמו : "היסי רע" (אנ') שנחשב למומחה ברפואת שיניים, "מריט-פתח" שהייתה בכירת רופאי החצר המלכותי ב 2700 לפנה"ס, "פיסיהיט" (אנ') שנחשבה לאחראית על הרופאות המצריות בזמן שלטון השושלת הרביעית לפני 2500 לפנה"ס.
הרופאים במצרים העתיקה רכשו ידע בתחום רפואי מסוים ומוגדר דרך תצפית וניסוי וטעייה, וכל אחד מהם נחשב למומחה בתחומו, לכן היה נהוג להזכיר את שם הרופא ואת התחום העיקרי שבו שלט היטב וידע לתת טיפול יעיל ככל האפשר. הטיפולים כללו פעולות פולשניות כמו ניתוחים, וטיפול דרך מתן פומי[דרושה הבהרה] של רקיחה לשתייה או משחה למריחה על העור, שנרקחו מצמחי מרפא שונים כמו מורפיום. תהליך חניטת המומיות דרש מהכוהנים ידע בסיסי על גוף האדם, כך למשל הם ידעו איך להוציא את רקמת המוח מתעלת האף, תוך כדי שבירת העצם שמפרידה את הגולגולת ממערות האף והסינוסים בפנים, הם גם ידעו על קיום הדופק בלב אולם לא התעמקו בלימוד מחזור הדם ולא הבחינו בין וריד לעורק. זו אחת הסיבות למשל שבגללה הרופאים המצרים בעת העתיקה נתפסים בעיני רבים כטכנלוגיים יותר מאשר מדענים, וכי מרבית הרופאים שימשו ככוהנים דתיים בתחילת דרכם.[3]
כתבי היד
[עריכת קוד מקור | עריכה]המידע הרפואי המצרי מופיע בכתבי יד על דפי פפירוס, הם נשמרו היטב היות שהמצרים הקדומים גלגלו את הכתבים והסתירו אותם בתוך תכריכי המומיות. האיש שאחראי להבאת שני כתבי יד חשובים לתודעה העולמית הוא חובב עתיקות אמריקאי שנקרא אדווין סמית (אנ') הפפירוסים מקורם בעיר תבאי, שהייתה בירת מצרים בזמן שלטון הממלכה התיכונה באמצע האלף השנייה לפנה"ס. העיר שוכנת על גדת הנילוס המזרחית במרחק 800 קילומטר מהים התיכון, היכן שנמצאת היום עיר לוקסור המודרנית. אדווין סמית חי במצרים (1822–1906) ורכש שני כתבי יד מסוחר עתיקות מצרי בשם מוסטפא אגא. כתב יד אחד נשאר אתו עד למותו ב-1906 ונקרא על שמו. הבת של אדווין תרמה את הפפירוס לאקדמיה להיסטוריה בניו-יורק[4] היא ביקשה מחוקר בשם ג'יימס ברייסט [דרושה הבהרה] לחקור אותם ולכתוב אודותיהם, הוא חקר ותרגם אותם ב-1930 בעזרתו של ד"ר ארנו לוקהארט[דרושה הבהרה]. המחקר והתרגום שינו כליל את אופן החשיבה על הרפואה המצרית העתיקה שנתפסה בעיני רבים כפרימיטיבית ומבוססת על סיפורים מיתולוגיים. בין השנים 1938 ועד 1948 הפפירוס שהה במוזיאון ברוקלין בארצות הברית, וב-1948 הוא נמסר לאקדמיה לרפואה בניו-יורק (אנ'), שם נמצא עד היום (2018). את הכתב יד השני הוא מכר ב-1869 לפרופסור גרמני בשם גאורג אברס, שלקח אותו לאוניברסיטת לייפציג בגרמניה, שם נמצא עד היום וקרוי על שמו. כתב יד שלישי וחשוב נמצא מאוחר יותר בשנת 1889 על ידי הארכאולוג פלינדרס פיטרי. כתב יד זה התגלה באתר באזור אל-פיום במצרים, פפירוס זה שמור במוזיאון פיטרי לארכאולוגיה מצרית.
