רסטורציה והתחדשות בשווייץ
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| שפה נפוצה | צרפתית, גרמנית שווייצרית, איטלקית, רומאנש | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הדיאט הארוך | ||
| הקמה | 1814 | ||
| פירוק | חוקת 1848 | ||
| פירוק | 1848 | ||
| ישות קודמת |
 הקונפדרציה השווייצרית הנפוליאונית  סימפלון (מחוז) מון-טריבל למאן (מחוז)  נסיכות נשאטל  רהצינס  הרפובליקה של ז'נבה | ||
| ישות יורשת |
 שווייץ | ||
תקופות הרסטורציה והתחדשות בהיסטוריה של שווייץ נמשכו בין 1814 ל-1847. "שיקום" היא התקופה שבין 1814 ל-1830, [1] שחזור המשטר הישן (פדרליזם), תוך ביטול השינויים שכפה נפוליאון בונפרטה על הרפובליקה ההלווטית הריכוזית משנת 1798 והחזרה החלקית לשיטה הישנה עם חוק גישור של 1803. "התחדשות" היא התקופה שבין 1830 ל-1848, כאשר בעקבות מהפכת יולי התנועה הליברלית התמודדה עם המשטר ה"מחודש" של Ancien Regime. בקנטונים הפרוטסטנטיים, האוכלוסייה הכפרית אכפה חוקות קנטוניות ליברליות, בחלקן בצעדות מזוינות על הערים. זה הביא לתגובת נגד שמרנית בקנטונים הקתולים בשנות ה-30 של המאה ה-19, והעלתה את הסכסוך עד כדי מלחמת אזרחים עד 1847.
הרסטורציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר נפילתו של נפוליאון נראתה קרובה, חוק הגישור הושעה בסוף דצמבר 1813, ודיונים ארוכים על חוקות עתידיות החלו בכל הקנטונים של שווייץ.
הטאגזאצונג (התכנסות של צירים מכל תשעה עשר הקנטונים) שהתקיימה בין ה-6 באפריל 1814 ל-31 באוגוסט 1815, מה שנקרא "הדיאט הארוך", התכנס בציריך כדי להחליף את החוקה. [2] הדיאט נותר סגור עד ה-12 בספטמבר, אז הועלו ואלה, נשאטל וז'נבה לחברות מלאות בקונפדרציה. זה הגדיל את מספר הקנטונים ל-22. אולם הדיאט התקדם מעט עד לקונגרס וינה.
בקונגרס וינה (18 בספטמבר 1814 עד 9 ביוני 1815), הקונפדרציה השוויצרית יוצגה על ידי משלחת של שלושה פוליטיקאים שמרנים, הנס פון ריינהרד, יוהאן היינריך וילנד ויוהאן פון מונטנאך, מלבד מספר לוביסטים לא רשמיים שניסו להשפיע על ארגון מחדש של המדינה, כמו פרדריק-סזאר דה לה הארפ, שבתמיכתו של תלמידו לשעבר, אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה, פעל למען עצמאותה של וו מברן — אם כי, מצד שני, דה לה הארפ התנגד ליצירה של מדינה פדרלית בניגוד לרפובליקה שוויצרית מאוחדת. בנוסף, דה לה הארפ וחברו אנרי מונוד לחצו על הקיסר אלכסנדר, אשר בתורו שכנע את מעצמות הברית האחרות המתנגדות לנפוליאון להכיר בעצמאות וו וארגאו, למרות ניסיונותיו של ברן להשיב אותן כקרקעות כפופת.
סיום הרסטורציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות מהפכת יולי הצרפתית ב-1830, נערכו מספר אסיפות גדולות שקראו לחוקות קנטוניות חדשות. מכיוון שלכל קנטון הייתה חוקה משלו, האסיפות בכל קנטון התייחסו לפרטים שונים, אך לכולן היו שתי סוגיות עיקריות. ראשית, הם קראו להתאים בדרכי שלום את החוקות על-ידי התאמת אופן הקצאת המושבים בבתי המחוקקים המקומיים וב-Tagsatzung. בפרט, הם התנגדו למה שהם ראו כייצוג היתר של הבירה הקנטונלית בממשלה. שנית, הם חיפשו דרך לתקן את החוקה. למעט מאוד קנטונים הייתה אפילו דרך לתקן או לשנות את החוקות, ואף אחד מהם לא איפשר להוסיף יוזמות של אזרחים.
העצרת הראשונה נערכה ליד ויינפלדן בתורגאו באוקטובר ובנובמבר 1830. לאחר מכן, בנובמבר, פגישות בוולנשוויל, ארגאו ולאחר מכן בסורסי, לוצרן ולבסוף באוסטרטאג ליד אוסטר בציריך. בדצמבר התקיימו שלוש אסיפות בקנטון סנט גאלן בווטוויל, אלטשטטן וסנט גאלנקאפל וכן בבלסטאל בזולותורן. העצרת הסופית נערכה במינסינגן בברן בינואר 1831.
הנאומים והמאמרים המדווחים על האסיפות זכו לתפוצה רחבה והפכו פופולריים מאוד. ההמונים התנהגו בדרך כלל למופת ובצורה מסודרת. למשל, בווהלנשוויל דווח כי הם נפגשו "ביחס שקט באופן בלתי צפוי עם הגינות וסדר מושלם". אפילו בארגאו וסנט גאלן, שם צעדו ההמון ברחובות אראו (Freiämtersturm) וסנט גאלן, צעדת המחאה הייתה שלווה. בעקבות האסיפות והצעדות, ממשלות קנטונליות נכנעו במהירות לדרישות האספות ותיקנו את חוקותיהן.
התחדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ה"רסטורציה" גרמה לכך שהפטריציאטה והערים החופשיות החזירו לעצמן הרבה מכוחן הקודם, על חשבון הכוח של האוכלוסייה הכפרית, והביאו למרידות וסכסוכים אלימים כמו ה- Züriputsch של 1839. עם זאת, נשמרו כמה הישגים רפובליקנים, כמו ביטול הטריטוריות הכפופות, שימור ארגאו ותורגאו כקנטונים עצמאיים והבטחת שוויון זכויות פוליטיות של כל אזרחי (גברים) הקנטון. בבזל, הסכסוך הביא לפיצול של העיר באזל ומדינת באזל ב-1833. באופן דומה, קנטון אוסרשווייץ נפרד באופן זמני מקנטון שווייץ ב-1831, אך אוחד מחדש עם שוויץ ב-1833 לאחר עריכת חוקה שוויונית. מאז 1830 הכוחות הדמוקרטיים היו בעלייה. [3] המפלגה הדמוקרטית הרדיקלית של שווייץ גילמה את הכוחות הדמוקרטיים הללו. הדרישות לחוקה פדרלית חדשה עם מערכת יחסים הדוקה יותר בין הקנטונים השונים וזכויות לאזרחים הפרטיים עלו מהמפלגה הרדיקלית של שווייץ ומקבוצות ליברליות כמו הקבוצה שכינתה את עצמה La Jeune Suisse (שווייץ הצעירה). [3] ואכן, המפלגה הרדיקלית הקימה מלכתחילה את הקבוצה שנקראת שווייץ הצעירה במטרה לעורר תמיכה ליברלית ברעיונות אלה בכל הקנטונים של שווייץ. [3]
הדרישות המרכזיות של הקבוצות הליברליות כמו שווייץ הצעירה, היו לביטול הצנזורה, הפרדת כנסייה ומדינה, ריבונות עממית ודמוקרטיה ייצוגית. כמו כן נכללו דרישות למערכת אחידה של מטבעות. [4] רפורמות אלו, במיוחד הרפורמות הכלכליות, יחזקו את המסחר, התעשייה והבנקאות בתוך שווייץ. [4] עם זאת, הרפורמות המוניטריות היו הרפורמות שהתנגדו להן ביותר. [4] ההתנגדות לדרישות הכלכליות הללו הפכה למסווה ברטוריקה דתית. [3] חברי המפלגה הרדיקלית ושווייץ הצעירה הותקפו על ידי הישועים ככופרים. [3] בסכסוך פוליטי זה, המפלגה השמרנית הימנית המייצגת את הפטריציאטה התמודדה מול "המפלגה הרדיקלית" השמאלנית "החשיבה החופשית", קודמתה של המפלגה הדמוקרטית החופשית של שווייץ כיום. כשהרדיקלים עלו לשלטון במהלך שנות ה-30 של המאה ה-19, הם הטילו הגבלות על הכנסייה הקתולית בארגאו ב-1841. לוצרן כנקמה החזירה את הישועים כמורים בבתי ספר קנטונים. בעקבות זאת ("השאלה הישועית") פלשו רדיקלים חמושים לקנטון, ה-Freischarenzüge של 1844 ו-1845, בראשות וילהלם סנל, חברי המועצה הפדרליים המאוחרים אולריך אוקסנביין ויקוב סטמפפלי. השתתף גם גוטפריד קלר, אך הוא מעולם לא השתתף בלחימה. הפלישה של 1845 הסתיימה באסון לפריישרלר, 35 מהם נהרגו. הצד הרדיקלי חזר שוב לאמצעים פוליטיים, והישועים שוב גורשו בצו של ה- Tagsatzung הפדרלי ב-3 בספטמבר 1847 (צו שבוטל רק ב-1973).
הזונדרבונד הקתולי של 1845 קם כתגובה ל-Freischarenzüge. בשל הפרת הסכמים הבין-קנטונליים, הוקם צבא הקונפדרציה. כוחות הקונפדרציה פלשו לשטח הזונדרבונד בנובמבר 1847, ויזמו את מלחמת הזונדרבונד, אשר הודות למערכה המתחשבת של הגנרל גיום אנרי דופור הביאה לפחות ממאה אבדות בשני הצדדים.
לאחר הפסקת פעולות האיבה, הצד הקתולי היה המובס, שווייץ המודרנית הוקמה על ידי החוקה הפדרלית הראשונה.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Charles Seignobos, A Political History of Europe, Since 1814, H. Holt, 1900, p. 259.
- ^ Wilhelm Oechsli, History of Switzerland 1499-1914, Cambridge University Press, 2013, p. 365.
- ^ 1 2 3 4 5 Frederick Engels, "Civil War in the Valais" contained in Marx & Engels Collected Works: Volume 3 (International Publishers: New York, 1975) p. 526.
- ^ 1 2 3 Charles Dandliker, History of Nations: Switzerland (P.F. Collier & Son Publishers: New York, 1907) p. 557.