פפירוס אדווין סמית - 1600 לפנה"ס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פפירוס אדווין סמית (אנ') הוא כתב יד שמתוארך לשנת 1600 לפני הספירה באמצעות שיטת תיארוך פחמן-14, אולם החוקרים סבורים שהוא העתק של כתב עתיק עוד יותר,מ־3000 שנה לפנה"ס, וזאת על סמך ניתוח התוכן שלו שמצביע כי הוא נכתב בתחילה על ידי אמחותפ, והועתק מספר פעמים. אורכו של הפפירוס 4.5 מטר ומורכב מ 17 עמודים המכילים 377 שורות כתובות בכתב חרטומים צפוף שלא הייתה אפשרות להבנתו, ורק עם גילוי אבן רוזטה ופיענוח הכתב המצרי ההילוגרפי, היה אפשרי לעמוד על תוכנו של הכתב יד. חלקיו הקדמיים של הכתב היו במצב לא שלם ומעוותים אולם שאר חלקיו נשמרו במצב שלם וטוב. הוא עשיר בתמונות אנטומיות למטרת ניתוחים, הוא נמצא בעיר לוקסור בדרום מצרים, בפפירוס מפורטים בו דרכי טיפול בפצעי מלחמה, בסדר הררארכי החל מפציעות ראש, צוואר, ידיים ועוד. כתב היד נחשב לספר הניתוחים הראשון בעולם העתיק אודות לציורים האנטומיים ומיקום האיברים בגוף האדם והדרכים לטפל בפצעים באמצעות ניתוחים מגוונים וכלים מיוחדים.[5]
פפירוס אברס - 1500 לפנה"ס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פפירוס אברס על שם מוצאו גאורג אברס, הוא כתב יד עשיר וארוך יותר פפירוס אדווין סמית. אורכו מגיע ל-20 מטר כשמותחים אותו מהצורה הגלילית המקורית שלו, מורכב מ 110 עמודים שמכילים 877 פסקאות ו-700 מרשמים לטיפולים רפואיים. הכתב יד הזה מקורו גם כן מעיר לוקסור, ותוארך בשיטת פחמן 14 ל-1500 לפנה"ס. בכתב היד הזה מתוארות לראשונה מחלות סיסטמטיות כמו: סכרת, בעיות מעיים, דיכאון, אסתמה, דלקות מפרקים וגם תיאור נשיכות תנינים ששרצו בנהר הנילוס בזמנו. בנוסף יש בכתב היד התייחסות לכישוף ואפשרות לטיפול במחלות שנחשבו ששדים חוללו אותם בגוף. כמו כן יש בו אזכור של טיפול עממי בצמחי מרפא למטרות שונות, מבין הצמחים מוזכרים ההל, הלבונה, שמיר שומר וקורנית. תרגום לגרמנית פורסם לראשונה ב-1890 על ידי היינריך יואכים.[6] דפי פפירוס אברס אצורים בספריית אוניברסיטת לייפציג שכן הם נרכשו מכספיה ומתרומת מלך סקסוניה. הם תורגמו במרוצת השנים על ידי חוקרים נוספים, שחלקם נחלקו בפירושיהם לאבחנות הרפואיות. תרגום מחודש לאנגלית של הפפירוס פורסם ב-1987 על ידי הרופא והאגיפטולוג המצרי פול ע'ליונגי (Paul Ghalioungui) (ער') מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת עין שמס בקהיר.
פפירוס קאהון - 1800 לפנה"ס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פפירוס קאהון (אנ'), נחשב לכתב היד הרפואי העתיק ביותר שנמצא עד היום (2018)[דרוש מקור], אף על פי שישנם טענות מטעם חלק מהחוקרים [דרושה הבהרה] [דרוש מקור]כי יש כתבים רפואיים עתיקים יותר שנכתבו על ידי תרבות סאמרא במסופוטמיה ומתוארכים ל-3000 שנה לפנה"ס, הוא נמצא במצב לא משומר. את חלקיו מצא הארכאולוג פיטרי באל לאחון (קאהון) (אנ') בשנת 1889 באזור אל-פיום, והתארוך שלו באמצעות פחמן 14 מראה כי הוא שייך ל-1800 לפנה"ס לערך.
הפפירוס מורכב מחלקים לא שלמים, 34 במספר ומכילים מידע טיפולי מיוחד לבעיות רפואיות נשיות, מכאן השם גינקולוגיה שפירושה רפואת נשים. בכתב היד יש התייחסות לבעיות פוריות ותיאור 34 מקרי מחלה שאובחנו וטופלו. אולי הכתב יד הזה אינו העתיק בעולם, אולם הוא הכתב יד הרפואי העתיק בעולם שמוקדש לתחום רפואי ספציפי, דבר המייחד אותו מכל כתב יד רפואי עתיק אחר.[דרוש מקור]
רפואה מצרית מול רפואה מודרנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מסקירת כתבי היד הרפואיים ניתן להתרשם מהקידמה הרמה המקצועית והידע הרפואי אליה הגיעו הרופאים במצרים העתיקה. בנוסף להיותם מתקדמים בידע שלהם על פני תרבויות אחרות באותה עת. הם לא רק עסקו ברפואה באופן כללי, אלא פיתחו מיומנויות בתוך התחום עצמו דבר המקביל להתמחויות המודרניות שיש לנו היום בענף הרפואה המודרני.
סקירה כללית של כתבי היד מעידה על ייחודה של הרפואה המצרית העתיקה, אנשי מצרים, ובמיוחד העשירים שבהם, נהנו מאפשרות קבלת טיפול רפואי מתקדם וממוקד, הרופאים כוהנים שלהם היו מיומנים הן באבחון והן בטיפול, ואף פיתחו ידע רפואי ממוקד שתרם לרווחת הממלכה וחוזקה. בציורים אפשר לראות רופאים מצריים שמנסים לטפל במחלת מין בשם עגבת, הם ידעו לאבחן את סוג המחלה ודרכי התפשטותה, וניסו לטפל בה באמצעים שונים על חלקי הגוף המעורבים במחלה כפי שמתואר בציור, דהיינו אבחנה וטיפול, כפי שרגילים לפגוש בחשיבה הרפואית המודרנית. את רוב הידע שלהם הם רכשו באמצעות ניסוי וטעייה, כך למשל הם הבינו כי הנוזל הלבן שיוצא מגבעולי צמח הפרג מפסיק שלשולים ומשכך כאבים ועוזר לשינה, בלי להבין שמדובר בתרכובת האופיום, הם ניצלו את תכונת הנוזל ורקחו ממנו משקאות, משחות וחוקנים לטפל בשלל הפרעות גופניות. וכך התקדמו הרופאים המצריים בשיטה זו עם הזמן עד שהגיעו לרמה טובה מאוד באבחון המחלה ומתן האמצעי היעיל לטיפול על סמך הניסיון שרכשו, והידע שהעבירו מדור לדור בצורת כתבי יד על עלי פפירוס.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Michael C. Gerald, the drug book ,2013
- Anne. Rooney, the story of medicine, 2009
- Walter. Sneader, drug discovery. 2005
- The art of ancient Egypt medicine .2005
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רפואה במצרים העתיקה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Martindale.com - Online Directory for Attorneys, Law Firms and Consumers, www.martindale.com (באנגלית)
- ^ the story of medicine. A. Rooney. 2009, 2009
- ^ אומנות הרפואה במצרים העתיקה, מוזיאון מיטרופוליטאן לאומנות, 2005
- ^ New York Academy of History
- ^ "Edwin Smith papyrus | Egyptian medical book". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2018-01-31.
- ^ פפירוס אברס במהדורתו הגרמנית הראשונה, 1890